אם יש עדים. עיין במשנה דסוף פירקין:

בהינומא. כתב הערוך פי׳ ר״ח הינומא לשון יון הוא תורה כלומר חוק הבתולות ע״כ. ורש״י פי׳ למ״ד [קריתא] צעיף וכו׳ ומתנמנמת בו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה:

כתובתה מאתים. כתב הר״ב ואי ליכא סהדי כו׳ ושטר כתובה אבד בעל מהימן דאע״ג דבמתניתין ו׳ פ״ק איהי מהימנא התם איהי ברי ואיהו שמא אבל הכא ברי וברי הוא וכ״ת וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דאי בעי אמר פרעתי (דבמקום שכותבין כתובה ואבדה נאמן לומר פרעתי כדמוכח מפירוש הר״ב בסוף פ״ט דב״ב) תירצו התוספות דמגו במקום עדים הוא ע״כ. ובפרק דלעיל מ״ו דהיא נאמנת כתב הר״ב דמשביעין אותה שבועת היסת ואף ע״פ שכתבתי שם שאין לו עליה אלא חרם סתם. הכא ודאי דהיא תובעת עליו ברי משביעין אותו. אבל יש מחלוקת אם השבועה היסת או דאורייתא מפני שהוא מודה מקצת ואין להאריך כאן עיין בזה בא״ה סימן צ״ו. והא דמשמע דכי איכא סהדי ושטר כתובה אבד דגובה מאתים ולא חיישינן דלמא מפקה עדים בהאי ב״ד וגביה והדר מפקא לה לכתובה וגביה בה מתרן בגמרא דקי״ל כר׳ יוסי מ״ו פ׳ בתרא דב״ב דס״ל כותבין שובר:

קליות. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש״י:

ומודה רבי יהושע וכו׳. כתב הר״ב אע״ג דלעיל כו׳ ה״מ היכא דאיכא איסור והיתר כו׳ כך כתב הרמב״ם וכלומר ומכיון דלענין איסור והיתר לא מהימנא במגו. ה״נ לענין הכתובה. דלא שייך לומר שתהא נאמנת לכתובה ולענין איסור והיתר לא. ורבן גמליאל סבר דלענין איסור והיתר נמי נאמנת משום דאוקי אחזקת כשרות כדלעיל. ומ״מ תמיהני דלמאי איצטריכו להו לדחוקי בהכי. ובגמרא מ״ש האי מגו מהאי מגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך ופירש״י הכא אין תובעו לפי שאין שור שחוט אבל התם לא מצא לה בתולים ושור שחוט לפניך ולכך הוא טוענה ולא מהמנינן לה. והתוספות מפרשים דה״נ אפילו כי תובע מודה רבי יהושע וה״ק התם שור שחוט לפניך ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו שאין שור שחוט יכול לומר חי אני והכא אין שור שחוט ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם:

ואם יש עדים כו׳. כתב הר״ב בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמעינן כו׳ דאדתני באבוה ליתני בדידיה באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו׳:

אנוסים היינו. פירש הר״ב אונס נפשות כו׳ אבל אונס ממון כו׳ אינן נאמנין דאין אדם משים את עצמו רשע. והקשו התוספות ממשנה ט׳ פ״ב דיבמות הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר נושאה וטעמא [כדכתב הר״ב שם] דפלגינן דבוריה וה״נ לפלוג דבוריה. ותירצו דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן כדי לפסול השטר ועוד תירצו תירוצים אחרים. והר״ן מתרץ דהתם מאי דמהימנא לי׳ גביה נקטינן כדקאמר דהרגתיו שאמת הוא שזה נהרג אבל לגביה דידיה אי איהו הרגו אי לאו מלתא אחריתי היא דמכל מקום לגבי זה שנהרג כדקאמר מהימנינן לי׳. אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדקאמרי. דהוי אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כי האי גונא מיעקר דבורא הוה ולא מפליג דבורא. ע״כ. ומ״ש הר״ב דאדם קרוב כו׳ לא לזכות ולא לחובה מסיים רש״י בדיני נפשות ע״כ. כלומר דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

פסולי עדות היינו. פירש הר״ב מחמת קורבה. וכתב הר״ן ודקא אמרי היינו. משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו:

נאמנין. פירוש כשאמרו בתוך כדי דבור דאל״ה הא הוי ככתב ידם יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידם וכן פירש״י בגמ׳:

יוצא ממקום אחר. פירש הר״ב שהוחזק בב״ד וכתוב בו הנפק. רש״י:

אינן נאמנים. גמרא. דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב״ד דמי [דלא חציף אינש לזיופיה. רש״י פ״ק דגיטין דף ג׳. ועיין מ״ש לקמן מ״י בשם התוספות] וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיבא (ויקרא ה) אם לא יגיד. ועיין מ״ש במ״ג פ״ד דשבועות בשם הר״ן. וכתבו התוספות דמש״ה נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא דאי נאמנים במגו הוו חוזרים ומגידים ועוד כיון דמקויים הוה מגו במקום עדים ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו. דהיאך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך:

וחכמים אומרים אינן צריכין לצרף עמהם אחר. כתב הר״ב שעל מנה שבשטר הם מעידין גמרא. ופירש״י שהרי הם כאילו אומרים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו:

אשת איש הייתי וגרושה אני כו׳. פליגי הפוסקים י״א דאפילו לאחר כדי דבור נאמנת כיון שעומדת בדבריה הראשונים אלא שפוטרת עצמה מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת ויש קצת סיוע לזה דאל״כ אדתני סיפא ואם יש עדים שהיתה א״א וכו׳ אינה נאמנת לאשמעינן רבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהיתה אומרת אשת איש הייתי ולאחר כדי דבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ״ש כשהוחזקה ע״פ עדים. וי״א דמשנתינו דוקא בתוך כדי דבור. והכי משמע לישנא דבבת אחת אומרת כן. וא״ת למה לי משום שהפה שאסר וכו׳ כיון דתוך כדי דבור הוא לא יהא אלא חזרה בעדים הא יכולין לחזור בהן. ותירצו דאצטריך דה״א כיון דעומדין בדבורן הן אלא שהן מתירין עצמן מצד אחר אפילו תוך כדי דבור לאו כל כמינייהו להכי אצטריך הפה שאסר ע״כ במגיד פי״ב מהלכות גירושין. ולענין סיעתא לי״א קמא דלא הוה תיובתא ליש אומרים בתרא. נ״ל דלהכי אצטריך למתני ואם יש עדים משום סיפא דסיפא. ואם משנשאת באו עדים כו׳ ודו״ק:

ואם יש עדים כו׳. עיין מ״ש בסוף פ״ב דגיטין.

נשביתי. לבין העובדי כוכבים וטהורה אני שלא נבעלתי לעובדי כוכבים. [ועיין מ״ש במשנה ה׳ פ״ז דיבמות] נאמנת ומותרת לכהן. רש״י:

לא תצא. כתב הר״ב אבל אם וכו׳ אפילו היו לה כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה. רש״י:

שנשבו. פירש הר״ב שיש עדים שנשבו וכתבו התוספות אור״י דל״ג זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כו׳ אלא זאת אומרת טהורה אני ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים ואשמעינן דאפ״ה לא מהימנו:

הרי אלו נאמנות. כתב הר״ב דבשבויה הקלו דהא דשבויה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעובד כוכבים. והואיל ואסור הספק מדברי סופרים לפיכך הקלו. רמב״ם פ׳ י״ח מהא״ב. ומ״ש הר״ב ואפילו קטן מסיח לפי תומו. פירוש מסיח לפי תומו כתבתי פרק בתרא דיבמות משנה ה׳ ובעובד כוכבים מסיח לפי תומו בשבויה יש מחלוקת בין הפוסקים כמ״ש ב״י סימן ז׳:

וכן שני אנשים וכו׳. וצריכין כל הני מתניתין לאשמעינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי תנא מודה ר״י משום דאיכא דררא דממונא. פירש״י הלכך אי לאו פשיטא דמלתא שלקחה מאביו לא היה אומר של אביך וגורם לעצמו הפסד ממון. ותוספות פירשו בשם ר׳ חננאל דאיכא דררא דממונא שהאומר הוא מוחזק בשדה ע״כ. אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא. ואי תנא עדים משום דלעלמא אבל איהו דלנפשיה אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דממונא אבל א״א דאיסורא אימא לא. ונשביתי וטהורה אני משום סיפא ואם משנשאת כו׳ דאי משום אם יש עדים כו׳ הא שמעינן לה ממתניתין דלקמן עיר שכבשוה כרכום כו׳. תוספות. ושתי נשים שנשבו לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין. וכן שני אנשים משום פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן. גמרא:

אינן נאמנים וכו׳. פירש הר״ב ליתן להם תרומה פירש הר״ן דאורייתא דכל עד א׳ נאמן באיסורא וכ״ש במילתא דעבידא לגלויי. ולא נתחוורו לו דברי הרמב״ם. דכתב בפ״ק מהא״ב דלתרומה דאורייתא צריך שני עדים. ועיין מ״ש במשנה דלקמן בס״ד:

ובזמן שהן מעידין זה את זה לשון הר״ב שכל אחד אומר אני וחברי כהן וכן לשון רש״י. ולעיל בשבויה לא דקדקו לכתוב*) כל אחת אומרת אני וחברתי טהורה ולא ידעתי למה ובברייתות בגמרא מתנו בשבויה אני וחברתי טהורה. וכן אני כהן וחברי כהן:

רבי יהודה אומר אין מעלין. כתב הר״ב אפילו היכא דליכא גומלין. וכ״ש הכא דאיכא למיחש לגומלין. ובגמרא רמינן דר׳ יהודה אדר׳ יהודה ורבנן אדרבנן מדתנן בסוף פ״ד דדמאי החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש כו׳ אינו נאמן ר׳ יהודה אומר נאמן ומשני ר׳ יהודה אדר׳ יהודה ל״ק בדמאי הקלו ורבנן אדרבנן ל״ק בשכלי אומנתו בידו פירש״י חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלי היכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בה המדה. והמביא בידו להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר. וכשכלי אומנתו בידו אנן סהדי שלמוכרה הביאה הלכך אין זה אלא גומל. שזה יעיד עליו בכרך שלפניהם. ותוספות פי׳ בשם ר״ח זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשתמש בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמא אותו. ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים. ע״כ. תו בגמרא. ואי בעית אימא ר׳ יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. וכתבו התוספות דהאי ואיבעית אימא לא אתי לשנויי אלא קושיא ר׳ יהודה אדר׳ יהודה אבל רבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ שכלי אומנתו בידו. וא״כ קשיא על הר״ב שהיה לו לפרש אם כרש״י במתניתין דדמאי דכשכלי אומנתו בידו. ואם כר׳ חננאל במתניתין דהכא דכשכלי אומנתו בידו. וה״נ קשיא בפי׳ הרמב״ם. ובעל כ״מ בפרק י״ב מהלכות מעשר. סלקא דעתיה מדהרמב״ם פסק התם בחמרים כרבנן ולא התנה כשכלי אומנתו בידו ש״מ שהוא מפרש כפירוש רבינו חננאל דאמתניתין דהכא קאי והוקשה לו דבפרק כ׳ מהא״ב שפסק הרמב״ם למתניתין דהכא כרבנן ולא התנה בה כן הלכך צריך לומר שסובר כדמסקינן ואב״א במעלין כו׳ קא מיפלגי מיתרצא קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכין תו לאוקמי בשכלי אומנותו בידו עכ״ד. ולא פירש היאך מיתרצא. אבל נ״ל דלאב״א שפיר מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן. ואין צריכין לתירוצא דכלי אומנתו בידו. והיינו כמ״ש בס״ד במס׳ דמאי בשם הירושלמי. דסברי רבנן מצויין הם לקנות בעיר אחרת וכיון דאין כאן הפסד לבני העיר הילכך חיישינן לגומלין. אבל הכא כי חיישת לגומלין יש הפסד להני אינשי דמפסדת להו מן התרומה. ותרומה מצויה בזול. כן נ״ל אליביה הך אב״א. ואם נאמר שגם הרמב״ם סובר כן. צריכין לומר דהאי ואי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי דרוצה לומר מתרומה דרבנן דהא הוא ז״ל פסק בפ״כ מהא״ב כמאן דאמר מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין ולהך אי בעית אימא רבנן סבירא להו דאין מעלין. אלא בתרומה דרבנן איירי אלא דריהטא דסוגיא דבגמרא דבתרומה דאורייתא איירי פלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן והר״ן כתב בפשיטות דהך אי בעית אימא ומתניתין איירי בתרומה דאורייתא וכמ״ש לעיל בשמו ועיין לקמן בסמוך ועוד קשיא לי דבפירוש המשנה פסק שהעיקר אצלנו מעלין לכהונה על פי עד אחד ואין הלכה כר׳ יהודה וזה דלא כמ״ש בהא״ב. ועוד ק״ל דבסוף פרק י״ב מהלכות תרומות פוסק דאין חולקין לעבד תרומה בבית הגרנות ומפורש בגמרא פרק י״א דיבמות דף צ״ט ודף ק׳ דר׳ יהודה אמרה וטעמיה משום דמעלין מתרומה ליוחסין וכן מפורש בסוף פירקין דהכא בגמרא. ועוד פסק בפרק י״ד מהלכות עדות כמתניתין דסוף פירקין דנאמן להעיד כו׳ שהי׳ חולק כו׳ וטעמא מפורש בגמרא וכך כתב הוא ז״ל בפירוש המשנה משום דעיקר בידינו אין חולקין לעבד כו׳ ובפרק כ׳ מהא״ב פוסק דאין מעלין מחלוק תרומה בבית הגרנות. וזה לר׳ יוסי בר פלוגתיה דר׳ יהודה דסבירא ליה דחולקין כו׳. ונמצא שגם בזה יש סתירה בדבריו. ולכך לא נוכל ליישב דמדסתם תנא בפרק י״א דיבמות וסוף פרק דהכא כר׳ יהודה דאין חולקין לעבד כו׳ לכך פוסק בחבורו כוותיה וכן במעלין ליוחסין. ואי בעית אימא מיירי בתרומה דאורייתא. משום דאכתי קשיא דא״כ לפסוק דמעלין מחלוק גרנות. ולכך דבריו בפסקים הללו צריכים לי עיון:

עוררין. כתב הר״ב ואין ערעור פחות משנים. גמרא. ופירשו התוספות לאפוקי חד דלא הוי ערעור אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא עד המכשיר כדלקמן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כו׳. כתב הר״ב דבמצטרפים לעדות קא מיפלגי כגון דמוחזק לן באבוה כו׳ ונפיק עליה קלא. פירש רש״י קול בעלמא ולא עדות ואחתיניה עד שיבדקו את הדבר דמעלה הוא לכהונה. ואתא עד אחד וכו׳ ואסקיניה דבמקום קול הוי חד מהימן ואתו בי תרי וכו׳ ר׳ שמעון בן גמליאל אומר וכו׳ ואוקי גברא אחזקתיה דחזקת אבוה מהניא ליה לאצטרופי גבי סהדי. כך כתב הר״ן לדעת רש״י ז״ל. וז״ל הרמב״ם והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידין שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול ששנים כמאה וישאר הכהן בחזקת אביו ע״כ. ולכאורה למאן דמפרש מתניתין בתרומה דאורייתא הכי נמי אפי׳ לתרומה דאורייתא אזלינן בתר חזקה כיון דאיכא תרי ותרי אלא שראיתי להר״ן שהוא מפרש מתניתין דלעיל בתרומה דאורייתא כמו שכתבתי בשמו והכא מסתפק דאי היכא דהוו תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא הכא על כרחין בתרומה דרבנן עסקינן דמקילין ואמרינן אוקי אחזקה. [*ואי מדאורייתא אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקה] אלא דרבנן אחמור איכא למימר דלא החמירו אלא באשת איש ובעבודת כהן למקדש אבל בתרומה לא [*פירוש אפילו בתרומה דאורייתא] ואחרים אומרים דאפילו הכי מידי ספיקא דרבנן לא נפיק ולא מקילין אלא בשל דבריהם. וזו דעת רשב״א ז״ל. עד כאן דבריו. נמצא שאף ע״פ שמפרש לרישא בתרומה דאורייתא הכא לא הוי אלא בתרומה דרבנן שכן נראה סברתו נוטה ולא כדמשמע מהבית יוסף אבן העזר סימן ג׳ שסברת הר״ן נוטה להקל אפילו בשל דאורייתא. ומה שכתב הר״ב ולר׳ אליעזר לא מסקינן עד שיעידו שני עדים בזמן אחד מפרש טעמא בגמרא פרק ב׳ דסנהדרין דף ל׳ דעד אחד כי אתא לשבועה אתי לממונא לא אתי. ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי. ועוד שם דאי בעית אימא בקרא פליגי וכו׳.

שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה. כתב הר״ב ודוקא כשיד ישראל תקיפה אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה וכו׳ אסורה כו׳ אא״כ העיד לה עד אחד כשבויה. הרמב״ם ספי״ח מהא״ב ועיין במ״ב פרק בתרא דעדיות:

ע״י נפשות אסורה. פי׳ הר״ב אפילו לבעלה ישראל שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. תוספות:

כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. פי׳ הר״ב דאשת כהן אסורה כשנאנסה דילפינן בפ״ו דיבמות דף נ״ו והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף ע״פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. ומהיא דמיעוטא הוא דייק:

פסולות. דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו ולא דמי להא דתנן במ״ה פ״ה דעבודה זרה שאין פנאי לנסך גמרא. ומה שכתב הר״ב ואם יש בעיר מחבואה כו׳ כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנת וכו׳ דמי יימר דאיטמי. משא״כ בשני שבילין דמ״ה פ״ח דטהרות דהתם ודאי איכא טומאה. גמרא. ומהאי טעמא נמי נאמנת במיגו דכיון דאין כאן אלא חששא לא הוי כמיגו במקום עדים דלא אמרינן. גמרא:

ואם יש להן עדים אפילו עבד כו׳. וכן הלשון במשנה ד׳ פרק ז׳ דגיטין. ועיין מה שכתבתי שם:

אפילו שפחה. חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה כההיא דגיטין פרק ז׳ ובמסיחה ל״ת נאמנת. גמרא. ועובד כוכבים מסיח לפ״ת יש מחלוקת בין האחרונים כמ״ש בב״י סימן ז׳:

רבי זכריה בן הקצב. והיה כהן כך כתב רש״י:

המעון הזה. פירש הר״ב שבועה ור״ל המקדש וכך כתב בערוך ובספר יוחסין אות ז׳ כתוב. רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה כו׳ ואין זה אמת כי בבא בן בוטא בסוף כריתות נשבע כן וכן רבן גמליאל בתחלת כריתות וזה מנהג בישראל ע״כ. וכן מצינן לר׳ יוחנן שנשבע היכלא בפרק עשרה יוחסין דף ע״א. ונ״ל שאין זה שבועה לפי האמת כלל וכמו שכתב הב״י בי״ד סימן רל״ז בשם הגהת מרדכי דסוף מס׳ שבועות לענין נשבע בשלחן הקדש או בשאר כלי הקדש שאינה שבועה וה״נ דכוותה ואף ר׳ זכריה שנשבע לא היו צריכים לשבועתו כלל אפילו היו מאמינים לעדותו שאין עד צריך שום שבועה כלל להעיד. ומה שפי׳ הר״ב שבועה ר״ל כדרך שבועה אבל לא שהוא שבועה:

זה כתב ידו של אבא וכו׳. כתב הר״ב שקיום שטרות דרבנן. פירש״י דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד והילכך אין זה עוקר דבר מן התורה שהם אמרו צריך קיום והם אמרו שאלו כשרים לקיים. וכתבו התוספות תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת עידי השטר א״כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו ע״כ ועיין מ״ש במ״ג (בד״ה אין נאמנין) בשם רש״י דגיטין (דף ג׳):

וזה כתב ידו של רבי וכו׳. וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גביה ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו אבל רבו לא ואי אשמועינן רבו משום דאית ליה אימתיה דרביה (ומשום דרחוק הוא לא קאמר. דעידי קיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר הר״ן והאריך בטעם) אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא קמ״ל. גמרא. וכתב הרא״ש דדוקא אלו דשכיח גבייהו אבל על אחר לא:

שיצתה בהינומא וכו׳. כתב הר״ב הואיל ורוב נשים בתולות נשאות גלוי מלתא כו׳ גמרא. כלומר ואע״ג דקי״ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום גלוי מלתא בעלמא הוא. הר״ן. ואין לדקדק מהא דתנן בר״פ אם יש עדים שיצתה שצריכה שנים דהכי נמי אשכחן במתניתין דלעיל ואם יש להן עדים ובחד סגי ומיהו בגמרא קאמר אמתניתין והוא שיהא גדול עמו ויש מחלוקת בין המפרשים אי קאי אזה כתב ידו בלחוד ואי קאי נמי איצתה בהינומא:

יוצא מבית הספר לטבול וכו׳. כתב הר״ב ולא חיישינן שמא עבד כהן הוא פי׳ ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תוספות:

ושהיה חולק כו׳. פי׳ הר״ב שאין חולקין כו׳ וכן סתם לן תנא במשנה ה׳ פרק י״א דיבמות וכבר הארכתי בזה לעיל בפירקין מ״ח:

ושהמקום הזה בית הפרס. ולא יותר ובא לטהר. תוספות:

ועד כאן היינו באים בשבת. שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם הרמב״ם פרק י״ד מהלכות עדות ועיין משנה ה׳ פ״ה דעירובין ומ״ג פ״ה דסוטה:

אבל אין נאמן לומר דרך כו׳. וסד״א [דהני] מיפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנו קמשמע לן דלא. הר״ן