Meilah 3 – מעילה ג‏ – Mishnayot Gedolot

(א) וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְשֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא נֶהֱנִים, וְלֹא מוֹעֲלִין. וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִים בָּהּ.

This mishna, which also appears in tractate Temura, deals with the five sin offerings left to die. It is cited here because of its relevance to the halakhot of misuse. The mishna first mentions three of those offerings: The offspring of a sin offering, and an animal that is the substitute for a sin offering, whether or not the owners achieved atonement by means of another offering, and a sin offering whose owners have died before the offering was sacrificed, shall die.
And the other two sin offerings left to die are the sin offering whose year since birth passed and is therefore unfit for sacrifice, and a sin offering that was lost and when it was found it was blemished, with regard to which the halakhot are as follows: If the sin offering was found after the owner achieved atonement through the sacrifice of another animal as a sin offering, then the blemished animal shall die, and it does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute, as it is has neither inherent sanctity, which would make it fit for sacrifice on the altar, nor sanctity that inheres in its value. And one may not derive benefit from the found animal ab initio, but if he derived benefit from the animal he is not liable for its misuse.
And if the animal whose year passed was found before the owner achieved atonement, the found animal shall graze until it becomes blemished [shetista’ev], at which point it may not be sacrificed; and it shall be sold and the owner shall purchase another animal with the money received from its sale. The animal that was found blemished may be sold immediately, and the owner shall purchase another animal with the money received from its sale. In both cases, the animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, and one who derives benefit from it is liable for misusing it.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[א] וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ.

וְשֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבָדָה, וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין; אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ.

תוספתא מעילה א׳:ח׳

כָּל חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת – הַדָּמִים יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. חַטָּאת שֶׁמֵּתָה מֵעַצְמָהּ וְעוֹלָה שֶׁמֵּתָה מֵעַצְמָהּ – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמִּיצָּה אֶת דָּמָהּ – יָצָא הַנּוֹצָה וְהַמּוּרְאָה יְדֵי מְעִילָה; מוֹעֲלִין בָּהּ^א עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.

א. יָצָא הַנּוֹצָה וְהַמּוּרְאָה יְדֵי מְעִילָה מוֹעֲלִין בָּהּ. בד״ר: יצא ידי מעילה הנוצה והמוראה מועלין בה.

בבלי מעילה י׳:

ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו כו׳ – כבר נאמר גוף הלכה זו ברביעי מתמורה ושם פירשנו אותה:

וְלַד חַטָּאת וְכוּ׳ יָמוּתוּ. דְּהָנֵי נִינְהוּ מֵחָמֵשׁ חַטָּאוֹת דִּגְמִירֵי דְמֵתוֹת. וְהָנָךְ תְּלַת לְעוֹלָם מֵתוֹת, בֵּין קֹדֶם כַּפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה, דִּלְעוֹלָם לֹא קָרְבֵי. וּמִשְׁנָה זוֹ שְׁנוּיָה בְרֵישׁ פֶּרֶק ד׳ דִּתְמוּרָה וְשָׁם פֵּרַשְׁנוּהָ:

ולד חטאת וכו' יומתו – that these are from five sin-offerings that we derive that they died, and these three have always died, whether prior to atonement or after atonement [of the person who brought them], for they are not offered. And this Mishnah is taught at the beginning of the fourth chapter of [Tractate] Temurah and there I have explained it.

ולד חטאת מה שמקשה בגמרא אמתניתין כתבתיו בתמורה רפ״ד. וביד רפ״ד דהלכות פסולי המוקדשין וסימן ח׳ ובפ״ג דהלכות מעילה סי׳ ד׳:

ולד חטאת תמות מפני שהוא שבח הקדש ואין אדם מתכפר בשבח הקדש. ותמורת חטאת מפני שבאה בעבירה ואין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהתורה אמרה לא יחליפנו וכו׳ וא״ת שאר תמורות נמי באות בעבירה ואינם מתות תריץ דאין לך דבר שמכפר אלא חטאת מפירוש שלא נודע שמו של המפרש ז״ל:

שעברה שנתה כגון שלא הספיק להקריבה עד שעברה שנתה:

ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכפרו הבעלים תמות העלו תוס׳ ז״ל דודאי אם כפרו הבעלים קאי אנמצאת ובאבודה בשעת כפרה מיירי וה״ה כי נמי נמצאת תמימה דתמות ונקט נמצאת בעלת מום לרבותא דאע״ג דאיכא דיחוי המום עם דיחוי דאבודה וסד״א דלא תמות כמו אבודה דלילה קמ״ל דתמות דל״ד לאבודת לילה דאינה ראויה לשום הקרבה אבל בעלת מום מכל מקום קדושה קדושת דמים וכמו כן נפרש גבי עברה שנתה דמוקי לה בתמורה בפרק ולד חטאת באבודה כדי שלא יקשה לר״ל דאמר עברה שנתה רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות ורועה וה״פ דמתניתין ושעברה שנתה ושאבדה עם עברה שנתה והשתא קשיא כיון דאבדה למה לי עברה שנתה והא כ״ע מודו דאבודה בשעת כפרה תמות:

ואם משכפרו הבעלים קאי אתרויהו כדפרישית אעברה שנתה ואנמצאת בעלת מום וי״ל דהכא נמי נקט לרבותא דאע״ג דאיכא דיחוי אחרינא עם דיחוי דאבודה וסד״א דלא תמות דהוי כמו אבודת לילה קמ״ל דמ״מ תמות דל״ד לאבודת לילה כדפרישית וא״ת הנך תרתי בתרייתא חדא נינהו עברה שנתה ונמצאת בעלת מום דתרויהו מיירו באבודה בשעת כפרה ועוד אפילו בלא עברה שנתה ובלא בעלת מום אמרינן דתמות כשהיא אבודה בשעת כפרה וא״כ כיון דבכל ענין אבודה מתה בין תמימה בין בעלת מום בין עברה שנתה בין לא עברה שנתה א״כ הנך תרתי דעברה שנתה ובעלת מום ואבודה כולהו לא הוו אלא חדא וא״כ קשה דחמש חטאות היכי משכחת להו וי״ל דאה״נ דחמש חטאות לא מיתוקמי לרבנן אלא לר״ש דאית ליה דכפרו בעלים אפילו בלא אבדה כלל תמות. עוד י״ל דלרבנן נמי לא קשיא כ״כ דמ״מ משכחת חמש חטאות בהאי עניינא דאבודה תמות כשעברה שנתה וכן בשלא נמצאת עד לאחר כפרה ועוד דמ״מ כיון דאיכא רבותא גבי בעלת מום וגבי עברה שנתה כדפרישית הלכך תרתי חשיב להי אבודה בשעת כפרה מתה גם כשעברה שנתה וכמו כן מתה גם נמצאת בעלת מום לכך חשיב להו תרתי ע״כ ורובו מתוספות כתיבת יד:

ואינה עושה תמורה שאם התפיס בהמה בקדושתה לא קדשה תחתיה דהא למיתה אזלא תוס׳ ז״ל:

לא נהנין ולא מועלין דכיון דאזלי לאיבוד לא שייכא בהו מעילה ולא קרינן קדשי ד׳ תוס׳ ז״ל והעלו הם ז״ל דכל היכא דקתני במתניתין ולא מועלין ר״ל אפילו מדרבנן וכמו שאכתוב לקמן בסימן ד׳. ועיין ג״כ במה שכתבתי לקמן רפ״ה. וביד ר״פ ראשון סימן ו׳:

אם עד שלא כפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב לא קאי אנמצאת בעלת מום דמאי עד שתסתאב הרי היא כבר בעלת מום אלא קאי אעברה שנתה א״נ קאי אבעלת מום ומיירי כגון שנמצאת בעלת מום עובר דמיד נדחית מהקרבת מזבח וקאמר תרעה עד שתסתאב ויפול בה מום קבוע דאז יהיה מותר למכרה ולהוציאה לחולין ויביא בדמיה אחרת שיקריב למזבח תוס׳ ז״ל וכן נראה ג״כ שפירש רש״י ז״ל כפירוש הראשון וז״ל ואם עד שלא כפרו הבעלים באחרת נמצאת ורוצין להתכפר בדמי אותה שהיא בעלת מום הואיל ומסאבא וקיימא תמכר לאלתר ויביא בדמיה חטאת ואותה שעברה שנתה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ע״כ:

ועושה תמורה ומועלין בה כיון דלא כפרו הבעלים משום דלא אזלא לאיבוד כדאמרינן תרעה וכו׳. וסמ״ג מל״ת סימן שמ״ה נתן לסימן לחמש חטאות מתות ו׳ת׳מ׳נ׳ע׳ ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת. עברה שנתה. ואיתא להאי סימן ג״כ בתוספי הרא״ש ז״ל ובדוכתי אחריני גם בפסיקתא פ׳ ויקרא דף ו׳ ועיין במ״ש בתמורה ר״פ ולד חטאת:

ולד חטאת כו׳. משנה זו שנויה ברפ״ד דתמורה. והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ׳:

{א} וְהָתָם תָּנֵי לַהּ מִשּׁוּם תְּמוּרָה. וְהָכָא מִשּׁוּם מְעִילָה. גְּמָרָא:

א) ולד חטאת
כולה מתני׳ שנוייה כבר ריש פ״ד דתמורה, משום דין תמורה. ונשנית הכא משום דין המעילה:

ב) ימותו
שסוגר דלת בפניה עד שתמות ברעב:

ג) שעברה שנתה
דהחטאת כשרה רק תוך שנה משנולדה:

ד) ושאבדה
האי שאבדה קאי לכאן ולכאן, ור״ל שעברה שנתה ונאבדה, או שנאבדה ונמצאת בעלת מום. דאע״ג דהו״ל ב׳ לריעותא, ונדחות לגמרי בשעה שנתכפר באחרת, אפ״ה בנמצאת אחר שכיפרו בעלים באחרת, תמות:

ה) אם משכיפרו הבעלים
נמצאת:

ו) תמות
אבל באבודה שנמצאת קודם שכפרו בעלים באחרת, אפילו בחדא לריעותא, תרעה עד שתסתאב, וכדמסיק. וה״ה בעברה שנתה לחוד, תרעה, או כל חטאת שהוממה לחוד, יביא בדמיה אחרת [ועי׳ בריש פ״ד דתמורה, שזה שיטת הרמב״ם, ולרש״י ור״ב יש פי׳ אחר במשנתינו]:

ז) ואינה עושה תמורה
דמדלא היא ולא דמיה קרבין, לא אלים קדושתה למתפס תמורה:

ח) ולא נהנים
מדרבנן:

ט) ולא מועלין
דכשנהנה פטור מקרבן מעילה, מטעם שבסי׳ ז׳:

י) ואם עד שלא כיפרו הבעלים
נמצאת, וכבר עברה שנתה:

יא) תרעה עד שתסתאב
אבל בנאבדה ונמצאת בעלת מום תמכר מיד ויביא בדמיה אחרת:

יב) ויביא בדמיה אחרת
ולא עבר על בל תאחר, הרי כבר הביאה, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר״ה ד״ו א׳]:

יג) ועושה תמורה ומועלים בה
דהואיל ודמיה עומדין להקרבה, יש בהן קדושה:

על-פי כתב-יד קופמן

וולד חטאת ותמורת חטאת – במשנת תמורה (פ״ג מ״ה) נקבע שוולד הוא בדרך כלל כאמו. אמנם בפרק ג שם לא דובר על חטאת, אך כבר בתורה נאמר שחטאת היא כאשם (ויקרא ז ז) ותמורת אשם כאשם (פ״ג מ״ג). וחטאת שמתו בעליה – חטאת שמתו בעליה לא תוקרב כחטאת משום שהחטאת יוחדה למקריב פלוני ולחטא פלוני. דינה הוא כאשם שבעליו כיפרו או מתו. כל השלישייה מופיעה גם במסכת תמורה (פ״ב מ״ב; פ״ד מ״א). ימותו – וכן בתמורה פ״ב מ״ב לפי פירוש הבבלי, תמורה פ״ד מ״א ועוד). בפרק הקודם בתמורה (פ״ג מ״ג) נדון מקרה זהה באשם שמתו בעליו, והוצעו שלוש דעות: ימותו, יובאו נדבה, יובאו כעולות. משנתנו כרבי אליעזר במשנה הקובע שימותו. המשנה נמנעת מלהטיל את חובת ההקרבה על הבן, שכן הוא יורש את אביו אך לא את חובותיו הדתיות, וכן מדגישה משנת כריתות (פ״ו מ״א). אם כן, כמו בפרק הקודם משנתנו כמקבילות במסכתות אחרות, אך היא אינה מדווחת על דעות אחרות בנושא. מה שמוצג כעמדה אחידה הוא בעצם דעה אחת במחלוקת (במקרה זה כרבי אליעזר¹). ושעיברה שנתה – המשנה מבליעה את ההלכה שאת החטאת יש להביא תוך שנה, ואם לא עשה כן עבר זמנה. להלכה זו מקבילות רבות². בהמשך תסויג הלכה זו. ושאבדה – והפרישו הבעלים בהמה אחרת תחתיה, ונימצאת בעלת מום – או נפל בה מום, אם משכיפרו הבעלים תמות – אי אפשר להביאה כחטאת מחמת הפסול שנפל בה; הפסול הוא שעבר זמנה, או נפל בה מום, או הפרישו תחתיה בהמה אחרת בהיתר, אינה עושה תמורה – אם המיר אותה בבהמה אחרת אין התמורה תופסת, שכן תמורה תופסת רק בקודש. כאמור משנתנו מצויה גם במסכת תמורה (פ״ד מ״א), כולל ההמשך, ובסוף משנה ב נברר זאת.

ולא נהנין – תמורה אסורה בהנאה. אבל גם ולא מועלין – אם נהנה אין כאן מעילה. ״אין מועלים״ משמעו כמו ״אין ממירים״; המעילה אינה נחשבת מעילה, וההמרה אינה יוצרת ״תמורה״. אם עד שלא כיפרו הבעלים – לא הביאו למקדש חטאת אחרת, תרעה עד שתיסתאב – החטאת נשארת מוקדשת לחטאת אך המקדש חסום בפניה, ואין ברירה אלא שתרעה עד שתסתאב. לאחר שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה אחרת – אפשר לפדותה. שיטה זו כונתה בפירושנו לתמורה ״הקדש דמים לאחר מום״ (תמורה פ״ג מ״ב; ״הקדש דמים״ הוא המינוח בירושלמי, שקלים פ״ד ה״ד, מח ע״ב³), וזו אחת השיטות בתמורת אשם. משנתנו מהלכת בדרך זו שהיא כאמור אחת הדרכים במשנה הקודמת בתמורה. יתר על כן, במשנה הקודמת הייתה מחלוקת אם בדמים יש לקנות נדבה או עולה, ומשנתנו מציעה רק את אחת הדעות. ועושה תמורה ומועלין בה – בבהמה השנייה שנועדה לנדבה. ההלכה שבמשנה חוזרת בסדרת מקבילות שבכולן אותה רשימה.

בתוספתא שנינו: ״ולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה עושה תמורה, ושאבדה ושנמצאת עד שלא כפרו הבעלים עושה תמורה, משכפרו בעלים אין עושה תמורה. רבי שמעון אומר אף שכיפרו הבעלים, ושעיברו שנתה יהו מיתות. ובציבור מצינו בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאתו שמתו בעליה ביחיד דברים אמורין, ולא בצבור. אף אלו ביחיד דברים אמורין ולא בצבור״ (תמורה פ״א הכ״ג, עמ׳ 553). בספרא הרשימה כבר מיוחסת לרבי שמעון עצמו, זאת אף על פי שמהתוספתא ברור שרבי שמעון רק מגיב עליה (דבורא דחובה, פרשה ו ה״ט, כ ע״ד; בבלי, טז ע״א), וכן הסקנו מהמשנה (תמורה פ״ב מ״ב) שבה רבי שמעון מוסיף הגבלה נוספת על הרשימה שכל האמור על תמורה עוסק רק ביחיד, שכן בציבור אין תמורה כלל (וראו תמורה פ״ב מ״א)⁴. בתוספתא זבחים הרשימה שלנו חוזרת כמות שהיא (פי״ב הי״א, עמ׳ 498), וכן במשנת תמורה (פ״ד מ״א). כן מצוטטת הרשימה, כנראה ממשנתנו או ממשנת תמורה, בבבלי (יומא נ ע״ב; הוריות ו ע״ב).

במסכת תמורה יש פרק שלם העוסק בתמורת קרבנות ובוולדות (פ״ד); להלן בסוף משנה ב ננסה לברר את היחס בין מסכת תמורה למסכת שלנו.

מהמשנה בתמורה (פ״ד מ״ב) עולה בבירור מה אפשר היה להשלים מההיגיון המשפטי, שכל האמור במשנה הוא במקרה שהבעל ייעד בהמה מוגדרת לחטאת (״מפריש בהמה״). שכן אם מוטלת עליו חובת חטאת, ואבדה בהמה כלשהי, עליו להביא בהמה אחרת, אבל בראשונה אין כל קדושה.

הבבלי שואל: ״מאי שנא רישא דלא קא מיפלגי, ומאי שנא סיפא דקא מיפלגי? רישא – פסיקא ליה, סיפא – לא פסיקא ליה. הא תנא ליה גבי תמורה! תנא התם – משום תמורה, תנא הכא – משום מעילה״ (יא ע״א). אמנם בדפוסים המשפט אמור בפרק הקודם, אך נראה שהוא מתייחס למשנתנו. ״פליג״ אינו בא במשמעות הרגילה של מחלוקת, אלא במשמעות של ״מחלק״ או מבחין. מדוע רק משנתנו מבחינה בין מצב שכיפרו הבעלים ובין מצב שלא כיפרו, ובמשניות א ו-ה בפרק הקודם אבחנה זו אינה מופיעה במפורש⁵? מעבר לשאלה ההלכתית, השאלה היא סגנונית. משנתנו עוסקת במצב של בהמה שאבדה, ויתר המשניות בקרבן שלא אבד. לפי הסברנו ניחא, משנתנו מקורה בדיני תמורה ועיקר עניינה בתמורה, ושם הבחנה זו מתאימה. להערכתנו להסבר זה התכוונה גם הסוגיה שציטטנו.

השאלה השנייה בבבלי היא למה הוכפלה משנתנו, והתשובה שפעם היא נועדה לתמורה ופעם למעילה היא תשובה ״מודרנית״. בלשוננו, העורכים של שתי המשניות בחרו לצרף את המשנה למסכת שלהם משום שהיא עוסקת בנושא המסכת. בדרך כלל אם הבבלי מעיר על כפילות הוא מוצא צריכותא חשובה ומשמעותית ביותר, אבל במקרים רבים אין הוא מעיר על כפילות של משניות. בתלמוד הבבלי אין מדיניות אחידה בנושא; אם היה להם מה ללמוד מהכפילות שאלו על כך וענו, ואם לא היה להם לימוד חשוב לא העירו על הכפילות. עסקנו בכך והערנו על כך בקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות.

1. בפ״ב מ״ב הייתה אפשרות שמשנתנו כרבי אליעזר, אך הדבר תלוי בחילופי הנוסח, ראו שם.

2. משנה, תמורה פ״ד מ״א; תוספתא זבחים פי״ב מי״א, עמ׳ 498; ירושלמי פסחים פ״ט ה״ו, לז ע״א; בבלי, זבחים ט ע״א ועוד.

3. בבבלי המונח המקובל הוא ״קדושת דמים״ (יבמות פח ע״א; תמורה י ע״א ועוד), אבל מדרש ארץ-ישראלי משתמש פעם אחת במונח הבבלי (ויקרא רבה, לז ע״ד, עמ׳ תתסח [כך בכל הנוסחאות]). בשקלים שבתלמוד הבבלי נשמר המינוח הבבלי, אף שהטקסט של ״בבלי״ שקלים הוא למעשה ירושלמי.

4. רשימת ההלכות של רבי שמעון גזורה ונגררת מהרשימה שבמשנתנו. ואכן התלמוד מעיר שבציבור אין כלל חטאת, שכן אין הציבור מביא קרבן נקבה (ירושלמי פסחים פ״ט ה״ו, לז ע״א).

5. כפי שהסקנו בפירושנו, בעקבות הבבלי, אכן הבחנה זו קיימת גם בפרק הקודם, אך היא לא נאמרה בשנית.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ב) הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא כֻלָּן שְׁלָמִים. מֵת, הָיוּ סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. וּדְמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם.

In the case of a nazirite who designated money for the three offerings he is obligated to bring upon completion of his naziriteship, a sin offering, a burnt offering, and a peace offering, but he did not specify which money was designated for which offering, since it is not clear what the money is intended for, one may not derive benefit from the money ab initio, but if he derived benefit from the money he is not liable for its misuse. This is due to the fact that all the money is fit for purchase of the peace offering, for which one is liable for misuse only after its blood is sprinkled, and therefore there is no liability for its misuse.
If the nazirite died and he had undesignated funds, meaning he did not specify which money was for each of the three offerings, all the money will be allocated for purchase of communal gift offerings. If the nazirite died and he had specified money, the money specified for purchase of the sin offering shall go to the Dead Sea for disposal, because one may not derive benefit ab initio from the money of a sin offering whose owner has died. But if it was not disposed of, and one derived benefit from the money, he is not liable for its misuse.
With the money specified for purchase of the burnt offering, one shall bring a gift burnt offering, and one is liable for misusing the funds. With the money specified for purchase of the peace offering, one shall bring a gift peace offering. Although it is a gift offering, the restrictions of the peace offering of the naziriteship apply, and therefore it is eaten for one day and that same night, not the standard two days and one night of a regular peace offering. And nevertheless the peace offering does not require the bringing of the loaves that accompany the peace offering of naziriteship, as it is written with regard to the loaves: “And shall place them on the hands of the nazirite” (Numbers 6:19), and in this case the nazirite is dead.

[ב] הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ, לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבוֹא כֻלָּם שְׁלָמִים.

מֵת, הָיוּ סְתוּמִין, יִפְּלוּ לִנְדָבָה; הָיוּ מְפֹרָשִׁין, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיא עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן,

דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיא שְׁלָמִים, נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

תוספתא מעילה א׳:ט׳-י״ד

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהָבִיא בְּכוּלָּן שְׁלָמִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ סְתוּמִין, אֲבָל אִם הָיוּ מְפוֹרָשִׁין – מוֹעֲלִין בִּדְמֵי חַטָּאת וּבִדְמֵי עֹלָה, [וְאֵין מוֹעֲלִין בִּדְמֵי שְׁלָמִים. אִם הָיְתָה בְּהֵמָה – מוֹעֲלִין בַּחַטָּאת וּבָעוֹלָה,]⁠^א וְאֵין מוֹעֲלִין בַּשְּׁלָמִים. מֵת: הָיוּ סְתוּמִין – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. אִם הָיוּ מְפוֹרָשִׁין: דְּמֵי חַטָּאת – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח; דְּמֵי עוֹלָה וּדְמֵי שְׁלָמִים – יִקְרְבוּ. אִם הָיְתָה °בְּהֵמָה° – חַטָּאת^ב – תָּמוּת עֹלָה וּשְׁלָמִים – יִקְרְבוּ.

אֵילּוּ לְעוֹלָתִי וְהַשְּׁאָר לִשְׁאָר נְזִירוּתִי, וּמֵת: דָּמִי עֹלָה – יָבִיא עֹלָה, מוֹעֲלִין בָּהֶן; וְהַשְּׁאָר – יִפְּלוּ לִנְדָבָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. אֵילּוּ לִשְׁלָמַי וְהַשְּׁאָר לִשְׁאָר נְזִירוּתִי, וּמֵת: דְּמֵי שְׁלָמִים – יָבִיא שְׁלָמִים °וְאֵין° מוֹעֲלִין בָּהֶן; וְהַשְּׁאָר – יִפְּלוּ לִנְדָבָה, °וּמוֹעֲלִין° בָּהֶן.⁠^ג אֵילּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִשְׁאָר נְזִירוּתִי, וּמֵת: דְּמֵי חַטָּאת – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח וְלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; וְהַשְּׁאָר – רָצָה לְהָבִיא בָּהֶן עוֹלָה יָבִיא, שְׁלָמִים יָבִיא; וּמוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן.

הָיָה חַיָּיב חַטָּאת,⁠^ד וְאָמַר: הֲרֵי עָלַי עֹלָה; וְהִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר: הֲרֵי אֵילּוּ לְחוֹבָתִי – רָצָה לְהָבִיא בָּהֶן חַטַּאת הָעוֹף לֹא יָבִיא, עֹלַת הָעוֹף לֹא יָבִיא;⁠^ה מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. מֵת – הַדָּמִים יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי חַטָּאת מְעֹורָבִין בָּהֶן.

אֵילּוּ לְחַטָּאתִי וְאֵילּוּ לְעוֹלָתִי וְאֵילּוּ לִשְׁלָמַי, וְנִתְעָרְבוּ – הֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ בָּהֶן שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת, בֵּין מִמָּקוֹם אֶחָד וּבֵין מִשָּׁלֹשׁ מְקוֹמוֹת – מְחַלֵּל דְּמֵי חַטָּאת עַל חַטָּאת, דְּמֵי עֹלָה עַל עֹלָה, דְּמֵי שְׁלָמִים עַל שְׁלָמִים; מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן.

הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצֹורָע, וְכָל חַיָּיבֵי קִינִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר: הֲרֵי אֵילּוּ לְחוֹבָתִי – רָצָה לְהָבִיא בָּהֶן חַטַּאת הָעוֹף – יָבִיא, עוֹלַת הָעוֹף – [יָבִיא];⁠^ו מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. מֵת, יִפְּלוּ לִנְדָבָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן.

״כִּיס מִכִּיסַי הֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹר מִשְּׁוָורַי הֶקְדֵּשׁ״ – מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה? מֵבִיא אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמֵר: ״אִם הֶקְדֵּשׁ הוּא – הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ, וְאִם לָאו – הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם, וּמְחוּלָּל עַל זֶה״.

א. [וְאֵין מוֹעֲלִין... בַּחַטָּאת וּבָעוֹלָה]. הושלם ע״פ ד״ר (וכעי״ז בקט״ג).

ב. אִם הָיְתָה °בְּהֵמָה° חַטָּאת. תוקן ע״פ קט״ג, בכי״ו: אם היתה בהמת חטאת, בד״ר: אם היתה חטאת.

ג. °וְאֵין° מוֹעֲלִין בָּהֶן... °וּמוֹעֲלִין° בָּהֶן. תוקן ע״פ ד״ר, בכי״ו ובקט״ג: מועלין בהן... ואין מועלין בהן.

ד. הָיָה חַיָּיב חַטָּאת. בד״ר: היה חייב חטאת העוף.

ה. עֹלַת הָעוֹף לֹא יָבִיא. בד״ר: עולת העוף.

ו. עוֹלַת הָעוֹף [יָבִיא]. הושלם ע״פ קט״ג (ושם: חטאת עולת העוף יביא).

בבלי מעילה י״א.

המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין כו׳ – מה שאמר מפני שהם ראוים להביא בכולן שלמים הוא הטעם במה שאמר לא מועלין לפי שהשלמים קדשים קלים הם וכבר נתבאר שקדשים קלים אין בהם מעילה אלא אחר זריקת דמים וכבר זכרנו לך פעמים ענין קרבנות נזיר ומה הן וכל דיניהן:

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ. וְלֹא פֵרֵשׁ אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְאֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְאֵלּוּ לִשְׁלָמַי:

לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. בְּכָל אוֹתָן הַמָּעוֹת:

מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהָבִיא כֻלָּן שְׁלָמִים. כְּלוֹמַר דְּכָל מָעָה וּמָעָה מָצִינַן לְמֵימַר זוֹ לִשְׁלָמִים הִפְרִישׁ. וּשְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים נִינְהוּ וְאֵין בָּהֶן דִּין מְעִילָה, כְּדִתְנַן בְּשִׁלְהֵי פֶרֶק קַמָּא, קָדָשִׁים קַלִּים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן אֵין מוֹעֲלִים. וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא נַמִּי בַהֲדַיְהוּ חַטָּאת וְעוֹלָה דִבְנֵי מְעִילָה נִינְהוּ, כֵּיוָן דְּאִיכָּא נַמִּי דְמֵי שְׁלָמִים שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְעִילָה, אִי קָא מַיְתֵי עֲלַיְהוּ קָרְבַּן מְעִילָה אִשְׁתַּכַּח דְּמַיְתֵי חֻלִּין בָּעֲזָרָה, הִלְכָּךְ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:

מֵת. הַמַּפְרִישׁ הַמָּעוֹת. וְהָיוּ הַמָּעוֹת סְתוּמִים, שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ אֵלּוּ לְחַטָּאת וְאֵלּוּ לְעוֹלָה וְאֵלּוּ לִשְׁלָמִים, יִפְּלוּ כָל הַמָּעוֹת לִנְדָבָה:

דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. דְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ הִיא:

דְּמֵי עוֹלָה יָבִיאוּ עוֹלָה. כִּדְאָמְרִינַן [קִנִּים סוֹף פֶּרֶק ב׳] הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה יָבִיאוּ יוֹרְשֶׁיהָ אֶת עוֹלָתָהּ, דְּדוֹרוֹן בְּעָלְמָא הוּא:

וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד. כְּדִין שַׁלְמֵי נָזִיר:

וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. דִּבְלֶחֶם כְּתִיב (במדבר ו) וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר, וְהָכָא לֵיתֵיהּ, דְּמִית:

המפריש מעות לנזירותו – but he didn’t specify, “these for my burnt-offering (he-lamb), and these for my sin-offering (ewe-lamb) and these for my peace-offering (ram).” (see Numbers 6:14)

לא נהנים ולא מועלים – with all of these monies.

מפני שהן ראויין להביא אותן שלמים – that is to say, that for each and every Me’ah (a small silver coin worth 32 Perutot or one-sixth of a dinar), we are able to say that he set them aside for peace-offerings. But peace-offerings are Lesser Holy Things and they don’t have the law of religious sacrilege associated with them, as is taught at the end of the first chapter [of Meilah, Mishnah 4], for Lesser Holy Things prior to the sprinkling/tossing of the blood, one does not commit sacrilege. But even though there is also among them the sin-offering and burnt-offering which are eligible for religious sacrilege, since there are also the monies for the peace-offerings which are not eligible for religious sacrilege, if he brought upon them the sacrilege sacrifice, we find that he brings unconsecrated things into the Temple courtyard, therefore, they are not available for benefit nor religious sacrilege.

מת – A person who sets aside money, and these monies were undefined, as he did not specify that these were for the sin-offering and these for the burnt-offering and these for the peace-offering, all these monies would all [to the Temple treasury] as a donation.

דמי חטאת ילכו לים המלח – for a sin-offering whose owners died.

דמי עולה יביאו עולה – as we state [Tractate Kinim, at the end of Chapter 2 – Mishnah 5]: “The woman who died let her heirs bring her bunt-offering,” for it is a mere gift.

ונאכלין ליום אחד – like the law regarding the peace-offering of the Nazir (see Mishnah Zevakhim, Chapter 5, Mishnah 6 - also found in a standard traditional Siddur as part of the morning service).

ואינן טעונין לחם – for regarding bread, it is written (Numbers 6:19): ”and he shall place them (the shoulder of the ram, one unleavened cake and one unleavened wafer) and place them on he hands of the nazirite [after he has shaved his consecrated hair],” but he is not there since he died.

