[א] וְאֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ: יוֹחָנָן בֶּן פִּינְחָס עַל הַחוֹתָמוֹת, אֲחִיָּה עַל הַנְּסָכִים, מַתְּיָה בֶן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּיָסוֹת, פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּים; פְּתַחְיָה זֶהוּא מָרְדְּכַי.

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְתַחְיָה? שֶׁהוּא פוֹתֵחַ דְּבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן.

[ב] בֶּן אֲחִיָּה עַל חֳלִי מֵעַיִם,

בכ״י: חֲלִי

נְחוֹנְיָה חוֹפֵר שִׁיחִים, גְּבִנֵּי כָרוֹז, בֶּן גִּבֵּר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים, בֶּן בָּבִי עַל הַפָּקִיעַ, בֶּן אַרְזָה עַל הַצַּלְצֵל, הָגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר, בֵּית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, וְאֶלְעָזָר עַל הַפָּרְכוֹת, וּפִינְחָס עַל הַמַּלְבּוּשׁ.

בכ״י: המלביש

תוספתא דפוסים תוספתא שקלים ב׳:י״ד

אלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים בן טוטפת על המפתחות בן דופאי על הלולב בן ארזא על הדוכן בנימין על התנורין שמואל על החביתין ובן מקליט על המלח בן פלח על העצים.

אלו החמשה עשר תפקידים שהזכיר היו תמיד במקדש. וצריך למנות ראש לכל תפקיד מהן, והיו עליהן ממונים בלי ספק בכל דור ודור, ומנה כאן האישים החסידים המפורסמים, והזכיר אחד מכל מחלקה החשוב שבכל הממונים שנתמנו על אותה מחלקה אע״פ שלא היו בזמן אחד, והוא אמרם כשרי כל דור ודור בא למנות.

ואמרו על החותמות – יתבאר בפרק זה מה הן החותמות.

ופייסות – ההגרלות שמגרילין הכהנים על העבודות כמו שיתבאר במסכת יומא ובמסכת תמיד.

ופתחיה – הוא מרדכי בלשן שעלה מבבל המפורסמים קורותיו.

והיו הכהנים מהלכין על הרצפה כל היום ומתעסקין במים ואין עליהם אלא בגד אחד בכל העתים, לפי שאסור להם לעבוד אלא בארבעה כלים כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט לא יוסיף ולא יפחות, ואוכלים בשר, ומחמת הנהגה זו מתרופפים טבעיהם ונחלש כח אבריהם הפנימיים, והיה בן אחיה ממונה על רפואתם. ועל זה נתכון באמרו על חולי מעים.

נחוניה חופר שיחים – כדי להמציא מים לבני אדם בישוב ובמדבר, והיה ממונה על חפירת הבארות והמעינות והשיחין ומאגרי המים. ותרגום ויעבירו קול במחנה ואעברו כרוז, והיה גבני מכריז בזמני הקרבן עמדו כהנים לעבודה לויים לדוכן ישראל למעמד. וגם בן גבר היה מכריז בעת השקיעה לנעילת שערים ונועלין שערי המקדש.

בן בבי על הפקיע – על ההלקאה בשוט, כמו שיתבאר לך במסכת מדות שהכהנים והלויים שומרים סביב המקדש סביב סביב, וזו מצוה אפילו אין שם שום פחד, ומבקרין כל הלילה ומי שנמצא ישן לוקה בשוט ובגדיו נשרפין, והיה בן בבי ממונה על פעולה זו.

על הצלצל – שמנגן בו לפי שהוא הכרחי במקדש, ומנגנין בו בכל יום בשעת הקרבת התמידין כמו שיתבאר במסכת תמיד, וכן קורין שיר בכל יום בנעימה בשעת הקרבת הקרבן והיה האיש הזה ראש המשוררים באחד הדורות.

אלעזר על הפרוכות – עושה הפרוכות שהמקדש צריך להן ומתעסק בהן.

ופנחס המלביש – מלביש לכהנים בגדיהם ומתעסק בהחסנתם ועשייתם.

אלו הן הממונים כו׳ – אלו החמשה עשר מעלות מנויים שזכר הם תמיד במקדש וראוי למנות ממונה על כל מדרגה מהם והיה עליהן בלי ספק מוקדמים בכל דור ודור ומונה בכאן האנשים החסידים הידועים וזכר אחד מכל מדרגה וזכר החסיד יותר שהיה באותם הממונים אפילו שלא היו בזמן אחד והוא אמרם כשרי כל דור ודור בא למנות:

ומה שאמר על החותמות עוד יתבאר מה הן החותמות בזה הפרק:

ופייסות גורלות היו שמפייסין הכהנים על העבודות כאשר יתבאר במס׳ יומא ובמס׳ תמיד:

ופתחיה הוא מרדכי בלשן שעלה מבבל ששמו ידוע:

ואמר בן אחיה על חולי מעים כי הכהנים היו מהלכין על הרצפה כל היום והיו משתמשין במים ולא היה עליהם אלא בגד אחד בכל הזמנים כי אסור להם לעבוד אלא בד׳ בגדים כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט לא פחות ולא יותר ואוכלין הבשר ומפני זאת ההנהגה היה מתרפה טבעם והיה כחות אבריהם הפנימים חלושים ובן אחיה הנזכר היה ממונה על רפואתם ולזה נתכוונו באמרם על חולי מעים:

נחוניה חופר שיחים. כוונתו היתה להמציא מים לעם בישוב ובמדבר והיה ממונה על חפירות הבורות והמעיינות והגבים וכנוסי המים:

גביני כרוז תרגום ויעבירו קול ועברו כרוז והיה גביני מכריז בשעת הקרבנות עמדו כהנים לעבודה לוים לדוכן ישראל למעמד:

בן גבר היה מכריז בבא השמש לנעילת שערים והיו נועלין שערי המקדש:

בן בבי על הפקיע כלומר על ההלקאה ברצועה ועוד יתבאר לך במסכת מדות כי הכהנים והלוים היו שומרים סביבות המקדש ומקיפין אותו והיא מצוה ואע״פ שאין שם פחד והיה מחזיר עליהם כל הלילה ומי שנמצא ישן היו מלקין אותו ושורפין את בגדיו והיה בן בבי ממונה על זה המעשה:

על הצלצל שהיה מכה בו כי הצלצל צריך היה במקדש בהכרח והיו מנגנין ומכין אותו בכל יום בשעת הקרבת התמידין כאשר יתבאר במסכת תמיד וכמו כן השיר בכל יום בנגון בשעת הקרבת הקרבן והיה זה האיש ממונה ושר על המשוררים בדור מן הדורות:

על הפרוכת היה עושה הפרוכת הצריכות במקדש ומתעסק במלאכתן. ופנחס המלביש היה מלביש הכהנים בגדיהם והיה מתעסק בהצנעתן ובעשייתן:

(הקדמה)
-פרק חמישי בעזרת הבורא:

ואלו הם הממונים וכו׳ כבר בארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השלישי שבה הוא אמנם לבאר כמה ממונים היו במקדש ועל מה היו ממונים ולבאר קצת חותמות שהיו במקדש ומה היה כתוב עליהם וקצת לשכות שבמקדש מה היו משמשות ובביאור שלשה עשרה שופרות שבמקדש ושלש עשרה שולחנות מה היו משמשות בענינים אלו ושזה החלק אמנם יותחל ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר ענין הממונים והגזברים והאמרכלים השני לבאר חותמות שהיו במקדש מה היו משמשות השלישי לבאר בקצת לשכות שהיו במקדש מה היו משמשות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

(א-ב) והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו הן הממונים שהיו במקדש וכו׳ פי׳ מנה חמשה עשר ממונים לחמשה עשר דברים כל אחד לענינו ומנה אותם שהיו ממונים באותו זמן והוא הדין שבכל דור ודור מן הדורות הבאים צריך למנות בחמשה עשר דברים אלו ממונה על כל דבר ודבר מהם וכן היו תחת כל אחד מאלו אנשים אחרים מסייעין אותם אלא שאינו מזכיר אלא הראשים שבהם ועכשו הוא מתחיל בענינם א׳ יוחנן בן פנחס על החותמות והיה ענינו שכל מי שהיה צריך נסכים היה מקבל זה את הדמים ממנו ונותן לו חותם שידע מי שהנסכים בידו שכבר נתן המעות לאותו הממונה לקבלם וימסור לו את נסכיו ר״ל סלת ושמן ויין כשיעור הראוי לקרבניו על הדרך שיתבאר במשנה השניה ב׳ אחיה על הסלתות ר״ל שהיה מוסר לכל מי שמביא בידו חותם שהזכרנו את נסכיו סלת ושמן ויין כשיעור הראוי ובחותם היה ניכר לאיזה שיעור של נסכים היה צריך ומה שאמר על הסלתות הוא הדין על השמן ועל היין וחד מינייהו נקט והרי הוא כמי שאמר אחיה על הנסכים שהנסכים בכלל הוא הסלת בלול בשמן בשיעור הראוי ויין לנסך כשיעור הראוי לפי הקרבן ג׳ מתיא בן שמואל על הפייסות פי׳ שהיה מפייס בין הכהנים כל אותן ארבעה פעמים שהיו מפייסין בכל יום על הדרך שהזכרנו במסכת יומא אחת מי תורם את המזבח ואחת לעבודות התמיד ואחת לקטורת ואחת להעלאת איברים לכבש והולך כל אחד ועוסק במלאכתו הראויה לו לפי מה שזכה בו ד׳ פתחיה על הקינים פי׳ שהיו פוסקין עמו שימכור קיני העוף לצריכיהם בסך ידוע כל השנה ר״ל כך וכך בסלע וכל שהיה חייב להביא תורים ובני יונה מביא דמיו למקדש וזה הממונה נותן להם קנים ואח״כ הוא מחשב עם הגזברים ונותנין לו ולמה נקרא שמו פתחיה וכו׳ פי׳ בגמ׳ שהוא מרדכי בלשן וקורא אותו פתחי׳ מפני שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון ה׳ בן אחיה על חולי מעים פי׳ שהיו הכהנים מהלכין על הרצפה כל היום ומצטננין ואוכלין בשר הרבה ושותין מים וכן מצטננין במים ולא היו לובשין אלא בגד אחד בעבודתם שהוא הכתנת שהרי בארבעה בגדים לבד הם עובדים שהם כתנת ומכנסים ומצנפת ואבנט ומתוך כך היה טבעם מתרפה וכחות איבריהם הפנימיים בתכלית החולשה וזה היה ממונה להתעסק ברפואתם להביא להם יין המיוחד לכך ומרקחות העשויים לכך וכן במאכליהם ובשאר דברים ו׳ נחוניא חופר שיחין וכו׳ פי׳ שהיה נחוניא זה ממונה להיות מתעסק בחפירת בורות שיחין ומערות ולכל ענין שיהא ממציא מים בעיר ובדרכים כדי שיהו המים מצויים לבני ירושלם ולעולי הרגל ז׳ גביני כרוז כלומר שהיה גביני זה ממונה להכריז ולהזעיק את הכהנים בשחרית לקום ולהתעסק ולשון הכרזתו עמדו הכהנים לעבודה ולויים לדוכן וישראלים למעמד ותכף ששמעו קולו עומדים ומתיחדים כל אחד למלאכתו ח׳ בן גבר על נעילת שערים והוא שהיה ממונה בכל ערב וערב לנעול שערי המקדש ט׳ בן בבי על הפקיע ופרשו בו גדולי המחברים ענין הלקאה ברצועה ממה שנאמר במסכת תמיד שהכהנים והלויים היו שומרים סביבות המקדש בלילות ומקיפין אותו אף בזמן שאין שם פחד מלחמות והיה בן בבי זה ממונה עליהם עם אנשיו לחזר עליהם ואם היה ביניהם ישן מלקין אותו ושורפין את בגדיו וגדולי המפרשים פרשו בו על ענין הפתילות מלשון מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ועושין פתילות למקדש וכן פירשוה בגמרא בהדיא שהיה מזויג את הפתילות ומ״מ לפירוש ראשון נראה שיצא להם ממה שאמרו בתלמוד המערב של יומא מאי פקיע נגודא י׳ בן ארזה על הצלצל פי׳ והוא הדין לשאר כלי השיר והענין שהיה משתדל על ענין שיר שבכלים ומסדרן איש על מקומו י״א הגרס בן לוי על השיר כלומר שהיה מסדר המשוררים העומדים על הדוכן לומר שירה בפה ועל פיו היו תוקעים על הקרבנות י״ב בית גרמו על לחם הפנים לתקן כל מלאכות שבו כמו שביארנו בסדר יומא י״ג בית אבטינס על מעשה הקטורת לתקן כל מלאכות שבו כמו שביארנו גם כן ביומא י״ד אלעזר על הפרכות והוא שהיה ממונה על כל אורגי הפרכות ורקומיהן לצורך ההיכל והשערים לעשות הכל על פיו ט״ו פנחס המלביש והוא שהיה עוסק בבגדי כהנה באריגתם ועשייתם והוא היה מזומן להכינם להם בשעת עבודה ובהצנעתם אחר עבודה ולשכה היתה במקדש מיוחדת לכך:

ואמר אח״כ שהיו ממנין במקדש גזברין ואמרכלין וענין הגזברין להשתדל בעניני ממון המקדש בעניני ערכין וחרמין והקדשות לגבייתם ופדייתם ולהוצאתם למה שראוי לה להוציאם ובמעשר שני ובכל עניני הקדש ואמר שלא היו פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין והאמרכלין היו בידם שבעה מפתחות שבעזרה אחת ביד כל אחד ואין אחד יכול לפתוח עד שיהיו כלם שם ופותחין והגזברים נכנסים והאמרכל הוא למעלה מן הגזבר ואמר אח״כ שאין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים כלומר בשום שררה שבעולם שבממון כגון גביית קפה וכיוצא בה כמו שביארנו בראשון של בתרא ובגמ׳ פרשוה גם כן על ענין המקדש ורמז למדרגה שלישית שהיתה למעלה מן האמרכל והוא הנקרא קתילוק ואמר שאין ממנין לאותה שררה פחות מינים והביאוה בגמ׳ מדכתיב ויאמר חזקיהו להכין לשכת בבית אלהינו ויכינו ויביאו את התרומה ואת המעשר באמונה ועליהם כונניהו הלוי ושמעי אחיהו משנה ויחיאל ועוזיהו ונחת ועשאל וירמות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים יחיאל ועוזיהו ונחת גזברים עשאל וירמות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו אמרכלין כונניהו ושמעי אחיו קתילוקין יחזקיהו ועזריהו מלך וכהן גדול כשהוא חותם הגזבר נותן לאמרכל והאמרכל חותם ונותן לקתילוק וקתילוק חותם ונותן לכהן גדול וכהן גדול חותם ונותן למלך וחותם המלך רואה חותמו ומכיר כהן גדול רואה חותמו ומכיר קתילוק רואה חותמו ומכיר ומ״מ דרך כלל נאמר שאין ממנין שררה על הצבור בשום דבר שבממון פחות משנים והוא שאמר חוץ מבן אחיה שעל חולי מעים ואלעזר שעל הפרכות שקבלו הצבור עליהם וכל שהצבור שקבלו בפרט במקום שנים רשאין אלא שלכתחלה אין עושין כן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הם:

מדרכי התלמוד שיהא אדם עושה סימנים לשמועותיו ומונה הפרטים דרך כלל כדי שיהא סדור על פיו ביותר דרך העברה אמרו ומשפחות סופרים יושבי יעבץ למה נקרא שמם סופרים שעשו בתורתן ספירות ספירות חמשה לא יתרומו חמשה דברים חייבין בחלה חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור ארבעה אבות נזיקין אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כמו שכתבנו ענין כל אחת במקומה וכן הרבה:

ולעולם יהא אדם מכיר בחסרון ידיעתו ולא יהא חכם בעיניו ויכיר ויודה למעלת זולתו וכל שכן לדורות שלפניו דרך הערה אמרו ז״ל ראשונים חרשו וזרעו נכשו וכסחו עדרו וקצרו ודשו וזרו ובררו וטחנו ורקדו ולשו וקטפו ואפו ואנו אין לנו פה לאכל:

וכן אמרו דרך צחות אין הוון קדמאי מלאכי אנן בני אינש ואי אינהו בני אינש אנן חמרי אמר ר׳ מונה ולא כחמריה של ר׳ פנחס בן יאיר דחמרתיה דר׳ פנחס בן יאיר גנבונה לסטייא עבדת גביהון תלתא יומי ולא טעמת כלום אמרינן ניטשינה דלא תמות גבן נטשונה ואזלת וקמת על תרעא דרבה שריית מנהמא אמר לון ר׳ פנחס בן יאיר פתחון לעלובתא דהא תלת יומין דלא אכלת פתחון לה ועיילונה יהבון לה שערין ולא אכלית אמרין ליה ר׳ לא בעיא למיכל בעא מתוקנין אינון כלומר אם הם מתוקנים בדרך שהיו ראויים לאכילה אמרין ליה הן ארימיתון דמאן אמרין ליה לא ולא כדין אלפן ר׳ הלוקח להאכיל לבהמה ולזרע פטור מן הדמאי כלומר שבשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו בו על הלוקח לזריעה או להאכיל לבהמה וכן הלכה והשיבם מה נעביד להדא עלובתא דאיהי מחמרא אנפשה ארימון דמאין ואכלת:

כבר בארנו במסכת סנהדרין שכל עיר שאין בה שנים לדבר ר״ל שני חכמים אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה והאחד ראוי לשמוע ולשאול בענין ולהשיב כהלכה אין משיבין בו סנהדרין אפילו היה בה קהל אלפים ורבבות היו בה שנים אע״פ שהאחרים הממונים עליהם אינן חכמים הרי היא ראויה לסנהדרי והממונים בה נקראים סנהדרי אלא שנקראת סנהדרי פחותה ואם היו בה שלשה חכמים הרי זו סנהדרי בינונית ואם היו בה ארבעה הרי זו סנהדרי חכמה כלומר מופלגת בחכמה:

קרבן עולה בא בנדר ובנדבה כלומר אפילו בלא עון אלא שמתנדב להביא הן בנדבה גמורה הן לסבת איזה נס שיארע לו וזהו שאמרו כאן שלש נשים הביאו קניהן אחת אמרה לימתי ואחת אמרה לעינתי ואחת אמרה לזאבתי זו שאמרה לימתי סברין מימר ששפעה דם כים כלומר היו סבורים שקני נדה או יולדת היא אמרה להו בימא איסתכנית כלומר ועל אותה נס אני מביאה קן זה וכן זו שאמרה לעינתי סברין מימר שפעה דם כמעין ואמרה להון במעין איסתכנית וזו שאמרה לזאבתי סברין מימר זיבה ממש אמרה להון זאב בא ליטול את בנה:

לעולם יהא אדם בורח מן השררה וכל שכן במנויין שבצבור שלא יהא רודף לימנות עליהם דיין אדרבה שאם הוא מתבקש בכך יהא מסרב ביותר אא״כ הוא יודע שהם צריכין לו ביותר ושהשורה מתקלקלת בכך ושיכבידו עליהם העם וזקינים שביניהם דרך הערה אמרו ר׳ אסי על לכפרי בעא מנויי פרנסין עליהון ולא קבלון ר״ל שאותם שהיה הוא ממנה אותם לא רצו לקבל אותו המנוי פתח ואמר קדמיהון בן בבי שלא נתמנה אלא על הפתילות זכה ליינות עם גדולי הדור אתם שאתם מתמנין על הצבור ועל חיי נפשות על אחת כמה וכמה ושאר דברים שבסוגיא זו כבר ביארנו ענינם במסכת יומא:

אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּים. חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִינִים שֶׁל פְּקִידוּת וּמִנּוּי שֶׁל שְׂרָרָה דְּחָשִׁיב בְּמַתְנִיתִין הָיוּ תָּמִיד בַּמִּקְדָּשׁ. מִיהוּ הָנָךְ גַּבְרֵי דְּחָשִׁיב, לֹא בִּזְמַן אֶחָד הָיוּ, אֶלָּא הַחֲסִידִים וְהַכְּשֵׁרִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הוּא מוֹנֶה. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ, עַל שֵׁם שֶׁהַמְּמֻנִּים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּתְמַנּוּ עַל כָּךְ, כָּךְ הָיָה שְׁמָם, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם עַל שְׁמָם:

עַל הַחוֹתָמוֹת וְעַל הַסְּלָתוֹת. מְפֹרָשׁ לְקַמָּן בְּמַתְנִיתִין:

עַל הַפְּיָסוֹת. לְהוֹרוֹת סֵדֶר הַגּוֹרָל מִי יִזְכֶּה בָּעֲבוֹדָה זוֹ וּמִי בְּזוֹ, כִּמְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא:

עַל הַקִּנִּים. מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה כְּגוֹן זָב וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת שֶׁמְּבִיאִים קִנֵּי חוֹבָה, דְּהַיְנוּ תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, נוֹתְנִין מְעוֹתֵיהֶן לַשּׁוֹפָרוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְהַמְּמֻנִּים עַל הַשּׁוֹפָרוֹת לוֹקְחִים הַמָּעוֹת וּמְבִיאִין בָּהֵן הַקִּנִּים. וְהָיָה צָרִיךְ שֶׁיִּתְמַנֶּה עַל זֶה חָכָם גָּדוֹל וּבָקִי, כִּדְאָמְרִינַן בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת (פ״ג מי״ח) קִנִּים וּפִתְחֵי נִדָּה הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת:

שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ דְּבָרִים כוּ׳. וְהוּא מָרְדְּכַי בִּלְשָׁן שֶׁעָלָה מִן הַגּוֹלָה. וְנִקְרָא כֵּן, שֶׁהָיָה בּוֹלֵל לְשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה:

עַל חוֹלֵי מֵעַיִם. לְפִי שֶׁהַכֹּהֲנִים הוֹלְכִים יְחֵפִים עַל הָרִצְפָּה וְאוֹכְלִין בָּשָׂר הַרְבֵּה וְשׁוֹתִין מַיִם, הָיוּ מֵעֵיהֶן מִתְקַלְקְלִין, וּצְרִיכִין תָּמִיד לְרוֹפֵא לוֹמַר לָהֶם זֶה הַסַּם טוֹב לַמֵּעַיִם:

חוֹפֵר שִׁיחִין. הָיָה מְמֻנֶּה לַחְפֹּר בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מַיִם מְצוּיִין לִשְׁתּוֹת לְעוֹלֵי רְגָלִים:

גְּבִינִי כָּרוֹז. כָּךְ שְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַמַּכְרִיז בְּכָל בֹּקֶר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ עִמְדוּ כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדַתְכֶם. וְשׁוֹמְעִים קוֹלוֹ מִיְּרִיחוֹ:

עַל נְעִילַת שְׁעָרִים. לִנְעֹל הַשְּׁעָרִים בָּעֶרֶב וּלְפָתְחָן בַּבֹּקֶר:

עַל הַפָּקִיעַ. לְהַלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁנִּמְצְאוּ יְשֵׁנִים עַל מִשְׁמְרוֹתֵיהֶם, שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אֶת הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה, כִּדְאָמְרָן בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת (פ״א מ״ב) מִי שֶׁהָיוּ מוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן הָיוּ חוֹבְטִים אוֹתוֹ וְשׂוֹרְפִים אֶת כְּסוּתוֹ. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מְפֹרָשׁ, הַפָּקִיעַ, הַפְּתִילוֹת שֶׁל מְנוֹרָה וְשֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל (סֻכָּה פ״ה מ״ג) מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִים פְּתִילוֹת:

צִלְצָל. כְּלִי שִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל גָּדוֹל, לָשׁוֹן תְּצִלֶּינָה אָזְנָיו, צימבל״ו בָּלַע״ז. וּכְשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹלוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם מַתְחִילִין בְּשִׁיר:

עַל הַשִּׁיר. לְהַתְחִיל אֶת הַשִּׁיר, וּכְשֶׁהָיָה מְסַיֵּם הָיוּ כֻּלָּן מְסַיְּמִין:

בֵּית גַּרְמוּ. שֵׁם מִשְׁפָּחָה:

עַל לֶחֶם הַפָּנִים. שֶׁהָיָה עָשׂוּי כְּמִין תֵּבָה פְּרוּצָה, וְהָיוּ אֻמָּנִים בַּעֲשִׂיָּתוֹ וּבַאֲפִיָּתוֹ לִרְדּוֹתוֹ מִן הַתַּנּוּר שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר וְלַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִתְעַפֵּשׁ:

בֵּיִת אַבְטִינָס. שֵׁם מִשְׁפָּחָה שֶׁהָיוּ בְּקִיאִים לְפַטֵּם הַקְּטֹרֶת, וּמַכִּירִין בְּעֵשֶׂב שֶׁשְּׁמוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן, וּכְשֶׁהָיוּ מְעָרְבִין אוֹתוֹ עִם סַמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת הָיָה עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמִין מַקֵּל:

עַל הַפָּרֹכוֹת. לַעֲשׂוֹת פָּרֹכוֹת חֲדָשׁוֹת כְּשֶׁהָיוּ צְרִיכִים:

הַמַּלְבִּישׁ. הָיָה מְמֻנֶּה לְהַלְבִּישׁ הַכֹּהֲנִים בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה וּלְהַפְשִׁיטָם אַחַר עֲבוֹדָה, וְלִשְׁמֹר בִּגְדֵי כְּהֻנָּה בַּלְּשָׁכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לְכָךְ:

אלו הן הממונים – fifteen kinds of officers and appointment to authority that are considered in our Mishnah were the daily offering in the Temple. However, these men that are considered were not at the same time, but the pious and the worthy in each generation he would appoint. But my teachers explained on account that the first appointees were appointed for this – thus this was their names. Therefore, the ones who came after them were called by their name

על החותמות ועל הסלתות – it will be explained further in our Mishnah.

על הפייסות – to teach the order of the lottery, who will merit with this service, and whom with that, as is explained in the Tractate Yoma (see Chapter 2, Mishnayot 1-4).

על הקינים – those lacking atonement such as the man and/or a woman with a flux and a woman who just gave birth bring obligatory bird-offerings which are doves and pigeons – they put their monies in the shofar-shaped [chests] that are in the Temple. But those who are appointed over the shofar-shaped [chests] take the money and bring through them the bird-offerings, and someone who was wise, great in knowledge and a specialist had to be appointed, as we state in Tractate Avot (Chapter 3, Mishnah 18).

שהיה פותח דברים וכו' – This is Mordecai Bilshan that came up [to the land of Israel] from the Diaspora, and he is called this because he mixed up many languages.

על חולי מעים – because the Kohanim walk barefoot on the floor and eat a lot of meat and drink water, their intestines were ruined and they always needed a doctor to tell them: this is the good medication for the intestines.

חופר שיחין – he was appointed to dig cisterns, pits and caves, in order that water would be found to drink for those who come up [to Jerusalem] on the Pilgrimage Festivals.

גביני כרוז – that was his name of the man who would announce each morning in the Temple: “Arise, O Priests, to your Divine Service” and they would hear his voice from Jericho.

על נעילת שערים – to lock the gates in the evening and to open them in the morning.

על הפקיע – to whip the Kohanim and Levites that were found to be sleeping during their watches when they would guard the Temple at night, as we say in Tractate [Middot] (see Chapter 1, Mishnah 2, where it states that would use a stick – and not necessarily a strip of leather/strap used as a whip), whomever they would find sleeping they would beat him and burn his clothing. But in the Jerusalem Talmud, they would explain that he stripped the wicks of the Menorah and of the House of Water Drawing as we state in [Tractate Sukkah], the chapter “The flute-playing” (chapter 5) [Talmud Sukkah 51b -see Mishnah 3] – “from the warn-out pants and girdles of the Kohanim, they made wicks [and would kindle them].

צלצל – a musical instrument that has a large sound, from the language תצילנה אזניו/it will be a loud shriek in his ears, “cymbal” in the foreign language.

בית גרמו – the name of a family.

על לחם הפנים – that would be made something like a breached chest and they were artisans in his action and in his baking to detach it from the oven so that it would not break and to make it so that it would not grow moldy.

בית אבטינס – the name of a family that were experts in mixing the incense and they recognized a certain grass whose name was a smoke-raiser (name of a plant) and when they would mix it with the spices of the incense, the smoke of the incense would rise straight up like a stick.

על הפרכות – to make new hangings when they were needed.

המלביש – he was appointed to dress the Kohanim at the time of the Divine Service and to undress them after their service, and to preserve the priestly garments in the compartments that were designed for this.

ואלו הן הממונים וכו׳. עד סוף סי׳ ה׳ פ״ז דהלכות כלי המקדש והעובדים בו ופי׳ הר״ש שיריליו ז״ל משום דתנא בפירקין דלעיל המקבל עליו לספק מד׳ קאמר הכא מי היה ממונה לשער אותו שער ואגב הך מני כולהו:

ה״ג אחיה על הנסכים. והיו בידו סלתות ושמנים ויינות שכל אלו קרויין נסכים והא דנקט שמות הממונים ולא תני על אלו היו ממונים במקדש על החותמות ועל הנסכים ועל הפייסות איכא מאן דמפ׳ בירוש׳ דתני להו בשמייהו כי היכי דליברכינהו דעל כולן נאמר זכר צדיק לברכה ואע״ג דהוגדס בן לוי ובית גרמו ובית אבטינס תנינן להו ביומא ס״פ א״ל הממונה לגנאי האי תנא סבר כר״ג דאמרי׳ בירוש׳ כתיבת יד דזלגו עיניו דרעות ואמר מעתה אסור לספר בגנותם של אלו ואיכא מאן דמפ׳ בירושלמי דמי שהיה באותו הדור מונה מי שבדורו ורשעים היו ותני להו לקללן ולא מסקי בשמייהו ולדידיה מאי דתני ואלו ס״פ א״ל הממונה לאו דוקא דתני ושייר כל הני ולא מורא קמא אפכא דואלו לגנאי דוקא ומאי דתני התם על אלו נאמר זכר צדיק לברכה דהיינו בן קטין ומונבז המלך והילני המלכה אמו וניקנור לאו דוקא דהא איכא כל הני ע״כ: וי״ס דגרסי על הסלתות ועל הנסכים ואית דל״ג רק על הסלתות וכן הגיה ה״ר יהוסף ז״ל. וכך נראה קצת דהוה גריס רעז״ל והכל אחד דזה שעל הנסכים היינו על כל מנחת יין וסלת ושמן:

פתחיה על הקנים. מצאתי שמחק ה״ר יהוסף ז״ל מלות פתחיה זה מרדכי. ואיתא במנחו׳ פ׳ ר׳ ישמעאל דף ס״ה ותוס׳ ס״פ מרובה ומפ׳ רש״י ז״ל התם במנחות פותח דברים ודורשן כגון הנהו תלת נשים דאייתו שלש קנים חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי ופי׳ להן מרדכי שזו אומרת לזיבתי בזוב סִכִנַה שהיתה שופעת דם ביותר ונסתכנה למות ונדבה להביא לקנה דהוו תרוייהו עולות נדבה וזו שאמרה לימתי בים סכנה וזו שאמרה לעונתי בעיניה סִכְנה שהיה לה כאב בעיניה ונדרה להביא קנין לעולה אם תתרפא שאלום ואמרו כן הוא וכן נמי בהההוא עובדא דגגות צריפין ודבקעת עין סוכר והתם פרכי׳ כולהו סנהדרין נמי בעו למינדע שבעים לשון או לכל הפחות שנים יודעים לדבר ואחד לשמוע ומאי רבותיה דמרדכי ומשני אלא שהיה בולל ומערבב הלשונות ודורשן כגון גגות צריפין ובקעת עין סוכר והיינו דקרו ליה למרדכי בלשן ע״כ. ולפי זה נראה שעה שכתב בפי׳ רעז״ל כולל לשונות הרבה צריך להיות בולל בבית אע״פ שהמכוון אחד. אח״כ מצאתי בפי׳ הרב מורנו גרשון מאור הגולה שכתב שם דאיכא דגרסי כולל בכאף והכל עולה לטעם אחד. ובירוש׳ קאמר דאותה שאמרה לזיבתי אמר להם זאב בא ליטול את בנה. וכתבו תוס׳ ז״ל במרובה ובפ׳ ר׳ ישמעאל על הא דגרסי׳ התם דבימי הורקנוס ואריסתובלוס היה מעשה של גגות צריפין ובשתי הלחם מבקעת עין סוכר וקשיא להו ז״ל תימה גדול הוא דחיה מרדכי כ״כ דבית חשמונאי לא היו כי אם ר״פ שנה קודם החרבן כדאמרי׳ בפ״ק דע״ז ונראה לר״י דכל אותם שהיו בקיאין ברמזים ובלשונות היו נקראין בשם מרדכי לפי שהוא היה ראש וחכם להם ע״כ ובזה ניחא למ״ד בירוש׳ דמתני׳ רשעים קא מני דאפשר שאותו מרדכי שהיה בזמן הורקנוס היה רשע:

בן אחיה על חולי מיעים. שהיה במקדש מי שהיה משתלשל ויש מי שהיה נסתם והן היו בקיאין איזה משקה טוב לשלשל מעט הסתום ואיזה טוב לסתום ולרפאות המשולשל:

נחוניא חופר שיחין. תני שהיה חופר בורות שיחין ומערות והיה יודע איזה סלע נקב המקור שם ואיזה סלע מימיו מרובין אבל מקורו פתוח למקום אחר ומחמת רוב המים נתפשטו ע״כ ובזמן בצורת הוא יבש והוא היה יודע עד היכן צריך לחפור עד שימצאו המקור:

גביני כרוז. ירושלמי אגריפס המלך שמע קולו ברחוק שמנה פרסאות ונתן לו מתנות הרבה אבל בבבלי ספ״ק דיומא תניא דשלש פרסאות לבד שמע קולו:

בן ביבאי על הפקיע. ביומא פ׳ בראשונה דף כ״ג מפ׳ רב פפא מטרקא דטייעי פי׳ רש״י ז״ל רצועות ישמעאל העשויה שוט לסוסים דפסיק רישיה לרצועות ולכך קרויה פקיע כו׳ וכתב ה״ר שלמה שיריליו ז״ל ונראה לפ׳ שהוא מקל וראשו עב ומופסק ראשו לחתיכות וקורין למקל שראשו עב בלשון פרס מטרקא וא״כ היינו דתנן במדות פ״ק חובטו במקלו ורשות היה לו לשרוף את כסותו ע״כ ובירוש׳ מפ׳ שהיה מזווג הפתילות והיה יודע אימתי צריך להקפותם ולהעבותם ואימתי צריך לעשותם דקים ובשביל שתהא שוה ההטבה בין בלילי ימות החמה בין בלילי טבת הארוכים שלא יחסר ולא יותיר היה מזווג הפתילות. וכן ג״כ מפ׳ לה בירוש׳ דיומא פ׳ בראשונה:

בפי׳ ר״ע ז״ל כדאמרן במסכת תמיד מי שהיו מוצאין אותו וכו׳ אמר המלקט בפ״ק דמדות היא שנויה אלא דמייתי לה בגמ׳ דתמיד פ״ק:

בן ארזא על הצלצל. וכן תנן בפ׳ בתרא דתמיד הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל. ולאו דוקא שהיה ממונה על הצלצל אלא על כל כלי שיר:

הוגדס בן לוי על השיר. שבפה וגירסת הערוך הגדוס [עי׳ מ״ש בערוך השלם ערך הגדום דף קע״ח.] ירושלמי אמרו עליו על הוגדס בן לוי שהיה מנעים קולו בזמר וכשהוא נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר והיו כל אחיו הלוים נזקרין בבת ראש פי׳ נרתעין מכח הרמת הקול וביומא גרסי׳ וכשהיא נועץ אצבעו בין הנימין וכו׳:

אלעזר על הפרוכות. על תיקון כל הפרוכות דשלש עשרה פרוכות היו שם. ובמכלול עלה נ״ב וגם בשרש פרך כתב ורז״ל אמרו קבוץ פרכת ותלה בחופת בנו פרכיות שחורות ע״כ:

פנחס המלביש. ערוך ירושלמי שהיה מלביש בגדי כהונה פי׳ לכהן גדול. אבל שם ספ״ז דהלכות כלי המקדש כתוב שהיה ממונה על מעשה בגדי כהונה עוסק בהכנת בגדי כהנים הדיוטין ובגדי כהן גדול ובאריגתן ומתחת ידו נעשה הכל. ע״כ ולשכה היתה לו במקדש כדתנן בפ״ק דמסכת מדות סי׳ ד׳:

אלו הן הממונים וכו׳. פירש הר״ב [*דהנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא] החסידים והכשרים שבכל דור הוא מונה שא״א שאלו הנזכרים שהיו ממונים בכל זמן הבית. דבכל דור ודור היו משתנים הממונים ועיין בספ״ג דיומא. [*אבל מ״ש הר״ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי חד אמר כשירי דור ודור הוא מונה וסברא בעלמא הוא. שמכיון שמונה כל הכשרים שכמעט נמנע הוא לומר שכל היותר כשרים היו הכל בדור אחד] יכתב עוד ורבותי פירשו כו׳ [*אפשר שנתכוין לבעלי התוספות דמסכתא מנחות פרק רבי ישמעאל סוף דף ס״ד אדת״ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה כו׳ א״ל מרדכי כו׳ דפירש רש״י מרדכי שהיה בימי אחשורוש. וכתבו התוספות דתימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם [ממנים] אלא בקיאים בעלי שכל ומדע עכ״ל ולמד הרב לומר כן על כולם. ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס ג״כ פירוש רבותיו. ולמה לא תפס ג״כ לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו]:

על הנסכים. הר״ב כתב הסלתות והיינו הך כמ״ש בס״פ דלעיל. וכ״כ הרמב״ם בפ״ז מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים היינו על היין והסולת. וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ״ש בלול בשמן. וכך עשה ברפ״ב מהלכות מעשה הקרבנות שכתב היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים ולא הזכיר שמן וז״ל בהקדמתו למסכת מנחות והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סולת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה אי השלמים ג״כ והוא מה שנאמר ויין לנסך ולפעמים קוראין לכל ר״ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בלא סלת ולא סלת בלא יין. וכולן תכסיסי קרבן ר״ל העולה והשלמים ע״כ ועיין [*משנה ה׳ פ״ז דלקמן וכן] משנה ד׳ פ״ט דמנחות:

[*שהיה פותח בדברים ודורשן. כדמפרש בגמרא פרק ר׳ ישמעאל דמסכת מנחות דף ס״ד דהוה עובדא בתלת נשים דאייתו ג׳ קינין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי סבור מינה זיבתה זיבה ממש וכו׳ וכלומר דכולהו חדא חטאת וחדא עולה. א״ל מרדכי שמא בזוב סיכנה*) [שהיתה שופע׳ דם יותר ונסתכנה למות ונדבה להביא עולת נדבה] שמא בים סיכנה שמא בעינה סיכנה בדוק ואשכח. ומ״ש הר״ב שהיה בולל כו׳ מפרש התם כאותו ששנינו שם שהביאו מעין סוכר ומגנות [צ״ל ומגגות] צריפין דאילו דידע ע׳ לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי ע׳ לשון]:

בן בבי על הפקיע. פי׳ הר״ב להלקות הכהנים והלוים כו׳ והרצועה שמלקין בה נקראת פקיעה. ולכך נקראת פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה יותר. ופקיעה לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים [היו] מפקיעין לשון קריעה. כ״פ רש״י בפ״ב דיומא דף כ״ג. ואיתא התם אמר אביי מריש ה״א הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן מבלאי וכו׳ כיון דשמענא ולא עוד אלא שלוקה וכו׳ אמינא מאי פקיע נגדא. וכיון דבגמרא דידן דחי לה לפירוש דבירושלמי יש לתמוה על הר״ב שהביאו אחר שפירש פרושא דגמ׳ דידן. ואולי מפני שראה שהשיג הראב״ד בפ״ז מהלכות כלי המקדש והקשה על שלא מנה הרמב״ם הממונה על הפתילות ס״ל הר״ב דקסבר הראב״ד דאביי ה״ק מריש ה״א כהירושלמי כיון דשמענא אמינא וכו׳ כלומר ואיכא למימר הכי וכמסתפק בפי׳ הוא אומר כן וזוהי השגתו של הראב״ד דכיון דאביי לא הכריע בפי׳ פקיע מאי היא. ה״ל להרמב״ם לכתוב ב׳ הפירושים. [ומ״ש הר״ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במשנה ב׳ פ״ק דמדות]:

על הצלצל. פי׳ הר״ב כלי שיר [*כו׳ צימבל״ו בלע״ז וכן כתב במשנה ג׳ פרק ו׳ דתמיד וע״ש גם] עיין במשנה ה׳ פ״ב דערכין:

הוגרס בן לוי על השיר. פי׳ השיר שבפה רמב״ם פ״ז מהלכות כלי המקדש. וביומא. סוף פרק ג׳ קורהו הגרוס ושם פירש״י בן לוי כלומר מן הלוים:

[*ופנחס על המלבוש. והר״ב העתיק המלביש. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ופנחס המלביש]:

{א} שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁאֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים בְּכָל זְמַן הַבַּיִת, דִּבְכָל דּוֹר וָדוֹר הָיוּ מִשְׁתַּנִּים הַמְּמֻנִּין. וּמַה שֶּׁכָּתַב שֶׁלֹּא בִּזְמַן אֶחָד הָיוּ, הוּא מֵהַיְּרוּשַׁלְמִי. וּסְבָרָא הוּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמּוֹנֶה כָּל הַכְּשֵׁרִים, שֶׁכִּמְעַט נִמְנָע הוּא לוֹמַר שֶׁכָּל הַיּוֹתֵר כְּשֵׁרִים הָיוּ הַכֹּל בְּדוֹר אֶחָד:

{ב} הוּא דַּעַת הַתּוֹסָפוֹת, דְּעַל שֵׁם מָרְדְּכַי הָרִאשׁוֹן נִקְרְאוּ הַמְּמֻנִּים עַל שְׁמוֹ, לְפִי שֶׁאֵינָם מְמַנִּים אֶלָּא בְּקִיאִים בַּעֲלֵי שֵׂכֶל וּמַדָּע. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{ג} וְדוֹרְשָׁן. כְּדִמְפָרֵשׁ בִּמְנָחוֹת דַּף ס״ד, דַּהֲוָה עֻבְדָּא בִּתְלַת נָשִׁים דְּאַיְתֵי שְׁלֹשָׁה קִנִּין, חֲדָא אָמְרָה לְזִיבָתִי וַחֲדָא אָמְרָה לְיַמָּתִי וַחֲדָא אָמְרָה לְעוֹנָתִי, סָבוּר מִנָּהּ זִיבָתָהּ זִיבָה מַמָּשׁ כוּ׳, וּכְלוֹמַר דְּכוּלְהוּ חֲדָא חַטָּאת וַחֲדָא עוֹלָה, אָמַר לְהוּ מָרְדְּכַי שֶׁמָּא בְּזוֹב סִכְּנָהּ שֶׁמָּא בַּיָּם סִכְּנָה שֶׁמָּא בְּעֵינָהּ סִכְּנָה, בָּדוּק וְאַשְׁכַּח:

{ד} כְּאוֹתוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ שָׁם שֶׁהֵבִיאוּ מֵעֵין סוֹכֵר (וּמִגַּנּוֹת) [וּמִגַּגּוֹת] צְרִיפִין. דְּאִלּוּ דְּיָדַע שִׁבְעִים לָשׁוֹן, כֻּלְּהוּ סַנְהֶדְרִין נַמִּי יָדְעוּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן:

{ה} וְהָרְצוּעָה שֶׁמַּלְקִין בָּהּ נִקְרֵאת פְּקִיעָה, שֶׁאֵינָהּ רְחָבָה בְּרֹאשָׁהּ כִּשְׁאָר רְצוּעוֹת מַלְקוֹת, אֶלָּא מְפֻסֶּקֶת בְּרֹאשָׁהּ לִרְצוּעוֹת דַּקּוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּרְגִּישׁ בָּהּ יוֹתֵר. וּפְקִיעֵי לְשׁוֹן פִּסּוּק וּסְדָקִים, כְּמוֹ מִבְּלָאֵי כוּ׳ הָיוּ מַפְקִיעִין, לְשׁוֹן קְרִיעָה. רַשִׁ״י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{ו} הַשִּׁיר. פֵּרוּשׁ הַשִּׁיר שֶׁבַּפֶּה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י בֶּן לֵוִי כְּלוֹמַר מִן הַלְוִיִּם:

א) אלו הן הממונין שהיו במקדש
על ט״ו מיני פקידה ושררה:

ב) יוחנן בן פינחס
דרך הראשונים לקרוא כל המלכים על שם מלך הראשון, ככל מלכי מצרים פרעה, וכל מלכי פלשתים אבימלך, וכן כל מלכי ישראל דוד [יחזקאל ל״ד כ״ד]. כמו כן כל הפקידים הללו נקראו על שם הראשונים שנתמנו כשעלו מהגולה, אשר מסתמא מדנתמנו מכנסת הגדולה, ודאי גם כשירי הדור היו:

ג) על החותמות
מפורש במ״ד:

ד) מתתיה בן שמואל על הפייסות
הוא היה שר המשגיח על הגורלות שעשו בכל יום מי יזכה בעבודה זו ומי בזו:

ה) פתחיה על הקינין
דיני קנין שרגילין להתערב בהעזרה מדרבו מביאיהן, ודין התערובת עמוקים מאוד, והיה צריך חכם גדול להורות הדינין בכל מה שיארע בהן:

ו) שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון
להבין דברי השואל עצמו על בוריין, בכל לשון שישאל, דכמה פעמים משתנה הענין ע״י סדור המלות, [קאנשטרוקציאן בל״א] וזה אינו נעתק מלשון אל לשון ואמר ע׳ לשון, אף שיש לשונות רבות מזה בעולם, אבל לשונת הראשיות ע׳ היו מע׳ אומות שנמנו בבראשית פ״י, ואח״כ בדור הפלגה נתבלבל מלשון א׳ כמה לשונות:

ז) בן אחיה על חולי מעיים
הרופא, לרפואת הכהנים שעלולים בחולי מעים, מדהלכו יחף על הרצפה:

ח) נחוניא חופר שיחין
הוא היה מורה איזה מקום ראוי לחפור בארות ומערות ושיחין לעולי רגלים:

ט) גביני כרוז
הוא היה ממונה להכריז הוא או משרתיו על פיו, בכל בוקר בעזרה לפני בית המוקד, עמדו כהנים לעבודתכם:

י) בן גבר על נעילת שערים
לתקן, ולנעול שערי המקדש בערב, ולחזור ולפתחן בבוקר על פיו:

יא) בן בבי על הפקיע
דבג׳ מקומות הכהנים שומרים בביהמ״ק, והלוויים בכ״ד מקומות, והיה הוא או אנשיו חוזרים על המשמורת בלילה, וכשמנאו להשומר ישן, הי׳ מלקהו בפקיע [קאנשוק בל״א]. ונ״ל דהא דנדחהבש״ס [יומא כ״ג] מלפרש דפקיע היינו פתילות משום דא״צ בכל לילה רק ז׳ פתילות וכל הדיוט יכול לתקנן, לא מצאו הדבר שקול כל כך בכדי למנות עליו ממונה לבד:

יב) בן ארזה על הצלצל
[צימבעל], שהיה לו קול גדול, וכשהקיש עליה היה סימן ללויים לפתוח בשיר, והוא היה השר הממונה על המזמרים:

יג) הוגרס בן לוי על השיר
הוא הי׳. השר המנצח בשיר על המשוררים להתחיל או לסיים, ועל פיו נתבררו כל יום המשוררים לעמוד על הדוכן וגם הוא היה המלמדן השיר:

יד) בית גרמו על מעשה לחם הפנים
אומנות גדולה הי׳ באפייתה, שלא תשבר בשעת אפייתה, ושלא תתעפש. ונ״ל דמשום דלא רצו ללמדה לשום אדם [כיומא ל״ח א׳], להכי היה נשאר מנוי זה במשפחתם תמיד, לפיכך קאמר התנא בית גרמו וכן קאמר מה״ט בית אבטינוס:

טו) בית אבטינס על מעשה הקטורת
שהיו יודעין מין עשב שנותנין בקטורת, שעל ידו העשן מתמר מהקטורת כמקל, ומתקפל מהתקרה על הכתלים [כיומא דנ״ג א׳]:

טז) אלעזר על הפרוכת
די״ג פרוכת היו במקדש לי״ג שערים [כיומא דנ״ד] והי׳ הוא המכניס ומוציא צרכי הנשים האורגות הפרוכות, ומלמדן עשייתן, ומשגיח אם עשוהם יפה [ככתובות דק״ו א׳]:

יז) ופנחס על המלבוש
על פיו נעשו בגדי כהונה, וברשותו נמסרים לכהן העובד וברשותו מחזירין אותן אח״כ:

א) [וזהו לע״ד כוונת הירושלמי. ועי׳ חוס׳ מנחות ס״ד ב׳ ד״ה אמר. וי״א דהתנא מנה אותן שהיו בדורו שנקראו כך, וק״ל פתחי׳ זה מרדכי. ואת״ל דהמשנה באמת כבר היתה מזמן מרדכי, וכך כ׳ תוס׳ ב״ק [דצ״ד ב׳] דכמה משניות היו קודם רבי, רק רבי סדרם, וכן מוכח לע״ד במ״ק [די״א א׳] דאמרינן כאן קודם גזירה, א״כ נשנת המשנה קודם יוחנן כה״ג שגזר הגזירה, והוא חי זמן רב קודם רבי. א״כ זהו ממש כדברינו הנ״ל שבימי מרדכי, היו הראשונים שנתמנו, והרי אז נשנת המשנה. ומתורץ ג״כ בזה קו׳ תוס׳ מנחות הנ״ל, דתימה שהאריך מרדכי ימים כל כך, וליתא, דהרי בימיו נשנת המשנה]:

הפרק כולו ממשיך לעסוק בסדרי הארגון של המקדש, הממונים, הגזברים וסדרי איסוף התרומות, ונמשיך בנושא זה גם בפרק ו. בראש המקדש עמד הכוהן הגדול. המקורות אינם מסבירים את תפקידיו, להוציא את עבודותיו הטקסיות ביום הכיפורים. בחיי היום יום במקדש הוא לא השתתף, אם כי היה רשאי כמובן לבוא מתי שלבו חפץ ולהקריב קרבנות

ראו פירושנו ליומא פ״א מ״א.

. מן הסתם עמד הכוהן הגדול בראש המִנהל של המקדש, אך חכמים אינם משקפים בדבריהם את הרובד הניהולי הבכיר אלא את הרבדים העממיים יותר ואת מעמדות הציבור בלבד, כאילו כל ראיית המקדש היא מנקודת מבטו של צופה מבקר ולא של אדם המכיר את הארגון מבפנים. הפרק כולל שילוב של הלכות, כיצד יש לנהוג, ותיאור של ההווי במקדש. שילוב דומה מצינו בפרקים במסכת פסחים, בפרקים הקודמים במסכת שקלים, במסכת יומא ובמסכתות אחרות. עם זאת, רוב חלקי הפרק אינם הלכה אלא תיאור הנוהג. יש שראו בתיאורי המשנה הנחיות מחייבות לעתיד לבוא. כך, למשל, המאירי אומר שבכל דור ודור צריכים להיות חמישה עשר ממונים, ברם ברור מהתוספתא שהיו יותר מחמישה עשר ממונים (להלן). מעבר לכך אין במשנה עצמה רמז כי אלו הלכות מחייבות לעתיד לבוא.

ואילו הן הממונים שהיו במקדש – הממונים במקדש הם שילוב של פקידי ציבור ושל קבלנים בעלי מונופול על אספקת שירותים ומוצרים למקדש. במִנהל המודרני האבחנה בין הספק לפקיד ברורה ומונחת בתשתית המִנהל הארגוני. לא כן במִנהל המקדש. בדיוננו בכל ממונה ננסה להגדיר בבירור את מעמדו ואת מקומו בהיררכיה של המקדש. הירושלמי מתחבט בהגדרת הרשימה. לפי דעה אחת הרשימה כוללת את הכשרים שבכל דור ודור, ולפי הדעה השנייה את הממונים ״באותו הדור״ (מח ע״ג). כפי שנראה, אין כמעט ספק שהרשימה כוללת חלק מהממונים בדור האחרון של ימי בית שני. כמו בפרקים אחרים המתארים את ההווי במקדש המשנה משקפת את הדור האחרון, וכך גם רוב האישים הנזכרים בִפרקים הדומים לסגנונו של פרק זה של המשנה.

יוחנן בן פינחס על החותמות – תפקידן של החותמות יתברר במשנה ד. כפי שעולה מן המשנה היה יוחנן בן פינחס פקיד של המקדש; הוא עוסק ברכוש ההקדש, מקבל כסף מבאי המקדש ומוכר להם קבלות שתמורתם היו מקבלים נסכים. אחייה על הסלתות – ויש גרסאות בעדי נוסח מטיב משני ״על הנסכים״

כך ב- דפוס וילנא, ברמב, ידו, די בלבד.

. דומה שאחייה פיקח על שני התחומים, ובפועל היו הנסכים והסלתות יחידה כלכלית אחת, ואחייה היה ממונה על הנסכים כפי שמשמע בבירור ממשנה ד. כפי שמתברר באותה משנה אחייה זה היה ממונה על מחסן הנסכים וחילק את הנסכים השונים. יש להניח שתחת פקודתו עבדו פועלים מספר, ומן הסתם הוא היה גם אמור להדריך את עולי הרגל כיצד לנהוג בנסכים. שני האישים הללו אינם נזכרים במקורות אחרים. השם יוחנן תדיר ביותר ונמנה עם שישה השמות הנפוצים ביותר בתקופה

אילן, שמות.

. גם פינחס הוא שם רגיל למדי. מתיה

מפ מל – מתייה; דפוס ונציה – מתתיה.

בן שמואל על הפייסות – סדרי הפיס מנויים במסכת יומא. בראשית היום הגרילו את העבודות השונות בין הכוהנים שעמדו לרשות המקדש באותו היום (משנה יומא פ״ב ואילך). כידוע, בכל שבוע עבדה משמרת אחרת

המשמרת היא משפחה גדולה שעבדה פעמיים בשנה במשך שבוע. לסדרי המשמרות ראו הנספח למסכת תענית.

ובכל יום עבד בית אב אחד מאותה משמרת. בין כוהני בית האב הוטלו גורלות, ״פייס״ בלשון המקורות. מתיה בן שמואל הוא, אפוא, מנהל העבודה השוטפת יום יום במקדש. תפקידו להטיל את הגורל, ולמעשה לנהל את עבודת השגרה. נראה שהוא המכונה במקורותינו סתם ״הממונה״: ״הממונה אומר להם הצביעו״ (משנה יומא פ״ב מ״א; תמיד פ״ג מ״א-מ״ב). אותו ממונה גם ניהל את העבודה למעשה: ״אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה... מתתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח...״ (משנה יומא פ״ג מ״א). אם כן, מתתיה זה לא רק הטיל את הפיס אלא גם קבע מתי ישחטו. במקום אחר הוא נותן לכוהני המשמרת הוראות להתפלל (משנה תמיד פ״ה מ״א), ואחר כך נותן הוראות על פיס נוסף לחלוקת עבודות נוספות. הוא גם מורה לכוהן שעלה בגורלו מתי להקטיר, ואף חילק הוראות אלו כאשר עבד הכוהן הגדול (משנה תמיד פ״ו מ״ג)

ייתכן שזהו גם ה״ממונה״ המלווה את הכוהן הגדול בהופעותיו הפומביות מחוץ למקדש. ראו משנה, סנהדרין פ״ב מ״א.

. הכוהן הגדול עבד כמעט רק ביום הכיפורים, הווה אומר שהממונה ניהל את עבודת הקודש במישור הביצועי גם בימי החג. הכוהנים שעבדו באו מהמשמרות השונות. הם הגיעו למקדש פעמיים בשנה לשבוע כל פעם

ראו הנספח למסכת תענית.

, ובאופן טבעי לא כולם הכירו וזכרו את פרטי העבודות. מתברר שאת המשמרת ניהל ממונה קבוע, שהיה מנכבדי הכוהנים.

פתחיה על הקינים – ה״קן״ הוא הקרבן שהיולדת, הנזיר, הזב, הזבה והמצורע שנרפא חייבים לטהרתם, ועני הרשאי לעתים להביא קרבן זול יותר. נראה שתפקידו מקביל לזה של הממונה על הנסכים. כלומר, הוא היה האחראי על מכירת הקִנים לעולי הרגל. הבעיה היא שאין ראיה לכך שהמקדש סיפק (מכר) קִנים לעולי הרגל, כפי שאין ראיה שהיה ניתן לקנות במקדש בהמות להקרבה. אדרבה, משנה אחת מספרת על סוחרי קִנים שהיו בירושלים (משנה כריתות פ״א מ״ז)

ראו פירושנו להלן, פ״ו מ״ה.

ומשמע שזה היה שוק פרטי לכל דבר, ללא התערבות של המקדש. יתר על כן, להלן נראה שפתחיה זה נחשב לחכם וחריף, ואין אלו תכונות הנדרשות מהאחראי על מכירת יונים לעולי הרגל ונשותיהם. לפיכך ייתכן שתפקידו היה הלכתי, והוא נדרש להורות לעולי הרגל את חובותיהם בתחום הרגיש והאינטימי של חובת היולדת. אם כן, הרי שהמקדש גם הורה הלכות הקרבה לבאים לחסות בצלו, תפקיד שחכמים ראו בו מונופול שלהם. לנוסח ״פתחיה זה מרדכי״ ראו להלן.

התלמודים מספרים על שלושה מקרים שבהם נדרש פתחיה להראות את חכמתו ולבאר לשם מה בא הקן ומה צריך להקריב בכל מקרה, ונראה שלפחות התלמודים הבינו את תפקידו של פתחיה כמורה הלכות והוראות לעם (ירושלמי מח ע״ד; בבלי, מנחות סד ע״ב). כמו כן, כבר נאמר שהמקדש היה מקום לימוד תורה, והמקדש מימן, וממילא גם היה אחראי, לדייני הגזֵלות שעסקו בשיפוט

ראו פירושנו לעיל, פ״ד מ״א.

. בו גם ישבה הסנהדרין, אם כי לא ברור מה היה היקף תפקידיה.

היבט אחר וחשוב לענייננו הוא הדרך שחכמים מעצבים בה את זיכרון המקדש. בשלב הראשון מיעטו חכמים בחלקם של הכוהנים כמורי הלכה

ראו נספח ב למסכת זו.

, בד בבד הם תיארו את בית המקדש הנערץ בדמות בית המדרש האידֵאלי. לשיטתם, הייתכן ״שמנהיג נערץ במקדש כפתחיה יעסוק רק במוצרי מכולת?!״. הזיהוי של פתחיה עם מרדכי (להלן) מהווה דוגמה יפה למהלך רעיוני זה. מרדכי היה כידוע שייך לשבט בנימין ולא היה כוהן כלל, ואילו פתחיה היה אמור להיות כוהן.

ברם, להלן נראה כי אכן המקדש סיפק, או יותר נכון מכר, יונים לעולי הרגל, על כן סביר שפתחיה זה היה ממונה כספי לכל דבר ופיקח על מכירת היונים, כמו אחייה שהיה ממונה על מכירת הנסכים. ההסברים בדבר חכמתו אינם חלק ישיר מתפקידו. ייתכן, כמובן, שהם אמת היסטורית, אך אין הם חלק מתפקידו. המאירי פירש שפתחיה זה היה ספק הקִנים למקדש; הדבר אפשרי, שכן גם חלק מהממונים האחרים היו בעצם הקבלנים שסיפקו למקדש מצרכים.

ולמה נקרא שמו פתחיה שהוא פותיח דברים ודורשן – פתחיה מתפרש כשם המורה על חכמת בעליו. ברור שזהו מדרש השם בלבד

דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירושנו לפאה פ״ד מ״א; פ״ה מ״ו; מנחות פ״ה מ״ח והדרשה עליה במדרש ויקרא רבה, ג ז, עמ׳ עב; תנא דבי אליהו, ו (ז), עמ׳ 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ׳ 56. כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי בבבא בתרא כה ע״א, וראו עוד פירושנו לעירובין פ״י מי״ד; ערכין פ״ב מ״ה ומ״ו (ההסבר המדרשי בתוס׳ שם, פ״ב ה״א); כתובות פ״ה מ״ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ׳ 552; מעשרות פ״ב מ״א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ׳ 84, וכפי שמסתייג כבר המדרש שם מן הדרשה; מעשר שני פ״ב מ״א וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ׳ ג; פסחים פ״ג מ״ז כפי שנדרשה בירושלמי פסחים פ״ג ה״ז, ל ע״ב; סוטה פ״ג מ״ד; פ״ד מ״ד ופירושנו לה; קידושין פ״א מ״ז; פ״ד מ״א כפי שנדרשה בבבלי שם סט ע״ב; שבת פ״ו מ״א; נדרים סוף פ״א, ואולי גם פסחים פ״ט מ״ב (הסבר הבבלי בצד ע״א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ״ג מ״ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע״ב - מא ע״א); ירושלמי יבמות פי״ג ה״א, יג ע״ג, שם נדרשת המילה ״פקדון״ שבאבות דרבי נתן נוסח ב פל״ה, מג ע״א; נגעים פי״ד מ״א והתוספתא עליה פ״ח ה״ג (עמ׳ 628); משנה, טהרות פ״ח מ״ז כפי שפורשה בויקרא רבה, מרגליות כה ב, עמ׳ תקע.
המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ״ט הט״ו) איננה משנה אלא ״ברייתא״ המופיעה בספרות האמוראים. אך יש לה דרשה מפותחת: מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ׳ 148; ירושלמי שבת פ״א ה״ג, ג ע״ג; שקלים פ״ג ה״ז, מז ע״ג. פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש ״מעשה רוקח״ לרבי אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, והוא פירוש על דרך הסוד למשנה, ויש בו הרבה גימטריות ורמזים לעולם של מעלה. אלא שבעל הרוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט, ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: ״כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים״ (עמ׳ כב).

, שכן שמו ניתן לו עוד לפני שנודעה חכמתו. ״פותח בדברים״ משמעו שהוא ראשון הדוברים, ויודיע בשבעים לשון – שבעים לשון, כמו גם שבעים אומות, הם מטבעות לשון ספרותיות. איש לא מנה את מספר ה״אומות״, ובכלל אי אפשר היה להגדיר את המונחים ״אומה״ או ״שפה״. כל שפה התפצלה לדיאלקטים רבים וכל שבט לתת יחידות ולמסגרות-על רופפות. המספר שבעים חוזר במקורות רבים

משנה, סוטה פ״ז מ״ה; ספר חנוך פט נט ומקורות רבים נוספים.

, וברור שאף הוא ספרותי. החזון האוטופי שחבר הסנהדרין ידע את כל הלשונות מופיע במקורות רבים. ברובד האידאי המשפטי הדבר נועד לאפשר לדיין לשמוע עדות של כל אדם בשפתו, ויש בכך גם ביטוי לעובדה שלארץ הגיעו עולים מתפוצות רחוקות ובתוכם דוברי שפות ודיאלקטים רחוקים. התביעה או התקווה הזו מוצגת כך במקורות הלכתיים

משנה, מכות פ״א מ״ט ומקבילות; בבלי, סנהדרין יז ע״א ומקבילות.

עם זאת, דומה שבעיקרו של דבר משנתנו מציירת את החכם האוטופי המושלם. ידע השפה בא להראות את כישרונו וחכמתו. חכם שלם הוא מי שמכיר את ספרות העולם ויודע את גנזיו של עולמו המורכב של הקב״ה. באופן טבעי, ידיעת השפה (והספרות) היוונית הייתה המשמעותית ביותר, אך ידיעת ״שבעים שפות״ מבטאת גם את היעדר העדיפות של היוונית. כל זאת בניגוד לתפיסה ההלניסטית המקובלת שרק השפה והתרבות היוונית (והרומית) מכילות ערכים של ממש; תפיסה שיש בה בוז והיעדר מידע על הזר והשונה. בפועל לא היה ההבדל באופק התרבותי רב. גם חכמים וגם סוכני התרבות ההלניסטית התמקדו כל אחד בשפתו ובתרבותו, אך האוטופיה הייתה שונה.

התוספתא, ובעקבותיה התלמודים, יודעים לספר עוד על נפלאותיו של פתחיה. פעם אחת לא היה מהיכן להביא את קרבן החדש (הקרבן מיבול החיטים החדש), ואיש חרש אחד רמז לשם המקום, ופתחיה הבין את הרמזים (ירושלמי מח ע״ד; בבלי, מנחות סד ע״ב). גם סיפור זה התפתח מסיפור פשוט למערכת מורכבת יותר. במשנה במנחות מסופר שפעם הקריבו את העומר מגנות (או גגות) צריפין ומעין סוכר (פ״י מ״ב). בתלמודים הסיפור מצטייר כסיפור חכמה המעיד על חכמתו של פתחיה. במדרשים אחרים פתחיה הופך כבר למרדכי של מגילת אסתר. ברם זיהוי זה אגדי בלבד, ומופיע בתלמוד הבבלי למסכת מנחות (סה ע״א – בכל עדי הנוסח שבידינו). כפי שרמזנו יש נוסח ״פתחיה זה מרדכי״, והוא הנוסח בדפוס וילנא. המילים ״זה מרדכי״ היו לפני רבי יהוסף אשכנזי והוא מחקן על דעתו, ויפה סבר, אף שאין לדבריו ביסוס בעדי הנוסח. הזיהוי מופיע גם במשנתנו ברוב עדי הנוסח, וזו עדות לכך שהמעתיקים הכירו את האגדה, אם כי ייתכן שהכירו את התוספת לא מגוף המשנה אלא מהאגדה הידועה בתלמוד

התוספת נמצאת בדפוס וילנא, ג, א, מ, ילו, ידו, מא, מפ, ג5 (של מהדורת פינצ׳ובר).

. פתחיה היה קרוב לוודאי כוהן, כרוב הממונים, ומרדכי בן לשבט בנימין. מרדכי לא חי בארץ ישראל, בוודאי לא בסוף ימי בית שני.

קשה לקבוע מתי האגדה מתחילה ועד היכן הגרעין ההיסטורי. ברור שדמותו של פתחיה ותפקידו הם אמת היסטורית. נראה שאכן היה ידוע בחכמתו, אך הדרשות על שמו אינן אלא מדרש, והסיפור על שאלותיהן של הנשים עשוי להיות ספרותי בלבד. המעשה בהבאת העומר נראה היסטורי, אך הקישור שלו לפתחיה עשוי להיות ספרותי. הזיהוי של פתחיה עם מרדכי הוא אגדה לכל דבר, וכאמור אינו נמצא בכמה מעדי הנוסח

את חלקם מנה אלבק, מועד, עמ׳ 462.

. מבחינה טקסטואלית דומה שהזיהוי חדר למשנה מתוך הברייתא, תופעה שהיא רגילה במשנה. מן הראוי להעיר שפעמים מספר חדרו מברייתות דווקא מרכיבים אגדיים

ראו פירושנו להלן, פ״ח מ״ה.

. על דרך ההשערה ייתכן שיש בכך כדי להעיד מעט על אופי לימוד המשנה, שהיה חשוף לרבדים העממיים בחברה היהודית.

בן אחייה על חלי מעים – התלמוד (ירושלמי מח ע״ד) מסביר שהכוהנים עבדו יחפים ולכן היו להם מחלות מעיים רבות. בן אחייה היה רופא וידע להציע להם תרופות מתאימות. ההליכה ברגליים יחפות על רצפות המקדש הקרירות אולי אינה מתכון לחיים בריאים, אך מחלות המעיים נגרמו, מן הסתם, על ידי הבשר הרב שאכלו, תנאי ההיגיינה שלו והשעות שעברו עליו ללא קירור עד הערב השמש שבו אכלוהו כוהני המקדש. ככל תושבי יהודה, גם הכוהנים לא אכלו בשר בכפריהם ברוב ימות השנה. שפע הבשר שעמד לרשותם במקדש, ובמיוחד סוגי הבשר שהיה מותר לאכלם בלילה השני לאחר ההקרבה, גרמו מן הסתם למחלות המעיים. ייתכן גם שתפקידו של בן אחייה היה רחב יותר. מקדשים רבים במזרח סיפקו לעולי הרגל שירותי רפואה. רבים עלו למקדש כדי להירפא, והרפואה הוגשה להם כשילוב שבין רפואה נסית וחווייתית, ורפואה של ממש בעזרת סמי מרפא וניתוחים. השילוב שבין מקדש ומרכז רפואי היה נראה לקדמונים טבעי. גם במקדש בירושלים נעשו נסים ונרפאו בו חולים

דוגמה לכך היא ״אמה של ירמטיה שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב״ (משנה ערכין פ״ה מ״א), כאילו אין זה חשוב מה גרם לתרומה זו. ברם, בכל המקבילות מסופר שירמטיה חלתה ״ואמרה (האם) אם תעמוד בתי מחוליה אתן משקלה בזהב ועמדה מחליה עלתה לירושלם ושקלתה זהב״ (תוספתא ערכין פ״ג ה״א, עמ׳ 545 ומקבילות). מתקבל הרושם שהמקדש נחשב למקום רפואה, ואפילו הקדשת כסף לו מחוללת רפואה. המשנה מטשטשת את המרכיב הנסי שבתרומה למקדש, אך יתר המקורות אינם מסתירים זאת.

. ברם לא שמענו במפורש כי שימש בתור מרכז רפואי, וכי הוגש בו סיוע רפואי ״מדעי״. ייתכן, אפוא, שבן אחייה היה פשוט הרופא הראשי, והמקורות מטשטשים במקצת את הפן הזה של חיי המקדש. הפירוש הפשוט הוא שבן אחייה הגיש סיוע לכוהנים בלבד, אך הפירוש השני מתאים יותר למשנה הבאה. במשנה זו מובא בן אחייה כדוגמה למינוי מנהיגותי על הציבור שמן הראוי שימונו לו שניים, אלא שבן אחייה כיהן כמנהיג יחיד משום שהציבור ״קיבל אותו עליו״. לפי מבנה המשנה נראה כאילו גם תפקידו כלל שררה בממון. מכאן שתפקידו לא היה רק רפואי אלא גם (או רק) כלכלי, כלומר שסיפק שירותי רפואה בתשלום לכוהנים, או גם לכלל עולי הרגל. ייתכן גם שבן אחייה הוא דוגמה לשררה על הציבור, אף שאינה בענייני ממון. מכל מקום, אם תפקידו היה רק להגיש שירותי רפואה לחולים לא הייתה זו שררה כה חשובה, ובכלל מה עניין יש למנות לכך צמד מנהיגים, הרי אין זה תפקיד מנהיגותי אלא שירות מקצועי. לפיכך עדיף לפרש שאחייה היה ממונה על קבוצת רופאים שפעלו במקדש, ותפקיד זה היה ארגוני ודתי כאחד, וממילא היה צורך שימונו לשם כך שני אנשים.

מצד שני יש בידינו רמזים לתפקידים רפואיים של המקדש. כך גם נזכר כלי מקדח ״גדול של לשכה״. כלי זה הוא המידה הקבועה לחור בגולגולת; גולגולת שיש בה חור כזה נחשבת לחסרה ואינה מטמאת כאבר מן המת (אהלות פ״ב מ״ג). על מידתו אנו שומעים ממקורות מקבילים: ״שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה, שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע הנירונית וכמלא נקב שבעול״

משנה, כלים פי״ז מי״ב; ספרי זוטא, יט יד, עמ׳ 310; בבלי, בכורות לז ע״ב - לח ע״א.

. המדובר במקדח היוצר חור שגודלו כמטבע פונדיון או סלע (של הקיסר נרון), והוא מטבע שקוטרו כ- 2 ס״מ בערך (איור 28, איור 29)⁠

ראו להלן, פי״ג מ״א, ושם נדון בשימוש בדוגמה הלכתית זו.

בספרי זוטא המקדח הגדול של הלשכה הוא המונח שמשתמשים בו בית הלל, ואילו בית שמאי אומרים סתם ״מקדח גדול״: ״בית שמאי אומרים מלא מקדח ובית הלל אומרים מלא מקדח של לשכה, שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית ומלא עקבו של עול השרוני

במקום ״כמלא נקב שבעול״ שבמשנה, כלים פי״ז מי״ב.

״ (ספרי זוטא, יט יד, עמ׳ 309). מכל מקום, מדובר בחור קטן למדי. הניגוד למקדח הגדול הוא מקדח של רופאים (בבלי בכורות לח ע״א), והוא שימש לקידוחים עדינים בעצמות אדם (איור 30, איור 31). רבי מציע להשתמש במקדח כזה כדי לנקב את אוזנו של עבד עולם (ירושלמי קידושין פ״א ה״ב, נט ע״ד). החור בגולגולת איננו מקרי. הרופאים הקדומים כבר ידעו את הטכניקה של קידוח בעצמות הגולגולת כדי לשחרר לחצים פנימיים על המוח. במוזאון ברבת עמון, למשל, מצויה גולגולת של אדם שניקבו בה חור כזה; הוא חי זמן מה לאחר הקידוח

שפע של גולגולות מנוקבות מרחבי האימפריה הרומית מוצגות במוזאון לרפואה בשטרסבורג. בין השאר מוצגות גם גולגולות עם גידולים המבהירים את הצורך בניקוב לשחרור לחצים.

, והחור החל להיסתם. בחור כזה מדובר גם כאן, ובית שמאי ובית הלל נחלקים בהגדרתו. אפשר שאין הבדל הלכתי בין הבתים ו״קרובים דבריהם להיות שווים״, וכל חכם נוקט בהגדרה שונה. אפשר גם שהמקדח של המקדש היה גדול יותר, כיוון שרופאי המקדש העזו לבצע ניתוחים שאחרים לא העזו לבצעם.

העדות על בן אחייה והמקדח הגדול של הלשכה מצטרפים יחדיו לעדות על פעילות רפואית במקדש. פעילות שחכמים הצניעו אותה, מכיוון שרצו להציג את המקדש כמקום לקיום מצוות ולא כאתר ה״מספק״ נסים או מציע פעילות חברתית אחרת.

נחוניה חופר שיחים – לפי תוארו היה האיש אחראי על חפירת שיחי המים. השיח הוא אחד משלושת השמות למקוואות המים: בור, שיח ומערה. השיח הוא שוקת מלבנית ששימשה לשתיית מים לאדם ולצאן. הירושלמי מסביר שמומחיותו הייתה בכך שהכיר בסוגי הקרקע וידע היכן טוב לחפור בור או שיח

ירושלמי מח ע״ד. הבבלי (בבא קמא נ ע״א) מספר על חסיד אחד ושמו נחוניא שהיה אף הוא חופר בורות לרבים בימי פנחס בן יאיר (תחילת מאה ג). ברם בירושלמי הוא נקרא ״חסיד אחד״, ושמו נחוניה נגרר בעקבות נחוניה שבמקדש.

. נחוניה מובא בתוספתא כדוגמה לאדם פרטי החופר בור לרבים. ככל אדם פרטי היה הבור שלו ובאחריותו עד שנמסר לרבים, ״וכשבא דבר זה אצל חכמים אמרו: עשה זה כהלכה״ (בבא קמא פ״ו ה״ה)⁠

הסיפור מנוסח בצורה רֵאלית. נחוניה פעל לפי הבנתו, הוא לא שאל את חכמים כיצד לנהוג, ואלו הסכימו עמו בדיעבד. יש להניח שכך פעלו רבים ממנהיגי העילית הירושלמית, וחכמים גינו או הסכימו עם המעשה, אך השפעתם על הנוהג הייתה שולית.

. אם כן, נחוניה הוא קבלן פרטי החופר ומוכר את בורות המים לציבור. על כל פנים אין הוא פקיד של המקדש, אחרת לא היה צריך למסור את הבורות לציבור. על אחריותם של מוסדות המקדש וירושלים לחפירת בורות מים שמענו גם בראש המסכת (פ״א מ״א), וכן מסופר על מנהיג אחר, שמעון איש סיכנה איש ״עצה״ (חבר המועצה [בולי] בירושלים), שהתפאר בכך שהוא חופר בורות בירושלים לצורכי הרבים

קהלת רבה, ד יז; ספראי, הקהילה, עמ׳ 249-250.

גביני כרוז – גביני זה נזכר כמי שקיבל פרס מאגריפס המלך (ירושלמי מח ע״ד; בבלי, יומא כ ע״ב)⁠

גביני הכרוז נזכר עוד במשנה, תמיד פ״ג מ״ח. שוורץ סבור כי משנה זו אינה עיקר המשנה והוחדרה אליה רק בתקופה הביזאנטית. לפיכך, גביני זה אינו עוד זיכרון היסטורי אלא העברה ספרותית ממשנתנו, וראו שוורץ, משנת תמיד. ייתכן שאכן קטע זה אינו מגוף המשנה, ברם לא מצינו ״ברייתות מהתקופה הביזאנטית״, ועדיף לראות בכך ברייתא תנאית לכל דבר שהוחדרה למשנה בשלב מאוחר (ראו פירושנו לפסחים פ״ד מ״ט). לפיכך זו עדות נוספת לזיכרון הקולקטיבי שבו מילא הכרוז של המקדש תפקיד של ממש.

על שקולו נישא למרחקים. המרחק הנזכר שם (8 פרסאות – 120 ק״מ) ודאי מוגזם. יש להניח שהכוונה לאגריפס השני, שכן ברוב הסיפורים התנאיים שבהם נזכר אגריפס הכוונה לאגריפס השני ששלט בגולן משנת 44 לספירה, והיה מעורב עמוקות בחיי המקדש. כפי שכבר אמרנו, רוב העדויות על הממונים של המקדש הן מסוף ימי בית שני, וראוי לצרף את גביני לקבוצה זו, והסיפור על אגריפס מאשר את הטענה.

בתלמוד מסופר על שילה, מראשוני חכמי בבל, שפירש בְמשנה אחרת ״קרא הגבר״ – קרא הכרוז, והסתמך על משנתנו (ירושלמי מח ע״ד). בן גבר מופיע בהמשך משנתנו כממונה על נעילת השערים, לפיכך ייתכן שהוא גרס ״בן גבר הכרוז״. גרסה זו היא של החכם הבבלי או של האמורא הארץ-ישראלי (או הבבלי) שהביא את הדברים לסוגייתנו. ברם עיון בסוגיה מעלה את החשד שה״גרסה״ המחודשת במשנה אינה אלא פרי שיבוש בהעברת דברי האמורא הבבלי לארץ ישראל

ראו דיוננו במשנת יומא פ״א מ״ח.

, ואין כל מקור המעיד שהייתה גרסה כזאת במשנה. המשנה אף משמשת כבסיס לפיוט ארץ-ישראלי קדום, והגרסה ״גביני הכרוז״ מופיעה אף שם

יהלום, מחזור ארץ-ישראל.

. הכרוז פעל בחצר המקדש והיה אמור לכוון את הציבור לפעילויות השונות. מן הסתם הוא היה כוהן.

בן גבר על נעילת שערים – במקבילה בתוספתא: ״יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים״ (פ״ב הי״ד). בן גודגדא נקרא כך כנראה על שם מקומו

לעיל נזכר רבי יהודה גרוגרות או גודגדות (ירושלמי שקלים פ״ד ה״ג, מח ע״א), ואולי שניהם מאותו מקום.

. יוחנן בן גודגדא היה כמובן לוי והוא עבד במקדש יחד עם רבי יהושע בן חנניה, כפי שמספר המדרש: ״וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה. אמר לו חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך. שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים״ (ספרי במדבר, קרח קטז, עמ׳ 132). ממפגש זה אנו למדים כי הלוויים התחלקו לקבוצת המשוררים ולקבוצת השוערים, ואסור היה לבן לוי לעבוד או לעזור בעבודתה של הקבוצה השנייה. בן גודגדא היה מקורב לחכמים ונחשב כמי שמקפיד במיוחד על שמירת טהרה

משנה, חגיגה פ״ב מ״ז, וראו פירושנו שם.

, ואף בניו החרשים החרו החזיקו אחריו (תוספתא תרומות פ״א ה״א). הוא מופיע בראשית יבנה, משתתף בחיי בית המדרש ומעיד על חיי המקדש ועל שמירת הטהרה בירושלים

משנה, יבמות פי״ד מ״ב; בבלי, שם קיב ע״א; משנה, גיטין פ״ח מ״ה; ספרי זוטא, עמ׳ 324; בבלי, חולין נה ע״א ועוד.

. אם כן יוחנן בן גודגדא פעל ממש בסוף ימי בית שני, אולי בעשור האחרון, וייתכן שבן גבר פעל מעט לפניו. במשנה ב נקבע שכל מינוי צריך להיות זוגי, חוץ מבן אחייה ואלעזר שהתמנו ללא בני זוג מסיבה כלשהי. לפיכך יש לפרש שגם רשימת הממונים שבמשנה היא חלקית, ולכל ממונה היה בן זוג. על כן אנו רשאים לשער שבן גבר היה בן זוגו של יוחנן בן גודגדא. גם הירושלמי כאן מסביר כך ששניהם עבדו יחדיו, אם כי התלמוד אינו מדגיש שגם יתר הממונים עבדו לפחות בזוגות, או אולי אף בקבוצות גדולות יותר.

נעילת השערים אינה מתוארת במפורט, אך פתיחת השערים בכל בוקר מתוארת: ״נטל את המפתח ופתח את הפשפש״, ובהמשך תיאור פתיחת יתר השערים (משנה מידות פ״ד מ״א-מ״ב). סגירת השערים מתוארת בקצרה, ואנו שומעים עליה רק כבדרך אגב. במשנה מתואר מעמד הסיום של סגירת השערים, הטמנת המפתח בבור מיוחד שהיה מכוסה בטבלת אבן ועליה היה הכוהן ישן (משנה שם מ״ט). המרכיב הטקסי של המעמד מודגש על ידי שלוש התקיעות לפתיחת השערים (משנה סוכה פ״ה מ״ה; תוספתא פ״ד ה״ד). מאוחר יותר חכמים ממליצים על תפילה בעת נעילת השערים (תוספתא ברכות פ״ג ה״ב)

ראו דיוננו בכפל ושילוש קריאות בטקסי מקדש לעיל, פ״ג מ״ג.

, ומכאן שבעיניהם נחשבה נעילת השערים לעת רצון מיוחדת (משנה מגילה פ״ד מ״א ומ״ד). נעילת השערים הייתה, אפוא, מעמד ציבורי חשוב ומרכיב קבוע בסדרי העבודה.

בן בבי על הפקיע – הפקיע הוא הפתילות שהיו נעשות משיירי אריגים, או מחוטים

לוין, אוצר הגאונים ליומא, עמ׳ 10.

, וליתר דיוק הכוונה כנראה לגוש הצמר או הפשתן לפני טווייתו לחוט. המאירי פירש בשם ״גדולי המחברים״ שבן בבי היה הממונה על הלקאת עבריינים, ו״פקיע״ היא הרצועה שמלקים בה. המאירי אף מרחיב את תפקידו ורואה בו את איש הביטחון של מתחם הר הבית

הפירוש מבוסס על הבבלי, יומא כג ע״א.

. ברם בירושלמי נאמר במפורש ״שהיה מזויג את הפתילות״ (מח ע״ד), ואין סיבה לדחות הסבר פשוט זה. המאירי מזכיר גם הסבר זה ומייחסו ל״גדולי המפרשים״. זו דוגמה נוספת לשליטה החלקית של הפרשנים המסורתיים בירושלמי. אפילו המאירי המזכיר את ה״גמרא״ סתם, וכוונתו לירושלמי

ראו למשל פירושו למשנה ב, מהדורת משי זהב, עמ׳ שלא.

, לא הכיר אותו על בוריו, והשימוש שלו בירושלמי היה חלקי.

האחריות על הפתילות אינה נראית כמשימה כבדה. בעל מלאכת שלמה מעיר כי נדרשה לכך מומחיות, שכן יש לתכנן את עובי הפתילה כך שכמות השמן, שהיא קבועה, תתאים לאורך המשתנה של הלילה.

השם בן בבי אינו מוזר; אישים רבים קראו לעצמם ״בן פלוני״. לעתים נקרא בן על שם אביו, לעתים על שם משפחתו המורחבת (כמו בית גרמו או בית אבטינס) ולעתים על שם מקצועו או מקומו. תופעה זו תדירה במקורות ובכתובות התקופה

ראו נוה, ללא שמות.

. בבי עשוי להיות מקומו של האיש. באחד ממכתבי מדבר יהודה נזכר כפר בביו, אם כי בקריאה מאוחרת יותר הוצע לתקן את הקריאה, אך שם המקום בביו ידוע ממקור מאוחר אחר

איש-שלום, כפר בביו. לקריאה המחודשת, ״כפר בריו״, ראו ירדני, אוסף, עמ׳ 71.

. בן ארזה על הצלצל – הצלצל הוא אחד מכלי הנגינה במקדש, ושימש גם ככלי בודד להודעה על לוח הזמנים במקדש: ״והקיש בן ארזא בצלצל״ (משנה תמיד פ״ז מ״ג ומ״ח; ירושלמי מח ע״ד). בהרי יהודה היה יישוב ושמו תל ארזא או תל ארזין, ותושביו נהרגו באחת המרידות. תל ארזין זו היא כנראה חורבת אִרזה מדרום לירושלים

משנה, יבמות פט״ז מ״ז. החורבה מצויה מערבית למנזר מר איליאס, ליד ״גבעת המטוס״. תל ארזין נזכר במגילות מדבר יהודה, נחל חבר, מס׳ 55; ירדני, אוסף, עמ׳ 173 גורס תל אחרן.

. ייתכן שבן ארזה בא משם. במקבילה בתוספתא הוא מכונה בן ארזה על הדוכן. הלוויים בשירתם ניצבו על ה״דוכן״ (תוספתא שקלים פ״ב הי״ד)⁠

לדוכן ראו משנה, מדות פ״ב מ״ו.

, הלוא הן המדרגות שבין עזרת נשים ועזרת ישראל, ולמעשה אין הבדל בין שתי ההגדרות. הוגרס – במקבילה במסכת יומא בחלק מכתבי היד: הוגדס

ב- א תירס, ברוב כתבי היד הוגדס, וב- מ, מא, מו, הוגרס.

. מקור השם אינו ידוע

ראו פירושנו ליומא פ״ג מי״א.

. בן לוי על השיר – הוא היה מנצח המקהלה של המקדש. שלושת האחרונים הם המינויים הבכירים מבין הלוויים, וברור שהם נמנו עם הצוות הקבוע של מפעילי המקדש. בהיררכיה של המקדש הם תפסו, מן הסתם, תפקיד ברמת הביניים, הרבה פחות ממי שהיה אחראי על הנסכים. בית גרמו על מעשה לחם הפנים – בית גרמו נזכרים במקורות רבים. ידוע לנו כי הם נחשבו בעלי מקצוע טובים במיוחד, אך יקרנים. פעם דרשו מהם להוזיל את תוצרתם, אך הם סירבו. הנהגת המקדש

כרגיל, חכמים מייחסים לעצמם את היזמה להורדת המחיר. ייחוס זה הוא חלק מדימוים העצמי של חכמים בתקופת המשנה והתלמוד. ספק רב אם הם נהנו מעמדת ההכרעה במקדש עצמו, ונראה שהם משקפים בהערה זו את זמנם ואת תחושת התפקיד שהעמיסו על עצמם. ראו הערתנו לעיל על נחוניה איש שיחין.

ניסתה לייבא אמנים אחרים מאלכסנדריה, אך אלו לא הטיבו לעבוד, ונאלצו לחזור לבית גרמו ולשלם להם כפל מחיר (משנה יומא פ״ג מי״א)⁠

במשנה נמנים בית גרמו ברשימה עם ממונים נוספים הנזכרים לגנאי על הסירוב לגלות סודות מקצועיים.

. חכמים מגנים את בית גרמו על שסירבו לגלות את סודותיהם המקצועיים, ורק לאחר החורבן פגש חכם אחד את אחד מבניהם שהסביר את מעשי אבותיו בחשש שמא ייפלו סודות המקדש לידי זרים (תוספתא יומא פ״ב ה״ו-ה״ז). ההסבר נראה מתחסד במקצת, אך לא בכך עִסקנו. סדרת מעשים זו מעידה על אופיים של בית גרמו. אלה הם משפחה או בית אב של קבלנים פרטיים, שקיבלו שכר רב על עבודתם. לחם הפנים נאפה במקדש עצמו בטהרה, והאנשים הפרטיים עבדו במקדש עצמו, בכלי הקודש, אך באופן פרטי ורווחי. המפגש עם אחד מבניהם לאחר החורבן מעיד כי הם פעלו בדור האחרון של ימי בית שני. בית גרמו נמנו עם האצולה הירושלמית, והמתיחות הניכרת בינם לבין חכמים שייכת גם למסגרת כללית יותר של מתיחות בין חכמים ובין העילית הירושלמית, ומצטרפת לטענות שונות שיש לחכמים על נוהגם המתנשא והבזבזן של בני ירושלים.

בית אבטינס על מעשה ]⁠הקטרת⁠[ – המוסגר נכתב בשולי כתב היד. בית אבטינס, כמו בית גרמו, נזכר בעדויות רבות. המשניות בפרק הקודם העוסקות באומני הקטורת התפרשו בתלמודים כעוסקות בבית זה. הסיפורים על בית אבטינס דומים לאלו של בית גרמו

בית גרמו ובית אבטינס מופיעים בסיפורים אלו ברצף, וראו שתי ההערות הקודמות.

. הסיפורים הזהים מעלים את החשש שיש כאן העברה והדמיה, ובמקורם סופרו רק על אחד הבתים. ואלעזר על הפרכת – כפי שראינו בפרק הקודם

ראו פירושנו לעיל, פ״ד מ״א.

הייתה קבוצת בנות, מהעילית הירושלמית, שארגה את הפרוכות עבור המקדש, ומן המשנה מתברר שאותו אלעזר היה אחראי עליהן. הבנות, או אלעזר, קיבלו את שכרם מתרומת הלשכה. מסתבר שאלעזר היה מנהל בית האריגה שהתקיים, מן הסתם, בהר הבית עצמו. כמו נחוניה חופר השיחין וכמו בית גרמו ובית אבטינס הוא היה מעין קבלן פרטי או ספק שסיפק מוצר למקדש. ברם, ייתכן שאלעזר היה פקיד ממונה על קבוצת הבנות המיוחסות, והתשלום להן היה סמלי. עיקר ההוצאות מתרומת הלשכה לא היה לשכר אלא לחוטים ששימשו לאריגה. אין צריך לומר שהחוטים היו מחומרים יקרים. להלן נראה שפנחס זה היה ממונה ללא בן זוג משום שהציבור קיבל אותו עליו, וניסוח זה מעיד על פקיד ולא על ספק פרטי. ופינחס על המלביש – בנוסח הדפוס וכמעט בכל עדי הנוסח: על המלבוש. המלבושים הם בגדי הכוהנים, ובעיקר בגדי הכוהן הגדול. בגדי הכוהנים היו פשוטים, לא כן בגדי הכוהן הגדול שהיו מפוארים ביותר

ראו משנה, יומא פ״ג מ״ז.

. בגדים אלו נמסרו לציבור, וממילא צריך היה לשמרם. חשובים עוד יותר היו הבגדים הטקסיים, החושן והאפוד; החזקתם הייתה מעמד ציבורי בפני עצמו, ומוקד לסכסוך פוליטי. מתברר שהורדוס החרים את בגדי הכוהן הגדול והחזיקם במצודת אנטוניה. לחגים, ובעיקר ליום הכיפורים, שוחררו הבגדים והועברו בטקס חגיגי לידי הכוהנים והנהגת המקדש. מאוחר יותר, בימי הנציב ויטליוס, הוחזרו הבגדים לציבור, לאחר מאבק פוליטי ארוך

ראו קד׳, יח 90-95.

. לבגדים נודעה גם חשיבות דתית ותלו בהם את כפרת העוונות, ש״הציץ מרצה״

ראו פירושנו לפסחים פ״ז מ״ז.

. יוספוס מספר על כוהן בשם פינחס, המכונה שומר האוצר, שהסגיר לרומאים אוצרות זהב ובגדים

מלח׳, ו 390.

. השם פינחס תדיר למדי, אבל הסבירות שהיו שני שומרי אוצר באותו שם קלושה. אם כן, זו ראיה נוספת שהרשימה מייצגת את סוף ימי בית שני. לשכתו של פנחס המלביש הייתה במזרח המקדש, ליד שער ניקנור (משנה מדות פ״א מ״ד).

התוספתא מונה ממונים נוספים (פ״ב הי״ד): בן טוטפת על המפתחות, בן דיפאי על הלולב, בנימין על התנורים, שמואל על החביתין, בן מקליט על המלח ובן פלך על העצים. הממונה על המפתחות פתח את שערי המקדש, ואף פעולה זו לא נעשתה כלאחר יד אלא כמעמד ציבורי (משנה תמיד פ״א מ״א). הממונה על הלולב היה אחראי לקבל את הלולבים בערב סוכות שחל בשבת ולחלקם לציבור ולמכובדי הקהל בשבת (משנה סוכה פ״ד מ״ד).

בנימין היה אחראי על התנורים שבהם אפו את המנחות. ייתכן שבתנורים אלו אפו גם את לחם הפנים, ברם את הלחם אפו בית גרמו, וקשה להבין מה היה תפקידו של בנימין באפייתם. במזרח המקדש, ליד שער ניקנור, הייתה ״לשכת עושי חביתין״ (משנה מדות פ״א מ״ד), ולפי שמה הכינו בלשכה זו את המנחה שהוגשה עם התמיד, הווה אומר שזה היה מעין מפעל אפייה, ושמואל היה אחראי עליו. בנוסח הדפוס התחלפו שמות בעלי התפקידים שמואל ובנימין. בן מקליט היה אחראי על מחסן המלח. המלח היה מוצר יקר, ונדרשו כמויות עתק של מלח להנחה על כל קרבן. לשכת המלח הייתה בצפון העזרה (משנה מדות פ״ה מ״ג), ליד לשכת הפרוָה ולשכת המדיחים. בן פלך היה אחראי על לשכת העצים שאליה הובאו העצים, ושם ישבו כוהנים יום יום ובדקו אם אין העצים נגועים בתולעים

ראו משנה, מדות פ״ב מ״ה.

. כפי שראינו במשנה א קיבלו כוהנים אלו משכורת על עבודתם, ומן הסתם גם הממונה עליהם קיבל משכורת, או שהיה קבלן פרטי כמו בית גרמו.

מהתוספתא משתמע שסדרת הממונים האחרונה עוסקת בממונים בעלי תפקיד זוטר ומשני. שתי הרשימות אינן מלאות. נותרו לשכות שלא נזכר שם הממונה עליהן, כמו לשכת הפרוָה או לשכת הטלאים. המשנה הבאה מונה בעלי תפקידים נוספים ברמה גבוהה מעט יותר, ובסך הכולל הרשימה נראית חלקית ביותר. המשנה מונה חמישה עשר ממונים, והתוספתא עוד שישה תפקידים. בסך הכול היו לפחות עשרים ואחד ממונים מקצועיים, וכנראה בעלי תפקידים נוספים שאינם מנויים.

[ג] אֵין פּוֹחֲתִים מִשְּׁלֹשָׁה גִזְבָּרִים, וּמִשִּׁבְעָה מַרְכוּלִים, וְאֵין עוֹשִׂין סְרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, חוּץ מִבֶּן אֲחִיָּה שֶׁעַל חֳלִי מֵעַיִם, וְאֶלְעָזָר שֶׁעַל הַפָּרְכוֹת, שֶׁאוֹתָם קִבְּלוּ צִבּוּר עֲלֵיהֶם.

תוספתא דפוסים תוספתא שקלים ב׳:ט״ו

ג׳ גזברין מה הן עושין [בהן] היו פודין את הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות [ואת מעשר שני] וכל מלאכת הקדש בהן היתה נעשית שבעה אמרכלים מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד [שיתכנסו] כולן [נתכנסו כולן] אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד [הנכנסין] היו יוצאין א״ר יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שמר על הכל היו כשרין בכהנים [בלוים] ובישראלים מי שיש [לו] בן ואח בן קודם [אח ובן] אח קודם כל הקודם בנחלה קודם בשררה ובלבד שינהג כמנהג אבותיו.

כבר מלאו אזניך שהגזברין הם הממונים שבמקדש המתעסקין ברכושו ובשאר ההקדשות. אמרו בתוספת שקלים שלשה גזברין מה הן עושין, פודין את החרמים ואת הערכים ואת ההקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקדש בהם נעשת.

ואמרכול – גבוה דרגה על הגזבר, תרגום ונשיא נשיאי הלוי – ואמרכלא דממונא על רברבי ליואי. ויש עוד דרגה גבוהה מדרגת האמרכול וקורין לבעל אותה דרגה קתילוק, ואין מעמידין גם בדרגה זו פחות משנים. נמצא הסגן תחת פקוח כהן גדול, וקתילוקין תחת פקוח הסגן ואמרכולין תחת פקוח הקתילוקין, הגזברין תחת פקוח האמרכולין. ואמרו שבעה אמרכולין מה היו עושין, שבעה מפתחות העזרה בידם, רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כל האמרכולין, פותחין וגזברין נכנסין. והביאו ראיות שלא היה פחות מאלו מדורות שעברו מזמן הנביאים ובשום פעם לא היה פחות ממה שהתנה.

ומה שאין מעמידין על ממון הצבור פחות משנים הסמיכוהו למה שנ׳ והם יקחו את הזהב, ומיעוט רבים שנים.

אין פוחתין מג׳ גזברין ומז׳ אמרכולין כו׳ – כבר מלאו אזניך כי גזברים הם נקראים אותן האנשים הממונים על המקדש והם מתעסקים בממון הקדש ובכל ההקדשות אמרו בתוספתא דשקלים ג׳ גזברים מה הם עושין פודין את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקדש בהן נעשית. ואמרכול מעלתו גדולה מן הגזבר תרגום ונשיא נשיאי הלוי ואמרכלא דממנא על רברבי לואי ויש שם מעלה למעלה ממעלת האמרכל ונקרא מי שהוא בזו המעלה קתילק ולא יהיו בזו המעלה פחות משנים נמצא הסגן תחת נשיאות כ״ג והקתילוקין תחת נשיאות הסגן והאמרכולין תחת נשיאות הקתילוקין והגזברין תחת נשיאות האמרכולין ואמרו שבעה אמרכולין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידם רצה אחד מהם לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ופותחין וגזברין נכנסין והביאו ראיה שלא יהיו פחות מאלו מימים קדמונים בדורות הנביאים ולא היו פחות ממה שהתנה בכאן והביאו אסמכתא שלא יהיו ממונין על ממון הקהל פחות משנים מפסוק והם יקחו את הזהב ומיעוט כל לשון רבים שנים:

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

גִּזְבָּרִים. הֵן שֶׁמָּמוֹן הַהֶקְדֵּשׁ תַּחַת יָדָם, וְהֵן פּוֹדִים הָעֳרְכִין וְהַחֲרָמִין וְהַהַקְדָּשׁוֹת, וְכָל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ בָּהֶם נַעֲשִׂים:

אֲמַרְכָּלִין. לְמַעְלָה מִן הַגִּזְבָּרִים. וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי (במדבר ג) מְתַרְגְּמִינַן וַאֲמַרְכָּלַיָא דְמָמוֹנָא. וּלְשׁוֹן אֲמַרְכָּל, אָמַר עַל כָּל. וּבְעַרְבִי קוֹרִים לְגָדוֹל אֱמִיר. מֶה הָיוּ שִׁבְעָה אֲמַרְכָּלִין עוֹשִׂין, שִׁבְעָה מַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם, רָצָה אֶחָד מֵהֶן לִפְתֹּחַ אֵינוֹ יָכוֹל עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ כֻּלָּם וְיִפְתְּחוּ, וְהַגִּזְבָּרִים נִכְנָסִים אַחֲרֵיהֶם וּמוֹצִיאִים מַה שֶּׁהֵן צְרִיכִין. וְעוֹד מַעֲלָה הָאַחֶרֶת לְמַעְלָה מִן הָאֲמַרְכָּלִים הָיְתָה שָׁם, שֶׁלֹּא נִזְכְּרָה בַּמִּשְׁנָה וּמַיְתֵי לַהּ בַּתּוֹסֶפְתָּא, וְהֵן שְׁנֵי קְתִילוֹקִין. וְנִמְצְאוּ שָׁם חָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת, כֹּהֵן גָּדוֹל, סְגָן, קְתִילוֹקִין, אֲמַרְכָּלִין, גִּזְבָּרִים:

אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. דִּכְתִיב (שמות כח) וְהֵם יִקְּחוּ אֶת הַזָּהָב, מִעוּט רַבִּים שְׁנַיִם:

גזברים – they are those under whose control are the sacred property of the Temple, and they redeem the valuation/assessment due of a person or animal dedicated to the Temple and the property set apart for the Temple’s usage and that which is sacred property of the Temple and all of the holy tasks that are performed through them.

אמרכלין – they are higher than the treasurers and (Numbers 3:32): “The head chieftain of the Levites [was Eleazar son of Aaron the priest, in charge of those attending to the duties of the sanctuary],” which we translate [in Aramaic] as "ואמרכלין דממנא" and the language "אמרכל" - “he stated over everything,” and in Arabic we call him “Amir.” What did the seven officers/אמרכלין do? Seven keys of the courtyard were in their hands. If one of them wanted to open it up, he could not until all of them entered in together and the treasurers coming after them would open it and remove whatever they needed. And another level above that of the אמרכלין/officer/trustees (superintending the cashiers) was there, which was not mentioned in the Mishnah and it is brought in the Tosefta (Chapter 2, Halakha 15 – Lieberman edition), and they are two financial officers/controllers ("קתילוקין") and there were found five levels there: The High Priest, his assistant, the financial controllers, the trustees, treasurers.

ואין עושין שררה פחות משנים – as it is written (Exodus 28:5): “they, therefore shall receive the gold, [the blue, purple, and crimson yarns and the fine linen]”; the least of many is two.

אין פוחתין משלשה גזברין. פ״ד דהלכות כלי המקדש סי׳ י״ז י״ח. כתב ה״ר יהוסף ז״ל ס״א משבעה אמרכלין ומשלשה גזברין. ובתמיד פ״ק מייתי ברייתא בפלוגתא והתם גרסי׳ אין פוחתין מי״ג גזברין וברייתא היא בספרי אבל בתוספתא דשקלים תניא כי הכא ג׳ גזברים מה היו עושין פודין את הערכין וכו׳ ותירץ הראב״ד ז״ל נראה לפ׳ שאותן ג׳ גזברים דתנן הכא ובתוספתא היינו אותן שהיו מיוחדין לכך להעמיד ערכין וחרמין וקדשי בדק הבית ולפדותן כדי שלא יהא נפסד ההקדש דשלשה חשיבו בכל דוכתא בין לענין דין בין לענין כל דבר וצריכין להיות כמו ב״ד לעשות שומא וידעו בפדיית ערכין וחרמין והקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקדש מיהו כל הגזברים היו שלשה עשר אלא שאותם שלשה היו ממונים גם על אותם ענינים שאמרנו ועשרה מהן לא היו ממונין לא על ערכין ולא על חרמין ודכוותייהו אלא על שאר עניינים של לשכות היו ממונים ובשביל כך לא תנינן הכא אלא החשובין והנהו ילפי׳ מקרא דכתי׳ בדברי הימים גבי חזקיה ויחיאל ועוזיהו ונחת הן גזברים. ועשאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידין הן אמרכלין: מיד כנניהו ושמעי׳ אחיו שני קתילוקין. במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהי׳ זה המלך וכהן גדול. והנהו דתמיד היינו כל הגזברים וכולן היו שלשה עשר ונראה שהיו הגזברים נחלקים על האמרכלין כגון י״ב גזברים תחת שש אמרכלין דהיינו שני גזברין לאמרכל אחד וגזבר אחד שנשאר תחת אמרכל שביעי ויכול להיות שהיה אותו הגזבר ממונה על כל כך דברים שהיה אותו אמרכל די לו להיות עסוק בזה הגזבר לבדו והאחרים היה כל אחד יכול לשמור ולהתעסק במלאכת שני גזברין והא דבמתני׳ דשקלים לא איירי בי״ג גזברים אלא בשלשה לאו משום דמתני׳ פליגא אברייתא דתמיד דתני י״ג אלא דהכא לא איירי אלא בשלשה מהם שהיו גם על ערכין וחרמין ממונין אבל בין כולן היו שלשה עשר ובשביל כך שבעה אמרכלין היו ממונין דשיערו חכמים דשבעה אמרכלין היה די לי״ג גזברין ע״כ:

בפי׳ רעז״ל צ״ל ועוד מעלה אחרת למעלה מן האמרכלין וכו׳. גם במשנה צ״ל ואלעזר שעל הפרוכות שאותם קבלו הצבור עליהן:

אין פוחתין מג׳ גזברים ומז׳ אמרכלין. וכתב הר״ב דאיכא נמי ב׳ קתילוקין וכולהו יליף בירושלמי מן הכתוב שבד״ה ב׳ ל״א ויחיאל ועזזיהו ונחת [גיזברין] ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו [מרכולין] פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו [קתילוקין] במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים ופירש ביפה מראה דאע״ג דבקרא לא נזכר כמה מהם הגזברים ומי מהן המרכולין הא פשיטא דהגזברים ג׳ שהרי הגזברים ממונים על דבר שבממון ואם כן בעינן ג׳ כדתנן בסוף פאה הלכך פסקיה לקרא דג׳ מינייהו הם הגזברין והשאר הם המרכולין והם ז׳ ובמנוי הקתילוק לא אתפרש אלא דבירושלמי איתא המלך וכהן גדול כשהוא חותם הגזבר חותם ונותנו לאמרכל אמרכל חותם ונותנו לקתליק קתילוקין חותם ונותנו לכ״ג כ״ג חותם ונותנו למלך כו׳ ובערוך כתב ממונה על האוצרות אבל רש״י בסוף הוריות פירש כן על הגזבר ונראה דודאי כולן ממונים על האוצרות אלא שזה למעלה מזה. והקתילוק שהוא למעלה מהאמרכל לא היה לו שום טורח כי אם לחתום כמו המלך וכ״ג ומחשיבות הכ״ג שלא ימסור לו האמרכל לחתום אלא ע״י חשוב ממנו והוא הקתילוק ולשון הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות כלי המקדש. ועוד ממנין קתילוקין להיות לסגן כמו הסגן לכ״ג:

גזברין. פי׳ הר״ב והם פודים הערכים כו׳ כן לשון התוספתא וכלומר פודים את הנפדה מהן ומוציאין אותם הדברים הראוים להן להוציאן. הרמב״ם בחבורו שם. ועיין סוף פ״ח דערכין:

חוץ מבן אחיה כו׳. ותימא דפתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג״כ בדבר שבממון היו ויחידים הם:

{ז} כְּלוֹמַר פּוֹדִים אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן וּמוֹצִיאִין אוֹתָן הַדְּבָרִים הָרְאוּיִים לָהֶם לְהוֹצִיאָן. הָרַמְבַּ״ם:

{ח} וְכוּלְהוּ יָלִיף בַּיְרוּשַׁלְמִי מֵהַקְּרָא [דִּבְרֵי הַיָּמִים ב לא] וִיחִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ וְנַחַת (גִּזְבָּרִין) וַעֲשָׂאֵל וִירִימוֹת וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיאֵל וְיִסְמַכְיָהוּ וּמַחַת וּבְנָיָהוּ (מַרְכּוֹלִין) פְּקִידִים מִיַּד כָּנַנְיָהוּ וְשִׁמְעִי אָחִיו (קְתִילוֹקִין), בְּמִפְקַד יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַעֲזַרְיָהוּ נְגִיד בֵּית הָאֱלֹהִים, וּפֵרֵשׁ בִּיפֵה מַרְאֶה דְּהָא פְּשִׁיטָא דְּהַגִּזְבָּרִים שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי מְמוּנִין עַל דָּבָר שֶׁבַּמָּמוֹן דְּבָעִינַן שְׁלֹשָׁה כְּדִתְנָן בְּסוֹף פֵּאָה, הִלְכָּך פַּסְקֵיהּ לִקְרָא דִּשְׁלֹשָׁה מִנַּיְהוּ הֵם הַגִּזְבָּרִין וְהַשְּׁאָר הֵם אֲמַרְכָּלִין וְהֵם שִׁבְעָה. וּבְמִנּוּי הַקְּתִילוֹק אִיתָא בַּיְרוּשַׁלְמִי הַמֶּלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא חוֹתֵם הַגִּזְבָּר חוֹתֵם וְנוֹתְנוֹ לַאֲמַרְכָּל, אֲמַרְכָּל חוֹתֵם וְנוֹתְנוֹ, לַקְּתִילוֹק, קְתִילוֹק חוֹתֵם וְנוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹתְנוֹ לַמֶּלֶךְ:

{ט} חוּץ כוּ׳. וְתֵימַהּ, דִּפְתַחְיָה שֶׁעַל הַקִּנִּין וּנְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין גַּם כֵּן בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן הָיוּ, וִיחִידִים הֵם:

יח) אין פוחתין משלשה גזברין
[אייננעהמער], לגבות מעות הקדש ערכין וחרמין:

יט) ומשבעה אמרכלין
[אבערבעפעהלסהאבער], הממונין על אוצרות בית ה׳, ואין הגזבר מכניס או מוציא בלי רשותן ועוד הי׳ למעלה מהן ב׳ קתוליקין [בלשון יון קאטוליקאס, ר״ל שר הכללי], למעלה מהן סגן וכוה״ג:

כ) שעל חולי מעיים
אף שהי׳ ממונה ג״כ על עסק ממון [לאפאטעק] לסממני רפואה:

כא) ואלעזר שעל הפרכות
שהי׳ ג״כ עסק ממון לקנות הצמר והשש הנצרך לפרוכת:

כב) שאותן קיבלו רוב הצבור עליהן
אבל הממונה לחותמות והממונה לנסכים, הרי היו ב׳ ממונין לדבר א׳, לחשוב יחד כל ערב, ופייסות וקינין א״צ ב׳, דאינו עסק ממון, רק מורה ומלמד המנהג והדינין, וחפירות שיחין, ג״כ הי׳ רק מורה איה מקום הראוי לחפור, וכן השאר לא היו ממונין על דבר שבממון, רק על חכמה או מלאכה. והקטורת הרי בפנים נעשית ולא בא ממנה ליד הממונה ברשות הדיוט, וכן בגדי כהונה, ולחם הפנים אף דלישתן ועריכתן בחוץ [כפי״א דמנחות מ״ב], עכ״פ הם לא היו ממונים על ממון רב, רק על המלאכה, שבכל שבוע ושבוע בערב שבת מכרו להן י״ב עשרונים, ואופין אותן [כך נ״ל]:

אין פוחתים משלשה גיזברים

בחלק מעדי הנוסח סדר המשנה שונה: קודם אמרכלים ואחר כך גזברים.

– בכל העדויות נקשר הגזבר לנושאים כספיים, ומן הסתם גם גזברי המקדש עסקו בניהול הכספי של המקדש. המילה ״גזבר״ היא ארמית ומופיעה כמובן גם במקדשי בבל, ואף בתנ״ך (עזרא א ח; ז כא). בהיררכיה של המקדש היה הגזבר בעל תפקיד נמוך יותר מזה של האמרכל. התוספתא מונה את פקידי המקדש בסדר יורד זה: משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים, משוח מלחמה, סגן, ראש משמר, ראש בית אב ואמרכל, והגזבר מופיע אחרון ברשימה זו

תוספתא הוריות פ״ב ה״י, עמ׳ 476; ירושלמי שם מח ע״ב. אמנם בבבלי, הוריות יג ע״א, הסדר הפוך: הגזבר עדיף מאמרכל ומראש משמרת. החלק הראשון של הרשימה הוא ספרותי ומבוסס על ההגדרות המקראיות. בפועל, בימי בית שני, היה רק כוהן גדול אחד שלא היה משוח שמן, אך היה בבחינת ״מרובה בגדים״. כוהן משוח מלחמה הוא תפקיד הנזכר רק במקרא, ולא מומש בתנאי הבית השני. יתר התפקידים נראים רֵאליים.

. ברשימה אחרת הירושלמי מונה את בעלי התפקידים: גזבר, אמרכל, קתוליקון. בעל התפקיד האחרון יידון להלן (מט ע״א). צירוף התארים גזברים ואמרכלים מופיע רבות במקורות

ראו לעיל, וכן ספרי במדבר, קרח קטז, עמ׳ 131.

, וברור שהם היו מרכיביו של מנגנון הקבע של המקדש. יתר הכוהנים היו בני המשמרת שבאו לשירות של שבוע. באופן טבעי אנשי מנגנון הקבע הם שניהלו את העבודות ואף שלטו על המשאבים. מקור אחר מספר על מינוי הכוהן הגדול בידי הקנאים. המינוי נעשה בניגוד לעמדת המנהיגות הכוהנית. יוספוס ראה במינוי כוהן גדול מפשוטי העם חילול הקודש

מלח׳, ג 154-155.

. מכל מקום, הממנים הם האמרכלים והגזברים, ובעלי התפקידים הנמוכים לא שותפו במעמד. ״והלכו אחריו גזברין ואמרכלין מצאוהו כשהוא חוצב, ומילאו עליו את המחצב דינרי זהב. אמר רבי חנינא בן גמליאל לא סתת היה, והלא חתנינו היה, ומצאוהו כשהוא חורש...״ (תוספתא יומא פ״א ה״ו ומקבילות). הכוהנים הגדולים מואשמים שהם ממנים את בניהם לתפקידים בכירים, והניסוח הוא ״ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין...״ (תוספתא מנחות פי״ג הכ״א, עמ׳ 533). כאן עושה רושם שהאמרכל נחות מהגזבר, שהרי מן הסתם ניתן המינוי האטרקטיבי יותר לבן ולא לחתן. ברם, ייתכן שמחברו של כתב האשמה עממי זה לא דייק בלשונו. במעט עדי הנוסח הוא שבעה במקום שלושה, ולהלן שלושה במקום שבעה. נוסח זה מצוי במעט עדי נוסח, והם מטיב משני, והוא אף אינו מתאים למקבילות

כך ב- מ, מא, מו.

הגזבר עוסק בחיי המעשה של המקדש. הוא זה שמטפל ביבול של שדה השייך להקדש, ונראה שהוא מבצע את ״מריחת״ התבואה (הכנת הערֵמה בגורן) בעצמו, או על כל פנים בנוכחותו (משנה פאה פ״א מ״ו). הגזבר בודק את טיב החיטים המובאים לקרבן העומר (משנה מנחות פ״ח מ״ב; תוספתא שם פ״ט ה״ג, עמ׳ 525-526 (ואת טיב היין (משנה מנחות פ״ח מ״ז) המגיע למקדש ומיועד לנסכים. הגזבר הוא המשלם בפועל לספקים (תוספתא שקלים פ״ב הי״ב). התוספתא מסבירה את תפקיד הגזבר כך: ״בהן היו פודין את הערכין ואת החרמין ואת ההקדשות ואת מעשר שני, וכל מלאכת הקדש בהן היתה נעשית בהן״ (פ״ב הט״ו)⁠

ברשימה זו מוזר למצוא את המעשר השני, שהיה עניין פרטי לחלוטין. ברם, ממקורות רבים אנו יודעים שאף שלמעשרות אין קשר עם בית המקדש, הרי שבימי בית שני היו רבים שהביאום למקדש (ראו אופנהיימר, מעשרות). נראה שגם מעשר שני הובא למקדש, חלק ממנו ניתן לכוהנים ואולי חלק נצרך באופן פרטי. במגילת הנחושת נמנים, בין אוצרות המקדש, גם כספי מעשר שני, ואף זו ראיה כי מעשר שני הובא למקדש. ליברמן שיער כי זו טעות, ואכן היו ראשונים שמחקו משפט זה. בירושלמי, מעשר שני פ״ה ה״ה, נו ע״ב, פדה רבי הושעיה מעשר שני על פי שלושה ״איסתוננסין״ (אסטינימוי). האסטינומוס היה בעל תפקיד כלכלי בפוליס הרומית, ורבי הושעיה יישם אפוא את ההלכה של משנתנו מאתיים חמישים שנה מאוחר יותר.

. הגדרה זו מתאימה, אפוא, לעולה ממקורות אחרים.

המשנה אינה מונה את מספר הגזברים שהיו במקדש, שכן כפי שנראה היו הרבה יותר משלושה גזברים במנגנון המקדש, אלא היא קובעת שלכל פעולה נדרשים שלושה גזברים לפחות, כשם שלכל פעולה של החלטה בענייני ממון יש צורך בשני ממונים לפחות (להלן). בהלכה התנאית אנו שומעים שלגביית צדקה די בשני אנשים אך לחלוקתה יש צורך בשלושה, שכן החלוקה היא מעשה בית דין (בבלי בבא בתרא ח ע״ב). הסבר זה מבוסס על ניתוח תפקידם של הגזברים כפי שהוצע. בבבלי נשמר נוסח ״יג גזברין״ כנגד שלושה עשר שערים שהיו במקדש (בבלי תמיד כז ע״א). אמנם המספר יג חוזר במקדש פעמים רבות

ראו פירושנו להלן, פ״ו מ״א.

, אך קשה לתקן את המשנה בגלל מסורת בבלית אחת. יתר על כן, אם אכן נאמר ״יג גזברין״ הרי שניתן כאן הסך הכולל של כמות הגזברים שהיו במקדש. ומשבעה מרכולים – מרכל, או אמרכל בנוסח הדפוסים

אמרכל או אמרכלין/אמרכולין מצוי ב- דפוס וילנא, א, מ, ברמא, ברמב, דו, מו, מרב, מרנ, מדלק, מרש, מרא, כ. הסדר אמרכלים-גזברים מוחלף בחלק מעדי הנוסח.

, הוא תפקיד בכיר למדי, אך אין במקורות הסבר מה תפקידו חוץ מהמדרש האטימולוגי שהוא ״מר על הכל״ (תוספתא שקלים פ״ב הט״ו; ירושלמי שבת פ״י ה״ג, יב ע״ג). מקור המילה פרסי, ומשמעה שומר סף

ראו ערוך השלם, כרך א, עמ׳ 120. בלטינית ״מרקולין״ הוא המונח לשוק, ברם נראה שהאמרכל לא עסק בענייני כסף ומכירות, שהרי בכך עסקו הגזברים והממונים.

. התוספתא מסבירה ״שבעה אמרכלין מה הן עושין, שבעה מפתחות העזרה בידן, רצה אחד מהן לפתוח אין יכול עד שיתכנסו כולן. נתכנסו כולן, אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין״ (תוספתא שקלים פ״ב הט״ו). אם כן השבעה נחוצים רק לפתיחת המקדש, אם כי לא ברור מה היחס בינם לבין ה״ממונה״ שהיה אחראי על פתיחת הפשפש וכניסת הכוהנים לעבודה (משנה תמיד פ״א מ״ג), ואולי הוא פתח את הפשפש והם פתחו את השערים לציבור. הקשר בין אמרכל לפתיחת השערים חוזר במקורות אחדים, מאוחרים יותר. כך התרגום הארמי לישעיהו כב כב, ״ונתתי מפתח בית דוד על שכמו״ – ״...ואמנניה אמרכל״, והוא הדין בתרגומים אחרים

ראו ביכלר, הכוהנים, עמ׳71-74.

. ברם, ספק אם לתרגום הייתה מסורת על תפקיד האמרכל, או שהמתרגם הסיק את משמעות המילה מדעתו. מקורות מאוחרים ומשניים, כמו תרגומים ומדרשים מאוחרים, פירשו שאמרכל הוא בעל תפקיד מנהלי כללי

ביכלר, שם.

, אך שוב דומה כי אין בידם מסורת אלא פרשנות, מדויקת פחות, של משמעות המונח ״אמרכל״ במשנה.

המונח ״אמרכל״ הוא כאמור פרסי. במִנהל הפרסי היה שומר סף גם פקיד בכיר, וברור שגם האמרכלים היו בעלי תפקיד בכיר יותר מחובתם לפתוח את השערים. הירושלמי שם מניח שאלעזר, בנו של הכוהן הגדול, היה אמרכל

ראו גם ויקרא רבה, פ״ה פ״ג, עמ׳ קיד; תרגום יונתן לישעיה, כב כב-כג. כל אלה מקורות משניים, והם פירשו את משמעות השם לפי הבנתם.

, הווה אומר שזה היה תפקיד בכיר ביותר. לפי חלק מהמסורות היו במקדש שבעה שערים, ומספר זה מתאים לשבעת האמרכלים. ברם, כפי שנראה יש בידינו גם מסורות ולפיהן מספר השערים היה רב יותר (ראו פירושנו להלן, פ״ו מ״א), אך ניתן גם לטעון שהיו יותר משבעה שערים אולם רק שבעה שערים ראשיים נפתחו כל יום במעמד ציבורי מסודר. זאת ועוד, לא חייבת להיות התאמה בין מספר האמרכלים ומספר השערים. מספר האמרכלים לא נועד למנוע מאמרכל אחד לשאת שני מפתחות, אלא לשוות למעמד פומביות והוד קדושה.

יוספוס מספר שמפתחות המקדש עברו ממשמר אחד לידי המשמר שהחליפו

נגד אפיון, ב ה.

, ועל סמך משפט זה הסיק ביכלר

ביכלר, הכוהנים, עמ׳ 73.

שהאמרכל מונה מטעם המשמר והתחלף כל שבוע. ברם האמרכל מופיע כבעל תפקיד חשוב ומרכזי, ולא ייתכן שהוא התחלף כל שבוע. מבחינה מנהלית יש צורך שלמפעל המורכב של המקדש יהיה סגל מצומצם וקבוע. יתר על כן, המקורות מעידים על המתיחות בין הסגל הקבוע והמוני הכוהנים (תוספתא מנחות פי״ג הי״ח-הכ״א, עמ׳ 533), והגזברים והאמרכלים מופיעים שם כחלק מהקבוצה הבכירה העושקת את הכוהנים הפשוטים. הכוהנים הגדולים, או ליתר דיוק בתי הכהונה הגדולה, מואשמים בכך שהם ממנים את בניהם לגזברים ולאמרכלים. ברור, אפוא, שהתפקיד היה מינוי של קבע, מעל לכוהני המשמרת שהתחלפו כל שבוע.

אם כן האמרכל היה בעל תפקיד בכיר, ואחד מתפקידיו היה לקיים את טקס פתיחת השערים יחד עם חבריו האמרכלים. מכיוון שפתיחת השערים הייתה מעמד ציבורי חשוב במקדש, הרי שהמשתתפים בתהלוכה היו בעלי תפקיד בכיר

בכל מקדש היו תהלוכות קודש מאפיינות, וטקסי פתיחת מקדשים מופיעים במקדשי אורוך ובבל. ראו לינסן, טקסים, עמ׳ 25 ואילך.

ואין עושין סררה על הציבור בממון

כך ברוב עדי הנוסח, ובדפוס וילנא, יל, ידו נשמטה המילה ״בממון״.

פחות משנים – העיקרון שכל מינוי ציבורי צריך לכלול שני אנשים הוא מאבני היסוד של האוטונומיה היהודית. ברם לכאורה הוא מנותק מתוכן המשנה. הירושלמי מוסיף על משנתנו ״תני משני קתיליקין״ (מט ע״א), כלומר היו עוד שני פקידים בכירים מעל האמרכלים. קתוליקון הוא תואר פקידותי יווני

השימוש בשם תפקיד יווני הוא חריג, ונראה שהתפקיד נוצר בעקבות הדוגמאות שהכירו בני התקופה במקדשים היווניים (ראו במבוא לפרק).

, אך תוכנו הברור של התפקיד עמום. המשפט בירושלמי מסביר היטב את מבנה המשנה. במקדש היו שני קתוליקון, ומצורפת ההנמקה שאין עושים שררות על הציבור פחות משניים. הדרישה לצמד מנהיגים באה להבטיח את המנהיגים מפני החשד ואת העם מפני השחיתות: ״שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל״ (תוספתא פאה פ״ד הט״ו). עיקרון זה אומץ על ידי הקהילה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד. על מטבעות מרד בר-כוכבא מופיעים שני מנהיגים (שמעון הנשיא ואלעזר כוהן גדול), ומאוחר יותר פעלו נשיא ולצדו אב בית דין. כבר הזכרנו כי גבאי הצדקה היו שניים, וגם ביתר המינויים הקפידו לבל יכונן שלטון יחיד

ראו ספראי, הקהילה, עמ׳ 246.

(איור 32, איור 33). במדרש מצינו שאף הגאולה לעתיד לבוא לא תהיה ״אלא על ידי שנים גואלים... אליהו הנביא מבית אהרן... (ו)⁠משיח בן דוד״ (מדרש תהילים, מג א, עמ׳ קלד)⁠

ראו גם ילקוט שמעוני, סוף ספר מלאכי.

. ברומא הרפובליקאית הייתה מקובלת חלוקת השלטון לצמדי מנהיגים, וברומא הקיסרית נחשבה התקופה הרפובליקאית לתקופה האוטופית של מנהיגות ראויה. חזון זה משפיע גם על מבנה הקהילה היהודית, ואפשר שהמימרה התלמודית הטוענת שבמקדש התמנו לכל תפקיד שני אנשים משליכה על המקדש את החזון האידאי של סדרי המנהיגות שלהם.

הקביעה שכל מינוי צריך להיות זוגי לפחות מסבירה את כל המשנה. אין פוחתים משלושה גזברים באותו מעמד כיוון שהם פועלים כבית דין ומחליטים החלטות שיש בהן משום הפקעת ממון. הם המחליטים מהם דמי הפדיון של ערכים והחלטות נוספות בעלות משמעות כספית. אשר למספר של שבעה אמרכלים ייתכן שתפקידם היה כאן כמעין צוות ההנהלה של המקדש, מעין בית דין מורחב, ובכל יום צריכים להיות במקום לפחות שבעה מהם. ייתכן גם שהמספר נקבע לפי מספר שערי המקדש (לעיל). ברם, כאמור, סביר להניח שהם מילאו תפקידים בכירים נוספים.

חוץ מבן אחיה שעל חלי מעים – בן אחיה נזכר במשנה הקודמת והוסבר שם תפקידו, ואלעזר שעל פרוכות – גם הוא הוזכר ונדון במשנה הקודמת, וברור שתפקידו כלל פיקוח על האורגות ותשלום כספי להן, שאותם קיבלו

בדפוס וילנא בלבד: ״רוב הציבור״, וזה תיקון ברור.

ציבור עליהם – קשה לדעת האם אכן הסבר זה מקורי, או שמא הצליחו בן אחיה ואלעזר לזכות במינוי יחיד בזכות כוחם הציבורי. כך או כך, אין לפקפק בעצם העובדה שהם מילאו את תפקידם לבד בניגוד ליתר בעלי התפקידים. כפי שראינו, על נעילת השערים היו ממונים שניים, מכאן גם שרשימת הממונים שבידינו חלקית בלבד.

רשימת הממונים אינה קשורה לגזברים או לאמרכלים, ונראה שאלו היו מרכיבים אחרים באותו מנגנון.

[ד] אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם: עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, וְחוֹטֵא.

בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה הָיוּ, וַאֲרָמִית כָּתוּב עֲלֵיהֶם: עֵגַל, דְּכַר, גְּדִי, חוֹטֵא דַל וְחוֹטֵא עָשִׁיר.

עֵגַל מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי בָקָר, גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת; גְּדִי מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי צֹאן, גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, חוּץ מִשֶּׁלָּאֵילִים; אַיִל מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי אֵילִים בִּלְבַד; חוֹטֵא מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי שָׁלוֹשׁ בְּהֵמוֹת שֶׁלִּמְצֹרָע.

(ג-ו) תוספתא דפוסים תוספתא שקלים ב׳:ט״ז

ד׳ חותמות היו במקדש חוטא היה מביא לוגו עמו חוטא דל כדברי בן עזאי היה מביא לוגו עמו. כשם שהיה לשכת חשאין במקדש כך היתה בכל עיר ועיר מפני שעניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי.

כל הנסכים ארבעה סוגים, ואלו הן, קרבנות הצאן הכוללות שני מינים הכבשים והעזים, צריך להביא עם כל אחד מהן, בין שהיה עולה או שלמים, נסכים עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין, וכפי מספר יחידות העולות או השלמים נכפלין שיעורין אלו. העזים אין הבדל בהן בין גדולים לקטנים, אבל הכבשים אינן כן, שנסכי כבש והוא מבן שנה ולמטה הן כמו שביארנו כנסכי עז. אבל נסכי איל והוא בן שתי שנים הם סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין, וכך לכל איל ואיל, זהו הסוג השני של נסכים. והסוג השלישי הוא נסכי בקר, וכל יחידה מן הבקר בין גדול בין קטן הרי הנסכים הצריכים לו סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וכך לכל עולה ועולה או לכל שלמים ושלמים. וחטאת ואשם אינן טעונין נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו בלבד, כמו שנבאר כל זה ביסודותיו בתחלת מנחות. אם היה המצורע עשיר הרי זה מקריב שלש בהמות שני כבשים וכבשה והן עולה וחטאת ואשם, והנסכים שעמהן שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן, וזהו הסוג הרביעי של נסכים. ואם היה עני מביא כבש אחד אשם ועשרון סלת ושתי תורים או שני בני יונה, וכל אלה מקראות מפורשים בתורה. ותרגום ואיל אחד ודכרא חד, ולפיכך היו כותבין בחותם האיל זכר. ונקרא המצורע חוטא, לפי שבגלל חטאיו חלו בו הנגעים לפי העיקרים שאצלינו. וחכמים אומרים שאין צורך לחותם נפרד לכתוב בו חוטא דל כיון שאין חוטא דל צריך אלא עשרון אחד לנסכים כמו שביארנו, וכיון שהדבר כן נותנין לו חותם שכתוב בו גדי שהוא משמש עשרון אחד כמו שביארנו.

ואמרו זכרים ונקבות – כלומר נסכי עולות שאינן באות אלא מזכרי כל מין או נסכי שלמים שיש שהן באין מן הנקבות לפי שנסכי עולה ונסכי שלמים שוין כמו שהודעתיך, ונאמר בתורה בנסכים עולה או זבח.

ד׳ חותמות היו במקדש כו׳ – הנסכים כולם שלש המינים והוא כי קרבנות הצאן שהם כוללים ב׳ מינים הכבשים והעזים יתחייב כל בהמה מהם כשהיא עולה או שלמים (או) נסכים עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין ובמנין בהמות העולות והשלמים נופלין אלו השיעורין העזים הכל שוה לגדול ולקטן והכבשים אינם כן כי נסכי כבש בן שנתו או פחות נסכיו כאשר זכרנו כמו נסכי עז ונסכי איל והוא בן שנתים הם סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין וכן לכל איל ואיל וזה היה המין השני מן הנסכים והמין השלישי הוא נסכי בקר וכל אחד מן הבקר בין גדול ובין קטן שוים הם בנסכים המחוייבים בהם סולת שלשה עשרונים בלולה בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וכן לכל עולה או לכל שלמים ושלמים והחטאת והאשם אינן טעונין נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד כמו שנבאר כל זה ועקריו בתחלת מנחות ואם היה המצורע עשיר יקריב ג׳ בהמות ב׳ כבשים וכבשה והם עולה וחטאת ושלמים ונסכיהם שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן זהו מין הרביעי של נסכים ואם הוא עני יביא כבש אחד ועשרון סולת ושתי תורים או שני בני יונה וכל זה לשון התורה דכרין תרגום ואיל אחד ודכרא חד ולפיכך היו כותבין בחותמות האיל זכר. ונקרא המצורע חוטא לפי שבעונותיו אירעו מה שאירעו כמו שהוא העיקר אצלנו. וחכ״א כי אין אנו צריכים חותם כתוב בו חוטא דל כי חוטא דל אינו צריך מן הנסכים אלא עשרון אחד כמו שאמרנו כיון שזה כמו זה נותנין לו חותם שיש בו גדי שהוא משמש עשרון אחד כמו שאמרנו. ואמרו זכרים ונקבות ענינו נסכי עולות שאינן באות אלא מן הזכרים מכל מין או נסכי שלמים הבאין מן הנקבות כי נסכי עולה ונסכי שלמים שוין כמו שהודעתיך ולשון התורה בנסכים עולה או זבח:

(ג-ה) המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר ארבעה חותמות היו במקדש פי׳ מפני שהזכיר במשנה ראשונה שהיה אחד ממונה על החותמות ושני לו ממונה על הנסכים בא לבאר עכשו על איזה דרך היה נעשה וצריך שתדע תחלה שהנסכים אינם שוים בכל הקרבנות וכבר נתפרש ענין כלם בהדיא בכתוב בפרשת נסכים והם חלוקים לשלשה מינים א׳ נסכי העז והכבש ב׳ נסכי האיל ג׳ נסכי בקר והוא שנסכי העז בין גדולה בין קטנה בין זכרים בין נקבות ונסכי כבש בן שנתו בין זכר בין נקבה הם עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין לנסך ונסכי האיל והוא בן שנתים הם שני עשרונים בלולים בשלישית ההין שמן ושלישית ההין יין ונסכי בקר בין גדול בין קטן בין זכר כגון עולות שאינן באות אלא מן הזכרים בין מן הנקבות כגון שלמים שהם באים אף מן הנקבות הם שלשה עשרונים סלת בלולים בחצי ההין שמן וחצי ההין יין וכלל הנסכים הם בעולה ושלמים כמו שכתוב שם ועשותם אשה לי״י עולה או זבח אבל חטאת ואשם אינן טעונין נסכים אלא בחטאת מצורע ואשמו בלבד והוא שמצורע עשיר מביא שלש בהמות שני כבשים וכבשה לאשם ולעולה ולחטאת ונסכיהם שלשה עשרונים סלת כל אחד בשמן ויין כדיניהם ומצורע עני מביא כבש אחד לאשם ועשרון שמן סלת עם שמן ויין כראוי לו וזהו מין רביעי שבנסכים ועל שם ארבעה מינים אלו היו ארבעה חותמות במקדש אחד שכתוב בו עגל ונותנין אותו למי שצריך נסכי בקר והשני שכתוב בו זכר ונותנין אותו לנסכי איל וכבר ידעת שתרגומו של איל דיכרא והשלישי שכתוב בו גדי והוא על נסכי העז והכבש והרביעי כתוב בו חוטא ונותנין אותו למצורע והיה נחתם בשם חוטא לפי שעונותיו הטו אלה ומ״מ לא היו מצריכין למצורע שנים אחד לעני ואחד לעשיר שהמצורע עני הואיל ונסכו בעשרון היו נותנין לו חותם של גדי ודיו ומ״מ בן עזאי היה מצריך חמשה חותמות מפני שהיה מצריך שנים למצורע אחד כתוב בו חוטא עני ואחד כתוב בו חוטא עשיר וכן היה חולק אף בלשון שלדעתו בלשון ארמי היו כתובים:

ואמר אח״כ שמי שהוא מבקש נסכים איזה מין מן המינים שהזכרנו הולך אצל יוחנן והוא אותו שהזכרנו ראשון במשנה ראשונה שהיה ממונה על החותמות ונותן לו מעות לפי שיעור הנסכים שהוא צריך והוא נותן לו בכתב חותם ידו או בדפוס חותמו ומביאו הלה אצל בן אחיה והוא הנזכר במשנה שניה שהיה ממונה על הנסכים ונותן לו החותם ומקבל ממנו נסכיו ולערב באים זה אצל זה ר״ל או בן אחיה אצל יוחנן או יוחנן אצל בן אחיה ובן אחיה מוציא החותמות שמסר נסכים כנגדם ויוחנן נותן לו המעות אם הותירו ר״ל כגון שמצא יוחנן באותם המעות שקבל היום ממחוייבי הנסכים יותר מן החותמות שהביא לו בן אחיה וכגון שאבד איזה חותם לבן אחיה אותו המותר להקדש וזהו מכלל מותר הנסכים שכבר קדם ביאורו ואם פחתו המעות ר״ל שבן אחיה הביא לו חותמות ולא מצא יוחנן באותם המעות שקבל היום באותו השיעור הוא משלם מביתו ולא מן ההקדש שיד ההקדש על העליונה אם הותירו הותירו לו ואם פחתו פחתו לשכנגדו ואמר אח״כ שמי שאבד חותמו כלומר ובא לו אצל יוחנן ומודיעו שאבד חותמו ממנו ממתינו עד לערב ולערב הוא מתבונן אם מצא מעות שקבל באותו היום ממחוייבי הנסכים מכוונים כנגד החותמות שבן אחיה מביא לו אין נותן לזה כלום ואם מצא יותר כדי שיעור אותו חותם שזה טוען שאבד הימנו נותן לו ומ״מ אם לא מצא מאותו שיעור בצמצום אע״פ שמצא יותר משיעור החותמות שהביא לו בן אחיה אין נותנין לו כלום ואמר אח״כ שכותבין היו על כל חותם וחותם שם היום שבו נמסר מפני הרמאין שמא ימצא אחד מהם חותם שנפל קודם אותו היום לבעליו או ליוחנן ייגבה או ישהא אותו שמסר לו עד שיתיקרו הנסכים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ. שָׁלֹשׁ חוֹתָמוֹת לִשְׁלֹשָׁה נְסָכִין חֲלוּקִים שֶׁל בְּהֵמוֹת. חוֹתָם רִאשׁוֹן לְנִסְכֵּי בָּקָר, וְהֵן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת בָּלוּל בַּחֲצִי הַהִין שֶׁמֶן, וְיַיִן לְנֶסֶךְ חֲצִי הַהִין, וְחוֹתָמָן עֵגֶל. וְהַשֵּׁנִי זָכָר לְנִסְכֵּי אַיִל, שֶׁתַּרְגּוּם אַיִל דִּכְרָא, וּנְסָכָיו שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין, וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִישִׁית הַהִין. וְהַשְּׁלִישִׁי גְּדִי, לְנִסְכֵּי כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ, וְהֵן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן, וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין. וְהָרְבִיעִי חוֹטֵא, וְהֵם נְסָכָיו שֶׁל מְצֹרָע עָשִׁיר שֶׁמֵּבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וְצָרִיךְ עֲשָׂרָה לֻגִּין שֶׁמֶן, תִּשְׁעָה לִשְׁלֹשָׁה כְּבָשִׂים וְאֶחָד לְמַתַּן תְּנוּךְ וּבְהוֹנוֹת. וְקָרִי לֵיהּ חוֹטֵא, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן בַּעֲרָכִין (טז.) עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִין:

חֲמִשָּׁה הָיוּ. שְׁנֵי חוֹתָמוֹת הָיוּ לַמְצֹרָע:

וַאֲרָמִית כָּתוּב עֲלֵיהֶן. שֶׁרֹב דִּבּוּרָם בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי הָיָה:

חוֹטֵא דַל וְחוֹטֵא עָשִׁיר. לְפִי שֶׁמְּצֹרָע עָנִי אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא בְּהֵמָה אַחַת. וְאִם לֹא הָיָה לַמְּצֹרָע אֶלָּא חוֹתָם אֶחָד, הָיוּ נוֹתְנִים לִמְצֹרָע עָנִי שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר לִמְצֹרָע עָנִי נוֹתְנִים לוֹ חוֹתַם גְּדִי. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא:

זְכָרִים וּנְקֵבוֹת. בֵּין לְנִסְכֵּי עוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת אֶלָּא זְכָרִים, בֵּין לְנִסְכֵּי שְׁלָמִים שֶׁבָּאִים זְכָרִים אוֹ נְקֵבוֹת. וְעוֹלוֹת וּשְׁלָמִים הֵן שֶׁטְּעוּנִין נְסָכִים, כְּדִכְתִיב (במדבר טו) עוֹלָה אוֹ זֶבַח:

ד' חותמות היו במקדש – three seals for three libations [connected with animal sacrifices] that are divided with the cattle. The first seal was for libations for cattle and they are three-tenths of an Ephah of fine flour mingled with one-half a Hin of oil and one-half a Hin of wine for libation and their seal was an עגל/calf. And the second was a ram for libations of a ram – as the Aramaic translation of איל/ram is דכרא /ram and its libation is two-tenths of a fine flour mingled in one-third a Hin of oil and one-third a Hin of wine for libation. And the third was a kid for libations of a sheep one-year old and they were one Issaron (i.e., one-tenth of an Ephah) of fine flour mingled with one-quarter of a Hin of oil and one-quarter of a Hin of wine for libation. And the fourth was “sinner,” and they were libations of the rich leper that would bring three cattle and it requires ten Log of pure oil for the three sheep and to place on the earlobe and the thumbs, and they call it "חוטא" /”sinner” because we state in Tractate Arakhin (16a): “For seven things plagues come: [gossip, murder, false oaths, illicit sexual behavior; haughtiness, theft, and selfishness].”

חמשה היו – to seals were for the leper.

חוטא דל וחוטא עשיר – because a poor leper is unable to bring other than one cow, and if there was only one seal for a leper, they would give to the poor leper three-tenths, but the first Tanna/teacher held that the for the poor leper, they would give him the seal of the “kid,”/"גדי" and the Halakha is according to the first Tanna.

וארמית כתוב עליהן – for most of their speech was in the Aramaic language.

זכרים ונקבות – whether for libations of burnt offerings that don’t come other than from males or whether from libations of peace-offerings that come from males or females, for the burnt offerings and and peace offerings are those that require libations, as it is written (Numbers 15:3): “[and would present an offering by fire to the LORD from the herd or from the flock,] be it burnt offering or sacrifice, [in fulfillment of a vow explicitly uttered, or as a freewill offering, or at your fixed occasions, producing an odor pleasing to the LORD].”

ארבעה חותמות וכו׳. השתא מפ׳ יוחנן על החותמות:

וארמית כתוב עליהם עָגָל דכד גדיא חוטא דל וחוטא עשיר. כך צ״ל אכן במשנת ה״ר יהוסף ז״ל לא מצאתי מלת גַדְיָא בתרגום רק גְִי בלא אלף: בפי׳ רעז״ל צ״ל ואם לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנין למצורע עני עשרה לוגין ות״ק וכו׳ או צ״ל שלש עשרונות ת״ק וכו׳:

גדי משמע וכו׳. ברישא תני דכר בתר עגל דשניהם גדולים וקמפ׳ גדי בתר עגל דשניהם שוין לשמש לגדולים ולקטנים:

זכר משמש. ה״ר יהוסף ז״ל הגיה איל משמש: גם הגיה בכולה מתני׳ במקום עם נסכי לנסכי בשם ס״א. ובירוש׳ יליף דשעיר בין גדול בין קטון שוה לכבש בן שנתו מקרא דכתיב ככה יעשה לשור וגו׳ וכתיב בסיפיה או בעזים הקיש הכתוב גדול שבעזים לקטון שבתיישים מה זה בשלשה לוגין אף זה בשלשה לוגין וכו׳ קרא יתירה הוא לדרשא דדריש ליה בירוש׳ עלה דמתני׳:

חוטא משמש לנסכי שלש בהמות הכא סתם לן כרבנן: ואיתא למתני׳ במנחות פ׳ שתי מדות דף צ״ב ופי׳ שם רש״י שבכתיבת יד גדי משמש וכו׳ שמי שהיה מביא צאן בין גדול בין קטון בין זכר בין נקבה ולא היה לו סלת ויין לנסכים היה נותן מעות לגזבר ונותן לו גזבר חותם שכתוב עליו גדי ומראהו לממונה על הסלתות ונותן לו נסכים ע״כ:

וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ״ש הר״ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע״פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב׳ פ״ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס״ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר״ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו׳ כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב״ם ברפ״ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה׳ פרק דלקמן:

זכר. פירש הר״ב איל כו׳ והכי קרי ליה במשנה ד׳ פ״ג דר״ה*):

גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר״ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי:

חוטא משמש עם נסכי ג׳ בהמות. שנסכיהם ג׳ עשרונות בלול בט׳ לוגין כו׳ וג׳ רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו׳ פ״ט דמנחות וע״ש. והר״ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ״ש הר״ב דלת״ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ״כ הרמב״ם הקשה ר׳ ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ״ש הרמב״ם בספ״ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע״כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש:

{י} לְפִי שֶׁהַחוֹתָמוֹת הָיוּ נוֹתְנִין לְכָל הַבָּא מִן הָעָם, הִצְרִיךְ בֶּן עַזַּאי שֶׁיִּהְיֶה כָּתוּב עֲלֵיהֶם אֲרָמִית, כְּדֵי שֶׁהַלּוֹקֵחַ הַחוֹתָם יֵדַע מַה לּוֹקֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּאן חֲשָׁד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חוֹתָם פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁנָּתַן מָעוֹת, מִכָּל מָקוֹם אוּלַי בְּטָעוּת יִתֵּן כָּךְ, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁיָּכוֹל הַלּוֹקֵחַ לִקְרוֹת הַחוֹתָם לֹא יָבֹא לִכְלַל טָעוּת. אֲבָל בְּמִשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ג׳ לֹא פָּלֵיג בֶּן עַזַּאי, מִשּׁוּם דְּסִימָנֵי הַקֻּפּוֹת לֹא נִמְסְרוּ אֶלָּא לַמְּמֻנִּים עַל כָּךְ, וְהֵם הָיוּ מִגְּדוֹלֵי וַחֲשׁוּבֵי הָעָם, וְהָיוּ מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יא} גְּדִי כוּ׳. רְצוֹנוֹ לוֹמַר עִזִּים מִן הַצֹּאן, כְּדִכְתִיב וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים, קָאָמַר תַּנָּא דְּשָׁוִין בְּנִסְכֵּיהֶם גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְכֵן בְּכִבְשָׂה בֵּין גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, אֲבָל בְּכֶבֶשׂ דַּוְקָא בֶּן שְׁנָתוֹ, דְּאִלּוּ גָּדוֹל נִסְכֵּי אַיִל מֵבִיא, וְהַיְנוּ דִּתְנָן חוּץ מִן הָאֵילִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

{יב} חוֹטֵא כוּ׳. שֶׁנִּסְכֵּיהֶם שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת בָּלוּל בְּתִשְׁעָה לֻגִּין כוּ׳ וּשָׁלֹשׁ רְבִיעִית הַהִין יַיִן [כְּדִתְנָן בְּפֶרֶק ט דִּמְנָחוֹת]:

כג) ארבעה חותמות היו במקדש
ר״ל ד׳ מיני [מארקען] והוא חתיכת קלף קטן מחותם בחותם הגזבר שנותנו להקונה לסימן:

כד) עגל
ר״ל סימן לנסכי בקר, והן ג׳ עשרונים סולת בלול בחצי הין שמן, ויין לנסך חצי ההין:

כה) זכר
הוא הי׳ סימן לנסכי איל, שהיו ב׳ עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין, ויין לנסך שלישית ההין:

כו) גדי
הוא הסימן לנסכי כבש, שהיו עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין לנסך:

כז) חוטא
נ״ל דהאי חוטא ר״ל המתטהר, כמו וחיטא את הבית [ויקרא י״ד], ור״ל שהי׳ סימן לנסכי מצורע עשיר המתטהר, מביא ג׳ עשרונים, וט׳ לוגי שמן לג׳ כבשין שמביא, א׳ לאשם וא׳ לחטאת וא׳ לעולה, דהיינו רביעית הין לכל כבש, וג׳ רביעית הין יין, ועוד לוג שמן למתן תנוך ובהונות, ששיריו לכהנים:

כח) וארמית כתוב עליהן
שהחותם נמסר לכל העם, שהיו רגילין בארמית טפי מבלשון הקודש, וכשיבין מה נמסר לו, לא יוכל לבוא כל כך בנקל לידי טעות:

כט) חוטא דל
ר״ל מצורע עני שאינו מביא רק כבש א׳ לאשם שטעון נסכים, אבל החטאת ועולה שמביא, היו ב׳ תורים או ב׳ בני יונה, שאין טעונים נסכים. ולת״ק לעני יהבינן ליה חותם גדי, והלוג שצריך לבהונות, מדאינו קרב ע״ג המזבח לא חיישינן כל כך שיעשה בטהרה יתירה, להכי יביאנו מביתו:

ל) עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות
ר״ל בין כשצריך נכסים לעולה שאינו רק זכר, ובין כשצריך לנסכים של שלמים שכשר כשהיא זכר או נקיבה:

לא) גדי
והא דאקדים הכא ותנא גדי קודם לזכר, דלא כסדר דרישא דנקט זכר קודם לגדי, ה״ט משום דעגל וגדי שוי׳ בדינייהו, דשניהן בין גדולים או קטנים וכו׳, להכי נקט להו גבי הדדי:

לב) חוץ משל אילים
איל כשר משיכנס ל״א יום בשנת ב׳ שלו, ורק עד שיהי׳ בן ב׳ שנים שלימות:

ב) [עוד נ״ל דלהכי כתבו עגל ולא כתבו שור, שלא יטעו לומר דוקא בשור אמרה תורה שיעור זה מדכתבה תורה גבי נסכים מלת שור אבל בעגל יתנו פחות, או שיטעו לומר שעגל אינו ראוי להקרבה כלל, והרי שור בן יומו קראוי שור [כב״ק דס״ה ב׳]. ובאיל כתבו זכר, שלא יטעו לקרותו איל בקמץ שהוא חיה, מדלא היו מורגלים בהברת הנקודות [ככוזרי ג׳ ל״א]. וכמו כן בכבש כתבו גדי, שלא יטעו כיששכר מכפר ברקאי דכבש מעולה טפי מעז [כבפסחים דנ״ז ב׳]. ולמצורע המתטהר קראו חוטא, כדי לעוררו לתשובה, דעל ז׳ דברי׳ נגעים באים [כעירכין דט״ז א׳]:

אי אפשר להבין את משנתנו ללא המשנה הבאה שבה יוסבר תפקיד החותמות, מעין שוברים שתמורתם הנפיקו לעולי הרגל נסכים. המשנה הזו והמשנה הבאה באות כהמשך למשנה הקודמת, והן מסבירות את תפקיד הממונים.

ארבעה חותמות היו במקדש – לכל קרבן נסך מתאים, אך בסך הכול יש ארבעה או חמישה סוגי נסכים. כל חותם היה מיועד לאחד הנסכים הללו. וכתוב עליהם עגל – הנסך של עגל הוא שלושה עשרונים סולת, חצי ההין שמן וחצי ההין יין (במדבר טו ח-י). על החותם השני היה כתוב זכר – משמעו איל זכר שנסכיו שני עשרונים סולת, שלישית ההין יין ושלישית ההין שמן (במדבר טו ו-ז). על החותם השלישי היה כתוב גדי – זה סימן את נסכי הכבש והעז שהם עישרון סולת, רביעית ההין שמן ורביעית ההין יין. רבי יהוסף אשכנזי תיקן במקום ״זכר״ ״איל״, ואין צורך בתיקון. וחוטא – על החותם הרביעי היה כתוב ״חוטא״, שם קוד למצורע, שמחלתו היא עונש על חטאיו. המצורע מביא קרבן כבד של שלושה כבשים, ונסכו של כל אחד עישרון סולת, שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין. בן עזי אומר [חמישה היו] וארמית כתוב עליהם – בן עזאי חולק על שני נושאים: על מניין החותמות וגם על שפתם. לדעתו על החותמות היה כתוב בארמית ולא בעברית. בנספח נרחיב מעט בשאלה זו, וכאן נסתפק בסיכום הדברים. בתקופת בית שני דיברו ארמית ועברית. המוני העם היו אמורים להבין את שתי השפות, אבל מן הסתם ידעו ארמית בצורה חופשית יותר. יהודי התפוצות התקשו בעברית, ועבורם הארמית או היוונית היו שפות שמישות יותר. דומה שלפנינו הד למאבק סמוי על השפה שבה ינוהל המקדש.

לדעת בן עזאי היה כתוב על חמשת החותמות עגל דכרי גדי חוטא דל וחוטא עשיר – בכתב יד אוקספורד ובשני עדי נוסח נוספים

ברמא, דו.

כתוב עגל ״דכר״, ומשמעו עגל זכר. בנוסח הדפוס וב- ס – עגל ״זכר״ בעברית. שלושת החותמות הראשונים זהים לאלו שבדברי חכמים, אלא שבמקום ״זכר״ בעברית נכתב לדעתו ״דכר״ בארמית. אופייני הוא שהמשנה מצטטת את בן עזאי כאילו החותמות היו בעברית: ״עגל״, ״חוטא״ ולא ״חטאה״, ״עשיר״ ולא ״עתיר״. רק הנוסח ״דכר״ נשאר בארמית, ואף זאת לא בכל כתבי היד. זו דוגמה לדרכה של המשנה, או של מעתיקיה, לתרגם לעברית את המשפטים שהיו כתובים במקורם בארמית. דוגמה נוספת היא משנת קידושין פ״ד מ״א הכתובה ארמית, אבל בציטוט המשנה בתנא דבי אליהו רבה (פי״ח, עמ׳ 100) ראשית המשנה בעברית

לשפה במקדש ראו הנספח למסכת.

בן עזאי מחלק בין חוטא דל, כלומר מצורע עני המביא עגל אחד ונסך אחד, לבין חוטא עשיר המביא שלושה כבשים ושלושה נסכים. ספק רב אם לבן עזאי מסורת שונה, או שמא הוא משנה מדעתו מתוך שיקול דעת הלכתי. עגל – לדעת כולם החותם עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות; החותם של גדי [משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות חוץ משל אילים; החותם איל משמש עם] עם נסכי אלים בלבד; החותם שעליו כתוב חוטא משמש עם נסכי שלוש בהמות של מצורע, כפי שהוסבר לעיל.

[ה] מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ נְסָכִים, הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל יוֹחָנָן, שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ חוֹתָם.

בָּא לוֹ אֵצֶל אֲחִיָּה, שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים, וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָם, וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ נְסָכִים.

וְלָעֶרֶב בָּאִין זֶה אֵצֶל זֶה, וַאֲחִיָּה מוֹצִיא אֶת הַחוֹתָמוֹת, וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת; אִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ, וְאִם פָּחֲתוּ, יְשַׁלֵּם יוֹחָנָן מִבֵּיתוֹ, שֶׁהַיַּד הֶקְדֵּשׁ לָעֶלְיוֹנָה.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

כל זה פשוט, לפי שאחיה מביא ראיות את הפתקאות שהן בכתב יוחנן, ודורש מיוחנן המעות שקבל. ואם נמצא אצלו יותר מרויח אותו ההקדש, ועל ריוח זה רמז בפרק הקודם באמרו מותר נסכים.

מי שהוא מבקש נסכים כו׳ – כל זה מבואר כי אחיה היה מוציא החותם שהוא בכתב יד יוחנן ושואל מיוחנן המעות שקבל אם הותירו אצלו הותירו להקדש ולזה המותר רמז בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים:

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת. כְּפִי הַנְּסָכִים שֶׁהוּא צָרִיךְ:

בָּא לוֹ אֵצֶל אֲחִיָּה שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה. לִקְנוֹת נְסָכִים, יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ כָּל מֵבִיא קָרְבָּן לְחַזֵּר אַחַר נְסָכִים הָעֲשׂוּיִין עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ:

וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ. וְלֹא אָמְרִינַן שֶׁמָּא מְעוֹתָיו שֶׁל יוֹחָנָן הֵם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּמָעוֹת שֶׁל נְסָכִים:

נותן לו מעות – according to the libations that he needs.

בא לו אצל אחיה שהיה ממונה – to purchase libations of the wines, oils, and sifted fine flours, in order that everyone who brings a sacrifice would not have to go back after the libations that are used for the purification of that which has been dedicated to the Temple.

ואם הותירו הותירו להקדש – and we don’t say lest these monies were Yohanan’s that were mingled with the monies of the libations.

מי שהוא מבקש נסכים נ״א בספר כ״י כל מי שמבקש נסכים וביד פ״ז דהלכות כלו המקדש:

ואם פַּחֲתוּ כך מצאתי מנוקדת הפ״א בפת״ח: וכתב ה״ר יהוסף שמצא בכל הספרים ואם פחתו ישלם יוחנן מביתו שיד הקדש לעליונה עד כאן:

בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים. פירש הר״ב שהיה ממונה לקנות נסכים וא״כ הוא ניהו החנוני שמקבל עליו לספק וכו׳ דכ׳ הר״ב בסוף פרק דלעיל. וז״ש הרמב״ם בכאן דלזה המותר דהכא רמזו בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים והיינו התם במשנה ד׳ כמ״ש הר״ב בפירושו. וכ״כ גם כן בפרק ז׳ מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. ואי נמי י״ל דז״ש הר״ב לעיל חנוני היינו שסובר כפירוש הראב״ד דסבירא ליה דזה שעל הנסכים גזברות בעלמא הוא. והוא מתנה עם בעל הבית דהיינו החנוני לקבל עליו לספק וכו׳. וכן נראה לשון הר״ב בפירושו אשעל הקינין שכתב כלשון הראב״ד ולא כל׳ הרמב״ם שהוא שפוסקים עמו שימכור הקינים לקרבנות וכו׳ דאילו להראב״ד זה שעל הקינים מקבל המעות ופוסק עם בעל הבית שיספק וכו׳. ועיין סוף פרק ז׳ בפי׳ הר״ב. והשתא ז״ש בכאן שהוא ממונה לקנות וכו׳ רוצה לומר שיקנה מחנוני שמקבל עליו וכו׳ שזכרו לעיל. ולפי זה המותר דתנן הכא לאו אותו שזכר בפירוש משנה ד׳ פרק דלעיל אלא כשהותירו אמרינן דלמא זה שנתן מעות נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן ונתכוין שיהא להקדש. ומ״מ ודאי שדין זה המותר הוא בכלל מותר נסכים דתנן התם אף ע״ג שלא הזכירו הר״ב בפירושו שם:

{יג} הַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב מְפַלְפֵּל לְשִׁיטַת הָרַ״ב אִם הוּא נִיהוּ הַחֶנְוָנִי שֶׁמְּקַבֵּל לְסַפֵּק כוּ׳ אוֹ הוּא רַק גִּזְבָּר, וּמַסִּיק וּמִכָּל מָקוֹם וַדַּאי שֶׁדִּין זֶה הַמּוֹתָר הוּא בִּכְלָל מוֹתַר נְסָכִים:

לג) מי שהוא מבקש נסכים
דכדי שלא יצטרך להטריח לבקש נסכים שנעשו על טהרת קודש, להכי הולך וכו׳:

לד) נותן לו מעות
כפי הנסכים שצריך:

לה) בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים
שהי׳ ממונה ליקח הנסכים מהחנווני שפסקו עמו לספקן להקדש [וזה כראב״ד פ״ז מכלי המקדש אבל אי״ל כהתוי״ט הכא, שאחיה הוא החנווני, דא״כ למה יתנו לו לערב מעות, הרי כבר קבל מעותיו בעת הקציר והבציר [כר״ב שפ״ד וב״מ דנ״ז א׳], ואי״ל שלא קבל לספק רק לצרכי נכסי צבור, דעכ״פ למה צריך הקונה לחותם כלל, ילך אצל אחיה ויקח נסכים, אע״כ כדאמרן ומשום שכל מנוי שררה שבממון צריך ב׳ כדלעיל סי׳ כ״ב]:

לו) שיד הקדש על העליונה
דאילו בהדיוט כה״ג אף דבפחתו הי׳ צריך יוחנן לשלם, עכ״פ בהותירו, למה יתנום להקדש, ולא נימא שמסתמא מעות יוחנן נתערב שם:

לאחר שהוזכרו החותמות והנסכים במשניות הקודמות, סודרת המשנה את סדרי הבאת הנסכים וקנייתם. באופן כללי, מי שרוצה רשאי להביא את הנסכים מביתו (תוספתא שקלים פ״ב הי״א) או לקנותם באופן פרטי. במקביל העמיד המקדש לרשותו נסכים כנדרש, בתשלום מלא. יש להניח שרבים ניצלו שירות זה, שכן היה קשה להביא את המוצרים לנסכים ממרחק. יתר על כן, הנסך חייב להיות טהור, ולאדם פרטי היה קשה לשאת באחריות זו. הרכבת הנסך אינה תורה גדולה, אך ודאי שלא לכל אחד היו הכללים ידועים, ולא לכל אחד הייתה מידת הקודש שבה נמדדה הכמות הנחוצה. במקדש קיבל עולה הרגל את הנסך כשהוא מוכן במעין ערכה סדורה, כפי שראינו במשנה הקודמת.

מי שהוא מבקש – לקנות מהמקדש נסכים הולך לו אצל יוחנן

ב- א, מ, ברמב – ״יוחנן בן פנחס״.

שהוא ממונה על החותמות – כמו שכתוב במשנה א בפרק זה, ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם – יוחנן הוא קופאי המקבל את התשלום ומנפק מעין שובר קבלה. לא ברור מאיזה חומר נעשה החותם; סביר שהיה ממתכת, שכן חרס שנטמא אי אפשר לטהרו, ואילו את חותם המתכת ניתן לטהר. על כן מיעטו להשתמש בכלי חרס במקדש. מעבר לכך, כלים או חותמות ממתכת הם מפוארים יותר, ובמקדש הקפידו על הפאר וההדר. בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים – המקריב הולך עם החותם לאחיה הנזכר במשנה א, ונותן – המקריב לו – לאחיה את חותם ומקבל ממנו נסכים – אחיה מספק נסכים תמורת השובר (החותם).

ולערב באין זה – פנחס הממונה על החותמות, אצל זה – אחיה הממונה על הנסכים, ואחייה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות – בכל ערב נעשה איזון של הקופה. אם הותירו – אם התברר שנופקו חותמות פחות מסכומי הכסף שנכנסו, הותירו להקדש – הרווח שייך להקדש, וזהו מותר הנסכים שנדון לעיל

פ״ד מ״ד.

, ואם פחתו ישלם יוחנן מביתו – אם התברר שנעשתה טעות ונופקו חותמות יותר מהכספים שנכנסו – ישלם יוחנן מכספו, שהייד הקדש לעליונה – ובנוסח הדפוסים ורוב כתבי היד: ״יד הקדש על העליונה״. העיקרון הוא שהמקדש אינו יכול להפסיד ואינו אמור להרוויח, ועסקנו בכך לעיל בסוף הפרק הקודם.

הממונים, כמו פקידי הציבור בעיר הרומית, אינם מקבלים משכורת. יתר על כן, הם נתבעים לממן מכיסם את הפעילות שהם ממונים עליה. פקידי הציבור נבחרו כמובן מבין עשירי המקום, שכן רק הם היו יכולים לעמוד בעול התשלומים. התפקיד הציבורי היה כרוך ברווחים רבים ״מתחת לשולחן״, אך מעבר לכך הייתה התפיסה החברתית הרומית פילנטרופית, ועשירים נתבעו לתרום כחלק מאורח חייהם, מעבר לרווחים הכספיים. משמעות התפקיד הציבורי עצמו הייתה יוקרה חברתית וכוח פוליטי, ובנוסף לכך זה היה מסלול הקידום לקראת תפקידים בכירים עוד יותר.

הממונים במקדש פעלו במסגרת חברתית דומה. הם נמנו, מן הסתם, עם עשירי העדה, והתפקיד במקדש הקנה להם כוח רב ועושר מרובה. הם שלטו על המעשרות והתרומות שזרמו למקדש

ראו אופנהיימר, מעשרות.

, ומן הסתם היה להם רכוש קרקעי רב. עושר היה תנאי בלתי כתוב להצטרפות להנהגת המקדש, ובלעדיו לא היה אפשר לשאת בהפסדים שנגרמו לממונים כתוצאה מטעויות ומההקפדה על רכוש ההקדש.

[ו] מִי שֶׁאָבַד חוֹתָמוֹ, מַמְתִּינִים לוֹ עַד הָעֶרֶב, אִם מָצְאוּ לוֹ כְּדֵי חוֹתָמוֹ, נוֹתְנִין לוֹ; וְאִם לָאו, לֹא הָיָה לוֹ; וְשֵׁם כָּל הַיּוֹם כָּתוּב עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי הָרַמָּאִים.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

אם מצאו לו כדי חותמו – הוא שימצא במעות שביד יוחנן עודף כנגד הפתקא שטוען שאבדה לו בלי תוספת בלי חסרון.

ואמרו מפני הרמאין – שמא ימצא פתקא שנפלה בעבר לבעליה או לאחיה או יוחנן ויקבל בה, או שיקבל פתקא באמת וישאירנה אצלו עד שיעלה השער ויקבל בה.

מי שאבד ממנו חותמו כו׳ – אם מצאו לו כדי חותמו פירושו שימצאו במעות שביד יוחנן יותר כמו החותם שהוא אומר שאבד לו בלי תוספת וגירעון. ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיה או ליוחנן ויגבה בו או יקח חותם אמת ויניחנו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו:

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעָרֶב. שֶׁיִּזְדַּוְּגוּ יַחַד יוֹחָנָן וַאֲחִיָּה, אִם נִמְצְאוּ מָעוֹת יְתֵרִים בְּיַד יוֹחָנָן כְּנֶגֶד הַחוֹתָם שֶׁאוֹמֵר זֶה שֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנּוּ, נוֹתְנִים לוֹ:

וְשֵׁם הַיּוֹם כָּתוּב. עַל הַחוֹתָם, יוֹם פְּלוֹנִי וְחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי:

מִפְּנֵי הָרַמָּאִין. שֶׁמָּא מָצָא חוֹתָם שֶׁנָּפַל מֵחֲבֵרוֹ אוֹ מֵאֲחִיָּה אוֹ מִיּוֹחָנָן, וּבָא עַכְשָׁיו לִקַּח, וּבַיּוֹם שֶׁמְּצָאוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהוֹצִיאוֹ, שֶׁהָאוֹבֵד מְחַזֵּר אַחֲרָיו. וְעוֹד יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא לָקַח חוֹתָם כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְהִצְנִיעוֹ עַד שֶׁנִּתְיַקֵּר הַשַּׁעַר:

ממתינים לו עד הערב – Yohanan and Ahiyah join together, if they found excess monies in the hand on Yohanan corresponding to the seal that [if] one states that he lost it, and they give it to him.

ושם היום כתוב – on the seal, a certain day and a certain month.

מפני הרמאין – lest some found a seal that fell from his fell, either from Ahiyah or from Yohanan, and he comes now to take it. But on the day that he finds it, he is not permitted to take it out, as the person who lost it searches after it. And furthermore, one must suspect that lest he purchased the seal at the lowest market price and hid it until the market price became more expensive.

מי שאבד חותמו וכו׳ ואם לאו לא היו נותנין לו גרסינן בספר כתיבת יד מצאתי הגרסא כל מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב אם נמצא לו חותמו נותן לו ואם לאו לא היה נותן לו ושם היום היה כתוב עליהם מפני הרמאים: ובירוש׳ מפ׳ דכתבו נמי שם המשמר ושם השבת ושם החדש דאולי יוציאוהו לשנה הבאה באותו יום עצמו ויקח נסכים מאחיה וכיון שכתוב בחותם כל אלו אע״פ שירצה לזווג ולכוון לא יוכל: וביד פ״ז דהלכות כלי המקדש:

מפני הרמאין. פירש הר״ב שמא מצא חותם שנפל מחברו וכו׳ ועוד יש לחוש וכו׳. שני הפירושים כתב הרמב״ם אבל בחבורו פרק הנ״ל לא כתב אלא האחרון. וכתב בכ״מ דפירוש ראשון אינו נכון כל כך משום דאם כן למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי. ע״כ. דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן. כדמוכח במשנה ג׳ פרק ג׳ דגיטין. עיין במשנה ג׳ פרק בתרא דבבא בתרא:

לז) ממתינין לו עד הערב
שיזדווגו אז יוחנן ואחיה לבוא יחדיו:

לח) אם מצאו לו כדי חותמו
ר״ל אם נמצא אצל יוחנן מעות יתירים משיעור החותמות שאצל אחיה, והיתר הוא כשיעור חותם שאמר זה שאבדו:

לט) ואם לאו לא היה לו ושם היום כתוב עליהן
על החותם היה כתוב יום וחודש:

מ) מפני הרמאין
שכשישמע שיתיקר השער, יקנה חותם קודם שיצטרך. או שמא מאחר נפל וירא המוצאו להוציאו מיד בעוד האחר מחזר אחריו, להכי כתבו יום בחותם:

מי שאבד חותמו – בתנאי המהומה הבלתי פוסקת במקדש אירע ודאי שאבד החותם. אי אפשר כמובן לנפק נסכים ללא חותם, שהרי אז ההקדש יימצא מפסיד. מצד שני אי אפשר להקריב ללא נסכים, והמקריב היה חייב להמתין עם קרבנו עד הערב. ממתינים לו עד הערב אם מצאו לו כדי חותמו – אם בבדיקת הקופה התברר שיש בה עודף כסף, נותנין לו – את נסכו, ואם לאו לא היה לו – הוא לא קיבל את הנסך, עליו היה לקנות לו נסך חדש ולהביא את קרבנו עמו. המאירי מצטט ״ממתינן״, כלומר יוחנן ממתין להם. ברם, קשה לתקן נגד כל עדויות הנוסח שבידינו

אלבק, מועד, עמ׳ 462, נוטה כנראה לקבל את הצעת המאירי.

. אמרנו ״עד הערב״, אך הכוונה עד לפנות ערב, כך שיהיה ניתן להעלות את הקרבן עוד באותו יום, ואין מקריבים בלילה, ושם כל היום כתוב עליהם – על החותם היה כתוב של איזה יום הוא (יום א, יום ב וכו׳), מפני הרמאים – שאם ימצא אדם אחר את החותם לאחר זמן לא יוכל להשתמש בו. החשש היה שמחיר הנסכים יהיה יקר יותר, וכך יימצא ההקדש ניזוק (רמב״ם ואחרים). דומה שהחשש העיקרי היה מעצם השימוש הבלתי חוקי. אם נמצא החותם ביום שאבד בו, המוצא אינו יכול לנצלו. כדי לנצלו עליו להביא קרבן משלו, ולא כדאי לו להביא קרבן יקר כדי להרוויח את הנסכים הזולים יותר. אבל אם אפשר להשתמש בחותם אחר זמן, ימתין המוצא עד שיתחייב קרבן, ואז ינצל את הנסכים. הירושלמי (מט ע״א) מוסיף שעל החותם נכתב תאריך מלא כדי לצמצם את האפשרות לרמאות. ברם, הדברים אינם נאמרים כמסורת אלא כדיון דיאלקטי בלבד.

[ז] שְׁתֵּי לְשָׁכוֹת הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ: אַחַת, לִשְׁכַּת חֲשָׁיִים, וְאַחַת, לִשְׁכַּת הַכֵּלִים.

לִשְׁכַּת חֲשָׁיִים, יִרְאֵי חֵט נוֹתְנִין לְתוֹכָהּ בַּחְשַׁי, וַעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִין מִתּוֹכָהּ בַּחְשַׁי.

לִשְׁכַּת הַכֵּלִים, כָּל מִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב כֶּלִי, זוֹרְקוֹ לְתוֹכָהּ, וְאַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הַגִּזְבָּרִין פּוֹתְחִים אוֹתָהּ, כֶּלִי שֶׁמָּצְאוּ בוֹ צֹרֶךְ לְבֶדֶק הַבַּיִת, מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְהַשְּׁאָר נִמְכָּרִים,

בכ״י: וְהַשַּׁאַר

וּדְמֵיהֶם נוֹפְלִים לְלִשְׁכַּת בֶּדֶק הַבַּיִת.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

חשאי – הוא הסוד וההסתר. וכל הדברים ברורים ואינם צריכים פירוש.

שתי לשכות היו כו׳ – חשאי הוא הסוד והסתר וכל הענין מבואר אינו צריך פירוש אחר:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שתי לשכות היו במקדש אחת נקראת לשכת חשאים ואחת נקראת לשכת הכלים לשכת חשאים היו שיראי חטא נותנין לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי לשכת הכלים כל מי שמתנדב כלי זורקו לתוכה ואחת לשלשים יום באים הגזברים ופותחים אותה כל כלי שמצאו בה אם הוא צריך לבית מניחין אותו והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית ופי׳ בגמ׳ שאם הוצרכו לקדשי מזבח כגון שלא הספיקה להם תרומת הלשכה מוציאין מהם אבל אם הוצרכו לבדק הבית ולא מצאו בלשכת בדק הבית בכדי ספוקם אין מוציאין מקדשי מזבח לצורך בדק:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בראשון של בתרא מה שצריך לבאר במצות הצדקה ובכלל הדברים ביארנו שם ובששי של כתובות שכל שאינו צריך לה אינו ראוי לו ליטול בשום פנים מ״מ אם היו עושין כן לכונה שיזכו בה לאחרים אע״פ שאין דעת הנותנים בכך רשאין וזה שאמרו ר׳ יעקב בר אידי ור׳ יצחק בר נחמן הוו פרנסין והוו יהבי לרב חמא אבוה דר׳ אושעיא והוא יהיב לאוחרנין וכן אמרו ר׳ זכריה חתניה דר׳ לוי הוו כולי עלמא מליזין עלוי אמרין דלא צריך למינסב והוא נסיב בדקון ואשכחון יתיה מפליג מדיליה וכן ביארנו שם שמצות הצדקה חלוקה למדרגות ומן הגדולות שבהן שיהא נותן לו דרך הלואה או דרך סחורה או שיהא נותן בלילה או בחשאי ולעולם יהא אדם מתבונן בצרכו של שואל ויקדים לו על היותר שכמה פעמים איחורה גורמת למות ברעב אפילו היה אפשר לו להאכילו לשעתו יעשה שאינו יודע כמה עמד זה בלא אכילה:

לעולם יהא אדם זריז בכבוד הבריות ושלא להקל בכבודם בשום צד כל שכן באותם שהם נכאים ואומללים ושחלישות דעתם מצויה והוא שאמרו כאן ר׳ אושעיא רבה רביה דבריה סגיא נהורא הוה יליף כל יומא דהוה אכיל עמיה יומא חד הוו ליה אורחין ולא זמניה לרמשא על לגביה אמר ליה לא יכעוס מרי עלאי דבגין דהוו לי ארחין דאכלין גבאי אמרית דלא אבזייה ליקריה דמרי יומא דין אמר ליה את פייסת מן דמתחמי ולא חמי דחמי ולא מתחמי יקבל פיוסך וכן אם ראה שבסבת כבודו יהא גורם טובה לעני יהא משתדל בכך ואמר בסוגיא זו ר׳ אליעזר בן יעקב סליק חד שגיא נהורא לקרתיה יתיב ר׳ אליעזר בן יעקב לרע מיניה יהבון ליה פרנסתיה ביקר אמר לון מאן יתיב לרע מינאי אמרין ליה ר׳ אליעזר בן יעקב יתיב לרע מינך צלי עליה היך כמה דגמלת חסד למאן דמיתחמי ולא חמי מאן דחמי ולא מיתחמי ליעביד עמך חסד:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים. עַל שֵׁם שֶׁהַנּוֹתְנִים בְּתוֹכָהּ מָעוֹת נוֹתְנִים בְּסֵתֶר, וְהַמִּתְפַּרְנְסִים מִמֶּנָּה נוֹטְלִים בְּסֵתֶר:

לְלִשְׁכַּת בֶּדֶק הַבַּיִת. לַלִּשְׁכָּה שֶׁנּוֹתְנִים בָּהּ כָּל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבָּיִת:

לשכת חשאים – on account that those who give money into it do so in secrecy and those who are supported from it take it in secrecy.

ללשכת בדק הבית – to the chamber where they place in it all the holy [things] for Temple repairs.

שתי לשכות וכו׳ ביד פ׳ שני דהלכות ערכין סי׳ י״ב ובפ׳ עשירי דהלכות מתנות עניים סי׳ ח׳:

מתפרנסין מתוכה בחשאי משום דכתיב מתן בסתר יכפה אף:

לשכת הכלים עיין במ״ש בפ״ג דתמיד סוף סימן ה׳:

והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית מפ׳ בירוש׳ לשכת בדק הבית דאי לא צריך לב״ה למזבח הוה אזיל:

לשכת חשאים. פי׳ הר״ב שהיו נותנים בסתר וכו׳ וכדמתרגמינן קול דממה [דקה] (מלכים א׳ י״ט) קל דמשבחין בחשאי:

{יד} תַּרְגּוּם קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה [מְלָכִים א יט], קָל דִּמְשַׁבְּחִין בַּחֲשַׁאי:

מא) יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי
בסתר:

עד עתה עסקה המשנה בקרבנות הציבור ומעתה היא עוברת לדיון בתרומות של נדבה, ולהן שני יעדים: התרומה למקדש והצדקה לתמיכה בעניים. העריכה של משנתנו משקפת ומשדרת שצדקה, כפי שחכמים עיצבו אותה למצווה מכוננת, היא תחליף ראוי למקדש שחרב. במקורות רבים מצינו שתלמוד תורה וצדקה מהווים תחליף לעבודת הקודש והכפרה במקדש.

שתי לשכות היו במקדש אחת נקראה לשכת חשיים – ובנוסח הדפוס חשאים. כידוע לא נכתבו בכתב יד קופמן, כמו במסמכים אחרים הכתובים בכתיב הארץ-ישראלי, אותיות שלא נהגו, ובמסורת היגוי זו חסרות אותיות הגה רבות, בעיקר אותיות גרוניות קלות. בכתיב הבבלי הוסיפו אותיות להבהרת הניקוד ולכן נכתבה המילה ״חשאי״ וצורת הרבים הייתה ״חשאין״, ואחת נקראה לשכת הכלים. לשכת חשיים יראי חט נותנין לתוכה בחשיי – הלשכה נקראה כך משום שהיא חילקה צדקה בחשאי, מבלי לתת פרסום למקבלים ולנותנים. ניתן להבין מכך שתרומות אחרות היו מפורסמות, והמערכת דאגה לפרסם את שם הנותנים. שאלה זו של פרסום הנותנים היא מהותית לאיסוף כספים, כאז כן היום. מערכת איסוף הצדקה בקהילה היהודית מוכרת לנו היטב ממקורות המשנה והתלמוד, והיא משקפת, כמובן, את הימים שלאחר החורבן. בתקופה זו נשמעות מימרות בשבח הצדקה הניתנת בחשאי, אבל בפועל התקיימו מגביות שפרסום שם התורמים היה מרכיב מרכזי בהן. מי שתרם הרבה הושיבוהו בראש וגמרו עליו את ההלל

ירושלמי הוריות פ״ג ה״ו, מח ע״א; ויקרא רבה, ה ד, עמ׳ קיג; דברים רבה, ד ח. כך גם הותר לאפיטרופוס לתת צדקה בשם יתומים משום שבכך הוא מחשיבם, כלומר גורם להם להיראות חשובים, ראו בבלי, בבא בתרא ח ע״א ועוד.

. כבר מתי מתלונן על הפרושים הנותנים צדקה בפומבי כדי להרשים את בני הקהילה, והוא דורש ״השמרו לכם מעשות צדקתכם לפני בני אדם להראות להם... לכן בעשותך צדקה אל תריע לפניך כשופר כאשר יעשו החנפים בבתי כנסיות וברחובות למען יהללו אותם האנשים״

מתי ו 1-2.

. מתי מבטא כאן אידאה שחכמים הסכימו עמה, ואף תבעו אותה. לשכת החשאים מבטאת רעיון זה, מבלי לזנוח את הפרסום ככלי לגיוס צדקה מהציבור.

הצדקה היא רעיון יהודי חדשני בעולם הקדום. ראשיתו בציווי התורה, אך רק הפרושים העמידו את הצדקה במרכז העשייה הדתית. כבר שמעון הצדיק קובע: ״על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה (עבודת הקרבנות) ועל גמילות חסדים״ (משנה אבות פ״א מ״ב). בספרות הכיתתית נזכרות אמנם מצוות צדקה כפאה, אבל מהחומר הפרגמנטרי שבידינו נראה כי הצדקה לא תפסה מקום מרכזי במחשבת בני הכת. הם ראו עצמם מחויבים לסייע ל״טובים״, כלומר לבני הכת, והנהיגו מערכת עזרה הדדית פנימית מפותחת, אך לא סברו כי חובה זו חלה מעבר למעגל הכיתתי. מכל מקום, עבור הפרושים הייתה הצדקה ערך מכונן.

כפי שכבר אמרנו, המקדש ראה עצמו מחויב לפתח את הצדקה ולהוות מנגנון לקידומה ולטיפוחה. חז״ל דרשו את הפסוק ״ולא יראו פני ריקם״ – ריקם מן הצדקה

ספרי דברים, קמג, עמ׳ 196, ופירושנו לחגיגה פ״א מ״ב.

. איננו יודעים ממתי הרעיון, אך יש בו ביטוי ברור לראיית הצדקה כחלק מפעולות המקדש. לפי פשוטה הדרשה מאפשרת לתת צדקה במקום הבאת הקרבן, אך ייתכן גם שהיא תובעת שהצדקה תהיה חובה נוספת לקרבן

ראו פירושנו לחגיגה פ״א מ״ב.

. בכמה מהדיונים לעיל ראינו כי חובת הצדקה מוצגת כהמשך להקרבת הקרבן וכמקבילה לו

ראו פירושנו לעיל, פ״ב מ״ה; פ״ד מ״ג ועוד.

. כל העדויות הללו משקפות את התפיסה של חז״ל, אך אין ספק שהיא נוסחה וגובשה כבר בימי בית שני. משנתנו מוכיחה כי המקדש הפך לקופת צדקה המעניקה עזרה של ממש לעניים. כמו כן מסופר על ישו הצופה ורואה עניים ועשירים התורמים כסף לקופת הצדקה במקדש

מרקוס יב 41; לוקס כא 1.

. כאשר יהודה איש קריות רוצה לתת כסף אין הכוהנים מוכנים שיתרום למקדש אלא לקופה אחרת, ומהכסף קונים שדה קבורה לעניים

מתי כז 6-7.

. קבורת עניים היא אחת מדרכי הצדקה. אותו יהודה עזב את החבורה, ואלו סברו שהוא מחלק כסף לעניים כחלק ממצוות העלייה לרגל

ראו פירושנו לפ״ב מ״ה.

. תחום צדקה אחר היה קניית קרבנות עבור נזירים עניים

לעיל, פ״ב מ״ה.

דומה, אפוא, שמשנתנו משתלבת היטב בספרות התקופה המציגה את המקדש כמרכז לצדקה חברתית בתחומים רבים

בספר חשמונאים ד מסופר על כספי עניים הנמצאים במקדש: חשמ׳ ב, ג י-יא; חשמ׳ ד, ד ז. ברם, בכל אלו אין מדובר בצדקה אלא בפקדונות. המקדש שימש מעין בנק שאנשים שמרו בו כסף מזומן. זה היה אחד מתפקידיו הקבועים של המקדש בעולם הקדום. אנשים האמינו כי האל ישמור על כספם, ושליטים רבים אכן נרתעו מגזל המקדש. בעולם הקדום רווחו סיפורים על שליטים שניסו לגזול את המקדשים ונענשו מיד האל (לסוגה זו שייכים שני הסיפורים הרמוזים בחשמונאים ב ו-ד). שליטים אחרים העזו וגזלו מכספי המקדש וזכו בהון רב ובדיראון עולם. כל זה אינו שייך לתפקיד המקדש כמרכז לגמילות חסדים.

. מאוחר יותר, לאחר החורבן, המשיכו המוסדות המרכזיים לעסוק בצדקה במרוכז

ספראי, הקהילה, עמ׳ 73-74; 275. לראיות שנמנו ניתן לצרף ראיות נוספות.

ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשיי – ההדגשה על עניים בני טובים מעניינת במיוחד. יש להניח שהלשכה הייתה פתוחה גם לפני עניים ״רגילים״, אך המחבר מצא לנכון להדגיש עניים ממשפחות טובות. אלו הם בני העילית שירדו מגדולתם. אחד המאפיינים של המצב החברתי בסוף ימי בית שני היה תהליך של חילוף העילית. החשמונאים גיבשו עילית כוהנית ששלטה בירושלים ובארץ ונהנתה ממשאבים רבים בזכות האימפריה החשמונאית והשטחים החדשים שנכבשו. עלייתו של הורדוס העלתה לשלטון עילית חדשה, חלקה אדומית וחלקה הלניסטית יותר. הורדוס לא היה יכול למנות את עצמו לכוהן גדול אך הנהיג מדיניות חדשה של החלפת כוהנים גדולים כל שנתיים. הוא מינה לכוהנים גדולים דמויות חדשות, כולל כוהנים שהביא מהתפוצות. במדיניות חברתית זו המשיכו הנציבים הרומיים. התוצאה הייתה שהתגבש גרעין של עילית חדשה של משפחות ״הכוהנים הגדולים״ שהסתופפו במקדש וחילקו ביניהם את תפקידי המפתח וההכנסה. בצד הגרעין הקבוע הייתה קבוצה גדולה למדי של משפחות שעלו זמנית לגדולה וירדו מנכסיהן עקב חילופי השלטון והתהפוכות החברתיות הפנימיות

לכל התהליך ראו שטרן, מדיניות וחברה.

. סביב ירושלים נחפרה סדרת בתי חווה ואחוזות שהיו שייכות, מן הסתם, לאותה עילית ירושלמית. אחת התופעות המאפיינות את האתרים שסביב העיר היא היעדר היציבות. המבנים ננטשו בתקופות שונות ללא סיבה נראית לעין. נראה שזו העדות הארכאולוגית לתהליך חילוף העילית. בני טובים איבדו את נכסיהם או עברו העירה, ובית האחוזה הכפרי שלהם ננטש

מגן עמד על כך לראשונה, בלי לתת את הדעת על התמונה החברתית הכוללת. ראו מגן, ארץ בנימין.

. בית המקדש דאג בראש ובראשונה לבני העילית, אך מסתבר שהעזרה הסוציאלית הוענקה לכל שכבות האוכלוסייה. גם ספרות חז״ל מדגישה את העניים בני הטובים, ומעניין סיפור אחד, אגדי, על עזרתו הרבה של הלל לעני בן טובים, אלא שקשה לדעת איזו תקופה משקפת עריכתו של הסיפור, והאם הוא מביא לידי ביטוי ערכים מימי הלל או מימי העורך המאוחר

ספרי דברים, קטז; מדרש תנאים לדברים, טו ח; ירושלמי פאה פ״ח ה״ח, כא ע״א; בבלי, כתובות סו ע״א.

לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה – אנשים תרמו גם תרומות פרטיות למקדש. יש להניח שחלק תרמו כסף מזומן, אבל היו שנתנו בתור תרומה כלי. תרומה בטובין מאפיינת חברה שאינה מבוססת על מסחר ועל תשלום במזומנים. בסוף ימי בית שני היה הסחר מצומצם, וכבר עמדנו על הקשיים שהיו באיסוף כסף מזומן לתרומה

ראו פירושנו לעיל, פ״ב מ״ג.

. לפי ההלכה כל הקדשת נכסים היא ל״בדק הבית״, ובמבוא עמדנו על משמעותו של המונח ושל קופת בדק הבית. ואחת לשלושים יום הגיזברים פותחין אותה – כנראה מדובר בחדר גדול למדי העשוי לאגור כלים רבים. מן הסתם הקביעה שהקופה נפתחת אחת לשלושים יום מופרזת, ובימי עלייה לרגל נהגו לפתחה לעתים קרובות יותר. כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית – מסתבר שהכוונה או לכלי שימושי לצורך כלשהו במקדש או לכלי העשוי לשמש ככלי שרת, מניחים אותו – מצרפים אותו למלאי הכלים במקדש, והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית – המשנה מניחה שניתן לתרום כלי למקדש בכלל, ואולי גם למאגר כלי השרת. את כלי השרת קנו בדרך כלל מקופת הציבור. כבר ראינו כי קנו כלי שרת ממותר תרומת הלשכה

לעיל, פ״ד מ״א.

; התוספתא קובעת ש״הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכהנים נאותין בהן באין מתרומת הלשכה״ (מחצית השקל), אך הכלים הגדולים, המזבח וכלי שרת סתם באים משיירי הלשכה (פ״ב ה״ו)⁠

לביאור המונחים ראו לעיל, פ״ד מ״א-מ״ב.

. האבחנה בין סוגי הכלים אינה ברורה דיה. במקביל אנו שומעים על תרומות פרטיות של כלים. כך, למשל, מסופר על מונבז שתרם ידיות של סכינים של יום הכיפורים מזהב (תוספתא יומא פ״ב ה״ג). באיגרת אריסטיאס מסופר על המלך פטולמאוס שתרם שולחן וכלי זהב שונים

איגרת אריסטיאס, נב-פב.

. הסיפור אולי אגדי, אך הוא מבטא את תקוותיהם של יהודים ואת השקפת עולמם כי תרומה זו רצויה למקדש. דרכי המימון של קניית כלי המקדש ובניינו נידונו במבוא למסכת.