סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. ומצאתי שמחק ה״ר יהוסף ז״ל מלת למעלה וכדאיתא ברפ״ק דעירובין. וביד ריש פ״ד דה׳ סוכה וסי׳ ב׳ וסי׳ י״ט דפ׳ חמישי. ובטור או״ח סי׳ תרל״ג: וכתב ה״ר דוד אבודרהם ז״ל בסדר תפלות של חנוכה שלשה דברים הם אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים ואלו הן מבוי נר חנוכה סוכה ושלשתם יש להם רמז מן הפסוק מבוי שנאמר כי על כן באו בצל קורתי הקורה תהיה עד צ״ל טפחים ולא יותר וצ״ל טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר וסוכה תהיה לצ״ל יומם מחורב. חנוכה זאת חנוכת המזב״ח ביו״ם עולה למנין ק״ך עכ״ל ז״ל וכתב הר״ן ז״ל ואסיקנא בריש עירובין דחלל סוכה תנן כלומר דלא מיפסלא לסוכה אא״כ חללה גבוה מעשרים אמה ולישנא דמתני׳ הכי דייק דקתני סוכה שהוא הסכך שהיא גבוהה (הגהה ומיהו בשם במשנתו הר״ר יהוסף אשכנזי מחקו מלת למעלה מכאן וגם מעירובין) למעלה מעשרים כלומר שהוא למעלה מעשרים אמה דאי לא ה״ל למיתני (הגהה ונלע״ד דיש לדקדק זה ג״כ מדקתני סוכה שהיא ולא קתני סוכה הגבוהה והכי נמי איכא למידק גבי מבוי דקתני שהוא דוק) סוכה שהיא גבוהה מעשרים והני עשרים אמה באמה בת ששה טפחים נינהו דאמה של בנין לכ״ע באמה בת ששה כדאיתא בגמ׳ מיהו הני אמות דסוכה מצומצמות נינהו כלומר דחוקות והכי איתא בריש עירובין ע״כ וכתבו תוס׳ ז״ל והא דלא פריך גבי הדס מ״ש דתני פסולה ותקנתא דתנן לקמן פ׳ לולב הגזול או שהיו עניביו מרובות מעליו ואם מיעטן כשר דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גובה ושונה לשון משנתו ועוד דגבי הדס איצטריך למיתני תקנתא דסד״א כיון דגדלו בפסול תו לית ליה תקנתא קמ״ל ע״כ:

פסולה. דסוכה דירת עראי בעינן דכתיב חג הסוכות וכו׳ עכ״ל רעז״ל. אמר המלקט רבא הוא דמפיק לה מהאי קרא ולא בעי למימר כרבה דאמר דטעמא הוי משום דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא ביה עינא פי׳ דס״ל דלמען ידעו דורותיכם קרא יתירה הוא לדרשא לשון דירה דה״ל למיכתב בסוכות תשבו כי בסוכות הושבתי ובהכי הוה סגי דממילא הוה משמע דלמען ידעו הדורות הוא אלא ודאי למדרשיה לשון דירה אתא אבל רבא לא ס״ל הכי משום דההוא לאו בישיבת סוכה קאמר אלא בידיעת דורות הבאים היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות כפשטיה אתא ולאו יתירא הוא וכר׳ זירא נמי לא אמר דההוא קרא דוסוכה תהיה לצל יומם לימות המשיח הוא דכתיב ואביי פריך ליה לרבא אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן ה״נ דלא הוי סוכה משום דהוי דירת קבע א״ל הכי קאמינא לך עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק ושפיר דמי דודאי יש בכלל קבע עראי והרי עשה כתורה וע״כ לא הקפידה תורה על העראי אלא לשום שיעור פי׳ לתת לך שיעור בגבהה שתהא יכולה לעמוד ע״י יתדות עראי ולפיכך למעלה מעשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת קבע כי עביד לה דירת עראי נמי לא נפיק. והכריחו תוס׳ ז״ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מכל מקום בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מינכרא עד דעביד לה עראי מהאי טעמא נמי ניחא לר׳ זירא דדריש מדכתיב וסוכה תהיה לצל הא כתיב נמי מזרם וממטר וניבעי נמי שלא ירדו גשמים לתוכה אלא ודאי משום דבעינן סככה ארעי וא״כ ה״ל קבע עכ״ל ז״ל:

רבי יהודה מכשיר. גמ׳ אמר אביי רבי ור׳ יאשיה ור׳ יהודה וב״ש ור״ש ור״ג ור׳ אליעזר ואחרים כולהו ס״ל סוכה דירת קבע בעינן רבי דתניא רבי אומר כל סוכה שאין בה ד׳ אמות על ד׳ אמות פסולה ר׳ יאשיה דתניא חמתה מחמת סכך פוסלת בה ולא חמתה מחמת דפנות ר׳ יאשיה אומר אף מחמת דפנות ר׳ יהודה במתני׳ ר״ש דתניא ר״ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפי׳ טפח רבן גמליאל דתניא העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה ר״ג פוסל ור׳ עקיבא מכשיר ב״ש דתניא לקמן פ׳ שני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב״ש פוסלין וב״ה מכשירין ר׳ אליעזר דתנן בסוף פירקין העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר׳ אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין אחרים דתניא אחרים אומרים סוכה העשויה כשובך פסולה לפי שאין לה זויות:

ושאינה גבוהה עשרה טפחים. בגמ׳ ילפינן לה מארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה וכתיב ונועדתי בתוך בני ישראל ודברתי אתך שם ותניא ר׳ יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה וקרא כתיב דעל כפרת ירד ש״מ למעלה מעשרה מפסקינן רשותא וזהו לדעת ר״מ דאמר בפי״ז דמסכת כלים כל האמות היו בינוניות אפי׳ של כלים אבל לדעת ר׳ יהודה דפליג עליה התם מחיצין דגבהן עשרה ילפי׳ להו הלכה למשה מסיני:

בלשון ר״ע ז״ל המתחיל ושאינה גבוהה וכו׳ עד ושלישית אפי׳ טפח. אמר המלקט כבר כתבתי דבברייתא פליג ר״ש ואמר שלש כהלכתן ורביעית אפי׳ טפח ובגמ׳ מפרש במאי קמיפלגי:

ושחמתה מרובה מצלתה. פי׳ רש״י ז״ל המועט בטל והרי הוא כמי שאינו ע״כ ופירוש לפירושו כתב הר״ן ז״ל ע״ש: ותימה קצת אמאי שבק תלמודא לאקשויי קושיית דהא כי הדדי עד התם בפרק הישן כדכתיבנא לה התם סימן ב׳ וז״ל הרא״ש ז״ל דהתם ושצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ותנן באידך פירקין ושחמתה מרובה מצלתה פסולה הא כי הדדי כשרה לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתתא אם החמה והצל שוין מלמטה כשרה שבידוע שהצל מלמעלה הוא מרובה ואם החמה והצל שוין מלמעלה פסולה שבידוע שהחמה מלמטה מרובה על הצל וכן פי׳ ר״ח ורש״י ז״ל והקשה ר״ת והא רב פפא גופיה אית ליה בפ״ק דעירובין פרוץ כעומד מותר ופסקו התם דהכי הלכתא ועוד אמרי׳ בפ״ק דקדושין דקרו אינשי לפלגא דזוזא אסתירא ופי׳ הוא ז״ל כאן מלמעלה מי שמודד האויר מלמעלה כי הדדי כשרה דפרוץ כעומד מותר אבל העומד למטה בארץ ומעיין כלפי מעלה ונראה לו כי הדדי פסולה לפי שהאויר שהוא רחב מלמעלה כי זוזא דומה בעיניו קטן כאסתירא כשעומד למטה וראיה לדבר כוכב גדול בשמים נראה בעיניו קטן ונ״ל דלא שייך להביא לכאן פרוץ כעומד דדוקא גבי סכך פסול וסכך כשר המונחין זה אצל זה שייך להזכיר פרוץ כעומד כדמייתי לה לעיל אמתני׳ דהמקרה סוכתו בשפודין וכו׳ אבל גבי סוכה סכך ואויר ניתנה הלכה שיהא הצל מרובה וכן מצינו לענין פרוץ כעומד של דפנות מועיל קנה קנה פחות משלשה אע״פ שהפרוץ מרובה ולענין סכך אינו מועיל מפני שהחמה מרובה אע״ג שאסתירא פלגא דזוזא אפשר דאסתירא מטבע נחשת ורחב יותר וכן מצאתי כתוב בשם ה״ר ישעיה ז״ל ובעל העיטור ז״ל כתב בשם רבותיו ז״ל אם יש בין קנה לקנה כמלא קנה למעלה למטה צלתה מרובה מחמתה שהחמה מועטת למטה וכשרה ואם למטה כי הדדי ולמעלה חמתה מרובה מצלתה ופסולה ע״כ:

סוכה הישנה ב״ש פוסלין. דכתיב חג הסוכות וב״ש סברי כר׳ אליעזר דאמר בגמ׳ פ׳ לולב הגזול אין עושין סוכה בחולו של מועד: ובירוש׳ מצה הישנה תפלוגתא דב״ש וב״ה א״ר יוסי דברי הכל היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דקדק בה ע״כ:

איזוהי סוכה ישנה. כלומר שנחלקו בה ב״ש וב״ה:

כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. כלומר עשאה באותם שלשים יום שלפני החג דבהנהו אפי׳ ב״ש מודו דכשרה דמסתמא לשם חג עשאה אלא כשעשאה קודם לאותם שלשים יום הוא דפסלי ב״ש ולאו לפרושי מילתייהו דב״ש תנא הכי אלא כדי שלא תאמר דכי מכשרי ב״ה דוקא כשעשאה שלשים יום שלפני החג אבל מקמי הכי לא קמ״ל דבכי ה״ג אפי׳ לב״ש כשרה ולא פסלי אלא כשעשאה קודם ומינה דאפי׳ בכה״ג לב״ה כשרה אבל ליכא למימר דה״ק איזוהי סוכה ישנה דמכשרי בה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום כלומר שעשאה בתוך שלשים יום ששואלין ודורשין בהלכות החג (הגהה כן לשון רש״י ז״ל ג״כ וכמו שהעתיק רעז״ל אכן לא אשכחן האי לישנא רק גבי פסח בפ״ק דפסחים דף ו׳ אמנם בס״פ בני העיר תניא משה תקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג ושמא תקנת משה לא היתה אלא כדאיתא בפי בני העיר אבל חכמים תקנו אח״כ שידרשו בכל חג וחג שלשים יום קודם לחג בהלכותיהן ובפרט בפסח ובסוכות שדיניהן מרובין מלבד דיני יום טוב ודיני חול המועד דשייכי לתרויהו מה שא״כ בעצרת שאין שם אלא דיני יום טוב שיספיק להם יום או יומים קודם ונפקא מינה בכולהו לענין שיקרא שואל כענין השואל מדיניהם בתוך שלשים יום כמו שפי׳ הר״ן ז״ל שם פ״ק דפסחים והא דלא תניא הכי רק בהלכות הפסח היינו משום שיש שם ראיה שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני או לרשב״ג דאמר שתי שבתות מטעם שהרי משה עומד בר״ח ניסן ומזהיר על הפסח שנאמר החדש הזה לכם וכו׳ מה שא״כ שם ראיה לדיני החג כך נלע״ד אע״פ שלא כתב כן בית יוסף בא״ח ריש סימן תכ״ט) אבל מקמי הכי אפי׳ לב״ה פסולה דאינהו נמי בעו סוכה לשם החג דהא ליתא דכיון דמכשרי בית הלל סוכת ג״נ ב״ך ור״ק ב״ש כדאיתא בגמ׳ אלמא לא בעו סוכה לשם החג כלל ומש״ה נמי קתני דאם עשאה לשם החג אפי׳ מתחלת השנה כשרה לומר משום דסוכה אינה לשם החג פסל ב״ש וממילא דב״ה לא בעו סוכה לשם החג כלל הר״ן ז״ל: ועיין בפירושו ז״ל פ׳ השולח גט דף תקע״ז. ותוס׳ ז״ל כתבו אפי׳ לב״ה נפקא מינה שאין צריך לחדש בה דבר ואפי׳ לא נ״מ אלא לב״ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ולא שייך לאקשויי טעמא דב״ש אתא לאשמועינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב״ש ולא נפקא מינה מידי אליבא דב״ה כי ההיא וכו׳ ע״כ: ובירוש׳ תני צריך לחדש בה דבר חברייא אמרי טפח ר׳ יוסי אומר כל שהוא ופי׳ הר״ן ז״ל כלומר דאע״ג דסוכה ישנה מכשרי ב״ה למצוה מן המובחר צריך לחדש בה דבר ע״כ ובטור א״ח סי תרל״ו: וכתב שם ב״י דמדברי כל הפוסקים שנזכרו שם משמע דהא דמצריך בירוש׳ לחדש בה דבר הוי לעיכובא ודלא כהר״ן ז״ל:

העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. דפסולה כדתניא בברייתא בגמ׳ ואפי׳ הויא מסוככת כהלכתה שצלתה מרובה מחמתה מעצמה בלא צרוף אילן אפ״ה פסולה ולישנא דמתני׳ הכי דייק דקתני העושה סוכתו דמשמע סוכה כשרה כראוי הר״ן ז״ל. ועוד כתב והא דפרכי׳ בגמ׳ והא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר פי׳ שאע״פ שהסוכה בעצמה צלתה מרובה מחמתה כמו שכתבתי במשנתנו אפ״ה כיון שצל האילן שהוא פסול עומד למעלה הרי הוא מבטל על סכך כשר שהוא למטה ממנו שהרי אינו משמש כלום כיון שהעליון מיצל עליו ונמצא שמצטרף הכא סכך פסול של אילן עם סכך כשר שאינו תחת האילן שבשניהם נעשית הסוכה צלתה מרובה מחמתה וראוי שתפסל עד שיהא צל האילן מעט כ״כ דבלאו סכך שתחתיו יהא חמתה של סוכה מרובה מצלתה אבל בלאו הכי מיפסלא. ל״ש קדם אילן לסוכה ול״ש קדמה סוכה לאילן שלא כדברי קצת המפרשים דאמרי דכל שקדמה סוכה לאילן לא אמרי׳ בהי דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ע״כ. אבל תוס׳ והרא״ש ז״ל פירשו דמיירי שאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא מחמת אילן הפסול שמשלימו דאי צלתה מרובה מחמתה בלא אילן לא מיפסלא מחמת צרוף סכך פסול כיון דכי שקלת ליה לפסול אכתי צלתה מרובה וכן משמע לשון צרוף להשלים השיעור כמו שני סדינין מצטרפין ע״כ: וביד פ״ה דהלכות סוכה סימן י״ב כ״ב ובטור א״ח סימן תרכ״ו ותרכ״ח. ובגמ׳ אמר רבא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל אילן שחמתו מרובה מצלתו כשרה ממאי מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית למה לי למיתני כאלו עשאה בתוך הבית הא מההוא קרא דנפקא לן תוך הבית נפקא לן תחת האילן כדלקמן בסמוך ולמה לי למיתלי האי בהאיך ליתני פסולה אלא הא קמ״ל דאילן דומיא דבית מה בית צלתו מרובה מחמתו אף אילן צלתו מרובה מחמתו ופרכינן וכי צלתו מרובה מחמתו מאי הוי הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ומשני רב פפא דמיירי כשחבטן פרש״י כשהשפיל ענפיו והא קמ״ל דמ״ד ניגזור היכא דחבטן והשפילן אטו היכא דלא חבטן קמ״ל דלא גזרינן והא דתנינן בסמוך הדלה עליה את הגפן וכו׳ וכשחבטן מיירי נמי התם איצטריך מ״ד ה״מ בדיעבד כדקתני הדלה אבל לכתחלה אימא דלא שרינן ליה לחבטן ולהשפילן קמ״ל. ומצאתי שכתב הרז״ה ז״ל וז״ל וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי הא קא מצטרף בהדי סכך כשר פי׳ שמשעה שהוסיף משהו סכך כשר על סוכי האילן נצטרפו זה לזה ונעשית בהם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בצרוף סוכי האילן שהם סכך פסול ואע״פ שהוסיף אחר מכאן סכך כשר אינו מועיל שהרי נעשית הסוכה כבר צלתה מרובה מחמתה ואוקמה רב פפא כשחבטן כלומר שחבט ענפי האילן עד שנשרו כל העלין ממנו דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בצלו של אילן כלל ונעשה האילן כעומד בפני עצמו ולא מצטרף לצל סוכה ואפילו לכסות בהן לכתחלה מותר ולא אמרן אלא באילן שחמתו מרובה מצלתו אבל אם צלתו מרובה מחמתו אע״פ שחבטן אם לסכך תחתיו פסולה דהויא לה סוכה שתחת האילן וכ״ש אם סיכך על גביו דרחמנא פסלה כדכתיב בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתח׳ האילן וכ״ש אילן שתחת הסוכה ואם סיכך על גביו ועמד האילן למטה מן הסוכה והוא חמתו מרובה מצלתו אם חבט עד שנשרו עליו דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בצל דידיה אם רבה עליו סכך כשר סוכתו כשירה והיינו דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום כלומר שהדלה אותה על דפנות הסוכה וסיכך על גבן פסולה ואם היה סכוך הרבה מהן כשרה ואוקימנא בשחבטן שאין רוב הסיכוך מבטל האילן עד שיחבוט אותו וישיר את עליו. ונ״ל אם לאחר שהשלים את הסיכוך כהלכתו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת בין שהדלה אותה ע״ג הסיכוך בין שהדלה אותה על הדפנות תחת הסיכוך אם היתה חמתו של האילן בעצמו מרובה מצלתו אינו פוסל את הסוכה ואע״פ שלא חבטו ואין בזה משום צרוף סכך פסול בסכך כשר שכבר קדם הכשר את הפסול אבל אם היתה צלתו של האילן מרובה מחמתו אין קדימת הסכך הכשר ולא החיבוט מועיל כלום בין שסיכך ע״ג האילן בין שסיכך תחתיו דהויא לה סוכה שתחת האילן ורחמנא פסלה וכ״ש אילן שתחת הסוכה. ושמעתי משם חכמי הדור שהכשירו אף בזו ולא נ״ל דבריהם דתניא בברייתא וכו׳ עד וזה הפי׳ שפירשנו בהא דרב פפא דאוקמה למתני׳ בחבטן למדנו אותו מדברי הגאונים ז״ל שמצינו בחבוריהם כך הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה ואפי׳ היה הסכך מהם הרבה ואם חבטן עד שנשרו עליהן כשרה ויש לרב ר״ש יצחקי ז״ל פי׳ אחר שהיא מפ׳ אותו כענין חבוט רמי כלומר שהשפילן ועירבן עם הסכך הכשר וקשיא לן על הדין פירושא הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו׳ דאוקימנא בשחבטן והרי הסיכוך למעלה מהן הוא דקתני סיכך על גבן ואין זו השפלה אלא העלאה עכ״ל ז״ל בקיצור קצת:

סוכה ע״ג סוכה. גמ׳ ת״ר בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית דבסכת כתיב לשון יחיד למעוטי סוכה שתחת סוכה:

התחתונה פסולה. גמ׳ וכמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה אמר רב הונא טפח שכן מצינו באהלי טומאה טפח רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרויהו עד ד׳ שלא מצינו מקום חשוב פחות מד׳ לא כרמלית ולא רה״י ושמואל אמר עשרה דכהכשרה כך פסולה מה הכשרה בעשרה אף פסולה בעשרה:

ר׳ יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה. ואית דגרסי אם אין דיורין בעליונה אף התחתונה כשרה. וכן הוא בפסקי הרא״ש ז״ל. ונלע״ד שהוא טעות דפוס שם שהרי גם היא ז״ל כתב כלשון הר״ן ז״ל דת״ק אזיל לטעמיה ור׳ יהודה אזיל לטעמיה דמשמע דדוקא התחתונה כשרה משום דעליונה לא מיקריא סוכה דהא לא הויא דירת קבע כיון שאינה יכולה לקבל אלא ע״י הדחק ולא הויא סוכה שתחת סוכה ורבנן ס״ל אפכא דעליונה דוקא כשרה דהא סגי לן בסוכה בדירת עראי וכיון שמקבלת התחתונה כרים וכסתות של עליונה אפי׳ שהוא ע״י הדחק מיתכשרא עליונה ותחתונה מיפסלא מטעם סוכה שתחת סוכה. ומ״מ מלשון הרמב״ם ז״ל דבפ״ה דהלכות סוכה סימן כ״ב יש להסתפק ג״כ בגרסתו במשנה במילתיה דר׳ יהודה וז״ל שם העושה סוכה ע״ג סוכה התחתונה פסולה כמי שעשה סוכה בתוך הבית והעליונה כשרה בד״א שהתחתונה פסולה בשהיה גובה חלל העליונה עשרה טפחים או יתר והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי׳ ע״י הדחק אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי׳ ע״י הדחק אף התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יותר על עשרים אמה שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת ע״כ. והכריח הרב בכסף משנה דלא גרסי מלת אף בלשון הרמב״ם ז״ל אכן הרב בעל לחם משנה נדחק לקיים גירסת מלת אף בלשון הרמב״ם ז״ל ע״ש. ומינה נלע״ד דלהרמב״ם ז״ל אפשר דגריס מלת אף במילתיה דר׳ יהודה ויהיו שתיהן כשרות בתנאים הנזכרים חוץ מתנאי שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי׳ ע״י הדחק דלר׳ יהודה לא מיתכשרא העליונה ג״כ אלא אדרבא בתנאי שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות שלא ע״י הדחק כלל ואז שתיהן כשרות ונ״מ שאם הם סוכות גדולות וחצי הסוכה התחתונה מסוכך בסכך חזק והחצי ריקם מכל וכל העליונה מתכשרא בסכך החצי של התחתונה שהרי הוא חזק ודירת קבע שמיה והתחתונה מתכשרא בגג החצי של העליונה שהרי הוא בתוך עשרים לקרקעית התחתונה. ומן הירושלמי משמע דלא גרסי מלת אף דה״ג התם ר׳ יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה מה דיורין ממש או אפי׳ ראויה לדיורין מן מה דתנא חד סב קומי ר׳ זעירא ואפילו התחתונה כשרה לית בר נש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא הדא אמרה דיורין ממש ע״כ:

פורס עליה סדין מפני החמה וכו׳. פי׳ ר״ת ז״ל פירס עליה סדין כדי שלא תתייבש מפני החמה ואז תהא חמתה מרובה מצלחה ונמצא שקיומה והכשרה על ידי הסדין שאינו מניחה להתייבש וכן תחתיה מפני הנשר היינו שלא יפלו עלין ותהא חמתה מרובה מצלתה אבל חולקים אחרים עליו ומפרשים מתני׳ דהכא כפשטה אע״פ שאין הסדין מסייע להכשר סוכה כלל אלא שפירסה עליה כדי שלא תכנס בה החמה אפ״ה פסולה ור״ת ז״ל הוכיח דבריו ממתני׳ דבסמוך דהדלה עליה את הגפן וכו׳ וכתב עליו הר״ן ז״ל דלא מכרעא כמו שנכתוב בסמוך בשמו בס״ד וביד בפ״ה דהלכות סוכה סימן י״ז כ״ג כ״ד ובטור א״ח סי׳ תרכ״ז וסי׳ תרכ״ט:

או תחתיה מפני הנשר. דוקא מפני הנשר אבל לנאותה כשרה ולא תימא דאורחא דמילתא קתני ועיין בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ כ״ה:

אבל פורס הוא ע״ג נקליטי המטה. ירושלמי שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו פי׳ הרי״ף ז״ל כשם שאם הגביה אדם שתי זרועותיו כשהוא שוכב תחת הסדין ונעשה הסדין עליו כאהל אין בכך כלום כך אלו השני נקליטין שבאמצע המטה כמו זרועותיו הם חשובין ואין בכך כלום ע״כ. ופסק בטור שם סימן תרכ״ז דהני נקליטין לא מכשרינן בהו אלא דוקא כשאינם גבוהין עשרה אבל אם הם גבוהין עשרה אסור אבל הרי״ף והרמב״ם ז״ל לא כתבו חילוק זה וטעמם תירץ הרב המגיד ז״ל ע״ע שם. וכתב הר״ן ז״ל לפום מאי דאתמר בגמרא מסתברא דשלשה דינים הם כילה ונקליטין וקינופות כילה דלא קביעא לא מיתסרא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא שיש לה גג וגבוהה עשרה ונקליטין דקביעי טפי מכילה אע״פ שאין להם גג כל שהן גבוהין עשרה אין ישנים תחתיהן קינופות דקביעי ויש להם גג אפי׳ אין גבוהין עשרה אין ישנים תחתיהן ע״כ:

הדלה עליה וכו׳ בפירקין דף ט׳ ובירושלמי ר״פ קמא דעירובין ותוס׳ פרק כל שעה דף כ״ז ודפרק התכלת דף מ״ב:

ואת הדלעת ואת הקיסוס. בשני סמכין וכן הוא בערוך:

או סיכך על גבה [*) (הגה״ה וסיכך על גבה אית דגרסי על גבך ועי׳ במ״ש לעיל סי׳ ב׳ בשם הרז״ה ז״ל)]. וכתב הר״ן וכו׳ כלומר בין שקדם הסכוך כדקתני הדלה עליה בין שקדם האילן וסיכך עליו פסולה ואפי׳ חבטן בדליכא רובא דסכך כשר פסולה ואם היה סכך כשר הרבה מהן וחבטן כשרה באיזה מהן שקדם עכ״ל ז״ל:

פסולה. דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר רש״י ז״ל:

אם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה. עיין בפי׳ הרמב״ם ז״ל ובמה שפי׳ עליו בבית יוסף סי׳ תרכ״ו וגם בכסף משנה פ״ה דהלכות סוכה סי׳ י״ב שכתב שהוא מפרש חבטן ר״ל שקצצן וכתב אמתני׳ הדלה עליה וכו׳ אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה. עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותן ואז תהיה כשרה ע״כ וכן נראה ממה שכתב בהלכות סוכה הדלה עליה וכו׳ ואח״כ קצצן אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה ע״כ ועיין עוד שם. ועיין בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ קצ״ו: (הגהה מצאתי מוגה תלישה או שליפה דאי מחובר הוא מאי אהני טועה דאי תלוש הא קתני או וכו׳):

זה הכלל כל. ס״א ל״ג מלת כל:

דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ מסככין בו. כך היא הגרסא בהרי״ף ז״ל ובהרא״ש ז״ל אבל ברש״י ז״ל ראיתי שפירש ואין גדולו מן הארץ כגון עורות בהמה ואפי׳ לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה ואע״פ שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה ע״כ משמע מפירושו ז״ל שגורס הבבא האחרת ג״כ כל שהוא מקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו וכן בירוש׳ איכא תרי באבי. ולשון הרא״ש ז״ל הלכך אין מסככין בעורות דגדולי קרקע מיקרו אבל לא מיקרו גידולו מן הארץ כמו פסולת גרן ויקב ע״כ:

חבילי קש וכו׳. ביד שם פ״ה סי׳ י׳ ובטור א״ח סי׳ תרכ״ט וסי׳ תר״ל:

חבילי זרדים. מפ׳ בירוש׳ אין חבילה פחותה מכ״ה קנים תוס׳ ז״ל וכן הוא שם בהרמב״ם ז״ל אבל הר״ן ז״ל כתב ומוכח בגמ׳ דלא מיקרייא חבילה למיגזר בה הך גזרה בפחות משלשה ע״כ ועיין בהשגת הראב״ד ז״ל ותשובת מגיד משנה:

אין מסככין בהן. בגמ׳ מפ׳ ר׳ יוחנן טעמא דמתני׳ משום גזרת אוצר ומדרבנן שאם אתה אומר כן פי׳ להכשיר חבילה לסכך אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל ואפי׳ שם סוכה שאינה של חג אלא כבית דעלמא אבל חוטט בגדיש פסולא דאורייתא הוא משום תעשה ולא מן העשוי והיינו דהכא קתני אין מסככין בהם (הגהה והקשו תוס׳ ז״ל וא״ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתני׳ אין מסככין בו אע״ג דדיעבד נמי אינה סוכה אפי׳ מדאורייתא וי״ל דשאני התם דליכא למיטעי ע״כ) לכתחלה הוא דלא משום גזרת אוצר הא דאורייתא שפיר דמי והתם דקתני אינה סוכה אפי׳ דיעבד מדאורייתא נמי אינה סוכה וז״ל הר״ן ז״ל זרדים עשבים שאינם ראויין לאכילה. אין מסככין בהן אע״ג דקתני אין מסככין דמשמע לכתחלה אה״נ דאפי׳ דיעבד פסולה והכי מוכח בגמ׳ אלא דתנא הא לאשמועי׳ דאפי׳ במסכך לכתחלה לשם סוכה עסיקינן ואפ״ה מיתסר משום גזרה ואפי׳ ר׳ יהודה דלית ליה גזרת תקרה כדאיתא לקמן במתני׳ דמסככין בנסרים הלכך בהך גזרה דחבילה מודה דהא שכיחא וההיא לא שכיחא דלא עביד איניש לישב בסוכת תקרה של נסרים שבנאן לביתו ולשהותן בלא מעזיבה:

ואם התירן כשרות דכיון דלא אסירי אלא משו׳ גזרה דחבילה כשהתירן לא מחלפי שאין אדם מייבש חבילה מותרת ואיכא מ״ד דאע״ג דאסור לסכך בתחלה בחבילין אפ״ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה כדמוכח לקמן גבי נסרים דאע״ג דלכתחלה אין מסככין בנסרים אפ״ה בסוכה שהיא עשויה כבר סגי לי בפקפוק דכיון דמחזיר עליה לבטלה ליכא למיגזר שמא ישב בסוכה של תקרה אחרת שהיא עשויה כבר עכ״ל. ונראה דגרסי׳ ואם התירן כשרות וכמו שכתבתי בלשון פי׳ הר״ן ז״ל ול״ג וכולן שהתירן כדאיתא בקצת נוסחאות דבשלמא בסיפא שייך למיתני וכולן כשרות לדפנות דקאי אכולהו פסולי סכך דתנן בפירקין אבל הכא בבא דהתירן דלא קאי ודאי אלא אחבילין דמשתעי בהו שפיר טפי למיגרס ואם התירן וכן הוא ג״כ בקצת נוסחאות מדוייקות וגם בירוש׳. וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקו. ואי גרסי׳ וכולן אפשר שבא לרמוז לנו שאם היתה סוכה גדולה שהיו עליה כמה חבילות והתירן כולן כשרות אבל אם נשאר אחת שלא התירה פסולה כל הסוכה שמא יישן תחתיה ולאו אדעתי׳ וכשהתירן כולן מיהא כשרות ולא גזרינן מרבוי החבילות שמא ישכח אחת מהן בלי התרה כך נלע״ד:

וכולן כשרות לדפנות בתר דסיים למיתני כל מינין הפסולין לסכך וקתני עלייהו כללא זה הכלל כל דבר וכו׳ קתני חבילי קש וחבילי עצים וכו׳ כלומר דאע״ג דגידולן מן הארץ וגם לא מקבלי טומאה אפ״ה אין מסככין בהן מן הטעם שאמר ר׳ יוחנן כדכתיבנא והשתא קתני דכל הנזכרים בין המקבלין טומאה בין שאין גידולן מן הארץ וכ״ש חבילי קש וכו׳ כשרים לדפנות וכ״ש נסרים דקתני בהו בתר הכי פלוגתא לסכך דכשרין לדפנות והדר תני דאפי׳ מי שסיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ או בדבר המקבל טומאה אם הניח ריוח ביניהן מעט יותר מכמותן כשרה ובתר הכי קתני החוטט בגדיש וכו׳ שהסוכה נעשית מלמטה מלמעלה ומפתחה לתוכה משום דדמיא להמשלשל דפנות מלמעלה למטה כך נלע״ד:

מסככין בנסרים כו׳ ביד שם פ׳ חמישי סי׳ ז׳ ומייתי לה בגמ׳ פ׳ לולב הגזול דף ל״ז ומוכח משם דצריך לומר דלר׳ יהודה הני נסרים הם דוקא של ד׳ מינין שבלולב דהא איהו ס״ל התם דאין כשר לסכך אלא הכשר ללולב וקרא דעזרא דכתיב עלי זית ועלי עץ שמן היינו לדפנות: ואיתא נמי בפירקין דף ט״ו ובטור א״ח סי׳ תרכ״ט:

בסוף פי׳ ר״ע ז״ל מה לי לישב תחת תקרת ביתו. אמר המלקט ולפי זה סיפא דמתני׳ דקתני נתן עליה נסר וכו׳ ובלבד שלא יישן תחתיו דברי הכל היא וכשמואל דס״ל דסכך פסול באמצע פוסל בד׳ טפחים ובמן הצד פוסל בד׳ אמות אוקימנ׳ להאי נסר בגמ׳ בשנתנו מן הצד ומש״ה כשרה. וז״ל הר״ן ז״ל וכגון דיהביה אצל דופן וסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד׳ אמות דאמרי׳ דופן עקומה ותמהני אמאי נקט במן הצד אטו דדינא דדופן עקומה והא לקמן קתני לה בהדיא במתני׳ בבית שנפחת ונ״ל דרבותא אשמעי׳ דסד״א כי גזרינן גזרת תקרה ה״מ בסוכ׳ שכולה נסרי׳ ומיפסלא כולה דדמיא לתקרה אבל סוכה שיש בה שיעור הכשר סד״א לא גזרי׳ בה גזרת תקרה ויהא מותר ליישן תחת הנסר קמ״ל ע״כ: ואיתא בפירקין דף י״ז ועיין מה שכתבתי בזה לקמן ר״פ הישן:

תקרה שאין עליה מעזיבה וכו׳ וביד שם פ״ה סי׳ אי ובטור א״ח סי׳ תרכ״ו וסי׳ תרל״א. ופי׳ רש״י ז״ל סתם תקרה בנסרים שיש בהן ארבעה ר׳ יהודה אומר ב״ש אומרים וכו׳ פי׳ רש״י ז״ל ר׳ יהודא אומר ב״ש וב״ה נחלקו בדבר זה והשתא משמע בש״א תרתי בעינן פקפוק ואח״כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ובה״א או מפקפק או נוטל ואין צריך לתת פסל ע״כ:

ור״מ אומר וכו׳ כדפי׳ ר״ע ז״ל ובגמ׳ פריך בשלמא ב״ה טעמייהו משום תעשה ולא מן העשוי אי מפקפק עביד ליה מעשה אי נוטל אחת מבינתים עבד בה מעשה אלא ב״ש מאי טעמייהו דבעי תרתי אי משום תעשה ולא מן העשוי בחדא סגיא אי משום גזרת תקרה בנוטל אחת מבינתים סגיא ומשני לעולם משום גזרת תקרה הוא דאית להו דאין מסככין בנסרים והכי קאמרי אע״פ שמפקפק לא מהני פקפוק אלא נטילת אחת מבינתים דאיכא מעשה מעלייא וגזרת תקרה בטלה לה והאי דקאמרי מפקפק הכי קאמרי המפקפק לא הועיל ונוטל אחת מבינתים ופרכינן אי הכי ר״מ היינו ב״ש ומשני ה״ק ליה ר״מ לר׳ יהודה לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה דב״ה כוותי ס״ל דאין מסככין בנסרים ולא מהני פקפוק ולפי זה על כרחין בין רישא דמסככין בנסרים וכו׳ פלוגתייהו משום גזרת תקרה ובין סיפא בהאי מתני׳ בהא נמי פליגי אלא דר׳ יהודה הוא דקא מייתי לה טעמא למילתיה וה״ק ליה ר׳ יהודה לר״מ אמאי קא אסרת בנסרים לעיל משום גזרת תקרה האי סברא לב״ש הוא דאית להו גזרת תקרה אבל ב״ה לא גזרו ומשני ליה ר״מ לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה כלל: ובגמ׳ מפ׳ דלשמואל דאמר דפלוגתא דר״מ בשאין בנסרים ד׳ אבל אם יש בהם ד׳ ד״ה פסולה אע״ג דודאי סתם תקרות בני ד׳ הן וקמכשר הכא ר׳ יהודה אליבא דב״ה בהאי פליגי ר״מ ור׳ יהודה בבטולי תקרה דר׳ יהודה ס״ל בטולי תקרה לב״ש צריך ליטול מבינתים דאע״פ שמוכיח שבקי בתעשה ולא מן העשוי הואיל והתחיל לעשות מעשה לשם סוכה שהרי פקפק אפ״ה גזרי ב״ש וב״ה סברי כיון דבטלה ע״י הפקפוק והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למיגזר ופי׳ רש״י ז״ל ור״מ לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרין וע״י פסל שבינתים מתכשרא ולשמואל דס״ל סכך פסול באמצע בד׳ מיתוקמא בסוכה בת שמנה אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל עד אמצעה מהאי גיסא וחוזר ומתחיל מצדה השני ונותן נסר תחלה ואח״כ פסל וכן עד אמצעה הוו להו שני פסלים באמצעה והן של ח׳ טפחים ואיכא הכשר סוכה ונסרים שבה לא פסלי לה דאמרי׳ דופן עקומה עד הפסלים האמצעיים ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה א״נ ס״ל כרב דאמר סכך פסול בין מן הצד בין מן האמצע בד׳ אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד עכ״ל ז״ל וכתבו תוס׳ ז״ל דהדין עמו וכו׳ ועיין בהר״ן ז״ל:

ה״ג ר״מ אומר נוטל אחת מבינתים ואינו מפקפק פי׳ שאינו מועיל הפקפוק וכדכתיבנא והספרים שכתוב בהן ואינו צריך לפקפק טעות הוא: וכתב ה״ר יהוסף ז״ל שמצא הגרסא בכל הספרים ר׳ יהודא אומר משום ב״ה או מפקפק או נוטל אחת מבינתים ובש״א מפקפק ונוטל אחת מבינתים ע״כ:

המקרה סוכתו בשפודין ואיתא בפ״ק דעירובין דף ט״ו וביד שם פ״ה סי׳ ט״ז ובטור א״ח סי׳ תרכ״ט וכתוב שם בבית יוסף ומשמע דבשפודים של עץ מיירי דאי בשל מתכת תיפוק לי מפני שאין גדולו מן הארץ פי׳ ואמאי נקט התם רבינו יעקב ז״ל טעמא משום דהוי דבר המקבל טומאה וכן נמי נוכל לפרש להר״ן ז״ל שפירש ושפודין מקבלין טומאה ע״כ ואיתה נמי שם בסימן תרל״א:

או בארוכות המטה בכ״ף גרסי׳ לה ומפ׳ בגמ׳ כגון קצרה ושתי כרעים או ארוכה ושתי כרעים דמיטמאין בפני עצמן דראוין לסומכן בצד מקום גבוה ולהטות הנסרים או החבלים עליהם וליישן על גביהן כדתנן אליבא דרבנן בספי״ח דמס׳ כלים וכמו שכתבתי שם:

אם יש ריוח ביניהן וכו׳ לשון ר״ע ז״ל עד הוי פרוץ כעומד ופסול. אמר המלקט כרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה ושם בפ״ק דעירובין סי׳ ח׳ כתבנו דהלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וא״כ קשיא הלכתא אהלכתא וז״ל תוספות יום טוב [ע״ש]:

החוטט בגדיש נטל וכו׳ לשון ר״ע ז״ל עד אבל אם היה בו חלל טפח במשך שבעה אורך ורוחב וכו׳. אמר המלקט ובהא ניחא דלא תיקשי ברייתא דקתני הרי זו סוכה אמתניתין. וביד שם פ״ה סי ט׳ ובטור א״ח סי׳ תרל״ה והגיה ה״ר יהוסף ז״ל לעשות לו סוכה וכו׳:

המשלשל וכו׳ שבת פ׳ הזורק דף צ״ז ובעירובין פ׳ כיצד משתתפין דף פ״ו וכתב רש״י ז״ל שם ואם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה הכא בסיפא לא גרסי׳ אם גבוהות מן הארץ אלא אם גבוהות עשרה טפחים ובטור או״ח סי׳ תר״ל: ופירשו רש״י והר״ן ז״ל כל מלמעלה למטה קרוי שלשול: ומשמע מסוגיית התלמוד לפי רוב הגרסאות חוץ מרש״י ז״ל לפי מה שכתב גרסתו הרא״ש ז״ל דהא דקתני מתני׳ המשלשל לשון דיעבד לאו דוקא דה״ה לכתחלה גבי הא דאמר אבימי מחצלת ד׳ ומשהו מתרת בסוכה משום דוכן היכי עביד תלי לה באמצעיתה פחות משלשה למטה ופחות משלשה למעלה וקמ״ל דאמרי׳ תרי לבוד ופירש הר״ן ז״ל וכגון שהיתה גבוהה עשרה ואם גבוהה י״א צריכה מחצלת חמשה ומשהו ואם גבוהה י״ב צריכה מחצלת ששה ומשהו אבל כל שהוא גבוה מי״ג ועד עשרים אמות עושה מחצלת ז׳ ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לקרקע ואע״פ שהסכך גבוה מהמחצלת לא איכפת לן כיון דאיכא מחיצה עשרה עכ״ל ז״ל: וביד שם פ״ד סי׳ ד׳ ועיין במ״ש שם מגיד משנה על מה שכתבתי בשם הר״ן ז״ל שלשונו ז״ל שם קשה מאד לע״ד:

ר׳ יוסי אומר בשם וכו׳ לשון ר״ע ז״ל עד דסבר מחיצה תלויה מתרת. אמר המלקט בעירובין פ״ח תנן ר׳ יהודה אומר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם ובגמרא הכא והתם א״ר יוחנן ר׳ יהודה בשיטת ר׳ יוסי אמרה דאמר מחיצה תלויה מתרת ולא היא וכו׳ כדכתיבנא התם בס״ד:

הרחיק את הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה דאויר פוסל בשלשה אפי׳ מן הצד. ומכחן אני אומר ומפרש דהא דאמרינן שבסכך פסול מן הצד אמרינן דופן עקומה להכשיר עד ד׳ אמות היינו דחשבינן לסכך כאילו הוא מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה ובאוירא ליכא למימר הכי ואיני מפ׳ רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך פסול ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה דא״כ גם גבי אויר נמי נימא הכי רש״י ז״ל:

בית שנפחת וכו׳ ועיין ר״פ דלקמן. ונראה דהאי בית או האכסדרא אינם מסוככים במעזיבה ולא בשום דבר המקבל טומאה או שאין גידולו מן הארץ רק בקורות ולוחות שאין ברחבן אפי׳ שלשה דלדברי הכל כשרה וכמו שמתבאר מן הצריכותא שאכתוב בסמוך בס״ד וביד שם פ״ה סי׳ י״ד ובטור א״ח סי׳ תרל״ב:

אם יש מן הכותל לסכוך ד׳ אמות פסולה פחות מבאן כשרה כך מצאתי מוגה אבל לא משמע כן בריש פירקין דף ד׳ דהתם דייק הא פחות מכאן כשרה: וכן גם כן בירושלמי בפירקין ובריש פרק ג׳ אכלו דגרסינן התם הכי הא פחות מכאן כשרה מהו ליישן תחתיו התיב ר׳ יצחק בן אלישב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו אף הכי נמי משלים בסוכה ואסור ליישן תחתיו ע״כ: ובגמ׳ גרסינן דרש ר׳ יהודה בר אלעאי בית שנפחת וסיכך על גביו כשרה אמר לפניו ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי רבי פרש כך פי׳ אבא ד׳ אמות פסולה פחות מד׳ אמות כשרה:

העושה סוכתו כמין צריף. תוס׳ שבת ר״פ חבית ובגמ׳ בפרקין דף ז׳ וביד שם פ״ד סי׳ ז׳ ופי׳ רש״י ז״ל צריף כך של ציידין שאורבין בה את העופות ועשוי ככורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד. וכתבו תוס׳ ז״ל בכה״ג מיירי דלאחר שמשך השפוע בגובה עשרה איכא עדיין במשך סוכה רוחב ז׳ דבענין אחר לא מכשרי רבנן דהא בעינן גובה עשרה במשך שבעה ואפשר דכשיש שם משך שבעה בגובה עשרה שאף תחת השפוע שאין גבוה עשרה כשרה כיו״ן שי״ש ב״ה זיי״ן ברוח״ב (הגהה מלות אלו הרשומות ליתנהו בקצת דפוסים גם בהרא״ש ליתנהו). מידי דהוה אפסל שיוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף דלעיל דמכשרי בקנים היוצאים מלפני הסוכה עכ״ל ז״ל ומסיים בה הרא״ש ז״ל וז״ל מידי דהוה אפסל היוצא מן הסוכה וכיוצא בזה שנינו בפ׳ שביעי דאהלות כל שפועי אהלים כאהלים אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד באצבע טומאה באהל כלים שתחת שפוע טמאים טומאה תחת השפוע כלים שתחת האהל טמאים טומאה באהל היינו מקום שיש בו לרבע טפח ע״ט אלמא חזינן כשיש בשפוע לרבע בו טפח על טפח חשיב כולו אהל ואפי׳ במקום שאין בו טפח על טפח ע״כ. גמ׳ תנא מודה ר׳ אליעזר שאם הגביה מן הקרקע טפח או שהפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה מאי טעמייהו דרבנן שפועי אהלים כאוהלים דמו ופי׳ רש״י ז״ל שאם הגביה מן הקרקע טפח אתרויהו קאי אמרי׳ לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף וניכר הצריף שהוא גג וכיון שיש בו שיעור אהל בזקיפה הוו אהל או אם הרחיקה וכו׳ אסמכה על הכותל קאי אם הרחיק ראש הסמוך לכותל מכותל טפח והיתה סמוכה על יתדות אמרי׳ לבוד ממנה ולכותל ובשוה ולא בשפוע והוא הגג. שפועי אהלים כאהלים אע״פ שלא הגביה ולא הרחיקה כשרה ע״כ:

בפי׳ ר״ע ז״ל אא״כ יש לה גג טפח היינו כמו שפירשתי שהגביה מן הקרקע טפח או שהרחיק מן הכותל טפח וכתבו בתוס׳ דהיינו כגון שעשה בטן זקוף טפח והישיב עליו ראשו של שפוע למטה וכן הרחיק מן הכותל טפח שעשה בסמוך לכותל סכך רחב טפח וסמך עליו ראש השפוע העליון ומתוך לשון הקונטרס משמע דאותו טפח שהגביה והרחיק אפי׳ הוא אויר כשרה דנחשב כסתום מטעם לבוד וקצת משמע כן בירוש׳ ע״כ בקיצור. ובטור א״ח סימן תרל״א. ותמהתי שמצאתי שהגי׳ ה״ר יהוסף ז״ל מחצלת קנים ומחצלת גדולה עשאה וכו׳:

מחצלת קנים גדולה. מחצלת קנים קשה היא ואינה נוחה למשכב עשאה למשכב הואיל ויחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה לסכוך אינה מקבלת טומאה דלאו כלי היא. ובגמ׳ רמי סתמא אסתמא בין במילתיה דת״ק בין במילתיה דר׳ אליעזר ואסקה רב פפא דבקטנה כולי עלמא ל״פ דסתמא לשכיבה פי׳ הר״ן ז״ל קטנה כדי שכיבה וכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה היא לכשישכב בה הזב וכיון שכן מעתה אינה ראויה לסכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו כי פליגי בגדולה ת״ק סבר סתם גדולה לסכוך ואינה ראויה לקבל טומאה אפי׳ ישכב בה הזב (הגהה פי׳ משום דאומרים לו עמוד ונעשה את מלאכתנו שצריכין אנו לסכך בה) דמיוחדת לשכיבה בעינן ות״ק ה״ק מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה הא סתמא לסכוך וסיפא דקתני לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה בקטנה מיירי ומש״ה קתני דדוקא כשעשאה בפי׳ לסכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה ואין מסככין בה ור׳ אליעזר אמר דאחת גדולה ואחת קטנה סתם עשייתה לשכיבה עד שיעשנה בפירוש לסכוך והלכתא כת״ק דסתם גדולה לסכוך עכ״ל הר״ן ז״ל. וביד פ״ה דהלכות סוכה סי׳ ב׳ ו׳. וכתב שם ואם יש לה קיר אפי׳ גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קבול ואפי׳ ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים והוא מן הברייתא דבגמ׳ ומן הרב אלפס ז״ל. וגם הביאה למתני׳ בפכ״ה דהלכות כלים סי׳ י״ג ובטור א״ח סי תרכ״ט ומצאתי בהגהת הר״מ איסרלן ז״ל שם בשלחן ערוך סי׳ תרכ״ט גבי קטנה סתמא עומדת לשכיבה אא״כ עשאה לסכוך כתב הוא ז״ל דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסכוך. וגבי אם היא גדולה סתמא עומדת לסכוך אא״כ עשאה לשכיבה כתב דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה ע״כ. והיא דעת הרא״ש ז״ל. וכתבו תוס׳ ז״ל לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן דילפי׳ ממשכן פ׳ במה מדליקין ע״כ. ותימא הוא מה שכתבו הטעם משום טומאת אהלים דהכא לא בעינן דוקא טומאת אהלים דהא כל דבר שמקבל טומאה מאיזה טומאה שתהיה פסול לסכך בו וכן הקשה עליהם בספר תוספת יום טוב וכתב עוד דהא פשטא דמתני׳ משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן ע״כ:

ר׳ אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה. נראה (דכן) גרסי׳ תוס׳ ז״ל וכן הגיה ה״ר יהוסף ז״ל וזה לשונם בפסחים פ׳ כיצד צולין דף פ״ה והיכא דאיכא פלוגתא או קאי אקרא דרך להזכיר פשוט קודם כההיא דר״פ בתרא דר״ה א״ל אחד יבנה ואחד כל מקום וכו׳ כלומר כמו שפשוט לך שתוקעין ביבנה כך כל מקום שיש בו ב״ד וכן בבבא קמא פ׳ הפרה אחד החופר בור שיח ומערה דקאי אקרא דכתיב בור וכן בסוטה פ׳ משוח מלחמה אחד הבונה ואחד הלוקח וכו׳ וכן בפ״ק דסוכה גבי אחת גדולה ואחת קטנה ע״כ וגם בפ׳ שני דכתובות דף כ׳ איתה למילתייהו דתוס׳ ז״ל וגם בפירקי׳ דף כ׳ האריכו עוד ודחו קצת מן הראיות שהביא רש״י ז״ל דבמתני׳ גרסי׳ אחת קטנה ואחת גדולה ודבגמרא גרסי׳ בפרכא דפרי׳ אחת גדול׳ ואחת קטנ׳ מיבעי ליה וגם בר״פ דם חטאת שאריכו ע״ש גם ר״פ ר׳ ישמעאל דמנחות ומלתא דר׳ אליעזר איתה נמי בברייתא בפרקא דף ט״ז: