דין מעשר בהמה נדון בקצרה במשנת ראש השנה פ״א מ״א, ובמשנת שקלים פ״ג מ״ז. בכל מסכת הובאו הדברים אגב הנושא המיוחד של המסכת.
לנוחות הדיון הצגנו את הנוסחאות השונות זו מול זו. שאלת היחס בין המשניות העסיקה אותנו גם בפירושנו לשקלים ולראש השנה, ובפירושנו כאן אנו מתקנים כמה תפיסות שהצגנו בפירושי המסכתות הקודמות.
המשניות העוסקות במעשר בהמה (נוסח הדפוס)
לפי כתב-יד קופמן
שלש גרנות למעשר בהמה – שלוש פעמים בשנה סופרים את העדר, ואם יש בו עשרה ולדות מפרישים אחד לקרבן. הרשימה חוזרת במשנת שקלים
(פ״ג מ״א), ושלושת המועדים הללו הם המועדים שבהם ״תורמים״ את הלשכה, כלומר מוציאים כספים מהקופה של מחצית השקל.
בפרס הפסח –
πρός (פרוס) היא מילה יוונית שמשמעה לפני, וכאן הכוונה ״אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל״
1, כלומר בערך חמישה עשר יום לפני הרגל מוציאים את הכסף. את השקלים החלו לאסוף בחמישה עשר באדר, ובכ״ה באדר הושיבו את השולחנים ברחבי המדינה. קרוב לוודאי שעד ראש חודש אדר לא הגיעו כספים מרחבי המדינה, הווה אומר שבקופה היה בעיקר הכסף שאספו אנשי ירושלים.
בפרס העצרת – חמישה עשר יום לפני העצרת, היא חג השבועות, הוציאו שנית כספים מהקופה. במועד זה הגיעו כספים שהביאו עמם עולי הרגל של פסח, וכספים שנאספו מרחבי המדינה.
בפרס החג – בתחילת חודש תשרי (חמישה עשר יום לפני החג – חג הסוכות) הוציאו כספים נוספים שנועדו לממן את צורכי המקדש עד ראש חודש ניסן
2.
דברי רבי עקיבה – משנת שקלים ממשיכה: ״והן גרנות למעשר בהמה, דברי רבי עקיבא״ (פ״ג מ״א). הקשר בין סדרי תרומת השקלים ומעשר בהמה חוזר במקורות מספר. ראינו כי חובת הקולבון זהה לחובת מעשר הבהמה, ומי שפטור מזה פטור גם מזה
3. אין קשר ענייני בין שתי החובות הללו, אך בפרטי ההלכות נוצר דמיון מעניין. להלן נראה שהדמיון גם בנושא שמשנתנו עוסקת בו הוא רב.
בן עזי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסיון – שני המועדים הללו מתאימים לשיטת רבי עקיבא, אך בן עזאי תובע תאריכים מדויקים. כ״ט באדר בא במקום ראש חודש ניסן. הסיבה אינה הרצון להימנע מעבודה מיותרת בראש החודש. אמנם הגבלות על עבודה בראשי החודשים נזכרות בעדויות מספר4, אבל אם אחד בסיוון הוא מועד לגורן בהמה – הרי שמותר לעשות זאת בראש חודש. עם זאת ראש חודש ניסן היה מועד מיוחד, ראש חודש שיש בו עשייה רבה הקשורה לפסח, לכן הוקדמה חובת מעשר הבהמה ביום. אחד בסיוון בא במקום ״פרוס עצרת״; כדי להוסיף חגיגיות למעמד קישר אותו בן עזאי לראש החודש. ייתכן שהחכם רצה גם לתת לוולדות מעט זמן נוסף כדי שיגדלו. בעשרים ותשעה באב5 רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בניסן – כמו בן עזאי ורבי עקיבא, באחד בסיון– כדעת בן עזאי, בעשרים [ותשעה] באלול6 – קרוב מאוד לדעת רבי עקיבא. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו – במשנת שקלים ברוב עדי הנוסח ״מפני מה אמרו״, ובכתב יד קופמן גם שם ״ולמה אמרו״, והוא הוא, באחד בתשרי7 – המשנה מנמקת את דעתם של רבי אליעזר ורבי שמעון, ומשתמע ממנה שלא כגרסת כתב יד קופמן. אבל אפשר שהשאלה היא לשיטת בן עזאי ולא לשיטת רבי אלעזר (אליעזר?) ורבי שמעון. מכל מקום, אחד בתשרי מתאים לכאורה יותר משום שהוא תאריך חגיגי יותר. מפני שהוא יום טוב – ראש השנה; ואיפשר לעשר ביום טוב – לפי נוסח זה יש לשים סימן תמיהה בסוף המשפט: ״אפשר לעשר ביום טוב?!״ הרי זה לא ניתן! בדפוסים וברוב כתבי היד הגרסה היא ״אי אפשר לעשר ביום טוב״8, וכן תוקן בשולי כתב היד. ברם אין בכך צורך, ואין ״אפשר״ או ״איפשר״ בלשון חכמים אלא קיצור של ״אי אפשר״9. לפיכך הקדימהו בעשרים ותשעה באלול – ובן עזאי החולק אומר בכ״ט באב. הוא מקדים בחודש. לא ברורה סיבת ההקדמה. בן עזאי אף מציע שהאלוליים יופרשו לעצמם (להלן), דהיינו שהעגלים שנולדו באלול יהיו גורן עצמאית, שכן יש הנוקטים בתאריך א׳ באלול ויש המצדדים בא׳ בתשרי, וכדי לצאת ידי הכול יהוו הנולדים בחודש אלול קבוצה נפרדת.
