כל הזבחים שנתערבו וכו׳. תוס׳ פ״ק דפסחים דף ט׳ ודפ׳ הנשרפים דף ע״ט. וביד בפ״ג דהלכות איסורי מזבח סימן י״ב ובפ״ד סימן י״ב ובר״פ ששי דהלכות פסולי המוקדשין וסימן ב׳ ג׳:

אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. בגמרא פריך תנינא חדא זימנא בר״פ ששי דמסכת תמורה כל האיסורין לגבי מזבח אוסרין כל שהן ומשני צריכן דאי מהתם ה״א ה״מ לגבוה אבל להדיוט מותרין ברעייה ופדייה דלא איירי התם באיסורי הנאה אבל הני דלהדיוט נמי לא חזו בפדייה דהא באיסורי הנאה נתערבו אימא ניבטלו איסורי הנאה ברובא שלא ימותו אלא ירעו וימכרו דלא חמור דין הדיוט כולי האי קמ״ל ימותו ואי מהכא ה״א הני הוא דאיסורי הנאה נינהו אבל הנך דלאו איסורי הנאה נינהו אימא קיל איסורייהו וניבטלו ברובא ואפילו לגבוה קמ״ל ופריך דלאו איסורי הנאה נמי הא תנא ליה הכא ולמה ליה למיהדר ולמיתנייה התם ומשני מי קתני במתני׳ גבי רובע ונרבע בכמה הן אסורין בתמורה הוא דקתני אוסרין כ״ש דאי ממתניתין דילמא בטלי במאה או במאתים דאחד ברבוא דקתני במתניתין לאו עלייהו קאי ופריך וניתני הא דתמורה ולא ניתני הא דזבחים ומשני תקנתא איצטריכא ליה דהתם אוסרין בכ״ש תני ולא תקנתא והכא תני תקנתא ירעו עד שיסתאבו וכו׳ והדר פריך דהדיוט נמי הא תנא בכמה דוכתי במס׳ ע״ז ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע״ז וכו׳. אפה בו את הפת וכו׳. דאיסורי הנאה לא בטלי ברובא ומיתסרי להדיוט ולמה ליה למיתנייה הכא בחטאות המתות ושור הנסקל ומשני צריכי דאי מהתם ה״א ה״מ חולין אבל קדשים אימא ליעביד להו תקנתא דליבטיל איסורא ברובא דהא מדאורייתא כל איסור ברובא וירעו כי היכי דלא נפסדינהו לגמרי ואי מהכא ה״א ה״מ לגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא לא כלומר אבל מידי דהדיוט כגון חולין דקילי אימא ניבטלו ברובא קמ״ל וז״ל הסוגיא אשר שם ר״פ כל האסורין עם פירש רש״י ז״ל אשר שם אוסרין כל שהן מאי קמ״ל דלא בטלי ברובא תנינא כל הזבחים וכו׳ אפילו אחד ברובא ימותו כולן ומשני איצטריך סד״א התם הוא גבי חטאות המתות ושור הנסקל דאיסורי הנאה נינהו ומש״ה חשיבי ולא בטלי אבל הני דמתני׳ דהכא רובע ונרבע דמותרין באכילה להדיוט דבהכי עסיקינן שרבע או נרבע על פי עד א׳ או על פי הבעלים אימא ליבטלו ברובא קמ״ל מתני׳ דכל האסירין דלא. ובזבחים גרסינן תו ואי אשמעינן הא דתמורה ה״א הכא הוא דלגבוה מאיסי ומש״ה לא בטלי וירעו עד שיסתאבו ויאכלם ההדיוט אבל מילתא דלהדיוט נמי אסירא אימא ליבטיל קמ״ל התם ימותו דאפילו לגבי הדיוט לא בטיל דלימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו ויאכלם הדיוט. ופרכינן ורובע ונרבע נמי תנינא התם בזבחים דירעו עד שיסתאבו ויביא וכו׳ ומשני חדא בחולין וחדא בקדשים מתניתין דכל האסורים מיירי בנתערבו כשהן חולין ואח״כ הקדישן וההיא דזבחים מיירי בנתערבו כשהן קדושים דהתם קתני כל הזבחים וצריכי דאי אשמעינן גבי קדשים משום דמאיסי אבל גבי חולין דלא מאיסי בשעת תערובת דלא שייך בהו חלק גבוה אימא ליבטלו וכי מקדש להו קדשי שפיר דהא כבר איבטיל ליה איסור וליקרבו קמ״ל ופרכינן ובחולין נמי תנינא דאפילו בחולין ממש לא בטלו ברובא בעלי חיים וכל הנך דחשיבי וכדתנן בפ׳ בתרא דע״ז ואלו אסורין ואוסרין כ״ש יין נסך וע״ז וכו׳ ומשני צריכי דאי אשמעינן התם ה״א משום דאיסורי הנאה הוא דלא בטלי אבל הכא דלאן איסורי הנאה ה״א דליבטלו ואי אשמעי׳ הא ה״א משום דלגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא אפילו איסורי הנאה ליבטלו ברובא קמ״ל ופרכינן התם בגמרות כתיבת יד ומ״ש לענין תערובת קדשים במתני׳ דכל הזבחים דקתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי איסורי הנאה כגון חטאות המתות ושור הנסקל ואיסורי אכילה כגון טרפות ובתערובת חולין במסכת ע״ז אפסיק ותני איסור הנאה לחוד בפ׳ בתרא במתניתין דואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וכו׳ ואיסור אכילה תני לחוד שם בפ׳ שני ואלו שאין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עו״ג וכו׳ ומשני משום דהתם בפ׳ בתרא דע״ז קאי גבי יין נסך ובעי לפרושי איסוריה דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה לחוד והכא נמי גבי זבחים משום דבעי לפרושי האסורין לגבוה תנא כל דאסורין לגבוה לגבי מזבח דדמו ליה דבין איסורי הנאה בין איסורי אכילה אסורין לגבוה ע״כ והדר פריך הכא בגמרא וניבטלו ברובא דהא כתיב אחרי רבים להטות ומסיק רב אשי בעלי חיים חשיבי ולא בטלי וכתב הר״ן ז״ל בפ׳ גיד הנשה דף תשי״ד אבל משום בריה לא כיון שאין אסורו מעצמו מתחלת ברייתו כגון גיד הנשה וכיוצא בו ע״כ והדר פריך בגמרא ונכבשינהו דנניידו פירש יכופו אותם שינדו דלא להוי קבוע ומשני גזרה משום קבוע דילמא אתי למימשך ולמנסבינהו חד חד כי לא ניידי דה״ל קבוע וכמחצה על מחצה וליכא למיסמך ולמימר מדרובא פריש. ואמר רבא אפילו בדיעבד אי אקריב לא הורצה ואע״ג דגבי עירוב קנים תנן ברפ״ג דמסכת קנים דבכהן שאינו נמלך מחצה כשר ומחצה פסול אע״ג דבנמלך אמרינן התם בפ״ק דכולן ימותו ההיא כמ״ד ב״ח אינם נדחין ותנא דמתניתין אליבא דרבא הוא ר׳ יהודה דס״ל בעלמא ב״ח נדחין. תו משמע בגמ׳ דלרב דאמר גבי טבעת של ע״ז שנתערבה בק׳ טבעות אם נפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן דתלינן לומר דהך דע״ז הוא דנפל הה״נ דבמתניתין כיון דמת א׳ מהם הותרו כולן דאמרינן דאיסורא מית כיון דמדאורייתא בכל מילי ברובא בטלי ובלבד שיקריב אלו הנותרים שנים שנים וכמו שפירש ר״ע ז״ל בסמוך בסימן ה׳ וביד פי״ו דהלכות מאכלות אסורות סימן ז׳. ובטור י״ד סימן ק״י. ועיין בהר״ן ז״ל פ׳ גיד הנשה דף תשי״א ע״א ותוסיף לקח טוב:

שנעברה בו. בדלי״ת ואית דגרסי לה ברי״ש אבל ודאי עבירה ברי״ש אבל התם בפ׳ עגלה ערופה בברייתא דף מ״ו ודאי שנעבדה בהן עבודה גרסינן בדלית תרויהו כדמוכח התם בגמרא וכדפירש שם רש״י ז״ל וכדפי׳ ג״כ בספר קרבן אהרן רפ״ז דפ׳ אמור ואיתא בפ׳ האומר דקדושין דף ס״ו:

או שהמית. אית דלא גרסי מלת או וכן מוכרח מפירש רש״י ז״ל שהעתיק כבר ר״ע ז״ל דמפרש ואזיל מאי היא כגון וכו׳:

או על פי הבעלים. בפי׳ ר״ע ז״ל דקיי״ל מן הצאן להוציא את הנוגח ע״כ אמר המלקט פירש ויו דומן הצאן להוציא וכו׳ וביד פ״ג דהלכות איסורי מזבח סימן ו׳:

ובטרפה. בגמרא בעי האי טרפה ה״ד אי דידע לה ליתי ולישקלה ואי לא ידע לה מנא ידע דאיערב ומשני ר׳ ירמיה כגון דאיערב בולד טרפה ור״א היא דאמר בס״פ ששי דתמורה ולד טרפה לא יקרב ע״ג המזבח. ואיכא תו תרי שנויי אחריני דדבי ר׳ ינאי אמרי כגון דאיערב נקובת הקוץ שהיא כשרה ומום נמי לא הוי דהדר ברי בדרוסת הזאב ור״ל אמר דאיערב בנפולה וקסבר ר״ל דלית לה בדיקה דאפילו אם עמדה צריכה מע״ל ואפילו אם הלכה צריכה בדיקה לאחר שחיטה שאין זו בדיקה. וכתבו תוס׳ ז״ל בפ׳ כ״ש דף כ״ט והא דאמרינן בפ׳ התערובות נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה וכו׳ בכלאים וטרפה ירעו עד שיסתאבו וימכרו והשתא ע״כ ימכרו לכלבים דלישראל טרפה אסירא ליה א״ש אפילו למ״ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דהא דאין פודין היינו היכא דלא חזי לאכילה אבל הכא חזי לאדם אם היו נכרין דהא ר׳ עקיבא שרי בבכורות לזמן עו״ג על הבכור ובזבחים פ׳ טבול יום מוכח שר״ע אוסר בכור טרפה ב״מ להאכילו לכלבים שאפילו העור אסור כשנמצא טרפה קודם הפשט והיכא דשרי לישראל איתקש לצבי ואיל ע״כ וכתבתיו ג״כ לקמן פ׳ ט״י סימן ד׳:

ויביא בדמי היפה שבהן. ביד פ׳ שני דהלכות איסורי מזבח סימן י׳:

קדשים בקדשים מין במינו וכו׳. עד סוף סימן ה׳ פ׳ ששי דהלכות פסולי המוקדשין סימן ד׳ ה׳ ו׳ ז׳ י״ד ט״ו ט״ז כ׳ כ״א כ״ב. ואיתה בתוס׳ פ׳ כל הגט דף כ״ט ובפ׳ כל המנחות באות מצה דף ס״ב:

בפירש ר״ע ז״ל מין במינו חטאת בחטאת עולה בעולה וכו׳. כתב עליו ה״ר יהוסף ז״ל פירש זה אינו נראה דא״כ לא הל״ל לשם מה שהוא על כן נראה דרוצה לומר כגון תודה ואיל נזיר שיש להם דין אחד או זבחי שלמי צבור ואשמות ודו״ק ע״כ:

לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. כצ״ל ופירשו תוס׳ ז״ל לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי ע״כ. משמע דאפילו מלות לשם מי שהוא לא יאמר ולפי מה שכתבתי בסמוך בשם הר״ר יהוסף ז״ל משמע דלא גריס מי אלא מה:

מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן. כתב רש״י ז״ל ונ״ל דלא גרסינן וימכרו אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה וכו׳ ובתחלת חלולן יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת על אלו וכל מקום שהן שלמים יהיו מחוללין כל אלו ויביא מאלו עולה ומאלו שלמים ותדע דלא גרסינן ליה דהא נתערבו בבכור ובמעשר דקתני נמי וימכרו אי אפשר דהא תנן במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום וילפינן לה בבכורות דהאי לא יגאל לא ימכר הוא אלא ה״ג ירעו עד שיסתאבו ויאכל כבכור וכמעשר ע״כ:

חוץ מן החטאת עם האשם. גרסינן. בגמרא פריך מ״ש חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי ופרקינן איכא שעיר דהוא חטאת והוא זכר ומיערב בעולה ומקשינן חטאת ואשם נמי מ״ט לא מיערבי דהא איכא שעיר נשיא ופרקינן משום דהאי שער והאי צמר. ומקשינן פסח ואשם נמי לא מיערבי דפסח הוא בן שנה דכתיב שה תמים זכר בן שנה ואיל הוא בן שתי שנים והיכי קאמר במתניתין דיכולין להתערב דהא לא מפיק אלא חטאת ואשם ופרקינן איכא אשם נזיר ואשם מצורע דכתיב בהו כבש וסתם כבש בן שנה הוא ואיבעית אימא איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה:

אשם שנתערב וכו׳. ס״פ מי שהיה טמא ובירושלמי פ׳ שני נדרים:

ירעו עד שיסתאבו. אית דל״ג ליה וכן הוא שם ס״פ מי שהיה טמא וכן משמע ג״כ מפירוש רש״י ז״ל ורמזו ר״ע ז״ל שכתב אלא ירעו ויסתאבו וימכרו כדאמרן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו ע״כ וכן הוא שנוי בפירוש בת״כ פ׳ צו פרשה ד׳ במלתיה דת״ק וע״ש בספר קרבן אהרן. וגם בתוי״ט כתב דכן נראה דל״ג ליה מדלא קתני נמי וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן וכו׳ ע״כ:

ר״ש אומר וכו׳ ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. נראה דר״ש לא חייש לטעמא דאין מביאין קדשים לבית הפסול וכן לקמן בפ׳ עשירי לא חייש וכן בכמה דוכתי לא חייש וכמו שכתבתי בפ״ח דשביעית סימן ז׳ והכי מוכרח מן הגמרא דאפילו לכתחילה אית ליה מביאין קדשים לבית הפסול דס״ל מוטב להביא קדשים לבית הפסול ולמעט באכילתן מלנתקן לרעייה:

חתיכות בחתיכות. אם נתערבה חתיכת קדשי קדשים בחתיכה של קדשים קלים עכ״ל רעז״ל אמר המלקט וזמן אכילתן שוה כגון תודה בחטאת ואשם דשניהם ליום ולילה או חתיכה וכו׳ יאכלו כתמור שבהן ובהא רבנן מודו דליכא תקנתא דהא תתיכות הם:

אברי חטאת וכו׳. פרק התכלת דף מ״ח:

אברין באברי בעלי מומין ר׳ אליעזר אומר וכו׳. בפירקין דף ע״ד ומשמע התם דס״ל כחנן המצרי דס״ל דאפילו שחוטין אינם נדחין. ואיתה בתוס׳ פ׳ בכל מערבין דף ל״א ובפ׳ שני שעירי דף ס״ד ובפ׳ הישן דף כ״ד ובפ׳ גיד הנשה:

כרעים של אחד מהם. אית דגרסי כרעו של אחד מהם. ובגמרא רישא דמתניתין דקתני דבבשר חטאת פליגי רבנן וקתני נמי אברין באברי בעלי מומין לר׳ אליעזר לא יקרבו אא״כ קרב א׳ מהם קודם שנמלך דלא כי האי תנא דתניא ר׳ יהודה אומר לא נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים על אברי חטאת שנתערבו באברי עולה שיקרבו ברובע ונרבע שלא יקרבו על מה נחלקו על אברי עולה תמימה שנתערב באברי בעלת מום שר״א אומר יקרבו ורואה אני אברי בעלת מום למעלה כאילו הן עצים וחכמים אומרים לא יקרבו ובעי בגמרא מ״ש רובע ונרבע דלא חזו בעלת מום נמי לא חזו ומסיק אלא טעמיה דר׳ אליעזר מום בם דמשמע כשהן בפני עצמן הוא דלא ירצו הא ע״י תערובת ירצו ורבנן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ור׳ אליעזר מבם בהם ורבנן בם בהם לא דרשי ופרכינן אי הכי רואה אני הא רחמנא אכשריה ומשני לדבריהם קאמר להו לדידי רחמנא אכשריה לדידכו אודו לי מיהת בשר בעלי מום כעצים דמי מידי דהוה אבשר חטאת דאודיתו לי בה ברישא דיקרב לשם עצים ורבנן הכא מאיסי התם לא מאיסי:

דם שנתערב במים. פ׳ הקומץ רבא דף כ״ב ובפ׳ כסוי הדם דף פ״ז ותוס׳ פ׳ הגוזל קמא דף ק׳. וביד כולה מתניתין עד סוף סימן ח׳ פ׳ שר דהלכות פסולי המוקדשין סימן כ״ב כ״ג:

אם יש בו מראה דם כשר. וה״מ כשנפלו המים לתוך דם של קדשים אבל אם נפל דם של קדשים לתוך מים אמרינן קמא קמא בטיל עכ״ל ר״ע ז״ל אמר המלקט ולענין כיסוי הדם אינו כן דאין דיחוי אצל מצות אלא בדבר קדושה כדכתבינן בפ׳ כסוי הדם בס״ד:

נתערב בדם בהמה או בדם החיה. חיה ממש וי״מ חיה בהמה בחייה שיצא ממנה דם הקזה תוספות חיצוניות. וז״ל תוס׳ אחרות נתערב בדם וא״ת כ״ש בדם החיה וי״ל דלהידיעך כחו דר׳ יהודה תנייה ע״כ גליון:

נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאילו הוא מים. והא דאמר רבא בגמרא אמור רבנן מין במינו ברובא כתבו תוס׳ ז״ל דהיינו דלא כתנא דמתניתין דאית ליה רואין אפילו דם בדם. עוד הקשו תוס׳ ז״ל וא״ת דם בהמה וחיה היכי זריק ליה למזבח נהי דאמרינן רואין אותו כאילו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ״מ מים גמורין לא הוו ולא בטל ממנו שם חולין והעלו דלמאן דאמר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא גם העלאתן לאו דאורייתא ושרי להעלותן והוכיחו זה מפרק ואני:

ר׳ יהודה אומר אין דם וכו׳. פ׳ כל הפסולין דף ל״ה ודף ל״ו ובפ׳ תנוקות דף ע״א. ובגמ׳ בברייתא אמרה ר׳ יהודה משום ר״ג דאין דם מבטל דם לעניין זריקה וכסוי הדם ואין רוק טהור מבטל רוק הזב. ואין מי רגלים טהורים מבטלין מי רגלים של זב. וכתבו תוס׳ ז״ל דש דפעמים רואין מן המבטל כגון במתניתין שנתערב בדם בהמה. נתערב ביין ופעמים מן הבטל גבי ההיא ברייתא דקתני דלי טמא שהוא מלא יין לבן וחלב והטבילו רואין אותו כאילו הוא יין אדום ופעמים דאמרינן רואין להחמיר כי ההיא דדלי ופעמים להקל כגון במתניתין דמכשרינן ליה לזריקה וי״ל דהכל תלוי בבטל דבשביל המיעוט שלא יתבטל רואין המיעוט או הרוב בין להקל בין להחמיר ע״כ:

נתערב בדם פסולין. תוס׳ פ׳ המזבח מקדש דף פ״ז:

בדם פסולין. כגון ברובע ונרבע או בנשחט חוץ למקומו או חוץ לזמנו:

ישפך לאמה. דגזרינן דילמא אתי לאכשורי דם פסולין בעינייהו וכן דם התמצית והאי דלא גזרינן הכי בנתערב בדם בהמה או בדם החיה משום דחולין בעזרה לא שכיחי אבל פסולין שכיחי ובדם התמצית ת״ק סבר דפעמים שכיחי להיות רבים על דם הנפש:

בדם התמצית. תוס׳ פ׳ כל הפסולין דף ל״ד ודפ׳ התכלת דף מ״ח:

ר׳ אליעזר. ביוד:

דם תמימין בדם בעלי מומין. אית דל״ג מלת תמימים דודאי בהכי מיירי. וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקה וכתב כן מצאתי וכן נ״ל נכון דהא כולה מתניתין איירי בתמימים וכן גרסינן נמי לעיל אברין באברי בעלי מומין ונ״ל לפ׳ דהא דקאמר דם בדם ולא קאמר סתם בדם הוא משום דבעי למימר כוס בכוסות ע״כ:

ישפך לאמה. דמילתא דשכיחא היא וישפך לאמה גזרה שמא ירבה עליו ויכשירהו:

ר׳ אליעזר אומר אם קרב וכו׳. כצ״ל. ולא הכשיר ר׳ אליעזר אלא שני כוסות אבל אחד אחד לא ומאי חוץ מאחד מהם דאמרי רבנן זוג אחד וכמו שפירש ר״ע ז״ל במחלוקתם באברים:

בסוף פי׳ ר״ע ז״ל אימא לא צריכא. אמר המלקט ואי אתמר בהא בהא קאמרי רבנן אבל בהא אימא מודו ליה לר״א צריכא. וביד כולה מתניתין עד סוף סימן י״א פ׳ שני דהלכות פסולי המוקדשין סי׳ י״א י״ב י״ג:

הניתנין למטה וכו׳. תוס׳ פ׳ קבלה דף כ״ו:

ורואה אני את הניתנין למעלה. ס״א את התחתונים למעלה:

ואם לא נמלך ונתן כשר. דהא ניתן ממנו למעלה עכ״ל ר״ע ז״ל אמר המלקט דסברי יש בילה ויחזור ויתן למטה ור׳ אליעזר נמי לר״ל ולרבא ס״ל דיש בילה אבל לרב אשי ס״ל דאין בילה והא דמכשר ר׳ אליעזר אפילו לכתחילה ליתן למעלה ולחזור ליתן למטה לאו משום דיש בילה דלאו בבלול בכוס אחד פליגי אלא כשנתערב כוס של עולה בכוס של חטאת וקאמר ר׳ אליעזר יתן משני הכוסות למעלה ומשני הכוסות יחזור ויתן למטה ורואין את דם הכוס של העולה הניתן למעלה כאילו הוא מים ורבנן לית להו רואין ומ״מ מתניתין דלא כר׳ יהודה דתניא א״ר יהודה לא נחלקו ר״א וחכמים על דם חטאת שנתערב בדם עולה שיקרב לד״ה דאפילו רבנן אית להו רואין ברובע ונרבע שלא יקרבו על מה נחלקו על דם תמימים שנתערב בדם בעל מום שר״א אומר יקרב דהא כתיב מום בם ודרשינן מום בם כלומר בעיניה הוא דלא ירצו הא ע״י תערובת ירצו ורואה אני את דם בעל מום על המזבח כאילו הוא מים ורבנן דרשי למום בם להא עבר מומם ירצו ור׳ אליעזר מבם בהם ורבנן בם בהם לא דרשי. תו גרסינן בגמרא אמר ר״ל לא שנו דפליגי רבנן עליה דר׳ אליעזר ואמרי ישפך לאמה אלא שנתערבו דם החטאת בדם העולה לפני מתן דמים דבההיא פסלי רבנן דלית להו רואין ואסור לשנות את מקומן לתת את העולה למעלה מן החוט מפני הכשר חטאת אבל סוף חטאת שנתערבה בתחלת עולה פירוש שנתערבו שירי חטאת בתחלת עולה אין כאן מחלוקת ויתנם למטה מן החוט דמקום תחלת מתן דם עולה כשר לשיירי חטאת ויזרקם לקיר המזבח ומאליהם שותתין ליסוד ואין כאן שנוי מקום ור׳ יוחנן ואי תימא ר׳ אלעזר אמר עדיין היא מחלוקת אף בסוף חטאת ותחלת עולה דלאו חד מקום הוא דשיריים צריכין איצטבא שישפכם ע״ג היסוד ממש העשוי כאיצטבא ולא יזרקם לקיר הזקוף כמשפט העולה הלכך אף בסוף חטאת ועולה ס״ל לרבנן דישפך לאמה ולר׳ אליעזר דאית ליה רואין כשר:

הניתנין מתנה אחת וכו׳. פ׳ המוצא תפילין דף ק׳. ובפ׳ ראוהו ב״ד דף כ״ח. ובירושלמי ס״פ המוצא תפילין ובפ׳ אלו עוברין:

מתן ד׳ במתנה אחת. היינו שתים שהן ד׳ כגון עולה או שלמים דלמטה דאי ד׳ ממש כגון חטאת אמאי ניתן מתנה אחת לר׳ יהושע הא רבנן סברי ישפך לאמה לפי שזה למטה וזה למעלה. תוס׳ ז״ל. אלא כשהוא עצמו. אבל עכשיו דאגב זריקת הדם של מתן ד׳ הוא נזרק הוי לשם מים וליכא משום בל תוסיף:

לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא עצמו. אבל כשהוא מעורב לא:

א״ל ר״א כו׳. וראיתי שמחק ה״ר יהוסף ז״ל שלש מלות לו השנויות במשנה אמר לו ר׳ אליעזר אמר לו ר׳ יהושע אמר לו ר׳ אליעזר על פי רוב הספרים אמנם אמר לו ר׳ יהושע האחרון לא מחקה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דגרסינן הכא לו ע״כ:

הניתנין בפנים וכו׳ ישפכו לאמה. דלא אמרינן רואין וכו׳ לשון ר״ע ז״ל עד כיון דאיכא חטאת ואשם שאם נתערב וכו׳. אמר המלקט כן מצאתי הלשון כיון דאיכא חטאת ואשם שאם נכנס דמן לפנים פסולין לר׳ אליעזר כדקתני סיפא דמתניתין אם נתערב דמים בדמים הפנימיים וכו׳:

נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר. וכגון דיהיב דמים הפנימיים בחוץ לשם מים דאי לאו הכי היאך חוזר ונותן בפנים והלא כבר נתכפר לשמואל לפי מה שפירשתי בגמרא לעיל פ׳ שני דמזבח חיצון לדמים הפנימיים כמקומו דמי וכי ה״ג מיירי סיפא בפנים וחזר ונתן בחוץ שהכניס דמים החיצונים לשם מים וקצת קשה אמאי פסול כשמכניס לשם [מים] דלכפר כתיב י״ל דכיון דאיערוב בדמים הפנימיים ואינהו אתו לכפר הבאה לכפר איכא ואשר יובא לכפר קרינן ביה תוס׳ וריב״א ז״ל:

שהיה ר׳ עקיבא אומר כל הדמים וכו׳. פ׳ המקבל דף קי״ד ובפ״ק דזבחים דף י״א. ועיין בספר קרבן אהרן רפ״ח דפ׳ צו:

וחכמים מכשירין. בכל הקרבנות חוץ מחטאת החיצונה דמפסלה משום וכל חטאת אשר יובא וכו׳ לשון ר״ע ז״ל אמר המלקט מדמה אתא למעוטי ולא דם האשם ור׳ אליעזר סבר דמה למעוטי בשרה ורבנן סברי דם דמה דרשינן ור׳ אליעזר סבר דם דמה לא דרשינן ולרבנן להכי אתקש אשם לחטאת דמה חטאת טעונה סמיכה כדכתיב וסמך ידו על ראש החטאת אף אשם טעון סמיכה:

חטאת שקבל דמה בשני כוסות וכו׳. ירושלמי פ׳ כיצד צולין דף ל״ה ע״א. וביד פ״א דהלכות פסולי המוקדשין סימן ל״ה ובפ׳ שני סימן ט״ו ט״ז:

ר׳ יוסי הגלילי מכשיר בחיצון. לתת ממנו מתנותיו והקרבן כשר:

וחכמים פוסלין. דכתיב אשר יובא מדמה ואפילו מקצת דמה מדלא כתיב את דמה עכ״ל ר״ע ז״ל. אמר המלקט ור׳ יוסי הגלילי סבר דהאי קרא בחטאות הפנימיות שדמם נכנס לפנים מצוה כתיב ואמר קרא שאם אירע בהן פסול ישרפו אבית הבירה בעזרה ולא חוץ לשלש מחנות כמצותן בכשרותן כדכתיב בהאי קרא בקדש באש תשרף שתהא שריפתם בקדש וליתן לא תעשה על אכילתן בין כשרין בין פסולין כדכתיב לא תאכל דבמקומן לא נאמר לאו על אכילתן וכתבו כאן אבל פסול דחצונה שנכנס דמה לפנים מהן לא הובא את דמה נפקא ליה והתם כוליהו משמע. ועיין בספר קרבן אהרן פ׳ צו פ״ח:

מקום שהמחשבה פוסלת בחוץ לא עשה את המשואר כיוצא מקום וכו׳ כך צ״ל:

נכנס לכפר אע״פ שלא כפר פסול דברי ר׳ אליעזר. נראה דר׳ אלעזר גרסינן בלי יו״ד. וכן הוא שם בירושלמי. ובגמרא בברייתא יהיב טעמא דר׳ אלעזר יליף לכפר דאשר יובא מדמה מלכפר דוכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר ומזהיר שפורשין מן ההיכל בשעת הקטרה מה להלן בבאו לכפר משמע מתחלת ביאת המכפר הוזהרו חבריו לפרוש הלכך לכפר ועדיין לא כיפר משמע אף כאן אשר יובא מדמה לכפר מתחלת הבאתה ע״מ לכפר משמע שנפסל הלכך אע״פ שלא כפר ור״ש יליף מהכא נאמר כאן לכפר ונאמר להלן ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר וגו׳ מה להלן בשכפר הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא אף כאן כשכפר ובהא פליגי דר׳ אליעזר סבר דנין חוץ מחוץ פירש דם חטאת החיצונה שהכתוב מלמדך שתעמוד בחוץ ולא יכניסוה לפנים מאדם זה שהכתוב מזהירו שיעמוד בחוץ ואין דנים חוץ מפנים פירש מפר יום הכפורים שהבאתו מצוה לפנים ור״ש סבר דנין בהמה מבהמה פירש חטאת החיצונה מחטאת פנימית ואין דנין בהמה מאדם:

ר׳ יהודה אומר וכו׳. פ׳ כל הפסולין דף ל״ו:

אם נכנס שוגג כשר. בגמרא דייק הא מזיד פסול כשכפר וכר״ש או אפילו בשלא כפר וכר׳ אלעזר ופשיט דבשכפר וכר״ש סבירא ליה דיליף מלכפר דבפר החטאת. וע״ש בספר קרבן אהרן:

שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא. בפ׳ כל שעה דף ל״ד כתבו תוס׳ ז״ל דר׳ יהושע ס״ל דזריקה מועלת ליוצא כר׳ עקיבא דריש מעילה דאמר זריקה מועלת להוצאת בשר מידי מעילה וכ״ש להרצאה דהא וכו׳ ע״ש: