מגילה נקראת וכו׳ עד סימן ג׳ ביד פ״א דהלכות מגילה מסימן ד׳ עד סימן ח׳ ובטור א״ח סימן תרפ״ח:

בי״א ובי״ב כו׳ בספר הרוקח סי׳ רל״ו חמשה זמנים וכן חמשה פורים במגילה. וכתב הר״ן ז״ל וליכא הכא משום לא תתגודדו דאפילו לאביי דאמר בפרק קמא דיבמות דאפילו בשני בתי דינים בעיר אחת איכא משום אגודות הכא כשני בתי דינים בשתי עיירות מיקרי שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתם לחזור ואחד מהן הוא שמוציאן דאינו נראה שיהא אחד מבני העיר פוטרם כיון שאינו מחוייב בדבר הלכך הוו להו כשני בתי דינים בשתי עיירות ושרו לכ״ע עכ״ל ז״ל. ואיתא למתני׳ התם בדף י״ג ובגמ׳ זו דברי ר׳ עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים (הגהה לשון ספר לבוש החור ריש סי׳ תרפ״ח מגלה בזמן הזה אינה נקראת בזמן הזה אלא בי״ד או בט״ו אע״ג שבזמן שבית המקדש קיים היתה נקראת בי״א בי״ב בי״ג בי״ד בט״ו שכן מרבינן מרבויי הכתובים בגמ׳ מ״מ בזמן הזה אין קורין אותה אלא בי״ד או בט״ו משום דהאידנא וכו׳) בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה פי׳ רש״י ז״ל הכל צופים למקרא מגילה ואומרים יום י״ד באדר קרינן המגילה נשארו לאדר ט״ו יום וט״ו של ניסן עושין פסח ואם תקדים קריאתה יעשו פסח לסוף שלשים יום של קריאה ונמצאו אוכלין חמץ בימים האחרונים של פסח לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנה ע״כ והביאו ר״ע ז״ל בסמוך. ויש עוד פי׳ אחר להרי״ף ז״ל בהואיל ומסתכלין בה ויש שגורסין ומסתכנין בה וכו׳ כדאיתא התם:

מימות יהושע בן נון בספר הרוקח סימן רי״ט לכך אמרו מימות יהושע בן נון ולא אמרו מימות משה לפי שיהושע לכד וכיבש כל הערים אבל משה לא כבש רק סיחון ועוג ע״כ: ומתני׳ דלא כר׳ יהושע בן קרחא דאמר מימות אחשורוש. ודלא כר׳ יוסי בר יהודה נמי דס״ל כותיה כדמוכח בירושלמי:

כפרים ועיירות גדולות וכו׳ קצת משמע דהר״ן ז״ל גריס ושאין מוקפות חומה קורין בי״ד אלא וכו׳:

אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה חכמים הקלו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה מפני שמספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים: ובירוש׳ בעי ולא עזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר [מתקינים] על מה שעזרא עתיד להתקין ומשני מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר ע״כ: והקשה הרא״ש ז״ל וא״ת והא אי אפשר שלא יתקבצו בי״ג שהוא יום תענית לקרות פ׳ ויחל ובפורים עצמו לקרות פ׳ ויבא עמלק וי״ל דאין הכפרים מקפידין כ״כ אלא על תיקון הקריאה שתקן מרע״ה שהוא ביום ב׳ וה׳ אבל קריאת ויחל שבתעניות וקריאת עמלק שבפורים שאינם מתקוני מרע״ה אע״פ שהם מכח תקוניו כדתנן לקמן בפ׳ בני העיר לא קפדי בהו כולי האי מיהו יש לתמוה דהא קריאת ב׳ ה׳ נמי מתקנות עזרא היא וי״ל דקריאת ב׳ וה׳ מימי מרע״ה היתה אך מפני שלא היו קוראין רק ג׳ פסוקים ואתא עזרא ותיקן עשרה נקראת על שמו כדאיתא בבבא קמא פ׳ מרובה עכ״ל ז״ל:

חל להיות בשני ס״א חל להיות יום י״ד בשני והרי״ף והר״ן ז״ל נראה דלא גרסי ליה וז״ל הר״ן ז״ל חל להיות יום י״ד שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשו״ה קתני ליה סתמא ע״כ וכן מוכיח בירושלמי דל״ג ליה דגרסינן התם כל הן דתנינן חל להיות בי״ד אנן קיימין א״ר יוסי מתניתא אמרה כן מוקפות חומה למחר. א״ר יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבא חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא ע״כ:

חל להיות ע״ש וכו׳ עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום שם ביד סוף הפרק ובגמ׳ מוקי מתני׳ אי רבי אי ר׳ יוסי דשמעינן להו בברייתות דקאמרי עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום דלא כת״ק דאמר חל להיות בע״ש כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפות חומה קורין בו ביום ואיכא תנא אחרינא דס״ל מוקפים וכפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום. ובגמ׳ מפ׳ טעמא דכולהו וטעמא דר׳ יוסי מפרשי׳ בגמ׳ משום דכתיב בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין אף עתה אין מוקפין קודמין לעיירות לקרות ביום הכניסה עם בני הכפרים אלא אלו ואלו קורין בו ביום וגם רבי דריש הכי מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחות ממקומן אף כשחל להיות יום י״ד בע״ש אין עיירות נדחות ממקומן להקדים לקרות ביום הכניסה עם בני הכפרים אלא אלו ואלו עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום אמנם הר״ן ז״ל כתב ומש״ה מידחו מוקפין חומה דט״ו ליומא דלקמיה שהוא יום י״ד שקורין בו עיירות גדולות לפי שהוא יום קריאה לרוב העולם והכי עדיף להו טפי מלקרות ביום הכניסה בהדי כפרים ע״כ:

חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ביד פ״א דהלכות מגילה וכתב הר״ן ז״ל והיינו טעמא דעיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה משום דכיון דיום י״ד אתי בשבת לא סגי דלא לידחו ובע״ש אי אפשר דליקרו משום דאינו יום קבוע לשום אדם הלכך מידחו ליום הכניסה שהוא זמן הכפרים מיהת ע״כ:

איזהי עיר גדולה וכן הדין בכרך דכל שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר אבל המוקף חומה מימות יהושע בן נון אפילו אין בו עשרה בטלנין קורין בט״ו ועיין בהר״ן ז״ל בדף שנ״ט ע״ב מדפוס ויניציאה: וביד פ״א דהלכות מגלה סי׳ ח׳ ומשמע מלשונו ז״ל דדוקא לעיר בעינן עשרה בטלנין אבל לכרך המוקף חומה לא בעינן וכן דעת התוס׳ וכן כתב שם המגיד משנה:

כל שיש בה עשרה בטלנין רבינו עובדיה ז״ל תפס פי׳ רש״י ז״ל אבל הר״ן ז״ל כתב על פי׳ רש״י ז״ל דאין צורך אלא כל שמשכימין ומעריבין בבית הכנסת להיות מצויין שם בשעת התפלה די בכך ע״כ:

באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין כלומר בבני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנים וכן כשחל פורים בשבת ובע״ש וגרסינן בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים פי׳ בקריאת מגלה משום דכתיב ולא יעבור בתרומת שקלים משום דמר״ח ניסן ואילך לא סגי לאתוי תמידין אלא מתרומה חדשה אבל סעודת ר״ח פי׳ שהיו עושין כשהיו נסמכין לעבר את החדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין הר״ן ז״ל. והעלה הוא ז״ל דטעמא דסעודת פורים מאחרין משום דמה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא והובא ירושלמי זה בטור א״ח סי׳ תי״ט:

אבל זמן עצי הכהנים וכו׳ אית דגרסי זמן עצי הכהנים והעם וכו׳ וכדאיתיה בפרק בתרא דתעניות במשנה וכן הוא ג״כ ברש״י והר״ן ז״ל וכן הוא כתוב ג״כ בפי׳ ר״ע ז״ל. ובתוספתא מוסיף וספק מילה פי׳ נולד בין השמשות ופי׳ הר״ן ז״ל זמן עצי הכהנים והעם אי אפשר לו להקדים מע״ש אם חל בשבת מפני תברו שהוא מספיק דאי אפשר לו להכנס בתחומו של חברו וכן ספק מילה קודם לכן א״א דתינוק לאו בר חיובא וכן סעודת פורים ור״ח קודם זמנם לאו כלום נינהו ע״כ: ויותר מבוארין דברים הללו בפי׳ רש״י ז״ל המועתק ברב אלפס ז״ל וז״ל אבל זמן עצי הכהנים והעם האמור במס׳ תענית שהיו משפחות בישראל שקובעות להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים עמהם פי׳ כשהיו מביאין העצים היו מביאין קרבן בנדבה מתוך שמחת קרבן העצים וזמן של אותו הקרבן שהיו מביאין הכהנים והעם אם חל להיות בשבת דאי אפשר להקריבו בו ביום דאין קרבן דוחה שבת אלא של חובת היום ושל צבור יצא זה דנדבה הוא ושל יחידים וכשמביאין אותו אין מקדימין להקריבו מע״ש אלא מאחרין עד אחר השבת לפי שכל היום של ע״ש זמן הוא למביא עצים עד עכשיו ואינם רוצים שיכנסו בזמנם להביא עצים דקרבן עצים בעוד שזמן הישנים עדיין להביא והיינו דלא בעי בגמ׳ הכא אהא מ״ט מאחרין ולא מקדימין דמילתא דפשיטא היא כדפרישית עכ״ל ז״ל. וקשה לע״ד דמשמע מתוך דבריהם ז״ל שבני ארח בן יהודה היו מספקין קרוב למאה ועשרה יום בשנה מר״ח ניסן עד עשרים בתמוז ובני דוד בן יהודה חמשה עשר יום לבד בכל שנה מעשרים בתמוז עד חמשה באב ובני פרעוש בן יהודה לא היו מספקין רק שני ימים שהם חמשה באב וששה באב ששבעה באב הוא ליונדב בן רכב וזה דוחק גדול לומר שזה מספק יותר ממאה יום וזה שני ימים בלבד ואי מהא לא קשה כ״כ דמצינן למימר דהשתא אינו מספק רק שני ימים בימות הקיץ משום דבחר הכי היה מספק צ׳ יום בימות החורף כדקתני בסיפא באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה שהם צ׳ יום עד א׳ בניסן מ״מ יקשה מיונדב בן רכב שלא היה מספק רק שלשה ימים בשנה שהם יום ז׳ באב וח׳ בו וט׳ בו וכן יקשה ג״כ דבני סנאה בן בנימן לא היו מספקין רק ה׳ ימים בשנה מיום עשרה באב עד ט״ו ויותר יקשה דבני זתוא בן יהודה שעמהם הכהנים והלוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות שכל אלו לא היו מספקים רק חמשה ימים בשנה מט״ו באב עד עשרים בו ולבני פחת מואב בן יהודה שכבר מספקים לפי פירוש זה שלשים יום שהם מעשרים באב עד עשרים באלול ניחא קצת אמנם יקשה לנו מבני עדין בן יהודה שהם לבדם מספקים מאה יום בכל שנה מעשרים באלול עד אחד בטבת לבני זתוא בן יהודה ולכל הנלוים אליהם שלא היו מספקים רק חמשה ימים בכל שנה כדכתיבנא כמו שהוקשה לנו מבני ארח בן יהודה ומבני פרעוש בן יהודה לבני זתוא ולכל מחנהו. לכן נלע״ד לומר דאי איתא שאלו הם דברי רש״י ז״ל והר״ן ז״ל צריכין אנו לומר דזמנים הרבה קבועים היו למתנדבי עצים למערכה חוץ מאלו הט׳ אלא שלא הוזכר במשנה דמסכת תענית פ׳ בתרא אלא הנהו שהתנדבו מיד בעלותם מן הגולה שלא נמצא עצים בלשכה באותה שעה וגם מפני שעל אלו התנו נביאים שביניהם שאפי׳ לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם ומדליקין מהן בו ביום ע״ג המזבח מה שא״כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין מהן בזמן שיש עצים אחרים. ונראה דה״פ דסדר נדבת העצים דהני ח׳ משמרות שהם ט׳ שכל א׳ מהם יביא ביום שנפל בגורלו עצים למערכה נדבת לבו עצים וביום שיביאם יתחילו להבעיר מהן והשאר יכנס ללשכת העצים וכמו שכתבתי בשם רש״י ז״ל שם פ׳ בתרא דתעניות ואפשר שכל אחד מהן היה מביא ביומו מה שיספיק לירח ימים לפחות או לשני ירחים או יותר או אפשר שכל אלו הט׳ היו מביאין בשוה חוץ מפרעוש בן יהודה שהיה מביא כפלים בכל אחד מהם אבל לעולם היו אחרים מתנדבין להביא ביום אחד קבוע בשנה אליהם וכן משמע ג״כ מלשון המשנה דקתני דכל מי שטעה בשבטו היה נלוה עם בני זתוא בן יהודה דמשמע הא אם לא טעה בשבטו היה לו יום אחד מיוחד לנדבתו בפני עצמו דליכא למידק הא אם לא טעה בשבטו לא היה מתנדב כלל דהא ודאי מתנדב היה אם רצה ודיוקא דלא טעה הוי דומיא דטעה כמו שהטועים היה להם יום אחד גם מי שלא טעה ודאי היה לו יום מיוחד אלא שהמיוחד של הטועים היה בלווי אחרים עמהם והמיוחד של מי שלא טעה היה מיוחד בלא לווי אחרים רק להם לבדם ועוד כדקתני וכל מי שטעה דמשמע שלא נשאר גם אחד מן הטועים שלא הביא בו ביום ובודאי שיש לנו לומר שכמו שכל הטועים השתדלו להיות להם יום מיוחד לפחות קצת ממי שלא טעו ודאי שהשתדלו להיות להם יום מיוחד וגם הם אפשר שהיו עושין י״ט בשעה שהיו מביאין ולזה כוונו באמרם ז״ל ואי אפשר לו להקדים מע״ש אם חל בשבת מפני חברו שהוא מספיק שא״א לו להכנס בתחומו של חברו ע״כ. כלומר חברו שאינו מוזכר במשנה כך נלע״ד: ועיין במ״ש שם סוף סימן ה׳:

בט׳ באב וכו׳ בטור א״ח סי׳ תק״ן:

והקהל דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י״ט הראשון של חג שהוא יום ראשון של חולו של מועד ואי איתרמו יום ראשון של חש״מ בשבת דוחין אותו עד יום ראשון ובירוש׳ מפ׳ דהאי דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה דתנן בסוטה פ׳ אלו נאמרין דבימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה וא״א לעשותה בשבת ופרכינן התם ולעבדה מאתמול פי׳ מעי״ט דהיינו יום חמישי ומשני דחיקא ליה עזרה ומצאתי כתוב בפי׳ כתיבת יד להר״ן ז״ל שכל אויר העזרה היו צריכין לנסים הנזכרים בעזרה ע״כ: וז״ל רש״י ז״ל שעל רב אלפס ז״ל ופרכינן התם לתלמוד ירוש׳ וליעבדה מאתמול ומשני משום דוחקא דעזרה שיהא דוחק בעזרה שלא לצורך היום אם יעשוה מע״ש מפני רוב בני אדם הבאים בעזרה ואית דמפרשי דהקהל לא דחי שבת מפני הטף שהיו צריכין להביא עמהן בעזרה דכתי׳ האנשים והנשים והטף פי׳ מפני הטף שהיו צריכין לטעון אותן על כתפן ויש לכל הפחות איסור מדרבנן אע״ג דחי נושא [את] עצמו והאי בבא איתא ס״פ ב׳ דתענית ועי׳ ביד ספ״ג דהלכות חגיגה:

אע״פ שאמרו כתב ה״ר יהוסף ז״ל ברוב הספרים גרסי׳ מפני שאמרו:

מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים בס״פ שני דמסכת תעניות מייתי לה. ופי׳ הרמב״ם ז״ל מתנות לאביונים דבדיעבד אם נתנו ביום קריאתם בי״א או בי״ב או בי״ג יצאו ומותרין כלומר רשאין אבל סעודה אפי׳ בדיעבד לא יצאו אלא צריך לעשותה בזמנה ע״כ. ומתוך פי׳ הר״ן ז״ל מוכח שג״כ אינם שולחין מנות משום דלא עבדי סעודה וביד פ׳ שני דהלכות מגילה סי׳ י״ג י״ד:

א״ר יהודה אימתי מקום שנכנסין וכו׳. בפרקין דף א׳ ודף ד׳ איתא וה״פ אימתי מקדימין מקום שנכנסין וכו׳ במקום שב״ד קבוע והכפרים נכנסין שם ליום הדין כשיש להם ריב אבל מקום וכו׳ ומשמע דבמקום שנכנסין מיהא דאפי׳ בזמן הזה קרינן ובברייתא קאמר ר׳ יהודה דבזמן הזה לא קרינן קודם זמנה מההוא טעמא דכתיבנא לעיל הואיל ומסתכלין וכו׳ ומוקי רב אשי בגמ׳ דההיא ברייתא ר׳ יוסי ב״ר יהודה אמרה:

קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו׳. שם ביד פ״א סי׳ י״ב וכתב הר״ן ז״ל פי׳ ל״מ היכא דנתעברה ואח״כ קראוה אלא אפילו קראוה ואח״כ נתעברה קורין אותה באדר שני והכי אסיקו בירושלמי:

אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים נ״ל דהיינו טעמא דלא אמר נמי סעודת פורים משום דמסקינן בגמ׳ דלענין הספד ותענית זה וזה שוין כלומר שאסורין בזה ובזה ואסור בהספד ותענית משמחה ומשתה נפיק כדאמרינן בגמ׳ שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית והיינו עיקר חיוביה דסעודה יתירה דמאי דאמרינן מיחייב איניש לבסומי בפוריא או אפשר דמדרבנן בעלמא הוא ולית לה עיקר ע״כ מהר״ן ז״ל: ובגמ׳ דייק הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין מני מתניתין לא ת״ק ולא ר׳ אלעזר בר׳ יוסי ולא רשב״ג אי ת״ק קשיא מתנות לאביונים דהא איהו קאמר בברייתא כל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגלה לחודה אי ר״א ב״ר יוסי קשיא נמי מקרא מגלה דהא איהו קאמר מצות שנוהגים בשני נוהגות בראשון ואפילו מקרא מגלה ואין צריך לחזור ולקרות פעם אחרת אם קראה כבר בראשון אי רשב״ג קשיא סדר פרשיות דהא איהו אמר דאפילו סדר פרשיות אי קרו בראשון קרו בשני ומשני לעולם ת״ק ותנא בברייתא חוץ ממקרא מגלה וה״ה מתנות לאביונים דהא בהא תליא ואיבעית אימא לעולם רשב״ג ומתני׳ חסירי מחסרא והכי קתני אין בין י״ד וט״ו וכו׳ כדפי׳ ר״ע ז״ל ואילו בסדר פרשיות לא קמיירי ובגמ׳ מפ׳ טעמא דכולהו. וכן פי׳ הר״ן ז״ל דאסיקנא בגמ׳ שאפי׳ קרא הפרשיות באדר ראשון חוזרין וקורין אותן באדר שני ע״כ: ובירושלמי דפירקין ודפ״ק דשקלים ר׳ סימון בשם ריב״ל אף שימוע שקלים וכלאים בין אדר א׳ לאדר שני. וכתב הרא״ש נראה לפרש דסיפא ארישא קיימא דהיכא דקראו את המגלה בי״ד ונתעברה השנה אז אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים שאע״פ שעשאן בראשון צריכין לחזור ולעשותם בשני אבל אם נתעברה השנה קודם אדר הראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמר תלמודא אבל לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר כל ד׳ פרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה צריך לעשותם בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל שנים מעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה פי׳ אם קראו בי״ד ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ותענית אבל בשאר שנים מעוברות מותר בהספד ותענית עכ״ד ז״ל וביד פ׳ שני דהלכות מגילה סי׳ י״ג ובטור א״ח סי׳ תרפ״ח וסי׳ תרצ״ז:

אלא אוכל נפש בלבד. ביד פ״א דהלכות יו״ט סי׳ י״ז והביאוה תוס׳ ז״ל בשבת פ׳ המצניע דף צ״ה ע״ב וכתבו תוס׳ ז״ל אין בין י״ט לשבת צ״ל דה״פ אין שום מלאכה אסורה לשבת שלא תהא אסורה לי״ט אלא אוכל נפש בלבד אבל שאר חלוקים יש ביניהם שזה בסקילה או בכרת וזה בלאו ע״כ:

בפי׳ ר״ע ז״ל כגון משילין פירות וכו׳ ר״ל וכל מאי דתנן התם ומכסין פירות בכלים. ובגמ׳ דייק הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין ומתני׳ דלא כר׳ יהודה דאיהו מתיר אף מכשירי אוכל נפש ובגמ׳ מפ׳ טעמייהו: ובפ׳ משילין סוף סי׳ ב׳ כתבתי בשם תוס׳ ז״ל דאין בין י״ט הכא מיירי במילי דאורייתא ואין בין י״ט דתנן התם מיירי במילי דשבות:

אין בין שבת ליוה״כ וכו׳ ביד פ״א דהלכות שביתות עשור סי׳ ב׳ ואיתא בירושלמי פ״ז דתרומות ובטור א״ח סי׳ תרי״א ומשמע ממתניתין הא לעירוב והוצאה שניהם שוים ודלא כרפרם:

וזה זדונו בהכרת לשון הכרת תכרת ואינו שם דבר רבינו יהודה בר נתן שלהי מסכת מכות: וכן מצאתי מנוקד ג״כ בירוש׳ כתיבת יד ישן מאד ההא בנקודת חירק. ולפי זה נראה שמה שפירש בתוספת י״ט רפ״א דחלה אחר שהביא ענין זה פירש פירוש לפירושו של רבינו יהודה בר נתן שר״ל דלא קרינן ההא בפתח ע״כ. נראה שכונתו לומר דלא קרינן בפתח קטון דאילו בפתח גדול ודאי דליכא למיטעי דהכרת בפתח גדול הוי צווי אע״פ שכבר ייתישב בפתח גדול ויהיה כמו דעה ובינה והשכל השכל וידוע אותי: ובגמ׳ קא דייק הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני מתני׳ ר׳ נחוניא בן הקנה היא דתניא ר׳ נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין: עוד איתא בגמ׳ דרב נחמן אוקי מתני׳ כר׳ יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא הא לאו הכי אידי ואידי בידי אדם הוא דאף ביוה״כ יש מלקות על לאו שבו וב״ד פוטרים אותו מכרת אלא דרב אשי אסיק אפילו תימא רבנן היא דאמרי מלקות אצל כרת אפ״ה ליכא למילף מינה דפליגי רבנן עליה דר׳ חנינא בן גמליאל דאמר במתני׳ דבסוף מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אלא כותיה ס״ל וה״ק מתני׳ שבת עיקר חומר זדונו בידי אדם וזה עיקר חומר זדונו בהכרת ומיהו אם התרו בו ולקה מיפטר ועיין עוד שם: ואיתא בירושלמי פ׳ ואלו נערות:

אין בין המודר וכו׳ תוס׳ דפ׳ הפרה דף נ״א ודפ׳ חזקת דף נ״ז:

אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש בגמ׳ קא דייק הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין ואסור אף במודר מאכל ואפילו במקום שאין משכירין ומקשה בגמרא דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ואמאי אסור במודר הנאה ומשני אמר רבא הא מני ר׳ אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. ועיין ג״כ בנדרים ר״פ השותפין במה שכתבתי שם:

אין בין נדרים לנדבות וכו׳ קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וי״ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמועינן דאין חילוק בעבודתם אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חלוקים א״נ דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא מ״מ לאו דוקא דבמסכת תענית אשכחן אין בין דשייר תוס׳ ז״ל הכא בפירקין ובפרק קמא דתעניות דף י״ג. ועוד תרצו ז״ל בבבא קמא ריש פרק מרובה דהכא לא בא לשנות כל ענין שנדר ונדבה חלוקים זה מזה אלא בא לומר שאין חיוב הבאה בזה יותר מבזה אלא אחריות אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה וכן אין בין י״ט לשבת לא איירי בחומר שבשניהם כגון לאו ומיתה אלא בדבר האסור והמותר לעשות בהם. ועוד תרצו שם דהך משנה שנויה במסכת קנים גבי עולת העוף ועולה בין נדר בין נדבה אין באה מן המעשר כיון דאין בה אכילת אדם כדדרשינן ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה עכ״ל ז״ל. וכן כתבו ג״כ שם בתעניות דהא דקתני אין בין מיירי בעולות דאין בין עולות דנדרים לעולת דנדבה אלא וכו׳ דהא כל עולות אינם באים אלא מן החולין וכן כתבתי בשם הרא״ש ז״ל ברפ״ק דמסכת קנים:

אין בין זב הרואה וכו׳. ביד פ׳ ששי דהלכות איסורי ביאה סי׳ ח׳ ובפ׳ שני דהלכות מחוסרי כפרה סי׳ ו׳ ובפ׳ עשירי דהלכות טומאת צרעת סי׳ י״א ובפ״א דהלכות מטמאי משכב ומושב סימן ב׳:

אלא קרבן. שזב וכו׳ לשון רעז״ל. אמר המלקט בגמ׳ יליף טעמא דתניא ר׳ סימאי אומר מנה הכתוב שנים וקראו טמא טמא וכו׳ כמו שפי׳ רעז״ל בפ״ק דמסכת זבין: ובירושלמי א״ר יודה בן פזי דר׳ אליעזר היא דתנן בפ׳ שני דזבין ר׳ אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן ברם כרבנן השניה מאונס טהור והשלישית מאונס טמא ור׳ יוסי מוקי לה כדברי הכל:

אין בין מצורע וכו׳. פ״ק דמו״ק דף ז׳ ותוס׳ ובגמ׳ פ׳ חלק דף ק״ו:

אלא פריעה ופרימה. ובגמ׳ יליף טעמא מקרא דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים הא לענין שלוח וטומאה זה וזה שוין דילפינן ליה מרבוייא דכל ימי אשר וכו׳ והגרסא בירושלמי כך היא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים וכן הוגה במשנת החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל וכתב שכן מצא ברוב הספרים ואין שם בירושלמי בבא דאין בין טהור מתוך הסגר וכו׳ אבל בבבלי איתיה ויש תלמוד עליו והכי איתיה בגמרות מוגהות אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים גמ׳ אמר אביי דאמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפאות יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפאות אלא בימים: והר״מ דילונזאנו ז״ל הגיה אין בין טָהַר מתוך הסגר לְטָהַר:

אין בין ספרים. וכו׳ הא לתופרם בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין. ודלא כההוא תנא דמכשר במסכת מכות ס״ת שתפרו בפשתן: ואיתה למתני׳ בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ תרי״א. ובתוס׳ דשבת פ׳ המוציא יין דף ע״ט והקשו שם דאמאי לא קתני נמי שתפילין ומזוזות אין נכתבין על הגויל ואומר ר״י דלא קתני לה משום דלא מפסלי מחד טעמא אלא משום שזה דהיינו תפילין דינו בקלף וזה דהיינו מזוזה דינו בדוכסוסטוס אבל הא דנכתבין אשורית הוי מחד טעמא כדדרשינן התם והיו בהוייתם יהו ומיהו קשה דהוה מצי למיתני שהספרים נכתבין על הנייר שאינו מחוק דדוקא על נייר מחוק פסול ס״ת במסכת סופרים אבל תפילין אין נכתבין אלא על עור כדמוכח בר״פ שמונה שרצים עכ״ל ז״ל שם בסוגיא אשר שם אבל מסקנת ההלכה אכתבנה בסמוך. ואיתה נמי בתוס׳ ר״פ כל כתבי והתם מייתי בגמ׳ ברייתא אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגלה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. ואיתה נמי בתוס׳ פ׳ ואלו נאמרין דף ל״ג ובגמ׳ פריך וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהי דתנן בפ״ד דמסכת ידים מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו ומשני במסקנא לא קשיא כאן במגלה כאן בספרים ואפי׳ רשב״ג יודה במגלה שאינה נכתבת אלא אשורית משום דכתיב ככתבם וכלשונם ורב אשי תירץ כי תניא ההוא בשאר ספרים שהם נביאים וכתובים אבל בס״ת מותר ומשום מעשה דתלמי וההיא ברייתא ר׳ יהודה היא דתניא א״ר יהודה וכו׳:

ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. ביד פ״א דהלכות תפילין סי׳ י״ט ומסקנת ההלכה דתפילין אין נכתבות אלא על הקלף במקום בשר ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל ואם שינה פסול וס״ת על הגויל ואם כתב על הקלף במקום בשר כשר ומזוזה על דוכסוסטוס למצוה ואם כתבה על הגויל או על הקלף כשרה:

רשב״ג א׳ אף בספרים. כו׳. איתה בתוס׳ ר״פ כל כתבי:

אין בין כהן משוח וכו׳. איתה בתוס׳ פ׳ הוציאו לו דף נ״ז וביד פ״ד דהלכות כלי המקדש סי׳ י״ד ובפ״א דהלכות עבודת יה״כ סי׳ ב׳:

אלא פר הבא על כל המצות. מתני׳ דלא כר״מ דאיהו ס״ל דמרובה בגדים נמי מביא פר בברייתא דמייתי בגמ׳ וסיפא דמתני׳ דלא כר׳ יוסי דאיהו ס״ל כהן שעבר אינו ראוי לא לכ״ג ולא לכהן הדיוט כ״ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין ורישא רבנן וסיפא ר״מ הכי מוקי לה רב חסדא. ורב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי במרובה בגדים סבר ליה כרבנן ובכהן שעבר ס״ל כר׳ מאיר וסתמה אליבא דנפשיה: וכתבו תוס׳ ז״ל אלא פר הבא על כל המצות פי׳ פר כהן משיח שחטא בשוגג דעשה אחת מכל מצות אשר לא תעשינה ואשם בדבר שזדונו כרת אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבינן בת״כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכל שכן מרובה בגדים ע״כ עוד כתבו ז״ל לכהן שעבר אלא פר יה״כ קשה אמאי נקט לכהן שעבר דהא אפילו ביום שאירע בו פסול לכהן המשיח ושימש זה תחתיו הוי חלוק זה שהפר בא מן המשיח אע״פ שאין משמש כדאיתא בירוש׳ וא״כ הל״ל בין הכהן המשיח לכהן שיעבור וי״ל דאי נקט לאותו שיעבור הוה משמע הא לאותו שעבר כבר דהרי בכל שנה יש הרבה חלוקים ביניהם מש״ה נקט לאותו שעבר לאשמועינן דאף בדידיה בליכא אלא חלוק זה עכ״ל ז״ל:

אלא פר יה״כ ועשירית האיפה. זה וזה שוין בעבודת יה״כ ומצווין על הבתולה וכדכתיבנא וכדתנן בפ׳ בתרא דהוריות:

אין בין במה גדולה כו׳. תוס׳ פ׳ כל שעה דף ל״ח:

בפי׳ ר״ע ז״ל אבל חובות שאין קבוע וכו׳. אמר המלקט ומתני׳ ר״ש היא אבל חכמים סוברים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל דהיא במה גדולה ואפי׳ פר העלם דבר והתם איכא תנאי אחריני דאית להו סברות אחרות ע״ש: וכתב הר״ס ז״ל עיין בזבחים פ׳ פרת חטאת דף קי״ז והתם פלוגתא דתנאי דרבנן סברי לא קרבו אלא עולות ושלמים אפי׳ בבמת צבור ור׳ יהודה סבר בבמה גדולה קרבו אפי׳ חובות ובבמה קטנה לא קרבו אלא עולות ושלמים ע״כ. והקשו תוס׳ ז״ל כיון דמוקמינן למתני׳ כר״ש א״כ סיפא נמי אתיא כותיה דקתני זה הכלל כל הנידר ונידב קרב בבמה וקשה דהא נזירות הוי דבר הנידר ונידב כדאמרי׳ פ׳ שני דתמורה ואפ״ה אית ליה לר״ש בפ׳ בתרא דזבחים דמנחות ונזירות אין קריבין אפי׳ בבמה גדולה וי״ל דהכי מיפרשא מתני׳ זה הכלל כל הנידר ונידב שקרב בבמה גדולה כגון עולה ושלמים ליחיד קרב בבמה קטנה וכל שאינו נידר ונידב אע״פ שקרב בבמה גדולה אין קרב בבמה קטנה אבל מודה דיש נידר ונידב שאינו קרב לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה ע״כ וכן תרצו ג״כ שם פ׳ כל שעה וכן ג״כ בפ׳ בתרא דזבחים דף קי״ז וקודם לזה דקדקו שם דאי הוה גרסי׳ הכא זה הכלל נידר ונידב בלא כל הוה ניחא. ועוד כתבו שם בדף קי״ח דמה שהזכיר במתני׳ פסחים טפי מאינך משום דכולהו מפסח ילפינן כדמפרש לעיל בגמ׳ ע״כ. והתם בגמ׳ מפרש דחובות שקבוע להם זמן גבי יחיד הוי עולת ראיה: והתם בפסחים דף ל״ח משמע שהעלו תוס׳ בשם רשב״א ז״ל דלא היו קריבין בכורים בנוב וגבעון. ובירושלמי כיני מתני׳ אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים בלבד ודלא כר׳ יהודה דר׳ יהודה אמר חטאת פסח ליחיד בבמה גדולה ואין חטאת פסח ליחיד בבמה ע״כ ולע״ד צ״ע אם אין טעות:

אין בין שילה וכו׳. תמורה ס״פ אלו קדשים:

וקדושת ירושלם אין אחריה היתר. מתני׳ אתיא כהנהו תנאי דסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואיתה בתוס׳ פ׳ ידיעות הטומאה דף ט״ז: