א) מיהו הנך ג׳ אופנים הם ג׳ אוקימתות בש״ס (זבחים ע״ד ב׳). ואילה״ק לאוקימתא קמייתא ובתרייתא, דאוקמא למתניתין בדרוסה ובולד טריפה, שוודאי כל התערובות אסור להדיוט, א״כ מה מהני ירעו דאמר במתני׳. הרי גם כשיוממו יהיו אסורים להדיוט, וגם לפדותן אז לכלבים א״א דהרי קיי״ל (רמב״ם פ״ב מאסמ״ז ה״י) אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים. י״ל דה״מ בעינא, אבל קדשים שהוממו שנתערבו. דמדאו׳ בטלים ברוב, מותר לפדותן לכלבים. א״נ דמתני׳ אתיא כמ״ד דפודין הקדשין להאכילן לכלבים (ועי׳ תוס׳ זבחים דע״א ב׳). וכל זה פירשתי ע״ד רש״י שם (יע״ש). והא דלא פי׳ באוקימתא קמייתא דש״ס דמוקי למתני׳ שנתערב דרוסה בנקובות הקוץ, כגון שניקבו כולן לחלל הבהמה, וכדמשמע לישנא דנקובת הקוץ, ולא נקט חבולת הקוץ, אלא וודאי בשניקבה לחלל מיירי. דאותן שנקבו בקוץ כשירה ע״י שיבדוק בפנים הבני מעיים נגד הנקב, אבל הדרוסה שניקבה לחלל טריפה אליבא דכ״ע כשנתנקבה לחלל, דזיהרא מקלי קלי גם לבני מעים, ולא מהני בדיקה (כחולין נ״ג ב׳) ולהכי ירעו עד שיסתאבו וכו׳ כלעיל. י״ל חדא דהא תינח אליבא דבעה״ג ורמב״ם (פי״א משחיטה), דס״ל דכל שניקבו ע״י קוץ לחללה מהני בדיקה בבמ״ע נגד הנקב. אבל אנן הא קיי״ל דכל שניקב לחללה, אפילו ע״י קוץ, גם לדינא דש״ס אין לה בדיקה נגד במ״ע (כרש״י חולין נ״ג ב׳ ד״ה בקוץ, ורא״ש שם, ובי״ד נ״א ס״א). ותו דגם לרמב״ם ובעה״ג א״א לאוקמינהו כן, דהרי גם אם לא נתערב דרוסה בין נקובות הקוץ, כיון דנקובות הקוץ עכ״פ צריכין בדיקה, מדיש בהן חשש טריפות אמרינן הקריבהו נא לפחתך, והיו בל״ז צריכים לרעות עד שיסתאבו, וכמ״ש רש״י בנפולה שנתערבה. מיהו רש״י אזל לשטתיה, דס״ל [חולין נ״ג ב׳ ד״ה דרוסה], דספק דרוסה. משהאדים הבשר מבחוץ תו לית לה בדיקה. ואי לית בה אדמימות בחוץ אע״ג שהאדים הבשר בפנים, כשרה, דמדלא האדים מבחוץ, תלינן דלא נדרסה, והאדמימות בפנים אומצא דאסמיק הוא. וכך הבין הש״ך [סי׳ נ״ז סקל״ו] דרש״י הכי ס״ל דסגי בבדיקת חוץ. ואילה״ק ממ״ש רש״י שם ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ. נ״ל דר״ל שאין מקום הדריסה ניכר בלי בדיקה, אז צריך לבדוק יפה גבה וכו׳. ואדרבה משם מוכח כן, דמדהזכיר רש״י מתחלת דבריו מלת בחוץ, ואח״כ בד״ה צריך לבדוק לא הזכיר רש״י מלת בפנים, ש״מ שפיר דצריך לבדוק דקאמר היינו בחוץ, וכמו שהתחיל רש״י בדבריו. אולם לתוס׳ (חולין נ״ג ב׳ ד״ה דרוסה) , דס״ל דאפילו דרוסה שהאדים הבשר מבחוץ או לא האדים מבחוץ, יש לה בדיקה בפנים. י״ל דמצי סברי הכא כרש״י דמיירי הכא שנחבלו כולן שלא לחללה, וא׳ מהן היתה דרוסה, ואפ״ה אין להקשות לדידהו דלמה ירעו, ישחטו כולן לזבחים ויבדקום, דהרי לתוס׳ מהני בדיקת פנים. י״ל דמדיש בהו חשש טריפות, וצריכים בדיקה בפנים אמרינן גבייהו הקריבהו נא לפחתך, וכמש״ל בשם רש״י בנפולה שנתערבה. אבל הקשה הש״ך שם לתוס׳ דס״ל דבדרוסה גם בלא האדים הבשר מבחוץ, צריכה בדיקה בפנים. א״כ מה דוחקיה דר׳ ינאי בש״ס הכא לאוקמא למתני׳ שנתערב נקובת הקוץ בדרוסה, והרי בכה״ג מצי למדחי לתרוציה, דמידע ידיע, דהנדרס חבלתו משוכה ע״י קריעת הצפורן ונקובות הקוץ נקובתו עגול, וכדדחיק הש״ס באמת לתרוציה. [מלבד הדוחק שבתירוץ ר׳ ינאי, שיהיה צריך לאוקמא שכל בהמות הקדשים נתנקבו ע״י קוץ], טפי הו״ל לר׳ ינאי לאוקמא למתני׳, דמיירי בדרוסה שאין מקום הדריסה ניכר בה בחוץ, או שהיא שאר ספק דרוסה, שנתערב בין בהמות קדשים שלימות, ומדלא מצי למבדקינהו מבחוץ רק אחר שחיטה להכי ירעו. אע״כ כרש״י דס״ל דכל שאין אדמימות ניכר מבחוץ, כשרה וא״צ תו בדיקה בפנים, ולהכי לא מצי לאוקמא למתני׳ בהכי, דא״כ היו כולן כשרות. עכת״ד הש״ך. ואין לתרץ קו׳ הש״ך, דלהכי לא אוקמא ר׳ ינאי למתני׳ בגוונא שאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ. וצריכה בדיקה מבחוץ אחר הפשטה, דא״כ אינה רק ספק טריפה, ומדנקטה מתני׳ מלת טריפה, משמע שהיא וודאי טריפה. ליתא, דא״כ ק׳ נמי למאי דמוקי למתני׳ דמיירי בנפולה. והרי נפולה ג״כ אינה רק ספק טריפה, וצריכה בדיקה. אמנם תמהני מאד, הרי גם לרש״י ק׳, דעכ״פ הו״ל לאוקמא למתני׳ שניקבה ע״י מחט דק נגד הסימנים או במקום אחר לתוך חלל הגוף, דלרש״י [חולין נ״ג ב׳ ד״ה בקוץ], מדניקב לחלל הבהמה והמחט דק, להכי גם מדינא דגמ׳ אינו מועיל בדיקת הבמ״ע נגד הנקב, והכי קיי״ל וכמש״ל. ולפיכך מדהיה מקום הנקיבה דק. לא ניכר מקום הנקב מבחוץ, ועי״ז נאבדה זו בין שאר בהמות קדשים שלימות, וקתני במתני׳ שפיר שירעו כולם. ובכו״פ רצה לתרץ קו׳ הש״ך, דאילו הוה מוקי למתני׳ בספק דרוסה, היה כל התערובות מותר להקריב, מדבכל חד שיקריב איכא ס״ס, ספק שאין כאן דרוסה בהחערובות, ואת״ל שיש, עכ״פ שמא זה הנקרב אינו הדרוסה. ואת״ל בנפולה נמי איכא ס״ס כה״ג. והיכא מוקי לה הש״ס בנפולה. י״ל דבנפולה מדאיכא לברר ע״י בדיקת פנים שלא נתרסקו אבריו, כל דאיכא לברר לא שרינן בס״ס. משא״כ בדרוסה הרי ליכא לברר ע״י בדיקה, דאימר דנדרס בסימנים ושמא במקום נקב קשחיט. אבל בנפולה הרי א״צ לבדוק הסימנים (כי״ד נ״ח ס״ג). כך תוכן כוונתו אף שלא בירר בדבריו כן. אולם אם כי דבר חכמה אמר, אעפ״כ יש ג׳ תשובות בדבריו (א) דאנן קיי״ל (בי״ד סי׳ ק״י ס״ט) דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, והספק הראשון איסור דאו׳ לא הוה ס״ס. (ב) דאנן קיי״ל (שם ברמ״א) דאפילו אפשר לברר איסורא ע״י טרחא, שרינן מכח ס״ס. (ג) דוקא לעניין נקב אמרי׳ אימא במקום נקב קשחיט ולא יהא ניכר אחר שחיטה, משא״כ בספק דרוסה דחיישינן שמא האדים בפנים גם אחר שחיטה מצי למבדק שפיר (כרש״י חולין מ״ב ב׳ ד״ה ההוא). ואין להקשות לרש״י שם עכ״פ שמא האדים רק עור החיצון, וא״א להכיר מדכולו אדום, ויהיה מחלחל ויורד, כדאמרינן לרש״י בגוף (שם נ״ג ב׳). י״ל דה״מ היכא דאיכא ריעותא. אבל הכא דלא משכח ריעותא לא חיישינן לה. ותו דע״כ גם לתוס׳ צ״ל דיש לוושט בדיקה בפנים ולא חיישינן שמא במקום אדמימות קשחט. דהרי תוס׳ ס״ל (שם נ״ג ב׳ ד״ה דרוסה), דלכל ס׳ דרוסה יש בדיקה בפנים, והאיך יבדוק הסימנים שמא במקום אדמימות קשחט. ודוחק לומר דמיירי בידוע שלא דרס במקום הסימנים. אע״כ דגם לתוס׳ לא חיישינן בדרוסה בסימנים אימא במקום אדמימות קשחט. ועוד רצה הכו״פ הנ״ל לתרץ קו׳ הש״ך בכמה אופנים. ובמח״כ שכולם לא עלו לו יפה למשגיח מחלונות ומציץ מחרכים. ול״מ נלפע״ד לתרץ קו׳ הש״ך לתוס׳ דמדקתני במתני׳ טריפה, משמע שנתערב עם א׳ מי״ח טריפות שנזכרו ריש אלו טריפות. משא״כ ספק טריפה לא נזכרת שם כלל. וכ״ש ספק דרוסה לא משתמע ממתני׳ כלל, והרי רב ושמואל פליגי [חולין נ״ג א׳] אי חוששין לספק דרוסה, ומשמע שם (מרש״י ד״ה מקום), דלרב כל שלא ניכר בה רושם דריסה מבחוץ, כשרה, ואע״ג דקיי״ל דחוששין לספק דרוסה כשמואל עכ״פ מדלא מייתי ראיה לשמואל ממתני׳, משמע וודאי דספק דרוסה אינה בכלל דרוסה דנקט שם במתני׳. ולכה״פ י״ל דר׳ ינאי רצה ליישב גם אליבא דרב דס״ל אין חוששין לספק דרוסה. משא״כ בדאוקמא בנפולה, אע״ג דג״כ רק ספק טריפה הוא, עכ״פ נזכר ספק שלו במתני׳, דהרי כל נפולה רק ספק טריפה הוא. וגם למאי דאצטריך לאוקמא בנפולה שהולכת, דאל״כ א״א שתתערב ולא תוכר, ואפ״ה ס״ל דצריכה בדיקה, עכ״פ הרי כל שצריכה בדיקה בנפולה כבר נזכרת במשנה, מדהזכיר נפולה ודו״ק. אמנם אילה״ק למה ירעו עד שיסתאבו, לשהינהו י״ב חודש, וכשימות א׳ מהן נאמר שזהו הטריפה מדלא חי י״ב חודש, ויהיו האחרים מותרים. ואי״ל דמדרבים הם חיישינן דאתא בהו לידי תקלה [כחולין נ״ג ב׳]. ליתא. דהרי הכא ישהינהו עד שיוממו. אע״כ דבקדשים שנמסרו לרעיה, בדיל מניה ולא חיישינן לתקלה. ודוחק לומר, דלהכי באמת נקט שנתערב דרוסת הזאב, דהאי מלת זאב מיותר לגמרי, אלא בעי לגלויי דבבהמה דקה מיירי, דיש לזאב דרוסה אצלה, כריש אלו טריפות, והרי רוב הנקרבים. מבהמה דקה הם בני שנה, שכשרים רק תוך שנתה, ואם שהו אח״כ ירעו, ולפיכך לא סגי להו שישהו יב״ח. ותו הא תינח לר׳ ינאי דמוקי לה למתני׳ בדרוסת הזאב שנתערב בנקובת הקוץ, והרי לדידיה בל״ז לא ק׳ קושיתינו שישהינהו יב״ח, דהרי ר׳ ינאי ס״ל [נדה דכ״ד א׳] דטריפה חיה, וא״כ לא מהני שהוי יב״ח. וכ״כ למאי דאוקמא ר׳ ירמיה דמתני׳ מיירי בולד טריפה שנתערב, גם לא ק׳ לשהינהו יב״ח וכלעיל, דליתא דהרי קיי״ל (י״ד נ״ז סי״ח) שבולד טריפה לא מהני שהוי. אלא לריש לקיש דמוקי לה בנפולה שנתערבה, ק׳ לשהינהו יב״ח ויבורר איזה טריפה ויקריבו השאר. ואי״ל דס״ל דבע״ח נדחין, וכיון שנתקו תוך שנתן אדחו לגמרי, דא״כ דגם בהא ס״ל דלא כהלכתא. דהרי קיי״ל דבע״ח אינן נדחין (כרמב״ם פט״ו ממעק״ר ה״ד), וא״כ אדמהדרו ליה בש״ס כולהו כר״ל לא אמרו, מדאמר דלא כהלכתא, דסבירה לן הלכה א״צ בדיקה, נהדרו ליה מדס״ל דלא כהלכתא לעניין בע״ח אינן נדחין. אמנם נ״ל דהא דמהני שהוי, היינו רק בספק טריפה, שכשיתקיים נימא דהוברר הדבר שכשרה הוא. אבל וודאי טריפה שנתערב בכשרות אע״ג דנמי כל אחת ספק טריפה הוא מכח התערובות, כי הכא, אפ״ה לא מהני שהוי להחזיק ע״י מיתת האחת שהאחרות כשרות. דאין הוכחה להאחרות מדחיו, דהרי בוודאי טריפה לא מהני שהוי (כי״ד נ״ז י״ח). מה אמרת. מדמתה האחת, וודאי היא היתה הטריפה, ליתא, דוכי כשרה א״א שתמות. ובהא מתורץ גם קושית תוס׳ חדשים כאן, שהקשה למה נדחק הש״ס לתרוצי ג׳ תרוצים דלא כהלכתא, וכדאמרן, הו״ל לתרוצי דמיירי שנתערב בין בהמות הקדשים בהמה שהלעיטה חלתית. דקיי״ל שהיא טריפה מדוודאי ניקבו בני מעיה (כחולין נ״ח ב׳). והניח בצ״ע. ולדברינו הנ״ל מיושב שפיר, דאע״ג דבכה״ג, אפילו מדינא דש״ס לא מהני בדיקה, מדוודאי רובן מנקבין. אפ״ה לא ימלט שיש מיעוט שלא יתנקבו מחלתית. ולהכי לפע״ד לא גרע מדרוסה וודאית דאף לדידן דלא בקאינן בבדיקתה, אפ״ה מהני גבה שהוי יב״ח, וכשיתקיימו כולן יהיו כולן כשרים להקרבה. ומכ״ש לרפ״ח [י״ד מ׳ סק״ה], שכתב דאכלה חלתית טריפה רק מדסופה לנקוב. א״כ כשיתקיימו יב״ח חזינן דלא הוה סופן לנקוב. וא״כ למה קאמר מתני׳ [רפ״ח דזבחים] דירעו, לשהינהו יב״ח. אבל יש להקשות לרש״י, דל״ל למימר דנפולה אסור להקריב על סמך שיבדקנו, משום הקריבהו לפחתך, דאינו רק דברי קבלה, וכן הביא רש״י הכתוב הזה לענין הבאת חטאת כחושה [מנחות דס״ד א ד״ה אפי׳], וזהו הפסוק שהביא הש״ס [חולין ד״צ ע״ב, וסוכה ד״נ ע״א], ולמה לא הביא הש״ס ורש״י הקרא דכתוב בספר אורייתא דמשה. ממבחר נדריך, וכדמייתי הש״ס הילפותא מהך קרא ביומא [דל״ד ב׳]. ואת״ל דדוקא כשאין חסרון או מום בגוף הדבר, רק שאפשר להביא מובחר יותר, שייך ללמוד ממבחר נדריך. אבל כשיש גנאי בגוף הקרבן שייך טפי למילף מהקריבהו לפחתך. עכ״פ תיפק ליה מדיש בה חשש טריפה פסול להקרבה, מדמעטיה קרא דכתיב מן הבקר להוציא הטריפה, וכל אשר יעבור, ולא טריפה שלהבא לא תעבור, ועוד יש קרא ממשקה לישראל מהמותר וכו׳, וכל הג׳ הילפותות צריכי, חד לטריפה מהבטן. וחד לנטרפה ואח״כ הוקדשה, וחד להוקדשה ואח״כ נטרפה [כמנחות ד״ו ע״א]: ואפי׳ נדחוק ונאמר דכל הנך ילפותות אסמכתא בעלמא נינהו (כרכ״מ פ״ב מאס״מז), עכ״פ אסורא דאורייתא איכא. וגם קמעייל חולין בעזרה (כחולין פ״ה ב׳), והרי חולין בעזרה דאורייתא, (כרכ״מ פ״ב משחיטה ורלח״מ שם), והכא ממ״נ אי נטרפה ואח״כ הוקדשה, הרי לא חל עלה קדושה כלל כספ״ב דתמורה (דף י״ז א׳), ובכה״ג הו״ל חולין גמורים, שאפילו רק להכניסן לבד בעזרה אסור (כתוס׳ ביצה דף כ׳ ע״ב ד״ה והביא). ואי מיירי הכא בהוקדשה ואח״כ נטרפה, הרי אע״ג דקדיש קדושת דמים, וכל הקדוש קדושת דמים מותר להכניסו לעזרה, עכ״פ לשחטו או לעשות בו מעשה כעין הקרבה אסור (כתוס׳ מנחות דף פ׳ ע״ב ד״ה וכי, וערמ״למ פ״ב משחיטה ה״ג). ונ״ל דכל שיש רוב כשרות, דבטל מדאו׳, וגם איכא למתלי בכל חדא וחדא שהוא מהרוב, ליכא חשש טריפות והבאת חוליו בעזרה. תדע. דוכי גרע האי רובא דאיתא קמן מרוב כשרות דעלמא דליתא קמן, ואפ״ה סמכינן עלה ומקריבין כל בהמה ולא חיישינן שמא טריפה היא ויכניסוה חולין לעזרה. א״נ דרש״י נקט הך טעמא משום הקריבהו וגו׳, לאשמעינן דאפילו ימצאנה כשרה לאחר שחיטה, אפ״ה אסור להקריבה משום שהיתה צריך בדיקה. והקריבהו וגו׳. דמה״ט אפילו בדיעבד פסול [כרמב״ם פ״ב מאסו״מז ה״י]:

ב) אב״י דברי רבינו הרמב״ם בפירושו כאן, הם כחידה סתומה. וע״כ נאות לפע״ד להביאן עם הפירוש הנלע״ד. וז״ל ומה שאמר שנים, ר״ל עניין המשנה שהוא פי שנים (כלומר, שהמשנה דרשה מלת שניהם, כאילו הם ב׳ מלות, שנים והם). וכאילו חלק הדיבור כשחלק הנסתר (נ״ל מלת חלק בקמץ תחת החית. ור״ל כאילו נחלקה המלה, ועי״ז יעמוד מלת הנסתר הם שהוא גוף הנסתר, בפני עצמו]. ודרש אותו, לפיכך אסר שניהם [ר״ל ודרש התנא גם המלה שלימה כמו שהיא באמת כתובה. שניהם, להורות שיאסרו שניהם ולא ארבעה]. וסמך עניין שנים ועניין הם [ר״ל התורה הדביקה והעמידה מלת שנים ומלת הם זה אצל זה, אף שכל א׳ מורה על עניין בפני עצמו]⁠ן. עוד יש לי הצעיר קו׳ ארכ״מ פ״ד מאיסורי מזבח הי״ח ד״ה נשתנה, שתמה ארמב״ם שהשמיט הדרש של הם ולא ולדותיהן ולא זכיתי להבין, דהרי הרמב״ם הביא דין זה פ״ג הי״ב דכולן וולדותיהן מותרים למזבח. וצ״ע, עכ״ל. בני הרב שליט״א:

ג) וראיתי בספר של גדול הדור א׳*), שמקרוב יצא לאור, שהקשה דאי נימא דהיא וולדה נרבעו, א״כ יהיה אסור לבעול אשתו מעוברת. דשמא מעוברת היא מנקיבה ויהיה כבא על בתו. ותירץ הגדול ההוא, דאז הוה כבא על פחותה מבת ג׳ דאינה בכלל ביאה כלל ואסור רק משום משחית זרעו, וכיון דביאת מעוברת אינו בכלל משחית זרעו, להכי שרי אפילו לכתחילה. עכ״ל. ואמינא דבמח״כ הגדול ההוא, כד ניים ושכיב רב אמר להדא מלתא, מלבד דלא ידענא למה שתק רב מלהקשות נמי דלמא מעוברת מזכר, והו״ל כבא על הזכר. והו״ל נמי לתרוצי דכמו דבפחותה מבת ג׳ שנים יש הלמ״מס דאין ביאתו ביאה (כנדה דף מ״ה א׳). כ״כ בזכר נשכב, פליגי רב ושמואל (סנהדרין דף נ״ד ב׳), דלשמואל סגי לחיוביה להבועל בשיהיה הנבעל בן ג׳ שנים, דיליף מדכתיב משכבי אשה, לגלויי ששוה דינו כאשה, ולרב צריך שיהיה הזכר הנשכב בן ט׳ שנים, דבפחות מכן, מדליתא בשוכב ליתא בנשכב. ור״ל לפע״ד דכמו דט׳ שנים של שוכב גופיה הלממ״ס הוא כמו ג׳ של קטנה, כ״כ בנשכב מ׳ שנים שלו הלממ״ם הוא. וקיי״ל כרב [כרמב״ם פ״א מביאה]. מיהו בין למר או למר הרי חזינן דכל שלא הגיע להשיעור שנים שצריך גלי רחמנא גם בזכר נשכב שאין ביאתו ביאה כלל. ואין לחלק ולומר דדוקא בקטנה דלא גלי ההלממ״ס גבה דוקא לפטור את הבא עליה מקטלא, דהרי ההלמ״מס היא דאפילו לכהונה לא נפסל כשנבעלה פחותה מבת ג״ש [כנדה שם], א״כ שפיר מוכח דאין ביאתה ביאה כלל. משא״כ בפחות מבן ט׳ שנים, י״ל דרק לפטור את הבא עליו ממיתה גלי רחמנא, אבל עכ״פ ביאה מקרי ואסור מדאורייתא. ליתא. דהרי מדלא קנה ביאה כזו ביבמה, וגם אינו פוסל לכהונה בביאתו (כנדה שם ויבמות דצ״ו א׳), ש״מ דגם בזכר פחות מבן ט׳ אין ביאתו ביאה כלל, ומדאינה בשוכב אינה בנשכב. וכל זה אמרתי רק לפי שיטת הגדול הנ״ל. איברא מעיקרא דדינא פירכא, דלפי דעת הגאון הנ״ל, דמאי דקאמר הש״ס היא וולדה נרבעו, ר״ל כאילו עשה אותה מעשה גם בגוף הולד, א״כ אם קושיתו קושיא, מה הועיל בתירוצו, דהרי אכתי קשה שלפי דעתו יהיה אסור לנו לשחוט פרה מעוברת דהו״ל כשוחט אותו ואת בנה. אולם קושית הגדול הנ״ל בל״ז מעיקרא ליתא, ואדרבה מהכא מוכח דשרי לבעול אשתו מעוברת, דהרי כל עיקר סברת דהיא וולדה נרבעו, היינו רק משום דעובר ירך אמו, (כרש״י הכא ד״ה עובר. ותוס׳ סנהדרין ד״פ ע״ב ד״ה עובר. ורמב״ם פ״ג מאס״מז), א״כ מה״ט שרי נמי לבעול אשתו מעוברת, מדהו״ל הולד כגוף האם בעצמה. ותרווייהו כגוף אחד חשיבי, וכמ״ש הרמב״ם (שם) וז״ל והרי הוא כאבר מאבריה. וכן פסק נמי מה״ט בשבות יעקב ח״ב סי׳ ע״ג דהנודר הנאה מעובר מותר להשתמש (בהאב) [בהאם] וע״ש. וכן משמע נמי בע״ז (דף כ״ד א׳) דדוקא בקנו פרה אדומה מעכו״ם, אז כשמשערין שתלד אמו ולד אדום כדקאמר בש״ס. היו משמרים האם כשהיא מעוברת, שלא ירבענה עכו״ם. שעי״ז יאסור גם הולד. והרי לפי דעת הגדול הנ״ל גם בקנו פרה אדומה מישראל היה צריך לשמור האם שלא יעלה עליה זכר, ושלא תשא בעול (ועיין תוס׳ שם ד״ה ניחוש), דהו״ל כעלה זכר על הולד, וכאילו נשא הולד בעול. אע״כ דוקא מעשה שאסור באם כרביעה. אם עשאו באם נאסר גם הולד. מדהו״ל מעיקרא כגוף אחד. אמרינן עובר ירך אמו, ונאסר הולד מיד עם האם. אבל מעשה שאינו אסור או פוסל באם רק בהולד, כשעשאו באם לא הו״ל כעשאו גם בולד. דעובר ירך וטפל לאמו אמרינן, ולא שיהיה האם ירך וטפל להולד, שיהיה אסור באם המעשה שאסור בולד. וכבר הוכחנו בראיה ברורה סברא זאת בס״ד לעיל פ״ה סי׳ ט׳, וע״ש. וכ״כ אמרינן (תמורה דף י״א ב׳) דבהקדיש עובר. אמו מותרת בגיזה ועבודה, וזה מטעמא דאמת. אולם רק בולד טריפה אצטרכו רבעתו״ס לומר דלהכי ולד שרי (כי״ד ע״ט) משום דטריפות האם הוא רק משום שאינה חיה, והעובר חי וקים, ולהכי גם ולד לא הוי טפל לאם ושרי. משא״כ בשאר דוכתי ולד טפל לאם ולא אם טפל לולד, וכדאמרן. ודו״ק.

ד) מיהו בכל ספק טריפה כתב הש״ך [י״ד נ״ז סקמ״ה] דטריפה אפשר שתתעבר, אבל אי אפשר שתלד. להכי רק כשתלד ידעינן שהיא כשרה. ורפ״ח שם כתב דגם שתתעבר אי אפשר, להכי סגי בספק טריפה, שכשמתעברת כשרה. והביא ראיה מדקאמרינן (חולין נ״ח א׳) אי הדרא טענה, משמע דסגי בהכי. ולפע״ד במח״כ רפ״ח אין משם ראיה, דהרי ודאי גם לש״ך אפשר לטריפה שתלד עובר שנתעברה מקודם שנטרפה, רק מה שנתעברה אחר שנטרפה ס״ל לש״ך שא״א שתלד אותו. וא״כ מאי ראיה מש״ס דקאמר אי הדרא טענה די״ל דהש״ס תרתי בעי, עיבור ולידה, כדמשמע פשטותא דלישנא במכילתין ובחולין (שם), דקאמר בכל דוכתא טריפה אינה יולדת, ולא קאמר טריפה אינה מתעברת. אע״כ דהא דקאמר אי הדרא טענה, ה״ק אם אותו ולד או ביצה שילדה אחר שנטרפה, אם הוא ממה שחזרה ונתעברה ג״כ אחר שנתהווה בה החשש ספק טריפות. כשרה. ולאפוקי כשילדה השתא ממה שטענה קודם שנתהווה בה החשש טריפות דלא מהני, דתרתי בעי, עיבור ולידה, והיינו כש״ך].

ה) אמר המפרש כך פירשנו משנתינו ע״ד רש״י בש״ס, וכך מוכח לישנא דסוגיא. אמנם הר״ב פי׳ דמתני׳ מיירי רק תוך מעל״ע משינקה. משמע הא הרעיבה יותר ממע״לע בשעה שהקריבה, כשרה. והן הן דברי הרמב״ם בפירוש המשניות. אבל לשון הש״ס לא משמע כן, דאי מתני׳ מיירי דוקא בתוך מע״לע, א״כ אדמקשה בש״ס מבהמה שנתפטמה מכרשיני ע״ז דשרי, הו״ל לתרוצי בקיצור דהתם מיירי אחר מעל״ע. ועוד תמוה מ״ש הר״ב דשיעור עיכול הוא מע״לע. וקשה הרי דוקא לענין טומאה אמרינן דבכלב שיעור עיכול ג׳ ימים. ובעופות ודגים כדי שישרף [כאהלות פ׳ י״א מ״ז]. ובשאר בהמות מע״לע [כפרה פ״ט מ״ה], וטעמא דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל בכל איסור לא חשיב מעוכל כלל כל זמן שהוא שלם במעיו [כתוס׳ בכורות דף ז׳ ב׳]. וה״מ במאכל עב, אבל משקה איסור, בין באיסור בין בטומאה, מיד שבלעתו חשוב כמעוכל [כחולין קט״ז], רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש [כי״ד פ״א ו׳. ופ״ז ט׳]. וע׳ מ״ש בבכורות [פ״א סי׳ ט״ז]. ותו אפילו אי הוה הכא מאכל עב. וגם לא הוה מחלקינן בין איסור לטומאה. כי״א בתוס׳ בכורות [דף ז׳ ב׳], היינו כשנדון על גוף הדבר שנאכל, אבל הכא דדיינינן על גוף בשר הפרה, מה לי שנתעכל או לא. הרי עכ״פ בבשר הפרה כבר נתעכל האיסור. וצ״ע. ואגב דאתא לידי הך מלתא, דין הניין לי להביא גם בזה גרגיר אחד ממגילת סתרים שלנו. דד׳ מדות בעיכולי מאכל. (א) משקה איסור מיד שבלעתו בהמה, חיה, או עוף, חשוב כמעוכל ומותר, רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש, וכמש״ל [כי״ד פ״א ו׳ ופ״ז ט׳]. וה״נ אמרינן בפרה ששתתה מי חטאת ושחטה, לא נטמא בשרה. דבטלו במעיה [כפרה פ״ט מ״ה], והטעם מדהו״ל משקה סרוח [פסחים דף י״ח א׳], ואע״ג דבספרי נקט הטעם מדכתיב בפרה למשמרת למי נדה. וכששתתן אינן נשמרים מאד תוך מעיה [כרמב״ם פט״ו מפרה ה״ז ורכ״מ שם, וכן כתבו תוס׳ פסחים דף י״ח א בשם תוספתא] א״כ משמע דבשאר דוכתי דלא כתיב למשמרת, הו״ל כמעיקרא ולא מחשב כמעוכל. י״ל דאצטרך למשמרת שלא יטמא טומאה חמורה. ואצטרך לטעם דמשקה סרוח, שלא יטמא טומאה קלה [כר״ש פ״ט דפרה מ״ג]. ול״מ היה נ״ל דאצטרך לטעם דמשקה סרוח שלא יטמא בעודן במעיה, ואצטרך למשמרת שלא יטמאו אפילו כשחזרה והקיאתן, דאז אין שם משקה סרוח עליהן, וכדבעינן למימר לקמן. מיהו כל זה בנמצאו המשקין במעיה אז מחשבו כמעוכלין. אבל בחזרה והקיאתן זכים כמו שהיו, שלא נסרחו, לא חשיבי כמעוכלין. וכדמוכח במקואות [פ״י מ״ח], דבשתה משקין טמאין והקיאן. הרי הן בטומאתן. ומייתי הר״ש התם התוספתא, שפירשה דמיירי שלא נסרחו. וטעמא נ״ל דמדהקיאתן והם זכים. הרי נראה שלא באו לכלל עיכול. ואע״ג דבזר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן ואכלן אחר. חשיבי אחר הקאת הראשון כמעוכל [כיומא דף פ״א א׳] הרי אף שהקיאן שלם כמו שבלען. חשיבי כמעוכל אף במאכל עב. מכ״ש בהקיא משקין. שא״צ בעיכולן בגוף שום שנוי ודקדוק, מכ״ש דכשהקיאן הו״ל למחשבינהו כמעוכלין. י״ל שזפין שהקיאן דפטור השני מקרן וחומש, לאו משום דכשהקיאן חשיבי כמעוכלין. רק דמדבלען נתחלל מהן קדושת תרומה, אבל לעולם דעדיין חשיבי מאכל, מדהקיאן כמו שהיו ממש תחלה [כר״ש אהלות פי״א מ״ז, ותוס׳ מנחות כ״ט א׳ ד״ה שבלע]. אבל אין להביא ראיה לזה, מדאבעיי לן [חולין ק״ג ב׳], באכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, אי נימא דפטור דהרי לא נהנה במעיו רק בחצי זית. ופשטינן דחייב, דהרי על כל פנים נהנה גרונו בכזית. והרי סתם אכילה דנקט התם. משמע אפילו לעסו. ואפ״ה כשחזר והקיאו לא חשיב כמעוכל. ליתא, דהתם מדמצטרף האכילה שאחר ההקאה להאכילה שקודם ההקאה, ע״כ שהקיא וחזר ואכלו תוך כדי אכילת פרס לאכילה ראשונה, וזהו קודם שיעור עיכול שהוא אחר מעת לעת [כפרה פ״ט מ״ה]. (ב) מאכל איסור שאכלו בעל חי, יש חלוק, (א) שאם בלעו שלם. ועדיין הוא שלם במעיו לא חשיב כמעוכל (כי״ד סספ״ג וש״ך שם סק״ל]. ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור, באיסוריה קאי. וכ״כ חטה שנמצאת במעי עוף בפסח והיא שלימה, הרי זה מחמיץ [כא״ח תס״ז]. ואילה״ק משזפין תרומה שבלען והקיאן. שאין האוכלן שוב חייב קרן וחומש, וכדאמרן. די״ל כמו שאמרנו, דזהו לאו מדחשיבי כמעוכלין, רק מדנתחללו מקדושת תרומה. אולם אפילו בבלעו שלם, עכ״פ כשיצא דרך בית הרעי. אע״ג שיצא שלם, חשוב כמעוכל, דהרי חיטין שבגללי בקר אף שהן שלמין אמ״ט טומאת אוכלין [כמנחות דף ס״ט א׳]. ורק עצמות מת שבלעתן חיה ויצאו דרך בית הרעי, טמאין עדיין ולא מחשבו כמעוכלין [שם ותענית דף כ״ב ב׳]. וכ״כ טבעת טמאה שבלעו אדם, ויצא דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה כמו שהיתה [כחולין דף ע׳ א׳], משום דכל הנך מדהן קשין, אינן בני עיכול כלל. (ב) אולם מאכל שבלעו שלם, ומצאו שבור תוך המעים. לש״ך [י״ד פ״ג סק״ל] חשוב כמעוכל. ולרמג״א [תס״ז סק״כב]. חטה שבלעתו עוף ונמצא שבור במעיו בפסח. לא חשיב כמעוכל, ומחמיץ. ונל״פ דבנתרסק לגמרי במעיה. לכ״ע חשוב כמעוכל, דפירשא בעלמא הוא. (ג) כל זה בבלע המאכל שלם. אבל בלעס מאכל איסור קודם שבלעו, אז אם שהה במעיה של בעל חי מעל״ע, ובעופות ודגים כדי שישרף באור, ובכלב ג״י, אז חשיב כמעוכל, אף שעדיין הוא כמו שאכלו [כפ״ט דפרה ופי״א דאהלות שזכרנו]. ואילה״ק מסוגיא דחולין שהבאנו לעיל, דבאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, דאין האכילה הראשונה חשיבי כמעוכל אע״פ שלעסו. די״ל כמו שאמרנו דהתם על כרחך בהקיאו ואכלו תוך שיעור עיכול מאכילה ראשונה. וכ״כ לא קשה מדאמרינן [חולין דף ע״א א׳] דיליף מקרא דטומאה בלוע אמ״ט, משום דאע״ג שאכלו, עדיין מחשב נבילה הראוייה לגר, דנהי דלא חזיא בפני הרואה שהקיאו, עכ״פ שלא בפניו מחזי חזי, אלמא דלא מחשב כמעוכל. י״ל התם נמי הרי טמאתו המאכל להאוכל תוך מעיו קודם ששהה שיעור עיכול, וכדמוקי לה בש״ס דאכלה סמוך לשקיעת החמה קודם שטבל. מיהו י״א דלענין אכילת איסור, אפילו בלעס דינו כבלעו שלם לעיל (סי׳ א׳). ולענין טומאה, בין שבלע שלם או לעס, בכולן משערינן בשיעור עיכול בכל מין ומין כמו שאמרנו [עיין ש״ך י״ד פ״ג סק״ל]. (ד) אמנם כל זה לענין אם נחשוב המאכל עצמו כמעוכל, אבל לענין חיוב או פטור של גוף האוכל, כגון לענין ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל, כגון שאכל ושהה אח״כ, דדינו דבשהה שיעור עיכול אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וחייב לברך גם ברכה ראשונה על מה שיאכל. זה תלוי בין במאכל, בין במשקה, בכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה או השתייה [כא״ח קפ״ד]. ובאכל אכילה מועטת, שתיכף אחר אכילתו עדיין הוא רעב. י״א דשיעור כדי עיכול שלו כדי הילוך ד׳ מילין. דהיינו שעה וי״ב מינוטען [הט״ז שם]. ובכל זה אין חילוק בין אכל או בלע בלי לעיסה. או אפילו קאה המאכל. דהרי עכ״פ נהנה גרונו [כחולין ק״ג ב].