עד כאן במקבילה שבמשנת שקלים. רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלוליין מתעשרין בפני עצמן – כדי לשמור על תאריך כ״ט באב. הוא חולק על ההלכה שיש שלוש גרנות. זו מסירה אחרת של דברי בן עזאי.
בתוספתא למשנתנו זו נוסף לדעת רבי עקיבא המשפט ״בפרס החג אין להן קצבה״ (פ״ז ה״ט, עמ׳ 542), וכן שם: ״רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל, אמר רבי שמעון בן עזאי הואיל ואילו אומרים באחד באלול״ וכו׳ (ההמשך כמו בתוספתא שקלים). כלומר, המונח ״פרוס החג״ משמעו חמישה עשר יום קודם לרגל. אם כן שלושה מועדים למעשר בהמה, וקיימת אף מחלוקת מהם פרטי המועדים הללו.
במשנה ראש השנה שנינו: ״באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי״
10 (פ״א מ״א). לפי זה ראש חודש אלול או ראש חודש תשרי הם המועד להפרשת מעשר בהמה. אין כלל שלוש גרנות, ואמנם המחלוקת בתאריכים קרובה למשנתנו, אבל יש רק תאריך אחד. בתוספתא נוספו דברי בן עזאי: ״הואיל ואילו אומרים באחד באלול ואילו אומרים באחד בתשרי יהוא האלוליים מתעשרין לעצמן. כיצד? נולדו חמשה באב וחמשה באלול, חמשה באלול וחמשה בתשרי, חמשה באב וחמשה בתשרי – אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב – הרי אילו מצטרפין״ (
ראש השנה פ״א ה״ו). במשנתנו אלו דברי רבי מאיר אליבא דבן עזאי וברור שמקורם בדברי המשנה שם, שכן אין במשפט התייחסות לשלוש גרנות דווקא.
לכאורה משנת ראש השנה עומדת בסתירה למשנת בכורות ולמשנת שקלים, וכך מעמיד זאת הבבלי בסוגיה בראש השנה. לפי זה משנת ראש השנה היא כרבי שמעון, ברם בהמשך משנת ראש השנה נזכר רבי שמעון כחולק על התנא הסתמי הראשון. לפיכך מתרץ רב יוסף ששתי המשניות יצאו מידי שני תנאים החולקים בשיטת רבי מאיר
(בבלי פסחים ז ע״ב). ניתן גם לפרש את הדברים אחרת על רקע גאוגרפי רֵאלי ולקבל את דברי משנת בכורות כפשוטם, ושני נושאים שונים לפנינו. האחד הוא ממתי מתחילה שנת מעשר בהמה, והאחר מתי יש להפריש את מעשר הבהמה. שלוש הגרנות נועדו לקבוע את המועד שיש להפריש בו את מעשר הבהמה. עד זמן ה״גורן״ אסור לשחוט בהמה, שכן טרם הופרשו ממנה המעשרות הדרושים. אבל החשבון הסופי, כמה בהמות יש להפריש, נקבע רק בסוף השנה (תחילת השנה הבאה), בראש השנה למעשר. אדם אינו יודע אם יצטרך להפריש מעשר בהמה עד שנולדים לו עשרה ולדות. לכאורה ייתכן שעד שמועד ה״גורן״ מגיע נולדו בעדרו פחות מעשר בהמות, ולכן לא יפריש מעשר בהמה. רק מאוחר יותר יתברר שהוא חייב במעשר. בעיה מעין זו אופיינית לעדרים קטנים, ברם היא הייתה פחות מעשית בימי קדם. לרוב בני האדם הייתה פרה או כבשה אחת, או לכל היותר צמד בהמות, לפיכך רוב בני האדם היו פטורים ממעשר בהמה. בשולי היישוב, ובעיקר במדבריות בדרום הרי יהודה ובגולן, רווחו בעלי עדרים גדולים, ובעדריהם של אלו נולדו יותר מעשרה ולדות בשנה.
כידוע אין להפריש מעשר בהמה מזן לזן. הפרות ממליטות במהלך כל השנה, ויש לקבוע מתי מסתיימת שנת המעשר. כבשים ועזים ממליטות באמצע החורף (בערך בפברואר), ולקראת פסח הטלאים ראויים לשחיטה. בימי בית שני, וכנראה גם לאחריו, אחד הקריטריונים לעיבור השנה היה ״אימרייא דעדקין וזימניה דאביבא לא מטא״ (הכבשים [הטלאים] רכים וזמן האביב לא בא) (
תוספתא סנהדרין פ״ב ה״ו, עמ׳ 417, ומקבילות), ועדיין לא הגיע זמן שחיטתם. אם כן, בשנה רגילה היו הטלאים מבוגרים דיים לשחיטה. בעל העדר מחליט באביב כמה כבשים הוא מעוניין להמשיך לגדל ושוחט את הטלאים העודפים. העלייה לרגל והחג יצרו כמובן את השוק שבו נמכרו הטלאים. על פי רוב בערב פסח כבר ידע המגדל כמה כבשים בעדרו וכמה מעשרות הוא חייב להפריש, לפיכך היו חכמים יכולים לקבוע את ערב פסח כ״גורן בהמה״.
באזורים הרריים וקרים המלטת הכבשים מתעכבת. בגליל העליון ובגולן הצפוני הכבשים והעזים ממליטות רק בחודש מרץ או אפריל. לאזורים אלו נקבע ה״גורן״ בעצרת. מכל מקום, בעל עדר צאן ידע בפסח ובעצרת כמה טלאים יהיו בעדרו ולא היה צריך להמתין לראש השנה. הגורן אִפשר לו לשלם את חובותיו לקודשי שמים, ולנצל את עדרו בצורה כלכלית ויעילה.
פרות, לעומת זאת, ממליטות במהלך כל השנה. על כן היה בעל עדר פרות חייב להמתין עד לראש השנה, ורק אז ידע כמה בהמות בעדרו וכמה בהמות עליו להפריש למעשר. שלושת מועדי הגרנות אינם עומדים, אפוא, בניגוד לקביעה שראש השנה הוא התאריך הקובע למעשר בהמה. כל גורן נועדה לטיפוס ולתנאים שונים. עדות לפירוש זה יש בירושלמי המדגיש כי אלו ״פירקי לידה״, כלומר מועדי הגרנות מתאימים לתנאי הטבע (
ירושלמי שקלים פ״ג ה״א, מז ע״ב)
11.
המועד המדויק של שלוש ה״גרנות״ נקבע כנראה גם בזיקה לחגים (סיבה חברתית) כדי שיהיה בשוק שפע של בהמות למכירה. צורכי העולים לרגל השפיעו על מועד הגרנות (בבלי נח ע״ב). ברם ההלכה אינה מוגבלת רק לימי הבית. גם לאחר החורבן צרך העם בשר בחגים. המשנה מזכירה ארבעה או חמישה מועדים (״פרקים״) בשנה שבהם נמכרות ונשחטות בהמות רבות: ״ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל״
(משנה חולין פ״ה מ״ד). חכמים אף עודדו צריכת בשר במועדים אלו וחייבו את המוכר לשחוט בהם בהמה, גם אם אין לו מספיק לקוחות לבהמה שלמה; השוחט נדרש, אפוא, לשחוט אף שלקוחותיו אינם מובטחים
12. צריכת הבשר במרחב היהודי הייתה מצומצמת, אך במועדים אלו רווח היה הנוהג לאכול בשר, וסידורי הפרשת מעשר בהמה הם חלק ותנאי לאותו נוהג. הגרנות נקבעו אפוא לפי שיקול משולב של תנאי הטבע של גידול הבהמות ותנאי השוק של צריכת הבשר.
בתלמוד הבבלי מציעים זמנים אחרים כמועדי המלטה; ספק אם יש להם רקע רֵאלי, ונראה שזה רק ניסיון להתאים את זמנה של הגורן בחודש אלול לזמני המלטה
(ראש השנה ח ע״א)13.
המחלוקת במשנתנו בין רבי עקיבא, מחד גיסא, ורבי אלעזר ורבי שמעון, מאידך גיסא, אינה קוטבית. אם פרוס החג הוא חמישה עשר יום לפני החג, כפי שאומר רבי יוסי ברבי יהודה, הרי שפרוס החג הוא א׳ בתשרי או כ״ט באלול, ופרוס הפסח הוא א׳ בניסן או כ״ט באדר, והמחלוקת היא האם מועד הגורן השלישית הוא בפרוס עצרת, כלומר בכ׳ באייר, או בא׳ בסיוון. במשנת שקלים נוספה דעתו של בן עזאי שמועד הגורן יהיה לא בכ״ט באלול אלא בכ״ט באב14. עמדה זו מושפעת מעמדתו שוולדות חודש אלול מתעשרים לעצמם (להלן), שהרי אם כך אין טעם שגורן אחת תכלול את ולדות אב המתעשרים במסגרת השנה הקודמת ואת ולדות אלול המתעשרים כקבוצה עצמאית. מכל מקום, משנת שקלים היא כדעת רבי עקיבא אצלנו15.
עמדתו של בן עזאי שוולדות חודש אלול יתעשרו לעצמם היא עמדת הכרעה במחלוקת האם התאריך הקובע לשנת מעשר הבהמה הוא אלול או תשרי. בן עזאי היה חברו ותלמידו של רבי עקיבא. התלמוד הירושלמי שואל כיצד ייתכן שתלמידו של רבי עקיבא יכריע במחלוקת של תלמידי רבי עקיבא, ומסביר שהמחלוקת הבסיסית היא בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל (
ראש השנה פ״א ה״א, נו ע״ד)
16, ובן עזאי, תלמידו של רבי עקיבא, נוקט עמדת ביניים.
לפי משנתנו ומשנת שקלים רבי עקיבא ורבי אליעזר נחלקים בנושא, וסביר שבן עזאי ינקוט עמדת ביניים ביניהם, ואילו רבי שמעון, תלמיד צעיר יותר של רבי עקיבא, יקבל את דעתו של רבי אליעזר. לפיכך כל שאלת הגמרא מוקשית, שהרי בן עזאי מגיב על דברי הדור הקודם לו וסדר הדברים נכון וסביר, ונותרת השאלה במה התקשתה הגמרא. אפשר שהירושלמי הבין שרבי אלעזר הוא רבי אלעזר בן פדת, בן דורו של רבי שמעון. שאלה שנייה היא כיצד נתרץ את הסתירה בדברי בן עזאי. הרי לדעתו יש שלושה מועדים, ואין שום סיבה שהנולדים בחודש אלול יהיו קבוצה נפרדת. דבריו מובנים רק על רקע משנת ראש השנה שבה יש מחלוקת של תלמידי רבי עקיבא כשכל צד מציע תאריך אחר, אחד באלול או אחד בתשרי, ועל כך נאמרה ההכרעה המיוחסת לבן עזאי17. כך גם מובנת שאלת הירושלמי כיצד הוא נוקט עמדת פשרה (או שילוב) בין חכמי הדור שאחריו. אם כן במשנת שקלים מסורת אחת, במשנת ראש השנה מסורת שנייה מנוגדת למשנת שקלים, ובמסכת בכורות שילוב מלאכותי של שתי הדעות.
באשר ליחס בין משנת ראש השנה לבין משנת בכורות ושקלים, לפנינו שתי אפשרויות:
א. המשניות חלוקות; זו שלנו סוברת שיש להפריש מעשר בהמה בשלושה מועדים (בתנאי שיש בעדר עשר בהמות), ומשנת ראש השנה במועד אחד.
ב. המשניות אינן חולקות. משנתנו קובעת שאפשר להפריש בשלושה מועדים, אבל ראש השנה הוא המועד הקובע מבחינה הלכתית, כפי שיוסבר במשנה הבאה.
השאלה המעשית (נפקא מינה) היא במקרה שב-א׳ תשרי יש בעדר 8 ולדות, ב-א׳ ניסן 8 ולדות ובעשרים ותשעה באלול (אב) שמונה ולדות. לפי משנתנו אדם זה לא יפריש מעשר שני, ולפי משנת ראש השנה הוא יפריש שתי בהמות (מתוך עשרים וארבע שנולדו השנה).
נסיים בדברי התוספתא שתוכנה כבר הובא: ״שלש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח, ובפרס עצרת, ובפרס החג אין להן קצבה, דברי רבי עקיבא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל. אמר רבי שמעון בן עזאי, הואיל ואילו אומרים באחד באלול, ואלו אומרים באחד בתשרי, האלוליין מתעשרין בעצמן. כיצד? נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול, חמשה באלול וחמשה בתשרי, וחמשה באב וחמשה בתשרי, אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב הרי אלו מצטרפין״ (פ״ט ה״ט, עמ׳ 542). החידוש בתוספתא הוא ש״פרוס״ לדעת רבי עקיבא הוא מספר ימים בלתי קבוע, ורק בדור אושא קבע רבי יוסי ברבי יהודה את המכסה המדויקת. זה התהליך הרגיל של חידוד הפן המשפטי-כמותי במהלך הדורות. יתר על כן, כפי שאמרנו אין לצרף בהמות מלפני אלול ומלאחריו, או מלפני תשרי ומלאחריו, אך ביתר הגרנות הבהמות מצטרפות כמו במשנה הבאה. כך גם מפרשת התוספתא שבמקרה שתיארנו (פחות מעשרה ולדות בגורן) אין הקבוצה נפטרת אלא מצטרפת לגורן הבאה: ״...אלו שמנו פטורין והשאר יצטרפו לגורן הבא״ (פ״ט הי״ב, עמ׳ 542).
1. תוספתא פ״ז ה״ט, עמ׳ 542; שקלים פ״ב ה״א; בבלי, נח ע״א, וראו ירושלמי שקלים פ״ג ה״א, מז ע״ב.
3. לעיל, המשנה הקודמת (מ״ג) ובשקלים פ״א מ״ז.
4. ראו דיוננו במגילה פ״ד מ״ב.
5. בכתב יד קופמן למסכת שקלים בטעות ״באלול״, וראו פירושנו לשקלים שם.
6. כך ברוב כתבי היד לשקלים, ובמקבילות בתוספתא ראש השנה: בכ״ט באב. הנוסח ״אלול״ נמצא בשקלים בעדי הנוסח מפ, מגק ו-פי, וכמובן גם בכתב יד קופמן לשקלים ולמשנתנו כפי שציטטנו. יש להניח כי זו הגרסה המקורית, אחרת אין להבין את דברי בן עזאי במקורות המקבילים, ואף לא ברור במה הוא חולק על רבי אליעזר ורבי שמעון להלן.
7. לפרטי הנוסח ראו בפירושנו לשקלים פ״א מ״ז.
8. ״אפשר״ ב- מרש, מרנ, מדק, ג8 לשקלים.
9. ראו, למשל, פירושנו לפאה פ״ה מ״ג ולנדרים פ״א מ״א במכלול לשונות נדר.
10. יש להניח שדברי רבי אלעזר ורבי שמעון נאמרו רק על מעשר בהמה, וראו פירושנו לראש השנה.
11. לעומת זאת ההסבר שהבהמות ״מתמצות לילד מן הישנות״ (ירושלמי שם) נשמע ספרותי ואגדי בלבד.
12. שם, משנה ו, ואם יזכנו החונן לאדם דעת וכוח נסביר את המשנה במקומה.
13. ראו פירוש הר״ן המנסה להתאים את התאריכים גם לזמני ההמלטה של פרות, זאת אף שבטבע אין לפרות זמן המלטה קבוע.
14. אבל בכתב יד קופמן למשנת שקלים כ״ט אלול, וראו דיוננו בנוסחה זו שם.
15. אפשטיין, מבואות, עמ׳ 368.
16. בבבלי, נח ע״א, הגמרא אומרת שכל הדעות נאמרו מפי נביאים, לכן לא ידע בן עזאי לפסוק כמי ההלכה ועל כן בחר בעמדת פשרה.
17. האמורא הירושלמי לא הכיר כנראה את משנת בכורות שלנו, וסבר שדברי בן עזאי מתייחסים למשנת ראש השנה. אילו הכיר את משנת בכורות שלפנינו היה מבין שדבריו מתייחסים למחלוקת רבי עקיבא ובן דורו. במשנת שקלים אכן דברי בן עזאי ״האלוליין מתעשרין לעצמם״ אינם. כפי שהערנו גם במסכתות אחרות הירושלמי והבבלי לא הכירו את משניות סדר קודשים שלפנינו, או שלא הכירו בהן. פירוש הבבלי אמנם מוסב על סדר קודשים (ובכללו על מסכת בכורות), אבל לא על הנוסח המוכר לנו, ועסקנו בכך בקצרה במבוא.