המפריש מעות לנזירותו פ״ד דנזיר דף כ״ד ובפ״ק דמנחות דף ד׳. ועיין במ״ש בפ״ד דנזיר סוף סימן ד׳:

לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויין להביא בכולן שלמים. גמ׳ מתקיף לה ר״ל הואיל וקתני במתניתין לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין וכו׳ ליתני נמי המפריש מעות לקנו דלא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויין להביא תורין שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם דהואיל ופסולין נינהו לא קרינן בהו מקדשי ד׳ ולית בהו מעילה ופירשו תוס׳ ז״ל מפני שהם ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנם כלומר שהן קטנים ואין ראויין למזבח השתא ולכשיגדלו יוכשרו ותנא במתניתין בסמוך דלא נהנין ולא מועלין ובן יונה שעבר זמנם כדי נסבה הכא דהא לעולם לא יהיו ראויין למזבח מאחר שעבר זמנם ואגב תורין שלא הגיע זמנם נקטיה ע״כ. ותירץ רבא דל״ד מפריש מעות לנזירותו למפריש מעות לקנו דגבי נזירות אמרה תורה במעות סתומין הבא שלמים משום דאיחייב נמי להביא במקצתו שלמים הלכך אמרינן נמי מפני שראויין להביא בכולן שלמים לית בהו מעילה אבל הכא במפריש מעות לקנו מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנם שאינם ראויין למזבח כלל דלמאי מייתי להו וא״כ לית לן למימר דלא מועלין מהאי טעמא דמפני שהן ראויין הלכך לא תני להו במתניתין:

מת היו סתומין וכו׳ שם פ׳ ואני דף כ״ה מפרש ר׳ יוחנן דאע״פ שדמי חטאת מעורבין בהן הלכה היא בנזיר דמעות סתומין יפלו לנדבה וריש לקיש מייתי לה התם מקרא ועיין במ״ש שם סימן ד׳. וביד פ״ט דהלכות נזירות סימן ג׳ ד׳ וברפ״ה דהלכות פסולי המוקדשין וברפ״ד דהלכות מעילה וסימן ג׳:

היו מפורשין וכו׳ דמי עולה יביאו עולה והה״נ דה״ל למיתני דדמי חטאת ילכו לים המלח רש״י ז״ל שם פ׳ ואני משמע מתוך פירושו ז״ל דלא הוה גריס ליה במתניתין אבל שם בפ״ק דמנחות משמע דהוה גריס לה שפירש שם יוליך לים המלח כדין חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דאמרינן בשמעתא קמייתא דמעילה חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח אין מועלין בהן דלאיבוד קיימי ולאו קדשי גבוה נינהו ע״כ וכן פירש ג״כ כאן:

יביאו עולה ומועלין בהן ודמי שלמים וכו׳ כך צ״ל. ואיתא בתוספות פ׳ שתי מדות דף פ״ט:

המפריש מעות לנזירותו. כתב הר״ב ולא פירש אלו לעולתי כו׳. לאו דוקא דאפילו אמר אלו לחובתי מפורשים הן. כמ״ש במשנה ד׳ פ״ד דנזיר. לא נהנין. מדרבנן או שמא דאפילו מדאורייתא אסור. דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה [ליכא] איסורא דאורייתא איכא. תוס׳. ומדברי הרמב״ם פ״א מה״מ נראה דס״ל לא נהנין מדרבנן:

מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. לשון הר״ב כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש כו׳ ואע״ג דאיכא נמי בהדייהו כו׳ וכ״כ רש״י. ולפי זה כשנהנה בכולן מעל ומתני׳ סתמא תנן ולא מועלין. דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים. לכן נראה כפי׳ התוס׳ שפירשו דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלומר והשאר יביא מביתו וכ״כ במסכת נזיר [דף פ״ה] וכ״ד הרמב״ם בפ״ד מה״מ דאפילו נהנה בכולן לא מעל דלא חילק כמו באינך דלקמיה:

מת היו סתומים יפלו לנדבה. בגמ׳ פ״ד דנזיר דף כ״ד מייתי לה. ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהם. וכתבו התוס׳. דה״ה דה״מ למפרך והלא דמי שלמים. אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר מיתה. ע״כ. ומשני א״ר יוחנן הלכה היא בנזיר. פי׳ התוס׳ הל״מ היא דסתומים יפלו לנדבה. והקשו דלתני מפני שראוין לבא בכולן [עולה] כדאמר [לעיל] מפני שהן ראוין לבא בכולן שלמים [והתם לחומרא דלא לייתי חולין לעזרה והכא לחומרא דכולו כליל] וי״ל דכשהוא חי שייך למימר מימליך ומייתי בכולן אבל כשמת לא שייך למימר מימליך. ועי״ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן שלמים היינו דוקא היכא דאמר אלו מעות לנזירתי. דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה בשליש חטאת ובשליש שלמים. או אם ארצה אעשה מכולן חטאת. או מכולן שלמים. דלנזירות. משמע שפיר למקצת נזירות. אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין [דיפלו לנדבה] איירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתי. לא יכול להביא בכולן קרבן א׳. דהא קרבנות קאמר. הלכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך והלא דמי חטאת מעורבין. ובזה מתישב לשון מתני׳ דלמאי אצטריך למתני והיו לו מעות סתומים. והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא [המפריש מעות לנזירותו] איירי דאמר דוקא לנזירותו. דאז יכול להביא בכולן א׳ [מה שאין כן כשאמר לקרבנותיו] דמשמע אכל קרבנותיו קאמר. ולכך קתני בסיפא מת היו לו מעות סתומים. ואפי׳ נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה. ע״כ:

היו מפורשים וכו׳. עיין שם בנזיר:

יביאו עולה. נ״א ומועלין בהן וכן העתיק הרמב״ם פ״ד מהלכות מעילה וכן גירסת הספר שם בנזיר:

{ב} לָאו דַּוְקָא דַּאֲפִלּוּ אָמַר אֵלּוּ לְחוֹבָתִי מְפֹרָשִׁין הֵן כְּמוֹ שֶׁתְּנַן בְּמִשְׁנָה ד׳ פֶּרֶק ד׳ דְּנָזִיר:

{ג} לֹא נֶהֱנִין. מִדְּרַבָּנָן. אוֹ שֶׁמָּא דַּאֲפִלּוּ מִדְּאוֹרַיְתָא אָסוּר דְּקַיְמָא לִשְׁלָמִים. מִידִי דַּהֲוָה אַשְּׁלָמִים מֵחַיִּים דִּנְהִי דִמְעִילָה לֵיכָּא אִסּוּרָא דְאוֹרַיְתָא אִיכָּא. תּוֹסָפוֹת:

{ד} רַשִׁ״י. וּלְפִי זֶה כְּשֶׁנֶּהֱנָה בְכֻלָּן מָעַל, וּמַתְנִיתִין סְתָמָא תְנַן וְלֹא מוֹעֲלִין דְּמַשְׁמַע דְּאֵין כָּאן מְעִילָה כְלָל, וְכֵן הָא דִתְנַן מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא כֻּלָּן שְׁלָמִים מַשְׁמַע דִּבְכֻלָּן בְּיַחַד רָאוּי לָבֹא שְׁלָמִים. לָכֵן נִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ הַתּוֹסָפוֹת שֶׁפֵּרְשׁוּ דְּכֵיוָן דְּלָא פֵרֵשׁ, אִם יִרְצֶה יָבִיא כָל הַמָּעוֹת לִשְׁלָמִים. כְּלוֹמַר וְהַשְּׁאָר יָבִיא מִבֵּיתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{ה} לִנְדָבָה. בַּגְּמָרָא פָרֵיךְ, וַהֲלֹא דְּמֵי חַטָּאת (וּשְׁלָמִים. תּוֹסָפוֹת) מְעֹרָבִין בָּהֶן. וּמְשָׁנֵי הֲלָכָה הוּא בְּנָזִיר. פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת הֲלָכָה לְמשֶׁה הוּא דִּסְתוּמִים יִפְּלוּ לִנְדָבָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

יד) המפריש מעות לנזירותו
שהנזיר מביא בסוף נזירותו, חטאת ועולה ושלמים. וזה הפריש מעות ואמר שיהיו לנזירותו לקרבנות שחייב, ולא פירש איזה לחטאת, ואיזה לעולה, ואיזה לשלמים. וי״א דכשאמר אלו לחובתי, כמפורשים ונתערבו דמי. רק הכא מיירי שהפריש מעות ולא אמר כלום [רמב״ם פ״ט מנזירות, ועי׳ מ״ש רמב״ם מעילה פ״ד ה״ג]:

טו) לא נהנין
לכתחילה אסור להנות מהן מדרבנן [רמב״ם פ״א ממעילה ופ״ד ה״ג. ולתוס׳ הכא אסור מדאורייתא, דאף שיכול להביא בכולן שלמים, עכ״פ גם בשלמים הרי אסור להנות בחייהן מדאורייתא, א״כ ה״נ בדמיהן]:

טז) ולא מועלין
דכשנהנה אינו חייב חומש ולא קרבן מעילה:

יז) מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים
דכל פרוטה ופרוטה שנהנה, י״ל שמא של שלמים היא שאין בה מעילה [כפ״א. וק״ל הרי בדאורייתא קי״ל איו ברירה, ושמא זו שנהנה פרוטה של חטאת היא. ונ״ל דהא דלא מעל היינו שלא יביא קרבן מחשש חולין בעזרה, אבל חומש באמת חייב. מיהו לתוס׳ [נזיר כ״ד ב׳] אפילו נהנה מכל המעות ביחד אפ״ה לא מעל, דאף שאמר הרי אלו לחובתי, הרי חובתי שלמים נמי משמע, ויוכל להביא בכל המעות שלמים, והחטאת ועולה יביא ממעות שבביתו, וא״כ אם כשיהנה מהמעות יביא קרבן מעילה, יביא חולין לעזרה]:

יח) מת
הנזיר שהפריש מעות:

יט) היו סתומים
שלא פירש איזה לחטאת וכו׳. ולי״א הנ״ל סי׳ י״ד מיירי שהפרישן בשתיקה:

כ) יפלו לנדבה
יקריבו בכל המעות עולת נדבת צבור. דאף דראוי כל המעות לשלמים. עכ״פ הלממ״ס הוא בנזיר שהפריש מעות סתומים ומת, שיהיו לנדבת צבור. אבל אי״ל דמשום דלא פירש יוכל היה להמלך ולהביא בכל המעות עולות, דמדמת לא שייך ממלך:

כא) היו מפורשים
שפירש ואמר אלו לחטאת ואלו וכו׳:

כב) ילכו לים המלח
דדמי חטאת שמתו בעליה היא [ועיין רלח״מ פ״ט מנזירות ה״ד. ולתוס׳. (נזיר דכ״ו א׳) בכה״ג בשאמר על הכל הרי אלו לחובתי וכלעיל, כל המעות ילכו לים המלח. רק מתני׳ מיירי בפירש ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולה ואלו לשלמים]:

כג) יביאו עולה
ומועלין בהן מדאורייתא:

כד) ונאכלים ליום אחד
כדין שלמי נזיר:

כה) ואינן טעונין לחם
דבלחם נזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר, והרי מת. [וק״ל מדאמרינן דנזיר ממורט פטור מהעברת תער (יומא דס״א ב׳). וכ״כ נקטעה יד העדים פטור, דבעי׳ קרא כדכתיב (כסנהדרין דמ״ה ב׳), א״כ ה״נ נימא שלא יביאן כלל לשלמים, דמדא״א לקיים הקרא כדכתיב תתבטל כל המצוה. י״ל דהכא שאני דכבר הוקדש המעות לשלמים]:

על-פי כתב-יד קופמן

מכאן המשנה מונה את שאין נהנים מהם, אבל אין בהם דין מעילה. מדובר במצב ביניים: החפץ קדוש, אך לא לחלוטין: הוא אסור בהנאה, אך אין בכך דין מעילה. ייתכן שמצב כזה הוא מלכתחילה מצב של פשרה, אחרת קשה להבין כיצד נוצר בהלכה מצב ביניים כזה. אנו כדרכנו משערים שתהליך המיסוד המשפטי השפיע על עיצוב הנוסח. הייתה מסורת על מה חל דין מעילה, אבל הדין אינו שיטתי באופן מלא. יש דברי קדושה שאין בהם דין מעילה. כדי ליצור אחידות משפטית נוצרה קטגוריה נוספת של מצב ביניים. נחזור לכך בפירושנו למשנה ו. לפי פירושנו עולה שלפנינו דיון המבוסס על מסורת. חכמים ידעו במסורת מימי המקדש מה הדין, ועתה ניסו להכליל את הפרטים השונים.

המפריש מעות לנזירותו לא נהנין – אסור להשתמש בהן, ולא מועלין – אבל אין בהן דין מעילה, מפני שהן ראויין לבוא כולם שלמים – הנזיר מביא קרבנות מספר, מהם קרבן שלמים. בשלמים אין מועלים שהרי הם נועדו לאכילה, אם כן לא חל עליהם איסור הנאה גורף כמו בקרבנות עולה. מת היו סתומין – הנזיר לא ציין איזה כסף מיועד לאיזה קרבן, יפלו לנדבה – ״נדבה״ הוא קרבן שהאדם בוחר, והוא יכול לייעדו למה שירצה. אבל כנראה גם בהקשר זה ״נדבה״ היא נדבת עולה, כמו שמפורש במשנה (תמורה פ״ג מ״ד). מהדין שלפנינו עולה שכסף שנאסף לשם קרבן כבר יש עליו קדושה, אף שאין זו קדושה ספציפית כמו בבהמה שיועדה לקרבן מסוים. אם הנזיר מת אין הוא זקוק עוד לקרבנות, והרי זה בבחינת מותר נזיר, ואכן ״מותר נזיר לנדבה״ (משנה שקלים פ״ב מ״ה). אם נאסף כסף לנזיר מסוים ונותר בקופה עודף – אי אפשר לתת אותו לאותו נזיר, שהרי זה כבר השתחרר מנזירותו, לכן ייקנה בכסף קרבן נדבה (עולה). במשנת שקלים (פ״ג מ״ב) יש מחלוקת בדבר מותר שקלים, ושם בית הלל אומרים שמותרם חולין. ייתכן שהם יחלקו גם על מותר נזיר, אך אין לכך הד במקורות.

מן המקורות עולה בבירור שקרבן נזיר הוא עול כלכלי כבד, ועסקנו בכך במבוא למסכת נזיר. אי לכך צריך היה לאסוף במשך תקופה ארוכה את דמי הקרבנות, כמו כן היה מקובל שקרבן הנזיר נתרם על ידי הציבור, או על ידי יחידים נדבנים¹. לכן, כסף שנאסף בשביל קרבנות הנזירים ילך לנזירים אחרים שעוד יבואו בעתיד.

היו מפורשין – הנזיר לפני מותו ייעד את הכספים, זה לחטאת וזה לעולה וזה לשלמים, דמי חטאת ילכו לים המלח – יושמדו, לא נהנין – ״ילכו לים המלח״ הוא הביצוע של ״לא נהנים״, ולא מועלין – אסור ליהנות מהם, אך לא חל עליהם דין מעילה. משפט זה נאמר ברישא, והוא מוכפל. דמי עולה יביא עולה – עולת נדבה, ומועלין בהם – כך בכתבי היד, אבל ב-מנ המשפט חסר. דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם – זהו פירוט של דין שלמים ושל תחליף שלמים, ואין בו חידוש. ההלכה חוזרת בתוספתא בקצרה: ״דמי עולה ודמי שלמים יקרבו״ (פ״א ה״ט, עמ׳ 557).

ההלכה של משנתנו מופיעה במסכת נזיר, או ליתר דיוק במסכת נזיר מופיעות שתי דוגמאות להלכה העקרונית-למחצה שבמשנתנו. שם מדובר במקרה אחר של נזירות שבטלה. שם היא בטלה כי הבעל הפר לאישה את הנדר, או שנדר שבנו יהיה נזיר והבן מתנגד לכך: ״1. ...ואם שלה היתה בהמתה החטאת תמות, ועולה תקרב עולה, והשלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. 2. היו לה מעות סתומים, יפלו לנדבה. 3. מעות מפורשים: דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנים ולא מועלים בהן, דמי עולה יביאו עולה ומועלים בהן. דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם״ (משנה נזיר פ״ד מ״ד ומ״ו). ההלכה הראשונה (בבהמה מיועדת) אינה מקבילה למשנתנו, אבל מקבילה למשנת תמורה שתידון להלן, אבל הלכות 3-2 הן כמשנתנו. אגב כך אנו לומדים שנוסח כתבי היד מקורי, ומקביל למשנת נזיר.

ההקבלה החשובה יותר היא במשנת תמורה, מיד לאחר המשנה המקבילה למשנה א אצלנו. בתמורה מדובר רק על מצב שהבהמה יועדה ואבדה: ״המפריש חטאתו ואבדה, והקריב אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, תמות. המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והקריב חטאות תחתיהן, ואחר כך נמצאו המעות, ילכו לים המלח״ (פ״ד מ״ב). הלכה זו מופיעה בתוספתא לגבי מקרה דומה (פ״ב הי״א, עמ׳ 554).

כל המשנה חוזרת על אחת ההלכות מהמשנה הקודמת, וכל שהיא מוסיפה הוא את דין המעות, וכן את ההדגשה שמדובר במפריש בהמה. נמצאנו למדים שגם במשנה הקודמת המשנה אינה מקפידה על הניסוח המדוקדק וקובעת סתם ״וולד חטאת...⁠״ מבלי לפרש שמדובר במפריש בהמתו.

המקרה שבמשנה דומה למקרה של מי שהפריש קרבן וכיפרו הבעלים, כלומר נודע לו שלא חטא, או שהקרבן אבד והפריש בהמה אחת תחתיה והקריבה ונמצאה הבהמה הראשונה. על המקרה השני המשנה קובעת ש״אחת מהן תקרב חטאת והשנייה תמות דברי רבי² וחכמים אומרים אין חטאת מיתה אלא שנימצאת מאחר שכיפרו הבעלים, ואין המעות הולכות לים המלח אלא שנימצאו מאחר שכיפרו הבעלים״ (תמורה פ״ד מ״ג). במשנה א שם (תמורה פ״ד) מובא מקרה כזה שבו כיפרו הבעלים ואזי אין ויכוח שהבהמה תמות, אבל המקרה שהנזיר מת אינו כזה, וחכמים יחלקו על משנתנו.

ההלכה עצמה מופיעה גם בספרא, והיא נסמכת על דרשה (דבורא דחובה, פרק יא ה״א-ה״ב, כב ע״ב). בתוספתא ההלכה מסוכמת בלשון קצרה, ובפירושנו לתמורה עסקנו בכך.

ממשנת תמורה ומהדיון עליה בפירושנו לה אנו למדים שני היגדים החשובים לענייננו. האחד הוא שדין מעות כדין בהמה, והשני שרק לדעת רבי המעות ילכו לים המלח (החטאת תמות) ודעת חכמים אינה נאמרת, אך הם מתנגדים לרבי.

ההלכה שיש להוביל את המעות לים המלח היא ניסוח קיצוני להשמדת המעות. בפועל קשה להניח שבכל מקרה שהיו מעות שאסורות בהנאה הובילו אותן לים המלח. בצפון ים המלח, בשטח הנתון לשינויים בגובה פני הים, נמצאו מאות מטבעות פרוטה חשמונאיות. יפה שיערו החוקרים שאלו הם מטבעות שהושמדו מפני שהיו אסורים בהנאה³.

מעתה אנו יכולים לחזור לשאלת היחס בין עריכת מעילה לעריכת מסכת תמורה. במסכת תמורה מצויות ארבע משניות העוסקות בעקרונות. הראשונה בוולד חטאת (ותמורת חטאת) שמתו בעליה, השנייה בחטאת שאבדה והקריבו את תמורתה, השלישית במעות הקדש והרביעית בתמורה מותרת. הקשר למסכת תמורה מבוסס על המשנה הראשונה, אבל היחידה כולה עוסקת באותו נושא על כל חלקיו. יש להניח שהמשנה הקדומה שבה השתמש עורך מסכת תמורה כללה את ארבע ההלכות, אבל נושא התמורה היה משני ודחוק אי שם בסוף הקטע. את הסדר המקורי של המשניות איננו יכולים לשחזר, אבל ברור שעניין התמורה לא היה במרכזה של היחידה, לא בראשה אלא בסוף ההלכה הרביעית (המתירה לעשות תמורה לחטאת שאבדה), ולשם התאמת היחידה למסכת תמורה הועלה עניין תמורת חטאת לכותרת המשנה הראשונה. במסכת מעילה מופיעה המשנה הראשונה בדיוק כמו במסכת תמורה. המשך הדיון בחטאת שאבדה חסר, אבל מופיעה דוגמה מנזיר לכללים שבמשנת תמורה.

אם מחבר מסכת מעילה השתמש בעריכה של מסכת תמורה, מדוע לא העביר למשנה שלו את כל המשניות העקרוניות שבמסכת תמורה? נראה לנו שלפנינו חלוקת תפקידים ותכנים בין מסכת מעילה למסכת תמורה. במשנה הקדומה נכללו ארבע המשניות של מסכת תמורה פרק ד, וכן הדוגמה בנזיר המופיעה במסכת מעילה, ועוד שתי הדוגמאות המיישמות את ההלכה של נזיר במקרים פרטיים. המשנה במסכת תמורה היא כלל משני, והמשניות בנזיר עוסקות פרטים נקודתיים. העורך הראשי של כלל המשניות (או לפחות של שלוש המסכתות הללו) חילק את המשנה הקדומה בין מסכתות תמורה, נזיר ומעילה, אך בשביל הרצף התיר לעצמו לשבץ אותה משנה פעמיים, גם במסכת תמורה וגם במסכת מעילה.

תופעה זו של עדויות לעריכת על מצאנו במקומות נוספים במשנה⁴.

1. ראו, למשל, ירושלמי ברכות פ״ז ה״ב, יא ע״ב; נזיר פ״ה ה״ד, נד ע״ב; בראשית רבה, צא ד, עמ׳ 1115. שם מסופר על שמעון בן שטח ששיכנע את ינאי לתרום כמות גדולה של קרבנות נזיר, כדי שנזירים יסיימו את תקופת נזירותם. ברור שחלק ממרכיבי הסיפור אגדיים, אבל המציאות העולה מן הסיפור היא שהיה מקובל שנדיבים פרטיים תרמו את קרבנות הנזירים. רעיון זה חוזר במקורות מימי בית שני כגון קד׳, יט 294; מעשי השליחים, כא 24; חשמ׳, א מט. ההנחה היא שהציבור אמור לקנות עבור הנזיר את הקרבנות. הנחה זו מופיעה כבר בדברי בית שמאי ובית הלל; ראו ספרי זוטא, ו יג, עמ׳ 244, וראו המבוא לפירושנו למסכת נדרים.

2. בכתב יד פרמא ״רבי מאיר״. להופעותיו המסופקות של רבי במשנה ראו פירושנו לתמורה פ״ד מ״ג.

3. אשל וזיסו, מטבעות.

4. ראו פירושנו לתמורה פ״ז מ״ג.

(ג) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַדָּם, קַל בִּתְחִלָּתוֹ וְחָמוּר בְּסוֹפוֹ, וְהַנְּסָכִים, חֹמֶר בִּתְחִלָּתָן וְקַל בְּסוֹפָן. הַדָּם, בַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִים בּוֹ. יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן, מוֹעֲלִים בּוֹ. הַנְּסָכִים, בַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בָּהֶן. יָצְאוּ לַשִּׁיתִין, אֵין מוֹעֲלִים בָּהֶם.

Rabbi Shimon says: With regard to misuse of the blood of offerings that is to be sprinkled on the altar, the halakha is lenient with regard to the status of the blood at the outset and stringent at its conclusion. With regard to misuse of the wine of the libations that accompany the offerings, the halakha is stringent with regard to the status of the wine at their outset and lenient at their conclusion.
The mishna explains: With regard to blood, at its outset, before it is sprinkled on the altar, one is not liable for misusing it; but once its remainder has been poured on the base of the altar and it emerges via the canal that runs through the Temple to the Kidron Valley at the foot of the Temple Mount, one is liable for misusing it. With regard to libations, at their outset, from the moment they were consecrated, one is liable for misusing them, but once they have descended to the drainpipes built into the altar and which extend beneath it, through which the libations flowed out of the Temple, one is no longer liable for misusing them, as their mitzva was fulfilled and therefore their sanctity has ceased.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ג] רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַדָּם, קַל בִּתְחִלָּתוֹ, וְחֹמֶר בְּסוֹפוֹ.

הַנְּסָכִים, חֹמֶר בִּתְחִלָּתָן, וְקַל בְּסוֹפָן: הַדָּם כַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן, מוֹעֲלִין בּוֹ.

הַנְּסָכִים כַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בָּהֶן, יָצְאוּ לַשִּׁית, אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.

תוספתא מעילה א׳:ט״ז

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: [הַדָּם],⁠^א קַל בִּתְחִילָּתוֹ חָמוּר בְּסוֹפוֹ. מִתְעָרֵב בָּאַמָּה מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד לְנַחַל קִדְרוֹן, וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל – וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְעִילָה בַּדָּמִים. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמַּקְדִּישׁ דָּמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּנְסָכִים, חֹומֶר בִּתְחִילָּתָן וְקַל בְּסוֹפָן. רַבִּי לְעֵזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: לוּל קָטָן הָיָה בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, לְמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ. אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה,⁠^ב פִּרְחֵי כְּהוּנָּה יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם יַיִן °קָרוּשׁ°^ג כְּעִיגּוּלֵי דְּבֵילָה; מַעֲלִין וְשׂוֹרְפִין אוֹתָן בִּקְדוּשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר כח,ז) – כְּשֵׁם שֶׁנְּסִיכָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, כָּךְ שְׂרֵיפָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה. וְאוֹמֵר: ״וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ״ (ישעיה ה,ב) – ״וַיִּבֶן מִגְדָּל״ – זֶה הֵיכָל; ״יֶקֶב חָצֵב בּוֹ״ – זֶה מִזְבֵּחַ; ״וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ״ – זֶה הַשִּׁית.

א. [הַדָּם]. הושלם ע״פ ד״ר וקט״ג.

ב. אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. בד״ר: אחד לששים ושבעים שנה.

ג. °קָרוּשׁ°. תוקן ע״פ ד״ר, בכי״ו: קדוש (בקט״ג הקריאה מסופקת, ועיין תוספתא סוכה ושנו״ס שם).

בבלי מעילה י״א.

רבי שמעון אומר הדם קל בתחלתו וחמור כו׳ – כבר הקדמנו בשמיני מחולין שהדם אין מועלין בו שנאמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ואמרו חכמים לכפרה נתתיו ולא למעילה ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה לפי העיקר שהקדמנו שדבר שנעשית מצותו אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה הנה התבאר לך שאין הלכה כר״ש שאמר יש בו מעילה לאחר כפרה וכבר בארנו בסוכה ששיתין הם שני נקבים במזבח שמתמצין מהם ייני הנסכים:

הַדָּם בַּתְּחִלָּה אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. הַיְנוּ קֹדֶם זְרִיקָתוֹ, דִּכְתִיב (ויקרא יז) וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר, לְכַפָּרָה נְתַתִּיו וְלֹא לִמְעִילָה:

יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן מוֹעֲלִין בּוֹ. הַיְנוּ בָתַר זְרִיקָה, כְּדִתְנַן אֵלּוּ וָאֵלּוּ הַיְנוּ דָמִים הַחִיצוֹנִים וְדָמִים הַפְּנִימִיִּים הַנִּשְׁפָּכִים עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה, מִתְעָרְבִים בָּאַמָּה, סִילוֹן שֶׁבָּעֲזָרָה, וְיוֹצְאִים לְנַחַל קִדְרוֹן וְנִמְכָּרִים לַגַּנָּנִים לְזֶבֶל, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן. וְהַךְ מְעִילָה, מִדְּרַבָּנָן הִיא וְלֹא מִדְּאוֹרַיְתָא, דְּאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִים בּוֹ:

יָצְאוּ לַשִּׁיתִין. נֶקֶב הָיָה בַמִּזְבֵּחַ שֶׁבּוֹ יוֹרְדִים הַנְּסָכִים לַשִּׁיתִין, דְּהַיְנוּ יְסוֹדוֹת שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁהֵן חֲלוּלִים וַעֲמֻקִּים מְאֹד. וְאִם הִכְנִיס יָדוֹ וְקִבֵּל הַנְּסָכִים קֹדֶם שֶׁיָּרְדוּ לַתְּהוֹם, אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, שֶׁכְּבָר נַעֲשֵׂית מִצְוָתָן:

הדם בתחילה אין מועלין בו – that is prior to its (i.e., the blood’s) sprinkling/tossing, as it is written (Leviticus 17:11): “[For the life of the flesh is in the blood,] and I have assigned it to you for making expiation for your lives upon the altar,” for expiation I have given it but not for sacrilege.

יצא לנחל קדרון ומועלין בו – that is after the sprinkling/tossing [of the blood on the altar]. As it is taught in the Mishnah (see Tractate Yoma, Chapter 5, Mishnah 6): “The two streams of blood that mingled together in the [flow of the] surrounding channel and flowed down into the Kidron Brook and are sold to gardeners for fertilizer and the law of sacrilege applies to them [until the sale].” This religious sacrilege is from the Rabbis and not from the Torah, for there is nothing where its command is performed and the law of religious sacrilege applies.

יצאו לשיתין – a perforation was in the altar through which the libations would descend to pits, and these are the foundations of the altar which are hollow and very deep. But if he placed his hand inside and received the libations prior to their descending into the pit, he does not commit religious sacrilege, for their command had already been fulfilled.

רש״א וכו׳ כך צ״ל. ואיתה בפרק התכלת דף נ״ב:

הדם בתחלה תוספות פי׳ הוציאו לו דף נ״ט ודפרק ב״ש דזבחים דף מ״ו ודס״פ כל הבשר: ובגמרא בדף י״ב איתא דדם משכחת לה דמועלין בו בתחלה כגון המקיז דם לבהמת קדשים דקיימא לן דמועלין מדאורייתא באותו דם משום דלא חזי לכפר ומש״ה נמי מועלין בסופו דהיינו כשיצא לנחל קדרון דאין לך דבר דמעיקרא אין בו מעילה ולבסוף יש בו. ואי קשיא תורין שלא הגיעו זמנם דתנן בסמוך דאין בהן מעילה מעיקרא וכשיגיע זמנם יש בהם מעילה מתרץ התם דבין בקדשים שמתו ובין בתורין שלא הגיע זמנם מועלין בהן מדרבנן ומשלם הקרן. ודחי לה דבשלמא גבי קדשיים שמתו דהוה בהו מעילה מן התורה אי אמרת דיש בהו מעילה לבסוף מדרבנן שפיר ודמו נמי לדם הקזה כדכתיבנא אבל תורין דלא הוה בהו מעיקרא מעילה קשיא לן אמאי מועלין בהם בסוף. והקשה פירוש לא נודע למי וא״ת והרי קדשים קלים דלפני זריקת דמים אין מועלין ולאחר זריקת דמים מועלין לא דמי דהכא ממילא אתיא מה שאין כן בקדשים קלים עכ״ל ז״ל:

יצא לנחל קדרון מועלין בו מדרבנן ומשלם הקרן בלבד אבל אינו מוסיף חומש וכ״ש שאינו מביא אשם מעילה כמו שכתבתי לעיל רפ״ק אבל במקדש אפילו מדרבנן אין מועלין לפי שאין גוזרין גזרה במקדש והא דנחל קדרון היינו בתר זריקה כדתנן אלו ואלו היינו דמים החיצוניים ודמים הפנימיים הנשפכין על מזבח העולה וכו׳ כך היה צ״ל לשון רעז״ל והוא פירוש רש״י ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל לא פירש דבר רק שאין הלכה כר״ש בלבד. ועיין בתוס׳ פ׳ כל שעה דף כ״ב:

הנסכים בתחלה וכו׳ ס״פ לולב וערבה:

ירדו לשיתין כך צ״ל. והר״ר יהוסף ז״ל הגיה ירדו לשית. ובגמ׳ פריך לימא מתניתין דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן דלא כר׳ אלעזר ב״ר צדוק דהוא אית ליה דאע״ג דירדו לשיתין שריפתם בקדושה וכיון דמצריך להו שריפה בקדושה אית ליה נמי דמועלין בהן דתניא ר״א ב״ר צדוק אומר לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש אחת לע׳ שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומביאין משם יין שהוא דומה לעגולי דבלה ושורפין אותו בעזרה שנאמר בקדש הסך וגומ׳ ואתיא קדש קדש מנותר מה נותר שריפתו בעזרה אף האי נמי וכו׳ ומשני אפילו תימא ר״א ב״ר צדוק הא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין דאי קלט קתני שלא ירדו לקרקע השית אלא קודם שיגיעו לשית פשט ידו למטה וקלטו מן האויר דהתם אין מועלין בהן הא ירדו לשית מועלין בהן דקרקע השית מקדש לה. לישנא אחרינא איכא בגמ׳ וכתב הר״ר אליקים ז״ל שהוא עיקר וזהו לימא מתניתין ר״א ב״ר צדוק היא ולא רבנן כלומר מדאיצטריך ליה לתנא למיתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן אלמא ס״ל כר׳ אלעזר דאמר דלול קטן היה שם שיכול להביאם דרך שם דאי רבנן דסברי שיתין חלולין ויורדין עד התהום היאך יכול ללקטן ולמעול בהן הא נחיתו להו לתהום ומשני אפילו תימא רבנן דאי קלט פירוש שאם הכניס ידו לאויר השיתין וקלטן וקבל הנסכים קודם שירדו לתהום אפ״ה קמ״ל דאין מועלין בהן וכן פירש רעז״ל. ועיין במ״ש לקמן במסכת מדות פ״ג סימן ג׳. וביד פ׳ שני דהלכות מעילה סימן ט׳ י״א ושם פסק הלכה כר״ש דאע״ג דאין מעילה בדם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וכדתנן מתניתין דס״פ כל הבשר וכדילפינן ליה מקרא דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה מ״מ אחר כפרה היינו קודם שיצא לנחל קדרון אבל אחר שיצא לנחל קדרון מועלין בו מדרבנן כמו שאמר ר״ש וכדתנן בסתם מתניתין דבס״פ הוציאו לו. ובברייתא בגמרא ס״ל לר״מ כר״ש וחכמים פליגי עלייהו אבל מדאורייתא לכ״ע אין מועלין. ופירש בתוי״ט שיתין לשון יסודות מלשון ארמי תרגום תסוכני בבטן אמי אשתית לי וגידים תסיככני וגדוא אשתיוני ע״כ. וכן פירש רד״ק בשרש שות והעתקתי לשונו בפ״יה דיומא סוף סימן ב׳:

רבי ישמעאל. נ״א ר״ש. וכן הגי׳ במשנה שבגמרא. וכן העתיק הרמב״ם בפירושו. אין מועלין. פירש הר״ב דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כו׳. ועמ״ש במשנה ה׳ פ״ד דזבחים [ד״ה חוץ]. ומ״ש כדתנן. ביומא פ״ה משנה ו׳:

יצאו לשיתין. לשון הר״ב דהיינו יסודות כו׳. והוא לשון ארמית תסכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסככני וגידיא אשתייני:

{ו} וְהוּא לְשׁוֹן אֲרָמִית תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי [תְּהִלִּים קלט], אַשְׁתִּית לִי. וְגִידִים תְּשׂוֹכְכֵנִי [אִיוֹב י], וְגִידַיָא אַשְׁתֵּתַנִי:

כו) הדם בתחלה
ר״ל קודם זריקה:

כז) אין מועלים בו
דכתיב נתתיו לכם לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה, ולהכי מדאורייתא אין מועלין בו בין לפני כפרה או אח״כ. [אביי אבל לפני כפרה אפילו מדרבנן אין מועלין בה, דאין גוזרין גזירה במקדש. וע״כ צ״ל כן. דאל״כ מה חמור הוא בסופה דג״כ מועלין בו אז רק מדרבנן (כך כ׳ רש״י במתניתין)]:

כח) יצא לנחל קדרון
דשירי הדם שנשפכין ליסוד המזבח זוחלין משם על הרצפה ומתערבין באמת המים שעוברת בעזרה, ומשם יוצאין לנחל קדרון, וגזברי ההקדש מוכרין אותן שם לזבל השדות:

כט) מועלים בו
מדרבנן. דמדאורייתא מדנעשית מצותו אין בו מעילה:

ל) יצאו לשיתין
שכשמנסכין הנסכין לספלים שעל המזבח, היה בהספל נקב שבו יורדים הנסכין למערה עמוקה שבצד המזבח שהיתה מקורה, שנקרא שיתין [שהוא לשון יסוד. מדהיתה המערה ההיא תחת יסוד המזבח. כמו השתות יהרסון. ולי נראה שנקרא כך משום שהנסכין שותתין לשם]. ומשירד לשיתין אין מועלין בו מדכבר נעשית מצותה [רמב״ם פ״ב ממעילה, פ״ב מבחירה. ודלא כר״ב כאן]:

א) מיהו ק״ל למה לא נמעול בהן מדרבנן כבדם. ונ״ל כיון שרק אחת לע׳ שנה ידי אדם ממשמשין בו (כסוכה דמ״ט א), וגם אז רק הכהנים לקחו היין הקרוש ההוא ושרפוהו ע״ג מזבח [שם], הוה תרתי מלתא דלא שכיחא דל״ג בה רבנן (כביצה י״ח א׳), וגם כהנים זריזין הן (כשבת ד״כ ע״א). משא״כ דם, מדמקלח ויוצא חוץ לירושלים [כפסחים כ״ב א׳], ושם מצוי לכל אדם, חששו רבנן שיהנו נמי בהקדש אחר. עוד נ״ל דיש חילוק בין היכא שנזכר במשנה ומועלין בה, והיינו מדרבנן, ובין היכא דקאמר תנא לא נהנין ולא מועלין. דאפשר דהיכא דקאמר מועלין, צריך עכ״פ לשלם הקרן (וערש״י ד״ב ב ד״ה מעילה מדרבנן. מיהו הרמב״ם כתב פ״א דמעילה, דבכל מעילה דרבנן צריך עכ״פ לשלם הקרן:

על-פי כתב-יד קופמן

רבי שמעון – כך גם ב-פ; ברוב עדי הנוסח ״רבי ישמעאל״. אומר הדם קל בתחילתו וחומר בסופו – אין לפרש את דברי רבי ישמעאל כהצהרה כללית, אלא בהקשר של דיני מעילה. בתחילת זרימת הדם יש בו הלכה מקלה, ובסופו הלכה מחמירה. סופו הוא לפי רוח משנתנו דרכי הביעור של המותר. הנסכים חומר בתחלתן וקל בסופן – המצב הפוך יחסית לדם. הדם כתחילה אין מועלין בו – דם שיצא מבהמה שהוקדשה, מותר בהנאה. ההנאה עשויה להיות שימוש בו לזבל, או לתתו לשתייה לכלב¹. זו ההקלה ב״תחילה״. יצא לנחל קדרון –בסוף השחיטה יוצא מהקרבנות דם רב והוא זורם לרצפה. את הרצפה הדיחו בעזרת מים שבאו מאמת המים, ובהצפה ניקו את המקדש. הדם והמים המעורבים זרמו לאמת הניקוז שעברה מתחת למקדש ויצאה לנחל קדרון (איור 2). ומועלים בו – מי שמשתמש במים אלו שהם פסולת המקדש להשקאת השדה, מועל במים ובדם (או רק בדם). הנסכים כתחילה מועלין בהן – אין ליהנות מהם ברגע שהוקדשו. יצאו לשית – חלקה העליון של אמת המים, אין מועלין בהם – מותר למעול בהם, כלומר הם מתערבים במים והמים מותרים בהנאה.

האבחנה מעניינת וחשובה, אך נראית כבלתי מעשית. בפועל זרמו באמה מים שיש בהם שרידי נסכים, שרידי דם, שרידי דם שנזרק, לכלוך וסתם מים של המקדש. אין משמעות לשאלה מה אוסר את השימוש במים. אם יש בו דין הקדש בחלקו – המים אסורים. להלן נשוב לכך.

בתוספתא שנינו: ״רבי שמעון אומר הדם קל בתחלתו חמור בסופו. מתערב באמה מתגלגל ויורד לנחל קדרון ונמכרין לגנין לזבל, ומועלין בהן דברי רבי מאיר. רבי שמעון וחכמים אומרים אין מעילה בדמים. וכן היה רבי שמעון אומר המקדש דמים לבדק הבית מועלין בהן, ונסכין חומר בתחלתן וקל בסופן. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר לול קטן היה בין האולם למזבח למערבו של כבש. אחד לששים ושבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש כעגולי דבלה, מעלין ושורפין אותן בקדושה. שנאמר ׳בקדש הסך נסך שכר לה׳ ׳, כשם שנסיכתו בקדושה כך שרפתו בקדושה. ואומר ׳ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו׳, ׳ויבן מגדל׳ זה היכל, ׳יקב חצב בו׳ זה מזבח, ׳וגם יקב חצב בו׳ זה השית״ (פ״א הט״ז, עמ׳ 558).

משנתנו היא משנת דור יבנה, והדובר בה (רבי ישמעאל) הוא חכם שעוד ראה את הבית בתפארתו. רבי ישמעאל סבור כנראה שאין להשתמש במי המקדש המכילים את דם שאריות הקרבנות. לכאורה היה אפשר להבין שכוונתו שהגננים צריכים לשלם תמורתו, וכמו במעילה הם משלמים את מחיר המים ועוד תוספת של 20%. אבל בכל העיסוק בדיני מעילה ״מועלין בו״ משמעו שהמשתמש עבר על איסור תורה, ולא רק שצריך לשלם קנס אלא האיסור עומד במקומו. אמנם ניתן לטעון כי לפנינו שימוש חריג והפוך במונח ״מועלין בו״, אבל אם כך מה ההבדל בין דם בתחילתו ובסופו, ובכלל כיצד מבחינים בין דם ומים של תחילת זבח לבין דם ומים שלאחר הזבח? אפשר לשער בדוחק שבמקדש היו שתי אמות ניקוז, אך הדבר קשה. על כל פנים, רבי מאיר סבור שמותר להשתמש בדם תמורת תשלום.

את התוספתא עלינו לפרש כך (בסוגריים רבועים ההסבר שלנו):

רבי שמעון אומר הדם² קל בתחלתו חמור בסופו [עד כאן דברי רבי שמעון המקבילים לדברי רבי ישמעאל במשנה]. מתערב באמה מתגלגל ויורד לנחל קדרון ונמכרין לגנין לזבל, ומועלין בהן דברי רבי מאיר [מועלין בהן משמעו הפוך מיתר אזכורי המונח, כלומר מותר ״למעול״ בהם, כלומר להשתמש בהם]. רבי שמעון וחכמים אומרים אין מעילה בדמים [אין כאן דין מעילה ומותר להשתמש במים]⁠³. וכן⁴ היה רבי שמעון אומר המקדש דמים [כסף] לבדק הבית מועלין בהן, ונסכין חומר בתחלתן וקל בסופן״ [בתחילתם אסור להשתמש בהם והמשתמש מועל]״.

אין לנו ספק שהמים שזרמו מהמקדש הופנו להשקיה; בתנאים הטופוגרפיים במקדש כמעט אי אפשר היה להימנע מכך. מעבר לכך, בהרי יהודה המים הם מצרך מבוקש ולא ייתכן שלא השתמשו בו. יתר על כן, אמת המקדש התערבה באמת הניקוז של ירושלים ושל מי גשמים, ואי אפשר היה להפריד בין המים. גם משנת יומא מציעה אותה מסקנה. על נקבי הניקוז הללו אנו שומעים ממקורות נוספים: ״הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים, ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן⁵״ (משנה יומא פ״ה מ״ו). גם לניסוך היין היו שני ספלים שהיו מנוקבים. לא נאמר להיכן הגיעו הנקבים, אך מן הסתם התנקזו לאמת המים המנקזת את מי המקדש (משנה סוכה פ״ד מ״ט; מידות פ״ג מ״ב ועוד). דברי התוספתא שלנו (מחלוקת רבי מאיר וחכמים) חוזרים בתוספתא זבחים (פ״ו ה״ט, עמ׳ 488). עוד אנו שומעים: ״כיצד קוברין חטאת העוף? היו נותנין אותה על גבי אמת המים והיה מתגלגלת ויורדת לנחל קדרון. רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר חלון היתה שם למערבו של כבש אמה על אמה רבוכה היתה נקראת ששם נותנין חטאת העוף תעבר צורתה ותצא לבית השרפה״ (תוספתא תמורה פ״ד הט״ז, עמ׳ 556). יש עוד דעות אחרות על דרכי הביעור של חטאת העוף, אבל המסורת על שימוש באמת הניקוז כמעין אשפה ברורה.

המים שהיו מעורבים בהם שרידי הדם הם זבל אורגני טוב, ונמכרו בתשלום שגובהו לא נאמר לבעלי החלקות שלאורך הנחל. ״גינה״ בלשון חכמים היא חלקה קטנה ומושקית המעובדת באופן אינטנסיבי⁶. סביר לטעון שעבור הגננים היה למים אלו ערך מיוחד, שכן הם היו בבחינת מי קודש. ברם גם מעבר לכך היה זה מקור מים חשוב וקבוע, שכן המקדש נוקה כל יום, ואולי אף פעמים מספר במשך היום, וכמויות המים היו בלתי מבוטלות. הקביעה העיקרית וההלכתית היא אפוא שמי המקדש אינם קודש בגופם, אם כי הם רכוש המקדש, לפיכך ניתן למכרם או לחלקם חינם. ההחלטה למכור את המים הייתה כלכלית, ומעידה על עירנות אנשי הכלכלה של המקדש.

אם כן, לפנינו זיכרון רֵאלי מהמקדש. לעומת זאת לגבי ניקוז הנסכים אנו רואים בתוספתא מחלוקת, ואפשר ששתי הדרכים נהגו במקביל.

מאחר דאתינו להכא ייתכן שדברי רבי ישמעאל (ורבי שמעון בתוספתא) לא כללו את ההסבר לתחילת דמים וסופם וההסבר שונה. תחילת דמים הם כל דמי החיטה שנשטפים לנחל קדרון ומשמשים להשקאה, וסופם הוא כאשר הבשר נאכל שאז הדם נחשב כבר כאוכל ובעולה שאריות הדם שנותרו בגוף הבהמה מועלים בהן, שכן נאסרו לאכילה. הסבר כזה אומר למעשה שדברי המסורת הקדומה לא הובנו ולכן נפלה טעות בהצגתם, וכך צריך לקרוא את הדברים: דם קל בתחילתו (בשטיפה ובניקוז) הוא מותר, יצא לנחל קדרון אין מועלין בו (מותר בשימוש). ״בסופו״ הוא השלב שבו הדם שנותר בגוף הבהמה עולה על המזבח, ואז אכילתו היא מעילה לכל דבר.

מהמקבילות ברור שמשנתנו היא כדעת רבי מאיר, ברם חכמים סוברים שאין מוכרים את המים, והם מלכתחילה חולין: ״אין מעילה בדמים״ (תוספתא מעילה פ״א הט״ז, עמ׳ 558; יומא פ״ג ה״ב; זבחים פ״ו ה״ט, עמ׳ 448). קרוב לוודאי שהכוונה היא שמאפשרים למים לזרום בנחל קדרון, וכל הקודם זוכה בהם. אין להבחין בין ה״מים״ לבין ה״דמים״ המעורבים בהם, שהרי הדם והמים התערבבו לבלי הפרד, ודינם חד הוא. גם רבי שמעון מעורב במחלוקת. בחלק מהמקורות הוא חובר לרבי מאיר (תוספתא יומא פ״ג [ד] ה״ב), ובחלקם הוא סובר כחכמים⁷. מכל מקום, בתנאים אלו ניתנת כמובן עדיפות לבעלי הגינות הסמוכות להר הבית, או שהייתה מערכת פנימית שנועדה לחלק את המים בין הצרכנים בצורה הוגנת כמו בכל מעיין של מים זורמים בארץ.

האיסור להשתמש במים של המקדש או בעצים מחורשות השייכות לו, ומנהגים דומים, רווחו במקדשים במזרח הקדום. המסורת היהודית שונה מעט באופי המשפטי הנוקשה והמדוקדק של האיסורים: בספרותנו הניסוחים משפטיים הרבה יותר ויש בהם תחכום ואבחנות שאין במקדשים אחרים, ובמקרה זה דווקא ספרות חז״ל מקלה יותר, ומסתייגת ממתן קדושה למים שכבר יצאו מבית המקדש. עם זאת, טיב העיסוק וטיב האיסורים במקדשנו ובמקדשי הגויים דומה מבחינה משפטית, אך שונה ברוחו, והרחבנו בכך במבוא.

1. ראו משנה, מכשירין פ״ו מ״ה, ונראה שהיה נוהג להקיז דם מבהמה לשתייה. עוד יותר תדיר היה להקיז דם בהמה או אדם לרפואה, ומכיוון שהדם היה, נתנוהו לכלב או לחתול.

2. מילה זו חסרה בכתב יד וינה.

3. אין בין דברי רבי מאיר ודברי רבי שמעון אלא ניסוח בלבד. רבי שמעון זה איננו רבי שמעון של הרישא.

4. המימרה הזאת והמימרה הקודמת מדברות על ״דמים״, אבל הרישא עוסקת בריבוי של המילה ״דם״ והסיפא בכסף, ואין כאן כל דמיון.

5. ״מועלין״ במשמעות מותר למעול, וכאמור זה שימוש חריג.

6. פליקס, החקלאות, עמ׳ 287-288.

7. תוספתא פ״א הט״ז, עמ׳ 558; זבחים פ״ו ה״ח, עמ׳ 488. בירושלמי, יומא פ״ה ה״ו, מב ע״ד, רבי שמעון כרבי מאיר, אבל את גרסת הגמרא יש לתקן כמו שמציע בעל קרבן העדה.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל

(ד) דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה, מוֹעֲלִים בּוֹ. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

With regard to the removal of ash from the inner altar to the place where the ashes lifted from the outer altar are deposited, and similarly with regard to the wicks of the Candelabrum, one may not derive benefit from them ab initio; but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse. In the case of one who consecrates anew the ash that has been removed, he is liable for misusing it. With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, as they are too young, and pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, as they are too old, one may not derive benefit from them ab initio; but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse.
The previous mishna teaches that one may not derive benefit from doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived and from pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, but one who derived benefit from them is not liable for their misuse. Rabbi Shimon disagrees with this ruling and says: With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, one is liable for misusing them. With regard to pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, one may not derive benefit ab initio, but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ד] דִּשּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן כַּתְּחִלָּה, מוֹעֲלִין בּוֹ.

תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, [וּבְנֵי יוֹנָה] שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן, לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, לֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן, לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

בבלי מעילה י״א:

בבלי מעילה י״ב.

דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא כו׳ ר״ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין כו׳ כבר ידעת שדישון הוא האפר ודישון המנורה קצות הפתילות השרוף שנשרף מהם ואר״ש תורים שלא הגיע זמנן הואיל והם ראוים ליקרב לאחר זמן מועלין בהם וחכמים אומרים הואיל ואינם ראוים עכשיו ליקרב לא מועלין ולא נהנין ואין הלכה כר׳ שמעון:

דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה. הַדֶּשֶׁן שֶׁלָּהֶם וּשְׁיָרֵי הַפְּתִילוֹת שֶׁל מְנוֹרָה, הָיָה מוֹצִיא וּמַנִּיחָן אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, מְקוֹם שֶׁמַּנִּיחַ שָׁם תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. וְאַחַר שֶׁהוֹצִיא שָׁם לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִים, דִּבְהָנֵי לֹא כְתִיב וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ בְדִשּׁוּן מִזְבַּח הָעוֹלָה:

הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בּוֹ. הָכִי קָאָמַר, הַמַּקְדִּישׁ דְּמֵי דִשּׁוּן, בַּתְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁהוֹצִיאוֹ לָעֲזָרָה יֶשׁ בּוֹ מְעִילָה. כְּגוֹן דְּאָמַר דְּמֵי דִשּׁוּן עָלַי וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאוֹ לַחוּץ וּבָא אַחֵר וְנֶהֱנָה מִן הַדִּשּׁוּן, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי מוֹעֲלִים בּוֹ, דְּכֵיוָן דְּנֶהֱנָה מִמֶּנָּה וְחִסַּר מִן הַדֶּשֶׁן, שׁוּב לֵיכָּא לְשַׁעֵר כַּמָּה הָיוּ דָמָיו כְּשֶׁנִּתְעָרֵךְ זֶה, וְנִמְצָא זֶה מַפְסִיד לַהֶקְדֵּשׁ, מִשּׁוּם הָכִי מוֹעֵל בּוֹ לְאַלְתַּר כְּשֶׁנֶּהֱנָה מִמֶּנּוּ:

תּוֹרִין. שֶׁהִקְדִּישָׁן קֹדֶם זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן:

לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. וְלֹא דָמוּ לִמְחֻסַּר זְמַן בַּבְּהֵמָה שֶׁהוּא קָדוֹשׁ קֹדֶם זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ, דִּבְהֵמָה מִגּוֹ דַחֲשִׁיבָא דְאִית בָּהּ קְדֻשָּׁה כְשֶׁהִיא בַעֲלַת מוּם לִהְיוֹת צְרִיכָה פִדְיוֹן, אִית בָּהּ נַמִּי קְדֻשָּׁה אֲפִלּוּ כְשֶׁהִיא מְחֻסַּר זְמַן. אֲבָל עוֹפוֹת דְּלֵיכָּא לְמֵימַר בְּהוּ הַאי מִגּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בְּעוֹפוֹת וְלֵית בְּהוּ פִדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר פִּדְיוֹן אֶלָּא בַבְּהֵמָה, הָכִי נַמִּי אֵין בָּהֶן קְדֻשַּׁת מְחֻסַּר זְמַן:

תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן. כֵּיוָן דִּלְקַמָּן מֵחֲזוּ, אִית בְּהוּ מְעִילָה הַשְׁתָּא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:

דשון מזבח הפנימי והמנורה – their ashes [of the incense] and the remnants of the wicks of the Menorah he would remove [from the inner altar] and place them near the outer altar, the place where he places there the removal of the ashes from altar of the outer altar, and after he took them out to there, they are not available for benefit nor do the laws of sacrilege apply, for in these, it is not written (Leviticus 6:3): “and place them beside the altar” as with the ashes of the incense of the burnt-offering.

המקדיש דשון בתחילה מועלים בו – this is what he said: a person who dedicates the monetary value of he ashes, at the outside, prior to his removing it to the Temple courtyard, the laws of sacrilege apply, as for example, that he said, “the monetary value of the ashes is upon me,” and afterwards he removed it outside and another person came and benefitted from the ashes, even though its commandment had already been performed, nevertheless, the laws of sacrilege apply, for since he benefitted from it and there is what is missing from the ashes, again, one cannot estimate how much they were worth when it is being evaluated, and is found that he is causing loss to that which is dedicated and because of this, he immediately commits sacrilege when he benefits from it.

תורין – when he sanctified them (i.e., the turtledoves) prior to their maturation and the pigeons after their maturation.

לא נהנין ולא מועלים – and this is not similar to lacking time (i.e., an offering cannot be made because its time to be offered has not yet arrived) for an animal/cattle which is holy prior to its appropriate time and it he offered it after his time, for an animal/cattle because this legal status required might easily have been attained because it is considered that it has sanctity when it possesses a defect in order to need redemption, it also has sanctify even when it is not at the appropriate time, but birds which one cannot say about them this regarding this legal status, for the defect does not invalidate the birds and they don’t have redemption, for redemption is only mentioned regarding cattle, that is so that theey don’t have the sanctity of being offered too early.

תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן – since later on they are appropriate, they have the application of the laws of sacrilege now. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.

דישון מזבח הפנימי וכו׳ תוס׳ פ׳ הוציאו לו דף נ״ט ודפ׳ ב״ש דזבחים דף מ״ו ודפרק קדשי קדשים דף ס״ד ודס״פ כל הבשר. וביד שם פ׳ שני סימן ט״ו. בפירוש רעז״ל דהכא לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדישון מזבח העולה. אמר המלקט פירוש דמדכתיב ושמו ילפינן שטעון גניזה שהיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו ובגמרא יליף מקראי שהיה מניח דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה במקום שהיה תרומת מזבח החיצון:

המקדיש דישון בתחלה יש מפרשים במקדיש אפר כירתו ואין נראה דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דקאמר בסמוך דמועלין וא״כ מאי קמ״ל הכא דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית לכך נראה לפרש דמיירי באדם שזכה בתרומת הדשן לאחר שהורמה והקדישה ומועלין בהן מן התורה תוס׳ ז״ל. ורעז״ל תפס פירוש הר״ר אליקים ז״ל אלא שצריך להגיה בלשונו כמה היו דמיו כשמתנדב זה ונמצא זה מפסיד וכו׳. [הגה״ה וכתב עליו הר״ס ז״ל צ״ע מה לי קודם שהוציאו מה לי לאחר שהוציאו כבר נעשית מצותו ורש״י ז״ל לא פירש כן ע״כ]. ונראה שהוא קרוב לפירוש תוס׳ ז״ל והוא פירוש אחרון שאכתוב בס״ד בשם פירוש לא נודע למי. והרמב״ם ז״ל לא פירש בו דבר וגם ביד לא הביאו רק שם ברפ״ה כתב אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר מועלין בכולן ע״כ. ורש״י ז״ל משמע דמפרש דישון בתחלה מועלין בו כלומר שאחר שהניח דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שמניח תרומת הדשן של מזבח החיצון מועלין בכולו דכמו שמועלין בדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה ושמו ה״נ מועלין בשל מזבח הפנימי והמנורה דאי אפשר דלא נתערב בו מה שהוא משל חיצון על של פנימי הלכך מועלין בכולו אבל קודם שהניחו שם במקום שהוא מניח דישון מזבח החיצון קתני רישא דלא נהנין ולא מועלין דהא לא כתיב ביה ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון כך נראה שפירש רש״י ז״ל אלא שהרחבתי דבריו ז״ל. ומ״מ מלת המקדיש ומלת בתחלה לא נתיישבו לפירושו ז״ל לע״ד והפירוש ראשון שאכתוב בשם שלא נודע למי קרוב לפירוש זה וז״ל דישון מזבח הפנימי והמנורה היו נותנין אבית הדשן מקום שהיה נותן תרומת הדשן של מזבח החיצון כדתנן במס׳ תמיד וצבר את הגחלים ע״ג הרצפה רחוק מן הכבש ג׳ טפחים מקום שנותנין שם מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. והשתא תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן אית בה מעילה בין קודם הרמה בין לאחר הרמה אבל דישון מזבח הפנימי לא אשכחן ביה קרא לדשנו והא דכתיב ודשנו את המזבח בשעת סילוק מסעות כתיב ואנן בעינן דישון שלא בשעת מסעות דומיא דתרומת הדשן דמזבח התיצון והלכך קודם שהוציאוהו והניחוהו אבית הדשן לא נהנין ולא מועלין עד שהניחו על בית הדשן דלאחר שהניחו על בית הדשן היה מעורב עם תרומת הדשן ומתוך שאינו יודע איזוהי תרומת הדשן ואיזוהי דשן מזבח הפנימי מועלין בו והיינו דקתני דישון בתחלה מועלין בו כלומר מועלין באותו שמניחו על בית הדשן שהיה מתחלה שבתחלה כשהיה נכנס בעזרה היה מרים תרומת הדשן מעל מזבח החיצון ואח״כ היה נכנס לפנים ומדשן מזבח הפנימי והמנורה ע״כ: עוד כתוב שם. ענין אחר פירשה מורט למתניתין דישון של קטרת דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין וכו׳ דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל של מזבח החיצון עדיין לא נעשית מצותו כדאמרינן לעיל בפרק שני דצריכין בגדי כהונה:

המקדיש דישון של קטרת דלאחר שהיציאו הדשן בין ממזבח הפנימי בין ממזבח החיצון והמנורה בא אדם אחד ואמר הרי דשן זה הקדש כלומר הרי עלי ליתן דמי הדשן ואתא איניש אחרינא ונהנה ממנו חייב מעילה דהא קמפסיד להקדש דהמקדיש לא יהיב כולי האי ולהכי קתני מתניתין בתחלה כלומר כתחלה דכי היכי דקודם שהוציאו מעל המזבח היו מועלין בו השתא דהאיך קבל עליו ליתן דמי הדשן נמי מועלין ע״כ מה שמצאתי ומובן הענין שהלשון קשה. והמחוור שבפירושים נראה שהוא מה שפירש הר״ר אליקים ז״ל והוא קרוב הרבה לפירוש האחרון שלא נודע למי כדכתיבנא. ועל הפירוש שהביא רעז״ל המקדיש וכו׳ עד ונמצא זה מפסיד להקדש כתב הר״ר יהוסף ז״ל פירוש זה אינו נראה כלל כי המזיק את ההקדש אינו חייב קרבן מעילה וכ״ש הגורם היזק להקדש וכל זה הדרך שפירש אינו נזכר במשנה אפילו אות א׳ ממנו ונראה לפרש שהוא מדבר במי שמקדיש דישון משלו והתוספות פירשו שהקדיש דישון של המזבח והמנורה כגון שבא אחד ולקח אותו וחזר והקדישו אז הוי כאילו הקדיש דישון מביתו ומועלין בו כי כבר זכה בו והרי הוא שלו ויפה פירשו אך קצת קשה כי היה לו לתנא לפרש דבריו עכ״ל ז״ל:

תורין שלא הגיע זמנם וכו׳ לא נהנין ולא מועלין וכו׳ פירוש לא מועלין כלל ואפילו מדרבנן ולא משלם כלל ועל כרחך ה״פ דאין לפרש דאין מועלין מן התורה קאמר אבל מדרבנן איכא מעילה דהא לעיל גבי דם דקאמר אין מועלין ע״כ ר״ל אין מועלין כלל דאי מן התורה דוקא קאמר מאי קאמר יצא לנחל קדרון מועלין וכי נמי יצא לנחל קדרון אין מועלין אלא מדרבנן וכדפרישית לעיל וכן גבי חטאות המתות דקאמר אין מועלין ר״ל אף מדרבנן כדמשמע לעיל ברפ״ק וא״כ ש״מ דכל היכא דקתני אין מועלין ר״ל אף מדרבנן תוספות ז״ל. ועיין במ״ש לקמן רפ״ה:

רש״א תורין שלא הגיע זמנם מועלין בהן ר״ש לטעמיה דאמר בפ׳ בתרא. דזבחים כל הראוי לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת ובני חורין נמי שהקדישן קודם זמנם הואיל ויהיו ראויין לאחר מכאן השתא נמי אית בהן מעילה:

ובני יונה שעבר זמנם לא נהנין ולא מועלין. ל״ד לחטאת שעברה שנתה דאמרינן לעיל דמועלין בה קודם כפרה דהתם היינו משום דאזיל לרעייה כדפרישית לעיל ואין לה פדיון עד לאחר שיהיה בו מום ועוד שמן המעות קונים עולת קיץ למזבח וא״כ שפיר איקרו קדשי ה׳. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא איקרו קדשי ה׳. אבל ליכא למימר דשאני חטאת שעברה שנתה משום שהיא קדושה קודם שעברה שנתה אבל העופות הם מקודשין מיד (בהגיע זמנם פירוש שאינו מקדישן עד אחר שיגיע זמנם דזה לא יתכן) דהא קפסיק ותני הכא אפילו היכא שקדשו הבני יונה קודם אלא ודאי צ״ל כדפרישית תוס׳ ז״ל שבכתיבת יד:

דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר״ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו׳. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה״א יתירא. גמרא:

לא נהנין ולא מועלין. כתב הר״ב דבהני לא כתיב ושמו כו׳. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ״ש שם:

המקדיש דישון בתחלה. פירש הר״ב ה״ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו׳ דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס׳ [ד״ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר״ב שוב ליכא לשער כו׳ קשיא לי דא״כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס׳ כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע״כ. ודעת הרמב״ם נ״ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ״ה מהל׳ מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו׳ אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ״ש הר״ב כשנתערך זה. נ״ל דלא דקשה ל״ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]:

תורין שלא הגיע זמנן כו׳. כדתנן במ״ה פ״ק דחולין:

לא נהנין כו׳. כתב הר״ב ולא דמו למחוסר זמן כו׳ וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה׳. תוס׳. ומ״ש הר״ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר״ב במשנה ד׳ פ״ו דתמורה]:

{ז} הָכִי יָלֵיף לְהוּ בַגְּמָרָא מִקְּרָא:

{ח} דְּאִי אֵפֶר כִּירָתוֹ מַאי בִתְחִלָּה, וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּאֵפֶר כִּירָתוֹ פְּשִׁיטָא, דְּאַטּוּ גָרַע מִמַּקְדִּישׁ זֶבֶל אַשְׁפָּתוֹ דִּלְקַמָּן. דְּהָא וַדַּאי דְּהַכֹּל יָכוֹל אָדָם לְהַקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת:

{ט} קָשֶׁה לִי דְּאִם כֵּן כָּל הָנֵי דְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָתָן דִּלְעֵיל נַמִּי, וּמַאי אִרְיָא בְּדִשּׁוּן דַּוְקָא. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּמַיְרֵי בְּאָדָם שֶׁנָּטַל מֵהַדֶּשֶׁן לְאַחַר שֶׁהוּרְמָה וְהִקְדִּישָׁהּ מוֹעֲלִין בָּהּ מִן הַתּוֹרָה. וְהָרַמְבַּ״ם נִרְאֶה שֶׁמְּפָרֵשׁ בְּאֵפֶר כִּירָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{י} נִרְאֶה לִי דְלָא דָק, שֶׁהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר כְּשֶׁנָּדַר זֶה:

{יא} לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה הֻצְרַךְ לִכְתֹּב לְאַלְתַּר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְלִי נִרְאֶה דְּקָא מַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ אִם אַחַר שֶׁנֶּהֱנָה הֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ וְאִם כֵּן נוּכַל לְשַׁעֲרוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן דִּזְמַן מָה לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בִּשְׁבִילוֹ, מוֹעֲלִים בּוֹ. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:

{יב} וְכֵן בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן לֹא דָמוּ לְחַטָּאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ דְּאָמַר בְּרֵישׁ פִּרְקִין דְּמוֹעֲלִין בּוֹ קֹדֶם כַּפָּרָה, דְּהָתָם מִשּׁוּם דְּאָזֵיל לִרְעִיָּה וְאִית לַהּ פִּדְיוֹן, אֲבָל הָכָא אֵין לְעוֹפוֹת פִּדְיוֹן וְלֹא אִקְרוּ קָדְשֵׁי ה׳. תּוֹסָפוֹת:

{יג} דְּתַמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת:

לא) דשון מזבח הפנימי
של קטורת:

לב) והמנורה
של שירי הפתילות, דשניהן מוציא ומניחן אצל מזבח החיצון:

לג) ולא מועלין
אחר שהניחן שם, מדכבר נעשית מצותו [ולרש״י אף. קודם שהניחן שם אין מועלין בהן, דאין גוזרין גזירה במקדש]. אבל תרומת הדשן של מזבח החיצון שתרמו בכל יום ומניחו במקום הנ״ל, מועל בו, מדכתיב גביה ושמו אצל המזבח, ומדלא כתיב וישימו, משמע שיהיה בהוויית קדושתו גם אחר ששמו שם, שימעול בו אף אחר שנעשת מצותו:

לד) מועלים בו
ה״ק המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאוהו מעזרה, אמר מה ששוה הדישון הזה, עלי, ואח״כ הוציאו, ובא אחר ונהנה מהדישון קודם ששמוהו כמה שוה, אעפ״י שנהנה אחר שנעשת מצותו מועלין בה, משום דכשנהנה והחסיר הדשן א״א תו לשער כמה היה שוה האפר בשעה שנדר, ונמצא הפסיד להקדש:

לה) תורים שלא הגיע זמנן
שזמן הקדשן הוא רק משיזהבו נוצותם כראוי. וזה הקדישן מקודם:

לו) ובני יונה שעבר זמנן
שזמן הקדשן היא משנולדו רק עד כל זמן שכשיעקר נוצה מהכנף יתמלא מקום עיקורו בדם. וזה הקדישן אח״כ:

לז) ולא מועלים
ואע״ג דבהקדיש בהמה מחוסרת זמן, אף שפסולה עדיין להקרבה, קדשה. בהמה שאני, דכמו מום שפוסל בה, ואפ״ה אתו מעותיה לכלל קדושה כשיפדוה כשתומם, כ״כ מחוסר זמן שלה, אף שפוסל בה, אפ״ה תפס בה קדושה. משא״כ עוף אי אפשר לדמות בו מחוסר זמן למום, מדאין מום פוסל בעוף [כתמורה פ״ו מ״ד]. ואפילו מחוסר אבר שפוסל בעוף, עכ״פ לא מהני בו פדיון שיבואו מעותיו לכלל קדושה, דאין פדיון רק בבהמה שהוממה. וכן בני יונה שעבר זמנן, לא דמי לחטאת שעברה שנתה דאין לה פדיון, ואפ״ה מועלין בה קודם כפרה. די״ל הכא שאני שהקדישה כשכבר לא היתה ראוייה להקדש, דמי למקדיש בעל מום למזבח דלא קדש [כתמורה ספ״ה]. ותו דהתם שאני דאזל לרעיא, וסופו שיבואו מעותיו לכלל קדושה:

לח) מועלין בהן
מדסופן לבוא לכלל קדושה:

ב) ותפתח הארץ את פיה, כך פירשתי ע״פ דעת הר״ב. אמנם הרואה יראה במת״כ רבינו, כמה דחיק לן עלמא בשנפרש משנתינו כן, דהרי במשנתינו לא נזכר שהקדיש דמי דשן, ושהנהנה החסיר מהאפר, ושהחסירו קודם ששמוהו כמה שוה, ושלא ידעינן כמה החסיר, והרי לפי דברי הר״ב ע״כ בכל הני גוונא איירי מתני׳. [עי׳ לקמן רפ״ה] וכולן חסרי׳ במשנתינו. ותו דלמה צריך לאשמעינן הך דינא בדישון, בכל מילי נמי בהקדיש דמיו ובא אחר והחסירו קודם ששמוהו ימעול בו מה״ט. ותו לפי דברי הר״ב למה צריך שהקדישו בתחלה קודם שהוציאו, הרי גם בהוציאו ואח״כ הקדישו או הקדיש דמיו, ובא זה ונהנה ולא ידעינן כמה החסיר, מעל, מדא״א לשער כמה שוה. ותו ק״ל דכפי הנראה נדחק הר״ב לפרש דמיירי שאמר דמי דישון עלי, דאי בדישון גופי׳, וקודם שהוציאו, הרי קדוש ועומד, גם אינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועכ״פ ק׳ לפי שיטתו. דשפיר הוה מצי למימר שהקדיש הדישון גופי׳ וקודם שהוציאו, ואפ״ה בהקדישו קדש הקדש עלוי, דלא גרע מהקדיש קדשי מזבח, דקיי״ל דקדשי הקדש עלוי [כתמורה פ״ז מ״ג ורמב״ם פ״ו מערכין ה״ח]. ואת״ל דהכא דלא שייך לא חיוב אחריות ולא דורן. לא שייך נמי למימר שהקדישו הקדש עלוי כמה שוה. עכ״פ ק״ל האיך יכול להקדיש דמיו קודם שהוציאו, הרי אז אסור בהנאה ואינו שוה כלום, דמדאסור בהנאה אינו בר דמים, ודמי למקדיש דמי חמץ בפסח דלא קדיש [כפסחים דכ״ט]. ואע״ג דבנהנה מקדושת הגוף אף שאסור בהנאה חייב קרבן מעילה. כתוס׳ ישנים [כריתות די״ג ב ד״ה ואשם אחד] והכי מסתבר דאל״כ מעילה היכא משכח״ל. עכ״פ הכא שאמר דמי דישון זה עלי, וודאי פטור, דהרי אינו בר דמים כלל, ולא הקדיש כלום. והרי אפי׳ המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, (כפסחים פ״ט ב). ואת״ל דכוונת הר״ב שהקדישו בתחלה שלכשיוציאו יתן דמיו כמה שוה אז, וקמ״ל לפ״ז שפיר רבותא אף שהקדישו בתחלה כשעדיין קדוש, לא אמרי׳ דמדאינו אז בר דמים, הו״ל כמקדיש דבר שלבלע״ו בשעת נדרו, דאפ״ה עכ״פ חייב משום נדר (כרמב״ם פ״ו מערכין הל״א). וקמ״ל נמי דאף דגם אח״כ יהיה עכ״פ אסור ליהנות מהאפר מדרבנן, אפ״ה כיק מדאורייתא לכשיוציאו יהיה בר דמים, לשיכך יכול להקדיש דמיו ששוה אז. עכ״פ ק״ל האיך יתחייב קרבן מעילה מדהפסיד להקדש, מדאי אפשר תו לשער דמיו, הרי אינו רק כדבר הגורם לממון, דלאו כממון דמי [כרמב״ם רפ״ב מגניבה], וא״כ האיך יביא המועל חולין בעזרה. ואת״ל דהא דקיי״ל דהגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דלא מחשב מה״ט כשלו, ומשו״ה. בגנב קדשים שחייבים באחריותן פטור מד׳ וה׳ [כב״ק דע״א א]. אבל דלחשב ממון. דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי השורף שטרותיו של חבירו קיי״ל דחייב לשלם [כרמב״ם פייז מחובל] וע״כ מדה״ל כשורף ממון ממש. עכ״פ הכא מה שהפסיד הוא רק מדא״א לשומו ובוודאי רק גרמא בעלמא הוא, דקיי״ל דפטור עלה [כח״מ שפ״ו]. ויהי׳ איך שיהיה אינו רק מזיק את ההקדש ולא נהנה מההקדש שאינו חייב קרבן מעילה, ופטור גם מקרן [כמעילה די״ט א, ורמב״ם פ״ח מנזקי ממון ה״א]. ודוחק לומר כיון שנהנה מהנזק אף שלא נהנה מגוף ההקדש, יהיה חייב מעילה. ליתא, דהרי איש כי יאכל כתיב, וזה לא נהנה מהקודש. ואף את״ל דאע״ג דלא מעל מדאורייתא, עכ״פ מעל מדרבנן. אי אפשר לומר כן, דמדקאמר ברישא ולא מועלין דהיינו מדאוריי׳ ש״מ דמועלין דסיפא היינו נמי מדאורייתא. ולרתוי״ט חזיתי לדעתי׳ דר״ל דלרמב״ם משנתינו מיירי שהקדיש אפר כירה בעלמא. ולפע״ד אחמכ״ר גם זה דוחק מאוד, דחדא מה בתחלה דקאמר מתני׳. ואת״ל דקמ״ל אף שהקדישו להאפר בעודו עץ לא הוה כמקדיש דבשלבלע״ו, דשאני הכא דהו״ל כמקדיש דקל לפירותיו, דמדעבידי דאתי קדיש [כב״מ ל״ג ב]. והו״ל נמי כמקדיש מעשה ידי אשתו דקדיש, משום דידים איתנהו בעולם [ככתובות נ״ח ב׳ ורמב״ם פ״ו מערכין]. עכ״פ ק׳ קושית התוס׳ הכא, דמאי קמ״ל הך דינא באפר, הרי אפי׳ הקדיש זבל אשפתו נמי [כמ״ו] ותו ק״ל דלא מצינו בשום מקום גם במקרא גם בש״ס שיהי׳ נקרא אפר בעלמא בשם דשן, ורק אפר הקרבנות שהוקרבו במזבח נקראו כך. והנה לתוס׳ יומא (דנ״ט ב׳ ד״ה והרי), מיירי הכא שהקדיש הדשן אחר שהוציאו חוץ לג׳ מחנות, ע״ש. ונ״ל דכוונתם דהיא גופא קמ״ל דאחר שהוציא הדשן לשם אף דעדיין אסור מדרבנן, יכול להקדישו. אמנם לא ידענא עכ״פ מה בתחלה דקאמר מתני׳. אולם ל״מ מרבותינו היה נלפע״ד ע״פ מ״ש תוס׳ והרא״ש [נדרים ל״ד ב] דאע״ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפ״ה אם היה מונח דבר הפקר, ואין אדם סמוך לו רק הזוכה, יכול אותו אדם להקדישו אף קודם שבא לידו. וא״כ אפשר לומר נמי דמיירי הכא בהקדיש דישון מזבח פנימי ומנורה, ולרבותא נקט שהקדישו בתחלה דהיינו שהקדישן קודם שהוציאן מההיכל. וקמ״ל מתני׳ תרתי. חדא, אף דגם אחר שיוציא הדשן יהיה אסור ליהנות ממנו, אפ״ה משום דמדאורייתא מותר ליהנות ממנו אז, דאין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בה [כפסחים כ״ו א], ורק מדרבנן אסור גם אז בהנאה. משו״ה יכול להקדישו. ותו קמ״ל, אף דהשתא שעדיין הדשן בהיכל, וודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו, עכ״פ כיון שבידו להוציאו, וגם לכשיוציאנו יהיה כל אדם אסור ליהנות מהאפר עכ״פ מדרבנן, לפיכך כל אדם מרוחק מהאפר ההוא מלזכות בו, ורק אותו המקדיש הוא שרצה לזכות בהאפר כדי להקדישו, דסבור מצוה קעביד, להכי אף שאינו ברשותו, הו״ל כאלו בא ברשותו, וכתוס׳ ורא״ש הנ״ל. או נ״ל דהאי בתחלה דקאמר מתני׳ דוקא הוא, ור״ל דווקא שהקדיש האפר בעודו עצים וקטורת ופתילות, קודם שהקדישו לעבודתו. ואמר שלכשיעשו דשן יוקדשו, דהוו״ל כמקדיש דבר שברשותו שכשימכור ויחזור ויקנה תקדש, דקדשה. ומה״ט נמי לא הזכיר הרמב״ם בהלכותיו הך בבא דמתני׳ מדכבר הזכיר הך דינא במקום אחר [בפ״ו דערכין] אבל בהקדיש הדשן בשכבר נעשה דשן, לא קדש, משום דאז אסור עכ״פ מדרבנן, ליהנות מהדשן, הו״ל כמקדיש דבר שאינו שלו, וכמקדש אשה בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן [כפסחים ד״ז א]. והקב״ה ברוב רחמיו יראינו מתורתו נפלאות:

על-פי כתב-יד קופמן

דישון המזבח הפנימי – המזבח הפנימי הוא מזבח הזהב הניצב בתוך האולם ומשמש להעלאת קטורת בלבד. כל בוקר ניקו אותו משאריות הקטורת והלבונה של היום שעבר. הפעולה נקראת ״דישון״ בלשון סגי נהור. דישון הוא נתינת חומרים טובים, ואילו כאן מדובר בהסרת שאריות. והמנורה – גם את הנרות שעל המנורה מנקים משאריות השמן של היום שעבר. לא נהנין ולא מועלין – המדובר בשאריות ולכן אין כאן הנאה במובן מלא. מה אפוא עשו בהן? ייתכן שהכוהן המדשן ניקה את ידיו המשומנות והמפויחות בשער ראשו, וכך היה מבושם. יתר על כן, ייתכן שראו בכך סגולה וברכה. המקדיש דישון כתחילה – מי שדישן את המזבח או את המנורה, הקדיש את הדישון. לא ברור לשם מה נעשה הדבר, הרי הדישון אינו בעל ערך. שתי אפשרויות לפנינו, האחת שכל הדיון במשנה תאורטי, והאחרת שלפנינו מערכת סמלים פנימית של הכוהנים. בשבילם הדישון עצמו הוא בעל ערך דתי, והחומר שמילא תפקיד בקודש נחשב ליקר ערך ומשתמשים בו כמזכרות או כסגולה. קל לדמיין כיצד מתפתחת תרבות כזאת, וקל גם להבין מדוע חכמים מסתייגים מסמלים כאלה שאבק עבודה זרה נודף מהם. אבל אם אוכל שנגע בו איש קדוש נחשב לקדוש (בחברות מסוימות) הרי ששאריות של המזבח ודאי עלולות להיתפס ככאלה. אם אכן היו תפיסות כאלה מקובלות הרי שאפשר להבין שחכמים התעלמו מהן, כשם שהתעלמו מפרשנויות אחרות של סממני קדושה שניתן היה לייחס להיכל, ועסקנו בכך במבוא. מועלין בו – אם אדם הקדיש את הדישון הרי זה סימן שבשבילו הוא בעל ערך, והנהנה ממנו מעל. תרין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעיבר זמנן לא נהנים ולא מועלין – הם במצב ביניים. רבי שמעון אומר תרין שלא הגיע זמנן מועלין בהן – הם קודש. ובני יונה ש[ה]עביר זמנן לא נהנין ולא מועלין – לפי התורה קרבן עוף הוא שני תורים או שני בני יונה. חז״ל פירשו שבני יונה הם גוזלים, ותורים הם יונים גדולות. המשנה מניחה שהגבול בין תורים לבין בני יונה הוא חד משמעי, ולכן ״כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין. תחלת הציהוב בזה ובזה פסול״ (משנה חולין פ״א מ״ה). אם כן בן יונה הוא גוזל קטן עד שיצהיבו כנפיו, ותור הוא מאותו תאריך ואילך. המעבר מבן יונה לתור מתואר בתוספתא ביתר בירור: ״בני יונה מששלעלו או עד שיצהיבו. תורין משיפריחו, אפילו הן זקנים. נמצאת אומר כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין״ (חולין פ״א הט״ו, עמ׳ 501). אם כן בן יונה הוא מרגע שהתמלא בדם (בבלי חולין כב ע״ב) עד שיצהיב, ותור הוא מהזמן שבו היונה מתחילה לעוף. כן משמע מהספרא (ויקרא, דבורא דנדבה, פרק ח ה״ה, ח ע״ג). אין במקורות הגדרת גיל ״משפטית״ יותר, ואף לא הגדרת מקסימום לגיל התורים, אך המשניות מניחות שתור ״זקן״ פסול לקרבן. ההגדרות עד מתי התור כשר וממתי בן היונה פסול שנויות במסכת חולין (פ״א מ״ה), וביררנו אותן במקומן.

תור ובן יונה

לכן התור שלא הגיע זמנו פסול, ואין בו דין קדושה וממילא גם לא דין מעילה, וכן בן היונה שעבר זמנו. הוא הדין לכל דבר שבקדושה, כגון דיני שחיטת קודשין החלים רק על הכשר לקודש שהייתה לו שעת היתר (משנה כאן וזבחים פ״ז מ״ו, וכן שם פי״ד מ״ו).

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל

(ה) חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ. חֲמוֹר, מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ.

With regard to the milk of sacrificial animals and the eggs of sacrificial doves, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them after the fact he is not liable for their misuse.
In what case is this statement, that if one derived benefit from the eggs or milk of sacrificial animals, he is not liable for their misuse, said? It is stated in the case of sacrificial animals offered on the altar, as their eggs and milk are not brought to the altar and therefore they are considered distinct from the offerings themselves. But this is not the halakha in the case of animals that are not sacrificed and are consecrated only for Temple maintenance. For example, if one consecrated a hen he is liable for misusing it and for misusing its egg; if one consecrated a donkey he is liable for misusing it and for misusing its milk, as the animal and its milk, and likewise the hen and its eggs, are both consecrated for Temple maintenance and are deemed a single unit.

[ה] חֲלֵב מֻקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ.

אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת, מוֹעֲלִין בָּהּ, וּבְבֵיצָתָהּ; חֲמוֹר, מוֹעֲלִין בָּהּ, וּבַחֲלָבָהּ.

תוספתא מעילה א׳:י״ז-י״ח

כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת,⁠^א אֲפִילּוּ חָלָב אֲפִלּוּ גְּבִנָּה וַאֲפִילּוּ מוּרְיָיס – מוֹעֲלִין בָּהֶן. הִקְדִּישׁ אֶת הַפָּרָה – מוֹעֲלִין בָּהּ וּוְלָדָהּ וַחֲלָבָהּ; חֲמוֹר – מוֹעֲלִין בּוֹ וַחֲלָבוֹ; וְתַרְנְגֹלֶת – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַבֵּיצָה.

בֵּיצֵי תּוֹרִין וּמוּרַת הָעוֹף^ב וְקָרְבְּנוֹת גּוֹיִם – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ תֹּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בְּבֵיצֵיהֶן.

א. לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת. בד״ר חסר.

ב. וּמוּרַת הָעוֹף. בד״ר: ומוראת העוף.

בבלי מעילה י״ב:

חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא כו׳ – זה יהיה כשמקדיש העוף הזה או הבהמה הזו למזבח קדושת הגוף כגון שתהא עולת עוף או בהמת שלמים אבל אם הקדישן למזבח קדושת דמים כגון שיאמר דמי העוף הזה או דמי הבהמה זו הקדש שנקריב ממנה קרבן פלוני הרי זה מועלין בהן ובגידוליהן:

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. הוֹאִיל וְחָלָב וּבֵיצִים אֵינָן רְאוּיִין לַמִּזְבֵּחַ, הִלְכָּךְ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִים:

אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת. הָכִי נַמִּי דְמוֹעֲלִים בָּהֶן, הוֹאִיל וּקְדֻשַּׁת דָּמִים הֵן, רְאוּיִין הֵן לְבֶדֶק הַבַּיִת. וּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּמַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִקְדִּישָׁן קְדֻשַּׁת הַגּוּף לַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל הִקְדִּישָׁן קְדֻשַּׁת דָּמִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ כְּגוֹן שֶׁאָמַר דְּמֵי עוֹף זֶה אוֹ דְמֵי בְהֵמָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ לְהָבִיא מֵהֶם עוֹלָה, נַעֲשָׂה כְמִי שֶׁהִקְדִּישָׁן לְבֶדֶק הַבַּיִת דְּוַדַּאי בִקְדֻשַּׁת דָּמִים דְּמִזְבֵּחַ אִית בֵּיהּ מְעִילָה בַבֵּיצִים וּבֶחָלָב:

במה דברים אמורים בקדשי מזבח – since milk and eggs are not appropriate for the altar, therefore they are not available for benefit and the laws of sacrilege do not apply to them.

אבל בקדשי בדק הבית – that is so that the laws of sacrilege apply to them, since they are the sanctify of money, and are appropriate for the repair of the Temple house. But in the Gemara (Tractate Meilah 12b) it explains that this Mishnah is deficient and should be read as follows: When is this said? When they sanctified the things of the body to the altar, but if their monetary value is dedicated for the altar, such as if he said, “the value of this bird,” or “the value of this animal is dedicated to the Temple” to bring from them a burnt offering, it is made as if one dedicated them for the repair of the Temple house, for certainly the dedication of the monetary value of the altar, the laws of religious sacrilege apply to the eggs and the milk.

חֲלֵב המוקדשין וכו׳ פרק יש בקדשי מזבח דף ל״ב ופירש שם רש״י ז״ל גבי קדשי מזבח נקט תורין וגבי קדשי בדק הבית נקט תרנגולת ולא תורין דאורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח:

חמור וכו׳ רבותא היא דאע״ג דטמא הוא חיילא עליה קדושת בדק הבית כדבר טהור ע״כ. ואיתה נמי בפירקין סמוך לה. ותוס׳ פרק הוציאו לו דף נ״ט. וביד כולה מתניתין עד סוף סימן ו׳ פ״ג דהלכות מעילה סימן י״ב י״ג ורפ״ה וסימן ו׳ י״ג ורפ״ח. ובת״כ פ׳ ויקרא בדבורא דחטאות פרק עשרים:

חלב המוקדשים כו׳ ולא מועלין. פירש הר״ב הואיל ואינו ראוי למזבח. אע״ג דדרשינן בפסולי המוקדשים. בשר ולא חלב [כמו שכתב הר״ב במ״ב פ״י דחולין] תוס:

תורין. והכי גרס במשנה ה׳ פ״ה דחולין. וע״ש:

אבל בקדשי בדק הבית כו׳. כתב הר״ב דחסורי מחסרא כו׳. נעשה כמי שהקדישן לב״ה. הקדיש תרנגולת וכו׳. גמרא:

הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה כו׳. עמ״ש במשנה דלקמן:

חמור. עמ״ש במשנה ד׳ פ״ה דב״מ [ד״ה וחמור]:

{יד} אַף עַל גַּב דְּדָרְשִׁינַן בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין בָּשָׂר וְלֹא חָלָב. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. פֵּרוּשׁ אַף דְּחָלָב אָסוּר, לֹא הָוֵי קָדְשֵׁי ה׳. וְעוֹד כֵּיוָן דְּאֵין חַיּוּת הַבְּהֵמָה תָּלוּי בוֹ דִלְהָוֵי חָשׁוּב כְּגוֹן הַבְּהֵמָה לִמְעֹל בָּהּ. תּוֹסָפוֹת. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים:

לט) לא נהנים
אב״י ר״ל לא נהנין מדאורייתא, דהרי דרשינן בפסולי המוקדשין, בשר ולא חלב [ועי׳ לתוי״ט כאן]:

מ) במה דברים אמורים בקדשי מזבח
דאע״ג דהחלב והביצים שלהן אסורים, עכ״פ מדאינן בני הקרבה לא מקרי קדשי ה׳ דלמעול בהן:

מא) אבל בקדשי בדק הבית
ה״ק, אבל בהקדיש קדשי מזבח בדוגמת קדשי בדק הבית, כגון דאמר דמי בהמה זו או דמי עוף זה עלי. או שהיה באמת קדשי בדק הבית כגון שהקדיש תרנגולת, וכו׳:

מב) חמור מועלין
נקט חמור דמצוי, וכ״ש חלב חיה מותר גם לישראל בריא. ואף דחלב חמור לא שרי ולא חזי רק לירוקנא [בכורות ד״ז ב׳] סד״א לא הקדישה קמ״ל:

על-פי כתב-יד קופמן

חלב מוקדשין – חלב של בהמה מוקדשת שהוולד יונק ממנה, וביצי תורין – ביצים שהתור הטיל, לא נהנין ולא מועלין – הלכה זו חריגה, ולכאורה קשה למה לא ייחשבו החלב והביצים כקודש, הרי הם לפחות כמו ולד בהמה מוקדשת שהוא כאמו. במי דברים אמורים – לא ברור האם משפט זה חולק על התנא הראשון או מפרש אותו, והדבר תלוי בהבנתו של המונח ״במה (במי) דברים אמורים״, האם הוא בא לפרש ולסייג או לחלוק. המפרשים מעדיפים בדרך כלל את ההסבר הראשון, וזאת בעקבות התלמוד הבבלי המציג זאת כשאלה סגנונית המאפיינת את רבי יהודה: ״והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים״ (עירובין פא ע״ב; פב ע״א). המקבילה בסנהדרין מוסיפה: ״רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק״ (כה ע״א). במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות, וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ״ז מ״א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון מגילה פ״א מ״ג), ולעתים הם מחלוקת. כך, למשל, במסכת שבועות פ״ז מ״ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ״ו ה״ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון ״במה דברים אמורים״, ובתלמודים בלשון ״אימתי״ (ירושלמי שם, לח ע״א; בבלי, שם מח ע״א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ״ז מי״א), ״במה דברים אמורים״ בא לציין מחלוקת. במשנת קידושין (פ״א מ״ה ובמקבילותיה בשביעית פ״י מ״ט ובבבא בתרא פ״ח מ״ז) נקבע שמטלטלין נקנים במשיכה. בתוספתא הברייתא מסייגת בלשון ״במה דברים אמורים...⁠״ (בבא בתרא פ״ה ה״א וה״ב וקידושין פ״א ה״ה), כלומר כמימרה מסייגת ולאו דווקא חולקת. גם הבבלי מצטט את הברייתא (של תוספתא בבא בתרא – בבלי, בבא בתרא פה ע״א), ומשמע שם שאינו רואה בה סתירה למשנה אלא פרשנות בלבד. אבל בירושלמי מובאת הברייתא בלשון ״תני רבי חייה ופליג״¹, ומשמע שהתלמוד ראה בסייגים הללו מחלוקת של תנאים (רבי מאיר ורבי אלעזר) על המשנה. במקומות אחרים שהמשפטים משובצים בהם עדיף לעתים לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה לבין שימושו בפי חכמים אחרים.

מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח ״אימתי״ מופיע במשנה כ-55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר שחכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח ״במה (במי) דברים אמורים״ מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק כשלושים פעם בשמו של רבי יהודה, מתוך קרוב ל- 550 הופעות, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.

במשנה הבאה נראה שאכן יש מחלוקת בנושא המעילה בקודשי בדק הבית, כך שברור שכאן ״במה דברים אמורים״ – לחלוק.

בקדשי המזבח – כשאדם הקריב בהמה לקרבן, אבל בקדשי בדק הבית – אדם הקדיש חפץ לבדק הבית וכוונתו שהגזברים יחליטו האם להשתמש בחפץ או למכרו, לכן אין גופו קדוש אלא רק ערכו, ולכן בקודשי בדק הבית אין עושים תמורה (תמורה פ״ז מ״ב). הקדיש תרנגולת – לבדק הבית, מועלין בה ובביצתה – אמנם מותר ליהנות מקודשי בדק הבית, אבל ההקדש חל על הערך הכספי ולא על המוצר עצמו. בזמן שהקדיש הייתה הביצה בבטן התרנגולת, ולכן ההקדש חל גם עליה. הגזבר במקדש ימכור את התרנגולת והביצה (או את האפרוח שבקע בינתיים), והערך הכספי יהיה של המקדש, שהוא בעל התרנגולת. חמור – נקבה, מועלין בה ובחלבה – זו דוגמה נוספת לאותה הלכה.

כמו בכל ההלכות מעין זו שבמשנה. ההחלטה האם מועלים תלויה בשאלה פשוטה: אם החפץ קדוש – הרי ששימוש בו מהווה מעילה. לפיכך הדיון הראשוני הוא האם החפץ קדוש. מסכת תמורה עוסקת, בראש ובראשונה, בשאלה זו; אם החפץ קדוש הוא עושה תמורה (כלומר אסור להמירו, ואם המירו התמורה והחפץ המקורי קדושים). גם במשנתנו הדיון העיקרי הוא האם הביצה או החלב קדושים, ואכן ההלכה העקרונית מצויה כאמור במסכת תמורה (פ״ז מ״ב) והפירוט המצוי לפנינו מצוי בספרא לגבי עצם קדושתה של הביצה: ״מנין לרבות קדשי בדק הבית למעילה, תלמוד לומר ׳קדשי ה׳ ׳, ריבה. אין לי אלא בזמן שהקדיש למזבח דברים הראוים למזבח, לבדק הבית דברים הראוים לבדק הבית. הקדיש לבדק הבית דברים הראוים למזבח, הקדיש למזבח דברים הראוים לבדק הבית, הקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראוים לזה ולזה, כגון ציר, וחומץ, דגים, וחגבים מנין? תלמוד לומר ׳קדשי ה׳ ׳, ריבה. הקדיש תרנגולת למזבח מועלים בה ובביצתה, חמורתא² למזבח, מועלים בה ובחלבה. תורים לבדק הבית, מועלים בהם ובביציהם. בור מלא מים, אשפה, מליאה זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא פירות, שדה מליאה זרעים, ומניין שמועלים במה שבתוכו? תלמוד לומר ׳קדשי ה׳ ׳, ריבה״ (ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק כ ה״ג, כו ע״א). אם כן ההלכה בספרא היא הבסיס להלכה שלנו, ולפי רשימת הדוגמאות משנתנו תלויה במקרה זה בספרא³.

לגופה של הלכה, בפירושנו לתמורה פ״א מ״ו ופ״ז מ״ב ראינו שיש בנושא מחלוקת. המחלוקת היא סביב השאלה האם הקדשת חפצים הראויים למזבח עושים תמורה, ומי שסובר שעושים תמורה אומר גם שהשימוש בהם הוא מעילה⁴.

1. ירושלמי קידושין פ״א ה״ד, ס ע״ב; שביעית פ״י ה״ט, לט ע״ד (בשמות אחרים); גיטין פ״ח ה״א, מט ע״ב; בבלי, בבא בתרא פה ע״א, והשוו שם עו ע״ב.

2. כלומר חמור נקבה.

3. למחלוקת עקרונית זו (האם הקדש בדק הבית קדוש בגופו או שרק ערכו הכספי הוקדש) השלכות אחדות בתחומים אחרים. כך למשל היא משפיעה בתחום הלכתי תאורטי נוסף, והוא עיר נידחת. כל רכוש העיר הנידחת נשרף להוציא הקדשים, והשאלה היא אם הקדש כזה שנועד לבדק הבית נשרף או לא. ״קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו. רבי שמעון אומר ׳בהמתה׳, פרט לבכורות ולמעשרות, ׳שללה׳, פרט לכסף הקדש ולכסף מעשר שיני. במחובר לקרקע בין כך ובין כך מותר, שנאמר ׳תקבץ׳, פרט למחוברין. בעיר אחרת בין כך ובין כך אסור״ (תוספתא סנהדרין פי״ד ה״ה, עמ׳ 436; בבלי, שם קיב ע״ב). תחום נוסף הוא הקדש בדק הבית של נכרי. נכרי אסור לו לנדב קרבן חובה אישי, אך מותר לו לתרום כסף (כלומר מקבלים ממנו את התרומה), והשאלה היא האם בדק הבית הוא תרומת חפץ ואין לקבלה ממנו, או תרומת כסף וניתן לקבלה ממנו: ״אין מקבלין מהן נדבה להקדיש בדק הבית, ואם הקדישו הקדישן הקדש״ (תוספתא שקלים פ״א ה״ז, וכן תוספתא זבחים פ״ה ה״ו, עמ׳ 487), שם הברייתא מדגישה שיש קשר בין דיני המרה ומעילה לשאלה האם מקבלים את תרומת הנכרי. מעניין שהאמורא הבבלי רבא קובע שאלו הטוענים שהקדש לבדק הבית של נכרי מתקבל (ואולי רצוי) מנמקים את דעתם בטעם חברתי, כנראה כדי לרכך את התנגדות הנכרים לבניית בית המקדש ״מפני רפיון ידיים״ (בבלי ערכין ה ע״ב - ו ע״א). השאלה אפוא איננה רק הלכתית (האם ההקדש הוא הקדש חפץ) אלא חברתית. חשוב שהנימוק של טובת המזבח אינו מועלה, אף שמן הסתם היה זה שיקול נכבד לקבל כספים מהנכרי. מן הסתם כל הדיון הוא לאחר שהמקדש חרב, והאינטרס החברתי-כלכלי של המקדש כבר היה בלתי משמעותי. כל שאלת קבלת הקרבנות ומתנות מנכרים היא שאלה רחבה, ולא הבאנו אותה אלא רק את הקשרה לבדק הבית. את דעתנו על השאלה הכללית ועל השלכותיה הכלכליות חיווינו בפירושנו לשקלים פ״א מ״ה.

4. כנראה זו גם מחלוקת אמוראית בבבלי, חולין קלט ע״א.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון