×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְּנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: וָצֹאן (ויקרא כ״ז:ל״ב), מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד.
The mitzva of animal tithe is in effect both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, in the presence of, i.e., in the time of, the Temple and not in the presence of the Temple. It is in effect with regard to non-sacred animals but not with regard to sacrificial animals. And it is in effect with regard to the herd and the flock, but they are not tithed from one for the other; and it is in effect with regard to sheep and goats, and they are tithed from one for the other.
And it is in effect with regard to animals from the new flock and with regard to animals from the old flock, but they are not tithed from one for the other. As by right, it should be inferred: If in the case of animals from the new flock and the old flock, which do not carry the prohibition of mating diverse kinds when mated with each other because they are one species, are nevertheless not tithed from one for the other, then with regard to sheep and goats, which do carry the prohibition of mating diverse kinds when mated with each other, is it not right that they will not be tithed from one for the other? Therefore, the verse states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), indicating that with regard to animal tithe, all animals that are included in the term flock are one species.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין.
נוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.
בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.
בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.
שֶׁהָיָה בַדִּין: מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן, שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, כְּבָשִׂים וְעִזִּים, שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוּ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָצֹאן״ (ויקרא כ״ז:ל״ב), כָּל מַשְׁמַע צֹאן אֶחָד.
מַעֲשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בַּגְּדוֹלִים וּבַקְּטַנִּים, בַּזְּכָרִים וּבַנְּקֵבוֹת, בִּתְמִימִים וּבְבַעֲלֵי מוּמִים, וְאֵין מְעַשְּׂרִין אוֹתוֹ מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ (דברים י״ד:כ״ב), בִּשְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אֶחָד מַעֲשַׂר דָּגָן, וְאֶחָד מַעֲשַׂר בְּהֵמָה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״שָׁנָה שָׁנָה״ (דברים י״ד:כ״ב), שֶׁל שָׁנָה אַתָּה מְעַשֵּׂר, וְאֵי אַתָּה מְעַשֵּׂר מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ כו׳ – כבר זכרנו פעמים רבות שהמעשר בהמה מקריבין ממנו חלבו ודמו ואוכלין אותו הבעלים בירושלים ואם אירע בו מום יאכל בטומאה בכל מקום. ומה שאמר בכאן שהוא נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית הוא דין תורה אבל משום תקלה אמרו אינו נוהג אלא בפני הבית גזירה שמא לא יהא שם מקדש ויאכל חוצה לארץ בלא מום. ומ״ש אבל לא במוקדשין ואפי׳ היו קדשים קלים ואפי׳ על דעת האומרים קדשים קלים ממון בעלים הוא. וחדש הוא הנולד באותה שנה וישן הוא הנולד בשנה שלפניה אמר רחמנא עשר תעשר וגו׳ אמרו בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכמו שמעשר דגן אין מעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן לפי שנאמר היוצא השדה שנה שנה כך מעשר בהמה לא יהא אלא שנה שנה ר״ל אין מעשרין משנה לחברתה:
מַעְשַׂר בְּהֵמָה. כָּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשֵּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ. וּמַקְרִיבִים חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים טְהוֹרִים בִּירוּשָׁלַיִם כְּדִין שְׁלָמִים. וְאִם בַּעַל מוּם הוּא, אוֹכְלִים אוֹתוֹ בְּטֻמְאָה בְּכָל מָקוֹם:
בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת. וְהָאִידְנָא אַמּוּר רַבָּנָן דְּלֹא לִיפְרְשׁוּ מַעֲשַׂר בְּהֵמָה, מִשּׁוּם תַּקָּלָה, דְּאֵין לָנוּ בַּיִת לְהַקְרִיבָהּ וְצָרִיךְ לְשַׁהוֹיַהּ עַד שֶׁתִּפֹּל בָּהּ מוּם וְאָתֵי בָּהּ לִידֵי תַּקָּלָה דְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה, אוֹ שֶׁמָּא יִשְׁחָטֶנָּה בְּלֹא מוּם:
אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. כְּגוֹן קָדָשִׁים קַלִּים, דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר מָמוֹן בְּעָלִים נִינְהוּ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא לִיעַשַּׂר, קָא מַשְׁמַע לָן וְהָיָה קֹדֶשׁ אָמַר רַחְמָנָא, וְלֹא שֶׁכְּבָר קָדוֹשׁ:
בַּכְּבָשִׂים וְעִזִּים. כְּלוֹמַר וְנוֹהֵג בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים:
וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. מִדְּרַבֵּי רַחְמָנָא וָצֹאן, דְּמַשְׁמַע כָּל צֹאן מִין אֶחָד חֲשִׁיב לֵיהּ לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר:
בֶּחָדָשׁ. שֶׁנּוֹלְדוּ לְאַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה:
וּבַיָּשָׁן. שֶׁנּוֹלְדוּ קֹדֶם אֱלוּל:
וְאֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וּמִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. דִּכְתִיב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעֲשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעֲשַׂר דָּגָן, מַה מַּעֲשַׂר דָּגָן מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא דְּהָא כְּתִיב (דברים יד) שָׁנָה שָׁנָה, דְּמַשְׁמַע וְלֹא מִשָּׁנָה זוֹ עַל שָׁנָה אַחֶרֶת, אַף מַעֲשַׂר בְּהֵמָה מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא:
מעשר בהמה – (Leviticus 27:32): “[All tithes of the herd or flock] of all that passes under the shepherd’s staff, every tenth one – shall be holy,” and they offer up its fat and its blood, but the rest of its flesh is consumed in purity by the owners in Jerusalem according to the law of peace-offerings. But if it has a blemish, they consume it in impurity in every place.
בפני הבית ושלא בפני הבית – but nowadays, it was stated by the Rabbis that they don’t separate the tithe of cattle, because of a snare/stumbling block, for we lack the Temple to offer it and it is necessary to delay until a blemish befalls it and it becomes a snare for shearing and Temple service or perhaps someone will slaughter it without a blemish.
אבל לא במוקדשין - as for example, the lighter Holy Things, for there is one who says that they are the money of the owners, that you might think I would say that it should be tithed. It comes to tell us that [the words] (Leviticus 27:33) “shall both be holy,” the All-Merciful said but not that it was already holy.
בכבשים ובעזים – that is to say, and this practice holds for lambs and goats.
ומתעשרין מזה על זה – for since the All-Merciful extended the scope [with the use of the word] "וצאן"/or the flock (Leviticus 27:33) – as in above, that implies all flock is considered one species regarding tithing.
בחדש – that were born after Rosh Hodesh Elul which is the New Year for the tithing of cattle (see also Tractate Rosh Hashanah, Chapter 1, Mishnah 1).
ובישן – that were born prior to Elul.
ואין מתעשרין מזה על זה – from the new on the old, and from the old on the new, as it is written (Deuteronomy 14:22): "עשר תעשר"/You shall set aside [every year] a tenth part [of the yield of your sowing that is brought in from the field], the Biblical verse speaks of two tithes, one the tithe of cattle/animals, and the other is the tithing of grain/produce. Just as [regarding] the tithing of grain, one does not [tithe] from the new on the old, as it is written, “every year”/"שנה שנה", which implies, and not from this year on a different year, so also not the tithing of cattle from the new on the old [year].
מעשר בהמה. הרא״ש ס״פ כל פסולי וביד פ״א דהלכות בכורות סי׳ ה׳ ובר״פ ששי ובפ״ז סי׳ די ה׳:
נוהג בארץ ובח״ל. והא דאמרינן בריש שלוח הקן דכל היכא דתנן בארץ ובח״ל שלא לצורך לבד מראשית הגז היינו בהנהו דתני בההיא מכילתא אבל הכא לצורך הוא ע״כ. פי׳ דבגמרא פנייך לימא מתני׳ דקתני נוהג בארץ ובח״ל דלא כר׳ עקיבא דתניא וכו׳ ומשני אפילו תימא ר״ע היא הא דאמר ר״ע אי אתה מעלה מעשר בהמה מח״ל ליקרב קאמר אבל מיקדש קדיש אפילו בח״ל ליאכל במומו ולא בעודו תמים:
אבל לא במוקדשין. קדשים קלים וכר׳ יוסי הגלילי דס״ל ממון בעלים הוא סד״א ליעשר ותיחול קדושת מעשר אקדשים קלים ונ״מ דאע״ג דשלמים הוו בני פדיון מעשר קאי עליה בלא יגאל ובלא ימכר קמ״ל דלא חיילא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדש:
ת״ל וצאן כל משמע צאן אחד. כך צ״ל. ופי׳ הרגמ״ה ז״ל כל משמע צאן כל דכתיב אמעשר בקר שדי ההוא כל אצאן דלהוי כל משמע צאן אחד וכבשים ועזים איקרו צאן דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים ע״כ. ולשון הרמב״ם ז״ל שם פ״ז ששניהם נקראים שה ע״כ. וגם הר״ר יהוסף ז״ל הגיה כן וכתב כן מצאתי הגירסא כל משמע צאן אחד וכן נ״ל עיקר וה״פ כל משמעות של צאן הוא אחד למעשר והרי כבשים ועזים כולם נקראים צאן ועל כן מתעשר מזה על זה ע״כ: ובספר יראים סי׳ ת״א נראה דגריס כל הנשמע צאן אחד ופי׳ כל הנקרא צאן דבר אחד ע״כ. ואיתה בתורת כהנים פרשת בחקתי פרשה י״ב:
מעשר בהמה כו׳. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ״ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס׳:
נוהג בארץ ובח״ל. כתבו התוס׳ דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ׳ לימא מתני׳ דלא כר״ע דתניא ר״ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח״ל ויקריבנו ת״ל (דברים י״ב) והבאתם שמה וגו׳ ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו׳ אפי׳ תימא ר״ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש״מ והשתא אי דלא כר״ע אצטריך. ואי כר׳ עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב״ם בפ״ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס״ל דלא כר״ע:
ושלא בפני הבית. כתב הר״ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו׳ דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד״ת כמ״ש ברפ״י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו׳. ועיין לשון רש״י שהעתקתי ברפ״ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס׳ בפ״ק דף ג׳ דאה״נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו׳ קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי׳ ש״ך:
ומתעשרין מזה על זה. כתב הר״ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב״ם פ״ז מה״ב. וכדכתב הר״ב בפ״ק משנה ד׳:
[*בחדש. פי׳ הר״ב שנולדו אחר ר״ח אלול. שהוא ר״ה למעשר בהמה עיין במשנה ה׳:
ואין מתעשרין כו׳. כתב הר״ב מה מעשר דגן כו׳ דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י״ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ״ג ע״ב] ולעיל ברפ״ק דר״ה לא דקדק הר״ב בזה. וכתבו התוס׳ [דף ל״ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק״ו ולעיל בפ״ה מ״ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע״ג דלר״י בר״י בפרקין משנה ז׳. מתוקם בניטל באומד כו׳. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]:
{א} דִּבְשֵׁב וְלֹא תַעֲשֶׂה מָצֵי לְמִעֲקַר דְּבַר תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּרֵישׁ פֶּרֶק י׳ דִּיבָמוֹת. וְעוֹד, דְּאֵין אִסּוּר אֲכִילָה קֹדֶם עִשּׂוּר, אֶלָּא חֲכָמִים קָבְעוּ זְמַן כְּדִלְקַמָּן מִשְׁנָה ו׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ב} שֶׁשְּׁנֵיהֶם נִקְרָאִים שֶׂה. הָרַמְבַּ״ם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ״ב בְּפֶרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ד׳:
א) מעשר בהמה
שחייב כל אדם לעשר הבהמות שנולדו בעדרו. ומקריב מהעשירי חלבו ודמו. והשאר נאכל כולו לבעלים בירושלים. ואם המעשר בעל מום. נאכל בטומאה בכל מקום:
ב) בפני הבית ושלא בפני הבית
וקיי״ל דאינו נוהג בזה״ז. כדי שלא יכשל בו בגיזה ועבודה. או שיאכלנו קודם שיומם:
ג) בחולין אבל לא במוקדשין
אפילו בשלמים דממון בעלים הוא. אין חל שם מעשר עליו. מדכבר קדוש:
ד) ומתעשרין מזה על זה
מכבשים על עזים או איפכא:
ה) בחדש
שנולדו מראש חודש אלול ואילך:
ו) ובישן
שנולדו קודם ר״ח אלול:
ז) ואינן מתעשרין מזה על זה
מדהוקש למעשר דגן שאינו מתעשר משנה על חברתה:
ח) משמע כל צאן אחד
וא״א לומר ק״ו איפכא מכבשים ועזים על חדש וישן. מדכתיב עשר תעשר דהיינו ב׳ מעשרות. של דגן ושל בהמה דהוקשו אהדדי. מה מעשר דגן אינו מחדש אישן. מדכתיב גביה שנה בשנה. אף מעשר בהמה כן. והא דלא מייתי תנא הך ק״ו והך ילפותא. היינו מדבעי לאשמעינן קולא ודו״ק. א״נ משום דילפותא דכל צאן אחד אינו פשוט כל כך כילפותא דהיקש דעשר תעשר:
פרקנו עוסק במעשר בהמה. לפי ההלכה חייבים להפריש מעשר מהוולדות שנולדו באותה שנה. תנאי להפרשת מעשר הוא שיהיה לבעלים עדר שיש בו עשרה ולדות חדשים בשנה, כאמור בתורה (ויקרא כז):
(ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה׳ הוא קֹדש לה׳:
(לא) ואם גאֹל יגאל איש ממעשרו חמִשיתו יֹסף עליו:
(לב) וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבֹר תחת השבט העשירי יהיה קֹדש לה׳:
(לג) לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קֹדש לא יגאל:
הביטוי ״קֹדש לה׳ ״ מלמד על הבאה לקרבן, ברם אפשר היה גם להסיק ממנו שכמו במעשר דגן ״קֹדש״ משמעו נתינה לכוהנים או ללוויים, או אולי אפילו אכילה בירושלים כמו מעשר שני. עד כאן פשט המקרא. אבל מסורת חז״ל תבעה שיהא זה קרבן שלמים במזבח, ובהיעדר מקדש מפרישים את מעשר הבהמה והוולד הנבחר ירעה עד שיסתאב. במסגרת משנה ד בפרק החמישי הצענו רקע לענף גידול הצאן בארץ. הדגשנו שם שבדרך כלל הייתה תופעת העדרים הגדולים מצומצמת בגליל ורווחה, מן הסתם, בגולן, ובעיקר בסְפר המדבר ביהודה. במעשר בהמה חייבים רק כאשר נולדים עשרה ולדות בעונת המלטה אחת או בשנה אחת; עשרה ולדות נולדים בעדר שיש בו כעשרים ראש לפחות. כלומר, מי שהיה לו עדר קטן מזה פטור היה למעשה מהמצווה. המשנה עוסקת בנושא כאילו מעשר בהמה היה רגיל ותדיר, אך כאמור מלכתחילה לא הייתה זו תופעה רווחת.
לפי כתב-יד קופמן
מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ – ואינו כמצוות התלויות בארץ, למרות דמיונו למעשר מהיבול1. אבל בבבלי מובאת דעתו של רבי עקיבא: ״רבי עקיבא אומר: יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו? תלמוד לומר ׳והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם׳, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה״ (נג ע״א). אם כן, מעשר בהמה הוא מצווה התלויה בארץ ומשנתנו אינה כרבי עקיבא. לדעת המשנה בתמורה אין להעלות קרבנות מחוץ לארץ, וכמובן גם לא בכורות ומעשר בהמה. אבל אם הקדיש קרבן בחוץ לארץ יעלהו, ובכור ומעשר: ״אם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים״ (פ״ג מ״ה). אם כן, שתי רמות של דיעבד הן, אבל הבכור (ומעשר בהמה) בדיעבד יוקרב.
בפני הבית ושלא בפני הבית – כמו ביתר המעשרות. למשנתנו מקבילה במסכת שקלים: ״השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית. אבל מעשר דגן, ומעשר בהמה, והבכורות, נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית״ (פ״ח מ״ח). ה״בכורים״ הם ביכורי הפֵרות המובאים למקדש, וה״בכורות״ הם בכור בהמה ופדיון בכור אדם.
ההלכה שמעשר בהמה לא בטל מופיעה במקורות נוספים, והיא מוצגת כהלכה חד-משמעית. ברם, הבבלי קובע בפשטות שמעשר בהמה בוטל ״משום תקלה״. החשש הוא שמעשרות יופרשו, אך כמובן אי אפשר להקריבם, ולפיכך יש חשש שבטעות יישחטו ומי שיאכלם יעבור על איסור כרת (נג ע״א). הבבלי מציג את ההחלטה כעובדה ידועה ואינו מגלה מתי נקבעה, וכיצד החליטו על ביטול מצווה מדאורייתא בגלל חשש מעין זה. יתרה מזו, אותו חשש קיים גם לגבי בכורות, אך בכורות נהגו גם אחרי ימי הבית וגם בחו״ל. כמו כן לא ברור האם ההחלטה שמעשר בהמה אינו נוהג אחר החורבן התקבלה גם בארץ ישראל. חז״ל עוסקים בדיני מעשר בהמה כאילו הם הלכה נוהגת. ברם, מכאן אין ללמוד דבר; גם דיני קודשים נידונים כאילו הם הלכה למעשה. עם כל זאת, למרות ההלכות בדיני מעשר בהמה אין בידינו עדויות על קיום המצווה למעשה2, זאת לעומת הידיעות הרבות על קיום מצוות מעשר דגן או מצוות דומות אחרות. נראה שהפרשת מעשר בהמה לא הייתה מצווה רווחת. לרוב החקלאים בארץ ישראל לא היו עדרים גדולים3. יתר על כן, ״אחים שותפים״, כלומר משפחה מורחבת, היו פטורים ממעשר בהמה4, לפיכך נוצר מצב שבו רק מעטים התחייבו במצווה זו. מכל מקום איננו יודעים מתי בוטלה המצווה, ואולי נהג הביטול רק בבבל. הנימוק ״מפני תקלה״ מופיע בתוספתא בעניין דומה של הפרשת הקרבן של גר (שקלים פ״ג הכ״ב)⁠5, ואולי יישם הבבלי פתרון זה גם על הלכה זו של הפרשת מעשר בהמה.
ברשימת עשרים וארבע מתנות כהונה (תוספתא חלה פ״ב ה״ז-ה״ט ומקבילות רבות6) מעשר בהמה אינו נמנה, ונראה שבעל רשימה זו סבור שמעשר בהמה אינו נוהג לאחר החורבן. הוא גם אינו מונה אותו בין המתנות במקדש, משום שניתן בגבולין.
אם כן, לפי הבבלי בוטלה המצווה. אין לכך מקבילות ארץ-ישראליות, אך העובדה שאיננו שומעים על הפרשת מעשר הלכה למעשה מעידה כי המצווה בוטלה, או שלפחות לא הייתה רווחת. עוד מן הראוי להעיר שלפי המשנה הפרשת מעשר בהמה דומה להפרשת שקלים גם בפרטים אחרים7.
ובכורות נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית – בידינו עדויות רבות על קיום מצוות בכורות אחרי החורבן. הכלל היה שאסור לשחוט את הבכור ואסור ליהנות ממנו, אלא ״ירעה עד שיסתאב״, כלומר ייפסל לקרבן, ואז פדו אותו והיה ניתן ליהנות ממנו. ההלכה קבעה כללים ברורים לבל יותר בכור ללא סיבה מספקת. עם זאת, בפועל היה ניתן לזרז את ה״הסתאבות״ ולפסול את הבכור במהירות רבה יחסית, כך שהנזק הכספי לא היה כבד. ייתכן שזו הסיבה לכך שדין בכורות נהג גם אחרי החורבן, ואילו מעשר בהמה, שאין בו אפשרות להמרת הקרבן או פדייתו, לא נהג.
ההחלטות השונות נראות בלתי עקביות במקצת. ייתכן שההבדל היה באפשרות להמיר את הקרבן. אם ניתן להמירו אפשר לקיים את המצווה ולהחליף את המתנה בסכום רֵאלי או בלתי רֵאלי (כך במעשר שני). ברם, אם אי אפשר להמיר את המתנה הרי שקשה, ואולי אין טעם, בקיום המצווה. הסבר זה אינו מכסה את כל האפשרויות.
בחולין אבל לא במוקדשין – בהמות המוקדשות להקדש פטורות ממעשר בהמה, שכן רכוש ההקדש הוא כבר קודש. נוהג בבקר ובצאן ואינן מיתעשרים מזה על זה – אי אפשר להפריש צאן על בקר, כלומר העדר צריך לכלול עשרה צאן או עשרה בקר. בכבשים ובעזים ומיתעשרין מזה על זה – כבשים ועזים הם כמין אחד (״צאן״) לצורך מעשר בהמה. בחדש ובישן – ולדות מכל שנה שהיא, ואינן מתעשרין מזה על זה – העדר של עשרה כולל רק ולדות מאותה שנה. שהיה בדין – בקל וחומר, מה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה – שהרי הם אותו מין, אינן מיתעשרין מזה על זה – כאמור לעיל, כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה תלמוד לומר – (ויקרא כז לב), וצאן כל משמע צאן אחד – דיוק הפסוק דוחה את הקל וחומר. סביר להניח שמה שהשפיע על דחיית הקל וחומר היה בעיקר חוסר ההיגיון שבו. ב״כלאים״ וב״חדש-ישן״ פועלים כללים שונים זה מזה; האחד תלוי במין ביולוגי, והאחר במועד.
בתוספתא מובאת הלכה מקבילה: ״מעשר בהמה נוהג בגדולים ובקטנים, בזכרים ובנקבות, בתמימים ובעלי מומים, ומעשרין אותן משנה לחברתה, שנאמר ׳עשר תעשר׳, בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים ׳שנה שנה׳, של שנה אתה מעשר ואי אתה מעשר משנה לחברתה״ (פ״ז ה״א, עמ׳ 541). אם כן, משנתנו היא דברי חכמים ורבי עקיבא חולק. המשפט ״שהיה בדין...⁠״ הוא אפוא הדרשה לשיטת רבי עקיבא. לעתים קרובות מובאות במקורות דרשות ונדחות במהלך הדיון, או שמובאות מלכתחילה כדרשה הראויה להידחות, בסגנון ״יכול...? תלמוד לומר...⁠״. לעתים הדרשה הדחויה מתגלית כעמדה אחרת. ברם עדיין אין בדוגמאות הרבות לכך כדי לקבוע שכל דרשה דחויה היא עמדה אמִתית שנדחתה, אם כי אפשר שכך הדבר ודעות רבות שנדחו נעלמו מספרות ההלכה. מכל מקום, במקרה זה הקל וחומר הדחוי הוא שיטת רבי עקיבא, אבל רבי עקיבא בתוספתא אינו נשען על הדרשה הזאת אלא על דרשה אחרת מדיוק הכתוב. גם לעיל ראינו שרבי עקיבא חולק על משנתנו.
שיטת רבי עקיבא מחייבת הרמת מעשר בהמה גם מעדרים קטנים יותר, שהרי בקבוצה נכללים ולדות משנים רבות המצטברים לכדי עשרה ולדות.
בבבלי ראש השנה (ח ע״א) מובאת אותה דרשה אך להלכה אחרת, בדבר מועד הרמת המעשר. בספרי הדרשה כללית יותר: ״ ׳(והבאתם שמה) עולותיכם׳, עולת יחיד ועולת צבור. ׳וזבחיכם׳, זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור. ׳מעשרותיכם׳, רבי עקיבה אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה. ׳ותרומת ידכם׳, אלו הבכורים כענין שנאמר ׳ולקח הכהן הטנא מידך׳ (דברים כו ד). ׳ובכורות׳, זה הבכור. ׳בקרכם וצאנכם׳, אלו חטאות ואשמות״ (ספרי דברים, סג, עמ׳ 130; סח, עמ׳ 133). בשלב זה רבי עקיבא רק מסביר שהמילה ״מעשרותיכם״ מתייחסת לשני מעשרות אלו. בשלב שני שנֵי המעשרות מוקשים זה לזה, בדרשה בבבלי לעניין מועד הרמת המעשר ובתוספתא לעניין מקום הרמת המעשר. כל שלוש הדרשות מיוחסות לרבי עקיבא. מעתה יש לשאול: האם אכן כל השלבים הללו יצאו מפיו של חכם חשוב זה, או שמא הרשו לעצמם תנאים מאוחרים להסב את הדרשה המקורית לעניינים נוספים?
פתיחתה של משנתנו היא כעין פתיחת פרק ה בחולין (לגבי מצוות אותו ואת בנו) בהבדלים הנדרשים מטיב ההלכה. נראה שזו פתיחה חגיגית שמן הסתם אפיינה עוד הלכות שהתעורר ספק לגבי תחולתן.
1. לדיוננו במצוות התלויות בארץ ראו הנספח למסכת שביעית. למעשר בהמה בחוץ ארץ ראו גם ספרי דברים, מא, עמ׳ 84.
2. פעם אחת מסופר על רבי אלעזר בן עזריה שהפריש מעשר בהמה, ראו בבלי, שבת נד ע״ב. רבי אלעזר בן עזריה היה פעיל כבר בימי הבית, ולפיכך ייתכן שהמסורת משקפת את מעשיו לפני החורבן. מפרשים התקשו בכך משום שסברו שרבי אלעזר זה היה חכם צעיר בדור אושא, בעיקר על סמך אגדת הגמרא בבבלי, ברכות כח ע״א. ברם, כבר הוכח שהבבלי כלל בתיאור דברי אגדה. בדור יבנה היה רבי אלעזר בן עזריה חכם ותיק וידוע, והירושלמי מפרש כך את משנת ברכות (ירושלמי ברכות פ״א מ״ה, ג ע״ד). רבי אלעזר הספיק לקנות בית כנסת בירושלים (בבלי מגילה כו ע״א), וברור שהיה איש מבוגר כבר בימי הבית. ראו על כך אצל ספראי וספראי, הגדת חז״ל, עמ׳ 118 הערה 6. להסבר אחר, דחוק יותר, ראו תוספות לשבת נד ע״ב ד״ה ״הוה מעשר״.
3. ראו פירושנו לשבת פ״ה מ״ד, וראו לעיל.
4. לעיל, פ״א מ״ז. לאחים השותפים ראו הדיון שם.
5. הירושלמי, שקלים פ״ח ה״ד, נא ע״ב, מייחס את התקנה לרבן יוחנן בן זכאי, ואילו בתוספתא התקנה אנונימית.
6. בחלק מעדי הנוסח היא משנת חלה פ״ד מי״ב; מרגליות, הלכות ארץ ישראל, עמ׳ נג.
7. לעיל, פ״א מ״ז.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה. וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל. הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הָיָה לוֹ בָאֶמְצָע, מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצָע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
Animals subject to the obligation of animal tithe join together if the distance between them is no greater than the distance that a grazing animal can walk and still be tended by one shepherd. And how much is the distance that a grazing animal walks? It is sixteen mil. If the distance between these animals and those animals was thirty-two mil they do not join together. If he also had animals in the middle of that distance of thirty-two mil, he brings all three flocks to a pen and tithes them in the middle. Rabbi Meir says: The Jordan River divides between animals on two sides of the river with regard to animal tithe, even if the distance between them is minimal.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף בִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה.
וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה? שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.
הָיָה בֵין אֵלּוּ לָאֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, אֵינָן מִצְטָרְפִין.
הָיָה לוֹ בָאֶמְצַע, מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצַע.
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
מַעֲשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף מְלֹא רֶגֶל רוֹעָה, וְלֹא מְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה מְהַלֶּכֶת. כַּמָּה רֶגֶל בְּהֵמָה? שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים מִיל. כֵּיצַד? הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ בִּכְפַר חֲנַנְיָה, וְחָמֵשׁ בִּכְפַר עָתְנַי, וְחָמֵשׁ בְּצִפּוֹרִי, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת. חָמֵשׁ בִּכְפַר חֲנַנְיָה, וְחָמֵשׁ בִּכְפַר עָתְנַי, אֵין מִצְטָרְפוֹת, עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ אֲפִלּוּ אַחַת בְּצִפּוֹרִי. הָיוּ לוֹ בְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִכָּאן וּמִכָּאן, כְּגוֹן שְׁלוֹמִי וּנְמוֹרִי, וּשְׁתֵּי אַבְטוֹנִיּוֹת, אֵין מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאָרֶץ וְחוּצָה לָאָרֶץ.
נָהָר הַיּוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְיָס, וְעוֹבֵר בְּיַמָּהּ שֶׁל סופני וּבְיַמָּהּ שֶׁלְּטִבֶּרְיָה, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁמוֹ יַרְדֵּן, אֵין מִתְחַשֵּׁב עִם הַיַּרְדֵּן. אֵיזֶהוּ יַרְדֵּן? מִבֵּית יְרִיחוֹ וּלְמַטָּה.
מעשר בהמה מצטרף במלוא רגל בהמה רועה כו׳ – מה שאמר אם היו בין שני העדרים שלשים ושנים מיל אין מצטרפין לפי שכבר ביאר שלא יהא צירוף ביותר מששה עשר מיל ואמר זה להודיענו שאם היה בינם עדר שלישי רחוק משתי הקצוות רחוק שוה שהוא מצרף שלשתן ואין הלכה כר״מ:
כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה. כְּמוֹ שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהִשְׁתַּמֵּר בְּרוֹעֶה אֶחָד כְּשֶׁהַבְּהֵמוֹת רוֹעוֹת מִתְרַחֲקוֹת זוֹ מִזּוֹ. וְהַיְנוּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מִיל, דִּבְהָכִי שָׁלְטָא עֵינָא דְּרוֹעֶה. וְאִם יֵשׁ לוֹ חָמֵשׁ בְּהֵמוֹת בִּכְפָר זֶה וְחָמֵשׁ בִּכְפָר אַחֵר רָחוֹק זֶה מִזֶּה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מִיל, מְבִיאָן לְתוֹךְ דִּיר אֶחָד וּמְעַשְּׂרָן. וְאִם רְחוֹקוֹת יוֹתֵר, פְּטוּרוֹת. דְּאָמַר קְרָא (ירמיהו לג) תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה, מַשְׁמַע אִם יְכוֹלוֹת לְהִמָּנוֹת בְּרוֹעֶה אֶחָד מִקְּרֵי צֹאן, וְתַעֲבֹרְנָה תַּחַת הַשֵּׁבֶט לְהִתְעַשֵּׂר, וְאִי לֹא לֹא:
שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל אֵינָן מִצְטָרְפִין. מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמַתְנֵי בְּסָמוּךְ שֶׁאִם הָיָה לוֹ עֵדֶר בְּאֶמְצַע, אוֹתָן הָאֶמְצָעִיּוֹת מְצָרְפוֹת אֶת הַצְּדָדִים, לְהָכִי תָּנֵי שֶׁאִם הַצְּדָדִים רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל אֵין הָאֶמְצָעִי מְצָרְפָן:
מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצָע. לָאו [מֵבִיא] בָּאֶמְצַע מַמָּשׁ קָאָמַר:
הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק. שֶׁאִם הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ בְּהֵמוֹת מִכָּאן וְחָמֵשׁ בְּהֵמוֹת מִכָּאן וְיַרְדֵּן בְּאֶמְצַע, אֵין מִצְטָרְפִין וּפְטוּרוֹת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר:
כמלוא רגל בהמה רועה (as much as the full capacity of the radius) – like the are able to be guarded by one shepherd when the cattle graze and remove themselves one from the other. And this is sixteen mil (note: a “mil” is 2000 cubits), and thusly, the eye of the shepherd controls them (i.e., they cannot be hidden from sight). But if he has five animals in this village and five [animals] in another village which is sixteen mil distant one from the other, he brings them into one pen and tithes them. But if the they are more distant, they are exempt, as it states in the Biblical verse (Jeremiah 33:13): “sheep shall pass again under the hands of one who counts them, implying if they can be counted by one shepherd, they are called “sheep,” that they can pass underneath the staff to be tithed, and if not, not (see Talmud Bekhorot 54b)
שלשים ושנים מיל אינן מצטרפין – because it was necessary to teach nearby [in the Mishnah] that if he had a flock in the middle, those in the middle combine with the sides, thus it teaches, that if the sides are distant from each other thirty-two mil, the middle ones do not combine them.
מביא ומעשרן באמצע – it is stated that it doesn’t actually bring in the middle.
הירדן מפסיק – that if he had five cattle from here (i.e., in the land of Israel) and five cattle from there (i.e., from the other side of the Jordan River) and the Jordan River in the middle, they do not combine and are exempt. But the Halakha is not according to Rabbi Meir.
מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. כפי שיעור שהבהמה מתרתקת והולכת כשהיא רועה דהיינו ט״ז מילין ל״א כפי מה שהבהמות רחוקות זו מזו ויכולות להשתמר ברועה אחד והיינו ט״ז מילין רש״י ז״ל ולפי׳ ראשון נראה דגרסינן רועה העין פתוחה. הגה״ה גם הר״ר יהוסף ז״ל נקד כן. ולפי׳ שני העין בסגול והכל אחד וכן הרגמ״ה ז״ל בפירושו הרכיב שני הפירושים יחד וזה לשונו מצטרף כמלא רגל בהמה רועה כלומר כל אותם בהמות של אדם אחד שרועות בשדה אחד כשיעור שרגל בהמה הולכת ורועַה ורועֶה אחד יכול לשומרן מצטרפין להתעשר ביחד דהוי עדר אחד ע״כ וביד פ״ז דהלכות בכורות סי׳ ב׳:
היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע כך צ״ל. גם בפי׳ רעז״ל צ״ל לאו מביא באמצע ממש קאמר.:
ר״מ אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה בגמרא א״ר יוחנן היינו טעמא דר״מ דאמר קרא בגבול בנימין בספר יהושע והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו ואפילו יש שם גשר שיכול הרועה או הבהמות לילך זו אצל זו ופרכינן אלא מעתה ותאר הגבול ועלה הגבול ה״נ הכתוב עשאו גבול בפני עצמו ומשני שאני התם דקאמר קרא זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה א״י גבול אחד היא אי הכי ירדן נמי ארץ ולא ירדן. פי׳ רש״י ז״ל ארץ כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולות דארץ חשיב חד ולא גבולות הירדן:
שלשים ושנים מיל. פי׳ הר״ב שאם הצדדים רחוקות כו׳. אין האמצעי מצרפן. כלומר. אע״פ שיש אמצעי. כגון הרועה עצמו. או כליו של רועה. אין מצרפן. שאין מצרף אלא עדר. וכרב דס״ל הכי. וכך פסק הרמב״ם שם. ומיהו מאי דכתב הר״ב אותן האמצעיות לאו דוקא שיהו דוקא הרבה באמצע. דאפי׳ אחד באמצע וט׳ מכאן ותשעה מכאן מצטרפות. כיון שהאמצע עם כל אחד מהצדדין ראוין למנין י׳ כדאיתא בגמ׳:
הירדן מפסיק. גמרא [דף נ״ה] דאמר קרא (יהושע י״ח) והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו אלא מעתה ותאר הגבול ועלה הגבול (שם) ה״נ הכתוב עשאו גבול בפני עצמו שאני התם דאמר קרא (במדבר ל״ד) זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה א״י גבול א׳ היא. א״ה ירדן נמי. ארץ ולא ירדן. פירש״י ארץ כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולות דארץ חשיב חד. ולא גבולות דירדן:
{ג} כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אֶמְצָעִי, כְּגוֹן הָרוֹעֶה עַצְמוֹ אוֹ כֵלָיו שֶׁל רוֹעֶה, אֵין מְצָרְפָן, שֶׁאֵין מְצָרֵף אֶלָּא עֵדֶר כוּ׳. וּמִיהוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָרַ״ב אוֹתָן הָאֶמְצָעִיּוֹת, לָאו דַּוְקָא שֶׁיִּהְיוּ דַוְקָא הַרְבֵּה בָּאֶמְצַע, דַּאֲפִלּוּ אֶחָד בָּאֶמְצַע וְתִשְׁעָה מִכָּאן וְתִשְׁעָה מִכָּאן מִצְטָרְפוֹת, כֵּיוָן שֶׁהָאֶמְצָעִי עִם כָּל אֶחָד מֵהַצְּדָדִין רָאוּי לְמִנְיַן עֲשָׂרָה כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא:
{ד} הַיַּרְדֵּן כוּ׳. יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא בַּגְּמָרָא:
ט) מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה
כדי מרחק שיהיו הבהמות כשהולכים ורועים יכולים להשתמר כולם מרועה א׳:
י) ששה עשר מיל
דעד הכא שלטה עין הרועה כשהוא עומד באמצע הט״ז יוכל להשגיח לכאן ולכאן בארץ מישור. ולהכי כשיש לו ה׳ בהמות כאן וה׳ בהמות בכפר רחוק מכאן ט״ז מיל מצטרפי. ומביאן יחד ומעשרן. וברחוקות יותר פטורות מלהתעשר:
יא) אינן מצטרפין
והרי אפילו בט״ז מיל ופורתא אין מצטרפין. ואפ״ה נקט ל״ב מיל משום סיפא. דאפ״ה אמצעי מצרפן:
יב) היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע
אפילו ט׳ מכאן וט׳ מכאן וא׳ באמצע. מצטרפין. וכונסן כולן לדיר ומעשר א׳. ומניח הט׳ הנשארים לגורן האחר להצטרף עם אותן שיולדו אח״כ. אבל רועה וכליו באמצע אין מצרפן:
יג) הירדן מפסיק למעשר בהמה
אף דלפי כותבי הארצות רחבו היותר גדול הוא נ׳ אמה. עכ״פ הכתוב קראו גבול. ולהכי ביש לו ה׳ מכאן וה׳ מכאן. פטורים ממעשר:
לפי כתב-יד קופמן
מעשר בהמה מצטרף כמלוא רגל בהמה רועה – את מעשר הבהמה יש להרים מעדר של בהמות שיש בו עשרה ולדות (זכרים ונקבות). השאלה היא מה שיעור השטח (המרחק) שבו עדיין העדר הוא יחידה אחת. ההגדרה היא ״כמלוא רגל בהמה רועה״, כלומר טווח הנדידה של בהמה. וכמה היא רגל בהמה רועה – לאחר ההגדרה המשנה נדרשת להסביר ולכמת את המונח הכמותי, ששה עשר מיל היה בין אילו לאילו – בין מרכיבי העדר. הנוסח ״כמלא רגל רועה״ מופיע בכל עדי הנוסח (כי״ק, מ1, מל, מפ ועוד), ובתוספתא ״מלא רגל רועה, אבל לא מהלכת״ (פ״ז ה״ג, עמ׳ 541). החילוף בין ״כמלא״ לבין ״מלא״ נראה חסר משמעות.
באופן כללי אנו מוצאים סדרת גישות להגדרת כמויות ושיעורים2:
• גודל כללי התלוי באומדנא.
•שיעור כמותי מדויק במערכת משקלות מוגדרת (רביעית, לוג, קב וכו׳). גם שיעור כזה הוא לעתים קרובות מינוח כללי בגלל הבדלי השיעורים.
• שיעור לפי חפץ או כלי: כנר, כרימון וכו׳.
מלוא רגל בהמה רועה הוא מינוח כללי (השיטה הראשונה), והמונח ״ששה עשר מיל״ הוא השיטה השלישית. במשנה ובתוספתא מופיעה הגדרה לפי השיטות השנייה והשלישית כאחת, אבל לכאורה התוספתא חולקת וקובעת שרגל בהמה היא 32 מיל ולא 16 מיל:
מעשר בהמה מצטרף אלא רגל רועה, ולא מלא רגל בהמה מהלכת. כמה רגל בהמה שנים ושלשים מיל. כיצד היו לו חמש בכפר חנניה, וחמש בכפר עותני, וחמש בצפורי, הרי אלו מצטרפות. חמש בכפר חנניה וחמש בצפורי אין מצטרפות, עד שיהיו לו אפילו אחת בציפורי. היו לו בעבר הירדן מכאן ומכאן, כגון השולמי ונמירי, ושתי אבטיניות, אין מצטרפות זו עם זו ואין צריך לומר בארץ וחוצה לארץ (פ״ז ה״ג, עמ׳ 542-541; בבלי, נג ע״א-ע״ב). הדוגמה הכמותית של התוספתא זהה לקביעת המשנה שלפיה מדובר במרחק של רגל רועה. כפר עותנאי הוא ליד המקום שבו נמצא היום צומת מגידו, והמרחק לציפורי הוא שישה עשר מיל, עשרים וארבעה ק״מ (מיל הוא 1480 מ׳). מציפורי לכפר חנניה עוד שישה עשר מיל (איור 17). אם כן אותה תפיסה לפנינו, ושלושים ושניים מיל הם שישה עשר מיל מהמרכז.
הביטוי ״רגל רועה״ משמעו תפרוסת הבהמות המנוהלות על ידי אדם (רועה אחד) שבהמותיו מפוזרות. זאת בניגוד לביטוי ״רגל מהלכת״ שמשמעו טווח הנדידה של בהמה (אולי במשך יום).
הגבולות המתוארים הם גבולות הגליל התחתון. אין ספק שאדם לא פיזר את צאנו במשבצת כה גדולה (מהלך יום וחצי מקצה לקצה). למעשה ההחלטה של 16 מיל (או כפר חנניה – כפר עותנאי) היא הגדרה לכל המחוז. יתר על כן, בהלכות אחרות הגדירה המשנה שלושה מחוזות שכמעט אין מעבר אנושי ביניהם, וכל אחת היא אזור סגור ושונה. החלוקה לשלושה מופיעה בשלושה הקשרים הלכתיים שונים: במשנת שביעית (פ״ט מ״ב), בדיני חזקה (משנה בבא בתרא פ״ג מ״ב ומקבילותיה) ובדיני נישואין (משנה כתובות פי״ג מ״ב). כל המשניות מניחות שבתוך האזור יש תנועה והכרה של הנתונים, אך אדם מאזור אחד אינו מגיע לאזור השני, וכן משמעות החלוקה לאזורים במשנתנו. מסתבר אפוא שהייתה זו חלוקה קבועה וקדומה שההלכות השונות עושות בה שימוש. גם יוספוס מחלק את הארץ בצורה זהה לשלושה מחוזות – גליל, יהודה ועבר הירדן. הוא פותח בגליל כי זה נושאו העיקרי, שהרי הקטע בא כפתיחה לתיאור המלחמה שהחלה בגליל (מלח׳ ג, ג, 58-35). כבר קליין עמד על כך שיוספוס משקף אותו מקור ספרותי או תפיסה גאוגרפית כמו החלוקה ההלכתית3. הדבר בולט בתיקונים ובשינויים שהכניס יוספוס לחלוקה המקורית כדי להתאימה לצרכיו. שינויים אלו ניכרים במבנה ובעריכת הקטע4.
כפר עותנאי הוא גבול הגליל התחתון, וכן שנינו: ״הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מיהודה לגליל, הגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל תנאו. הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מגליל ליהודה, והגיע לכפר עותנאי וחזר, בטל תנאו״ (משנה גיטין פ״ז מ״ז). המשנה משקפת את הגאוגרפיה העממית. גבולות הגליל הם כפר עותנאי, הוא תל מגידו של תקופת המקרא, וגבול יהודה לכיוון צפון הוא אנטיפטרוס (תל אפק, ליד ראש העין של ימינו). כפר עותנאי הוא גם נקודת הגבול שבין הגליל לשומרון (משנה גיטין פ״א מ״ה). לגבולות אלו מקבילות מספר. הנחת היסוד של המשנה היא שהארץ מתחלקת לשניים, לגליל וליהודה, וכבר אמרנו שזאת החלוקה המאוחרת יחסית (מדור אושא ואילך). אם כן, הגבולות שצוינו בתוספתא הם 16 מיל זה מזה, אך האזור המתואר הוא בדיוק הגליל התחתון, המרכז של היישוב היהודי.
אשר לכפר חנניה. במשנת שביעית שנינו: ״שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל, ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת: גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון״ (פ״ט מ״ב). הגבול המוצע הוא כפר חנניה. זיהויו של כפר חנניה מובטח, יותר מכל יישוב אחר בתקופת המשנה והתלמוד. השם הקדום נשמר והוא כונה בערבית ״כפר ענן״, בבקעת בית הכרם. התוספתא למשנתנו מתארת את מרחקו מציפורי, והוא מתאים לכפר ענן זה. מיקומו גם מתאים לשמש גבול גאוגרפי בין הגליל התחתון והעליון, כפי שמופיע כפר חנניה במשנתנו. מעבר לכל זה בידינו עדות נוספת, חשובה ביותר, מטיפוס אחר. בספרות חז״ל מתוארים כלי החרס שיוצרו בכפר חנניה. בבדיקות ארכאומטריות התברר שאכן טיפוסים מספר של כלי חרס שהיו נפוצים בגליל נוצרו בכפר חנניה. בחפירות במקום נתגלו שרידי הכבשנים הרבים שהיו ביישוב. לפיכך הזיהוי מובטח לחלוטין5. יוספוס בתיאורו הנזכר קובע את באר שבע כגבול בין הגליל העליון והתחתון; תל באר שבע, שגם בזיהויו אין ספק, מתנוסס מעל בקעת חנניה, כק״מ מכפר חנניה. נראה אפוא שבזמנו היה באר שבע היישוב העיקרי, ובתקופת חז״ל הפך כפר חנניה לאתר המרכזי באזור. ואכן בסקר ארכאולוגי קפדני התברר שכפר חנניה היה בימי בית שני כפר קטן, ובמאה השנייה גדל הכפר והפך לעיירה בינונית ששטחה קרוב לארבעים דונם6. המשנה מסמנת שני קריטריונים לגבול בין הגליל העליון לתחתון: כפר חנניה וגידול שקמים. במינוח ״כפר חנניה״ כוונתה מן הסתם לבקעת בית הכרם, שהיא אכן הגבול הטבעי בין שתי ארצות הגליל. גידול השקמים הוא עיקרון משני. השקמים גדלים בגובה נמוך, עד 400-500 מ׳, וקו גובה זה מתאים לקביעת הגבול בין הגליל העליון לתחתון. רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא (פ״ז הי״א) מוצא לכך סיוע מפסוק.
הזהות בין ״רגל רועה״ לבין גבולות הגליל התחתון הופכת את הגדרת המרחק לחשודה. יתר על כן, טווח הנדידה המוצע גדול מדי. בהמה מסוגלת לגמוע מרחק זה ביום הליכה, אך לא ביום מרעה. נראה אפוא שלפנינו שתי הגדרות סותרות. ״רגל רועה״ (״מלוא רגל רועה״) הוא טווח קטן בהרבה של קילומטרים ספורים, וזו תפיסה המגדירה עדר בצורה מצומצמת. ״מלוא רגל מהלכת״ הוא טווח התנועה ביום הליכה, וזו הגדרה מרחיבה ביותר של המונח ״עדר״, וכוונתה לכל המחוז היהודי. הפרשנות ש⁠(מלוא) רגל רועה היא 16 מיל איננה אפוא פרשנות, אלא מחלוקת. או בלשון מודרנית, חקיקת משנה שלמעשה מבטלת את החקיקה העיקרית. הסבר חילופי אפשרי הוא שחקיקת המשנה (כפר חנניה - כפר עותנאי) משמרת את ההלכה הקדומה שהתוספתא דוחה במפורש. כפי שאמרנו התוספתא מרמזת שהייתה דעה ״כמלא רגל מהלכת״, והתוספתא דוחה אותה במפורש (והמשנה מתעלמת ממנה). אבל הדוגמאות של כפר חנניה וכפר עותנאי מתאימות דווקא לשיטה דחויה זו. כלומר, עורכי המשנה והתוספתא בעצם הביאו הגדרות בשיטות שונות שהן חולקות זו על זו. בעל התוספתא סותר את עצמו במפורש ובעל המשנה במשתמע, והעריכה הספרותית איבדה מהרֵאליה של המציאות ההלכתית. לפנינו שני הסברים שונים להגדרה מהו עדר (מלא רגל בהמה ״רועה״ לעומת מלא רגל בהמה ״מהלכת״), וההגדרה של רגל מהלכת היא בלתי רֵאלית. שתי התופעות (עירוב בדעות וההגדרה הבלתי מציאותית) הן בבחינת תופעה נדירה במשנה.
בתוספתא מובא דיון נוסף מהו בדיוק הנהר המכונה ״ירדן״, האם שם זה מלווה את הנהר מאזור פמייס (מוצא הבניאס) או רק מהכינרת דרומה (פ״ז ה״ד, עמ׳ 542). השאלה היא אכן שאלה גאוגרפית, אבל קשה להניח שהנהר הצפוני לא נחשב לגבול מפריד, שהרי הוא היה עדיין גבול חקלאי ברור וגם גבול מנהלי בין שתי ״אבטיניות״ (כך בתוספתא7). עבור חכמים זה הזדמנות לעיסוק גאוגרפי טהור המבטא את התעניינותם בארץ, ומן הסתם גם את חיבתם אליה, אבל אין הוא חלק מהבירור ההלכתי. מקור זה מצטרף למקורות אחרים שבהם חכמים דנים בהיבטים שונים של הגאוגרפיה הארץ-ישראלית בסגנון מעין הלכתי, אך ללא קשר להלכה.
שלשים ושנים מיל אינן מיצטרפין – על כן עשר בהמות שחלק מהן בכפר עותנאי, חלק בציפורי וחלק בכפר חנניה מצטרפות, משום שמרכז העדר הוא בציפורי וחלקי העדר האחרים הם במרחק שישה עשר מיל מהמרכז, וזה טווח הנדידה. אבל אם העדר מחולק בין כפר עותנאי לכפר חנניה – המרחק הוא שלושים ושניים מיל, והוא מעבר לטווח הנדידה. כלל זה שנוי גם בתוספתא שציטטנו. התוספתא מוסיפה שאם יש נהר מפריד אזי העדר נחשב לשני עדרים נפרדים. הדוגמה לכך היא שולמי ונמירי (פ״ו ה״ג, עמ׳ 541; ירושלמי בבא בתרא פ״ג ה״ג, יד ע״א).
נמירי היא נימרון, ממזרח לירדן, ושולמי הוא כנראה שמה של עיירה באזור יריחו שנקראת, מן הסתם, על שם שלומית אחותו התככנית של הורדוס, שכבר יוספוס אומר שקיבלה נחלה באזור יריחו. כל המקומות שנזכרו עד עתה הם ידועים ומפורסמים, להוציא את ״שולמי״ שאינה נזכרת במקום אחר. כן מתחשבת ההלכה בכך שעדרים החונים באזורים מנהליים שונים (אוטונומיים) אינם מצטרפים. איננו יודעים בוודאות באיזו רמה של אוטונומיה מדובר. בפרובינציית יהודה של התקופה הרומית הקדומה היו שלוש רמות מנהל: הפרובינציה (יהודה ואחר כך פלשתינה), המחוז (יהודה, גליל, עבר הירדן ועוד), והטופרכיה (כגון ירושלים, יריחו, ציפורי ועוד). מאוחר יותר שונה המבנה; המחוז בוטל ואת מקום הטופרכיות הכפריות הקטנות ירשה העיר (הפוליס הנכרית) שהיוותה את הגרעין המנהלי ושלטה על הכורה (χώρα) שלה (טריטוריום בלטינית). השינוי נעשה אי שם לאחר מרד בר כוכבא, וזמנו המדויק אינו ידוע. השינוי איננו רק בחלוקה או במינוח אלא מקפל תפיסה מנהלית ואזרחית-חברתית שונה, ולא נרחיב בכך כאן.
כפר חנניה וציפורי היו בטופרכיה אחת בתקופה הרומית הקדומה, ובטריטוריום אחד בתקופה הרומית המאוחרת. אבל כפר עותנאי היה, לפחות מראשית המאה השנייה, טופרכיה נפרדת (הנשלטת ישירות על ידי המחנה הרומי שחנה בכפר עותנאי) שכונתה מאז לגיו.. אם כן, קרוב להניח שאוטונומיה היא טופרכיה/טריטוריום. שולמי ונמירו אינן רק משני צדי הירדן אלא הן גם במחוזות נפרדים, והן אינן מצטרפות לא רק בגלל הירדן אלא גם בגלל סיבה זו.
ציפורי היא במרכז הגליל התחתון, והייתה גם העיר המרכזית בו החל מימי הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס, שייסד את העיר בראשית המאה הראשונה לספירתם.. מאוחר יותר ניתן לה השם נירוניאס, על שמו של נירון הקיסר ששלט עד שנת 68 לספירתם. לאחר מרד בר כוכבא התחזק מעמדה של העיר כעיר נכרית, והיא כונתה דיוקיסריה. בכל הגלגולים הייתה לעיר זכות לטבוע מטבעות.
היה לו באמצע – בציפורי, מביא ומעשרן באמצע – היו לו בהמות בכפר חנניה ובכפר עותנאי מביא את כולן לציפורי ומקיים את מעמד הקדשת המעשר המתואר במשנה ז. רבי מאיר אומר הירדן היה – המילה ״היה״ חסרה ברוב עדי הנוסח, אך אין לכך משמעות רבה. כל ההלכות בפרק ובנושא מתוארות כאילו נוהגות הלכה למעשה, כמו כמעט כל ההלכות הנוגעות למקדש. המקדש החרב ומצוותיו מתוארים כאילו היה חי ועובד, פועל ונושם. ברור שיש כאן עירוב של מציאות ואוטופיה. מפסיק למעשר בהמה – דין זה הופיע והודגם גם בתוספתא שהבאנו לעיל (פ״ז ה״ג). הבבלי (נג ע״ב) מדגיש שאם יש גשר על הנהר הגשר מצרף את הבהמות. ואכן היו גשרים על הירדן, אחד מהם מופיע במפת מידבה (איור 18). תוספת זו בבלית, ומשקפת את תעלות המים ואת הגבלות התנועה בבבל. איננו יודעים אם הלכה כזאת יושמה גם בארץ ישראל. יצוין שבארץ ישראל היו הגשרים בפיקוח רומי, גבו בהם מסים, והתושבים הפשוטים מיעטו להשתמש בהם. איננו יודעים, אפוא, כיצד היו חכמי ארץ ישראל מתייחסים להערה שבבבלי.
אם כן, ההגדרות שבמשנה הנראות כניסוחים אחרים של אותה תפיסה הלכתית מרחבית משקפות שתי גישות, גישה המרחיבה את המונח ״עדר״ לכל גבולות הגליל וגישה המצמצמת. הניסוח כאילו כל המקורות משקפים אותה תפיסה מבוססת על היעדר מידע גאוגרפי. קשה להכריע האם העורכים אחראים למצג המוסכם כביכול, כשהם כבר מניחים שקוראיהם אינם מודעים לפן הגאוגרפי, או שהם מציגים שתי תפיסות (מחלוקת) ומניחים שקוראיהם מבינים את הכוונה בלא להכביר מילים על כך.
1. זו הייתה הנוסחה שעמדה לפני המעתיק, אבל הוא שיבשה כך: כמ׳ל׳ רגל בהמ׳ מיצטרף רועה. וכמה היא רגל בהמה רועה?... ההמשך, ״וכמה היא רגל בהמה רועה״, מעיד שגם ברישא זה היה הנוסח המקורי.
2. ראו פירושנו לכלים פי״ז.
3. קליין, חלוקה; ספראי, יוספוס.
4. במקביל מצויה במקורות גם חלוקה נוספת לשניים, יהודה והגליל בלבד. ניתן לקבוע ללא היסוס שהחלוקה לשניים היא החלוקה המקובלת בספרות חז״ל. החלוקה לשניים השמיטה את עבר הירדן, שכן לאחר המרידות התדלדל היישוב שם. בימי בית שני היה עבר הירדן אזור יישוב יהודי גדול ופורח. עדות לכך יש בעשרות עדויות על היישוב בעבר הירדן. כן נמצאו גם מעט עדויות ארכאולוגיות לכך (שגיב, עבר הירדן). היישוב היהודי דעך וכמעט חוסל במרד הגדול או במרד בר כוכבא. לאחר המרד אנו שומעים רק על יישוב יהודי דל בעבר הירדן. קהילות יהודיות נמצאו כמובן בערים הגדולות, וכן בעמק הר׳ור בלבד. נראה שאת חורבן היישוב יש לתלות במרד בר כוכבא, אך שאלת המועד המדויק אינה ברורה. מכל מקום, זו הסיבה לכך שעבר הירדן אינו נזכר במשניות רבות המתמקדות ביהודה והגליל בלבד. החלוקה לשלושה היא אפוא החלוקה הקדומה, לעומת זאת המשניות שבהן החלוקה היא לשניים מיוחסות לחכמי דור אושא. ראו במפורט פירושנו לתרומות פ״י מ״ח; מעשרות פ״ב מ״ג; ירושלמי פסחים פ״ד ה״א, ל ע״ד; פ״י ה״ה, לז ע״ד; ראש השנה פ״ד ה״ה, נט ע״ג; כתובות פ״א ה״א, כה ע״א; מדרש שמואל, ח א, ועוד מקורות רבים.
5. לאיסוף המקורות ולדיון ארוך בזיהוי ראו אדן, כלי חרס, ובעיקר עמ׳ 32-27; ספראי, פרקי גליל, עמ׳ 63-66.
6. שנקמן, סקר; ליבנר, סקר, עמ׳ 68-69; 95-98.
7. הכתיב צריך היה להיות ״אבטינימיות״, בלטינית: auto-nomous שמשמעו עצמאי, בעל חוקים משלו.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, חַיָּבִּין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
One who purchases an animal or has an animal that was given to him as a gift is exempt from separating animal tithe.
With regard to brothers and partners, i.e., brothers who are partners in the inheritance of their father, when they are obligated to add the premium [bakalbon] to their annual half-shekel payment to the Temple they are exempt from animal tithe. Conversely, those whose halakhic status is like that of sons who are supported by their father and are obligated to separate animal tithe are exempt from adding the premium.
The mishna clarifies: If the brothers acquired the animals through inheritance from the property in the possession of their father’s house they are obligated in animal tithe; but if not, they are exempt. How so? If they divided the inheritance between them and then reentered a partnership, they are obligated to add the premium and are exempt from animal tithe.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] הַלָּקַח וְשֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
הָאַחִים הַשּׁוּתָפִים שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.
קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין, וְאִם לָאו, פְּטוּרִין.
חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, חַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
אֵיזֶהוּ לִקּוּחַ? כָּל שֶׁמָּכְרוּ לוֹ, וְחוֹזֵר וְלָקְחוּ הֵימֶנּוּ, אוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ בְמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ הֵימֶנּוּ. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ עֹבֶר פָּרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּלְדָה אֵצֶל בְּעָלִים, נִכְנֶסֶת לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
הלקוח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר כו׳ – דע לך שהדינין האלו הנזכרים בכאן במעשר סמכו אותן לפסוקים שנאמר בבכור ואמרו אם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר וכולן מפי הקבלה כגון שהבהמות הנקחות אין מוציאין מהן עצמן מעשר וכן אם נשתתפו שני שותפין בבהמות כגון שיהיו לזה עשרה ולזה עשרה ומשתתפין יחד לפטמם ולהתעסק בהם לרעותם והכל ביניהן בשוה הרי אלו העשרים עצמן אינם חייבין במעשר אבל לכשילדו ברשותן אע״פ שהולדות משותפין ביניהן ג״כ הרי אותן הולדות מוציאין מהן מעשר וכן אם לקחו שני השותפים מממון השותפות בהמה מה שתלד אותה בהמה חייב במעשר והוא ענין מה שאמר קנו מתפוסת הבית חייבים ר״ל חייבים במעשר בהמה. ותפוסת הבית נקרא הממון המשותף בין האחים קודם שיחלקו ירושת אביהן: ומה שאמר ואם לאו פטורים ר״ל שלא נולדו הבהמות האלו אחר השתוף רק נשתתפו בבהמות כמו שאמרנו או ירשו מאביהם בהמה והיא משותפת ביניהם פטורים והפך זה הדין הוא בקולבון לפי שהממון שנשתתפו בו שני השותפים כשיטול זה דינרים וזה דינרים וחזרו שניהם וערבו אותן לכשיתנו מהכל חצי שקל על כל א׳ וא׳ חייבין בקולבון הואיל והממון עומד בעין אבל אם נשאו ונתנו בהן ומכרו ולקחו עד שיהא הממון שבידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות ונתנו ממנו חצי שקל אז יהיו פטורים מן הקולבון וכן מה שירשו בעצמן לפי שאין שום א׳ מהן מכיר חלקו הרי הם פטורים בו מן הקולבון הפך מה שחייב במעשר בהמה וע״פ העיקרים האלו אמר אילו חזרו ונשתתפו חייבין בקולבון ופטורים ממעשר בהמה ענין המאמר הזה שהאחים או השותפים שאמרנו שהן חייבין במעשר בהמה על מה שנולד ברשותן כשמחלקים הממון והבהמות וחזרו ונשתתפו בו כמו שהיו הרי הן בשעת חזרתן קודם שישתנה הממון חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה על אותן הבהמות עד שילדו בשתופן ואז יהיו חייבים על הנולד ברשותם והוא פירוש ההלכה הזאת בדיוק וגמר הענין וכבר פרשנו אותה בתחלת שקלים ותחלת חולין כפי הצריך למקום ההוא וכאן השלמנו עניינם כראוי למקום הזה ג״כ:
הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לֵיהּ מִדִּכְתִיב (שמות כב) בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ, מַה בָּנֶיךָ אֵינָם בְּלָקוּחַ וּמַתָּנָה, דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּהוּ לְקִיחָה וּמַתָּנָה אֶלָּא אֶצְלוֹ נוֹלְדוּ, אַף צֹאנְךָ וּבְקָרְךָ אֵינָן בְּלָקוּחַ וּמַתָּנָה. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי קְרָא בִּבְכוֹר הוּא דִּכְתִיב וַאֲנַן יָלְפִינַן מַעֲשֵׂר מִנֵּיהּ, הַיְנוּ מִשּׁוּם דִּכְתִיב כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ, וַעֲשִׂיָּה וַדַּאי לֹא מָצֵית מוֹקְמַת בִּבְכוֹר דְּהָא מֵרֶחֶם קָדוֹשׁ וְלֹא בָּעֵי עֲשִׂיָּה שֶׁיַּקְדִּישֶׁנּוּ הָאִישׁ, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְכוֹר תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה:
הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ בִּירֻשַּׁת אֲבִיהֶן וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּתְּפוּ:
כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן. כְּשֶׁמְּבִיאִין שִׁקְלֵיהֶן מְבִיאִין שְׁנֵי חֲצָאֵי שְׁקָלִים וְנוֹתְנִים שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת. וְהַקָּלְבּוֹן הוּא לְשׁוֹן הֶכְרֵעַ, שֶׁחַיָּבִין לְהַכְרִיעַ שִׁקְלֵיהֶן. וְאִם נָתְנוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם שֶׁקֶל שָׁלֵם נוֹתְנִים שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת, שֶׁהָיָה לָהֶם לִשְׁקֹל לַחֲצָאִין:
וּפְטוּרִים מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. מִכָּל הַנּוֹלָדִים לָהֶם כָּל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת. שֶׁהַשֻּׁתָּפוּת פּוֹטֵר מִמַּעֲשַׂר בְּהֵמָה, דִּכְתִיב אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ, וְלֹא שֶׁל שֻׁתָּפוּת. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי קְרָא בִּבְכוֹר הוּא דִּכְתִיב, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְכוֹר דְּהָא שָׁמְעִינַן דְּאִיתֵיהּ בְּשֻׁתָּפוּת דִּכְתִיב (דברים יב) וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה:
וּכְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה. כְּגוֹן אִם לֹא חָלְקוּ מֵעוֹלָם, שֶׁתְּפוּסַת הַבַּיִת קַיֶּמֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּרֻשַּׁת אֲבִיהֶן עוֹמֶדֶת, חַיָּבִין בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה לְעַשֵּׂר הַנּוֹלָדִים לָהֶם כָּל יְמֵי שֻׁתָּפוּתָם. דְּהָכִי אָמְרִינַן בַּבְּרַיְתָא, יָכוֹל אֲפִלּוּ קָנוּ בִּתְפוּסַת הַבַּיִת, תַּלְמוּד לוֹמַר יִהְיֶה, דְּמַשְׁמַע מִכָּל מָקוֹם:
פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן. לְגַמְרֵי, שֶׁשּׁוֹקְלִין בֵּין שְׁנֵיהֶם שֶׁקֶל שָׁלֵם. שֶׁמָּמוֹן אֲבִיהֶם בְּחֶזְקָתוֹ עוֹמֵד, וְהָאָב שֶׁשּׁוֹקֵל עַל בָּנָיו אוֹ עַל אֶחָד מִבְּנֵי עִירוֹ וּפוֹטֵר בְּשֶׁלּוֹ, פָּטוּר מִן הַקָּלְבּוֹן. דִּתְנַן בִּשְׁקָלִים, הַשּׁוֹקֵל בִּשְׁבִיל הֶעָנִי אוֹ בִּשְׁבִיל שְׁכֵנוֹ אוֹ בִּשְׁבִיל בֶּן עִירוֹ פָּטוּר מִן הַקָּלְבּוֹן. וּבָנָיו נַמִּי אֵין מִצְוַת שִׁקְלֵיהֶם עָלָיו וְהָוֵי לֵיהּ כִּשְׁכֵנוֹ וּבֶן עִירוֹ:
קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת חַיָּבִין. בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה. כִּדְאָמְרִינַן תַּלְמוּד לוֹמַר יִהְיֶה דְּמַשְׁמַע מִכָּל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וּבְפֵרוּשֵׁי רַבּוֹתַי מָצָאתִי, דְּהַאי קָנוּ לֹא שֶׁלָּקְחוּ בְּמָעוֹת, אֶלָּא שֶׁנָּפְלוּ לָהֶם בְּהֵמוֹת מִירֻשַּׁת אֲבִיהֶם:
חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ. הֲווּ כְּשֻׁתָּפִים דְּעָלְמָא:
וּפְטוּרִים מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. וְחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן:
הלקחו או שניתן לו מתנה פטור ממעשר בהמה – In the Gemara (Tractate Bekhorot 55b-56a), we derive it from as it is written (Exodus 22:28-29): “You shall give Me (i.e., God) the first-born among your sons. You shall do the same with your cattle and your flocks,” just as your sons are not something bought or given as a gift, that purchasing and [receiving as] a gift don’t apply, but rather with him, they were born [to him], even your sheep and cattle are not through purchasing or a gift. And even though that this Scriptural verse deals with the first-born, as it is written, but we derive from it the tithe, that is, because it is written (Exodus 22:29): “You shall do the same with your cattle [and your flocks],” and certain action one is not able to stand regarding a first-born for since [it comes] from a holy womb, and it does not require an action that the person will sanctify it, if it is not a matter for the first-born, make it a matter for the tithing of cattle.
האחים השותפין – the brothers that divided the inheritance of their father and afterwards became partners.
כשחייבין בקלבון (when they are liable for a rate of exchange/agio) – when they bring their Skekalim, they bring two halves and they give two agio, and they give the two קלבון/agio. And the קלבון/agio is the language of the customary additional weight in retailing/boot that they have to weigh their Shekalim. But if they gave between the two of them one complete Shekel, they give two agio, for they were supposed to weigh in halves (see Tractate Shekalim, Chapter 1, Mishnah 7).
ופטורים ממעשר בהמה – from all that are born to them all the days of the partnership. For the partnership exempts [them] from the tithe of cattle, as it is written (Exodus 13:12): “[every male firstling] that your cattle drop [shall be the LORD’s],” but not that of partnership. But even though this Biblical verse is written concerning the first-born, if it is not a matter relating to the first-born, we hear that it deals with partnership, as it is written (Deuteronomy 12:6): “[and there you are to bring your burnt offerings and other sacrifices, your tithes, and contributions, your votive and freewill offerings,] and the firstlings of your herds and flock,” teach it concerning the matter of tithing for cattle.
וכשחייבין במעשר בהמה – as for example, if they didn’t ever divide it (i.e., the estate), that the estate exists, which is the inheritance of their father exists, they are liable for the tithing of the cattle to tithe all that is born to them all the days of their partnership. For this we stated in the Baraitha, even if they acquired the estate, the inference teaches us (Exodus 22:29): “[seven days] it shall remain [with its mother],” that implies [this] nevertheless.
ופטורים מן הקלבון – completely, that they weigh between the two of them a complete Shekel. That their father’s money is stands in its legal status/presumption, but the father who offers the head-tax/pays the Shekel for his son or for one of the people of his city and exempts him with his own, and he is exempt from the agio, as it is taught in the Mishnah of [Tractate] Shekalim (Chapter 1, Mishnah 7), that a person who pays the Shekel for a a poor people or for his neighbor or for someone in his city is exempt from the agio.
קנו בתפוסת הבית חייבין –[he is liable for] the tithe of cattle. As we stated, the inference of (Exodus 22:29): “it shall remain” (see above), that it implies anyway whatever it will be. But in the explanations/interpretations of my Rabbi I found, that [when it says] they acquired it [does not mean] that they purchased it with money, but rather, the cattle/animals that fell to them from the inheritance of their father.
חלקו וחזרו ונשתתפו – they are merely/in a general way like partners.
פטורים ממעשר בהמה – but are liable for agio.
הלקוח או שניתן לו במתנה. ס״פ הגוזל קמא ותוס׳ פ״ק דב״מ ד׳ ז׳. וירושלמי ספ״ק דשקלים ודפ״ק דקדושין ובפ״ק דמכלתין ד׳ י״א בברייתא. וביד בפ׳ ששי דהלכות בכורות סי׳ י׳: גרסינן בגמרא א״ר יוחנן אם לקח עשרה עוברים במעי אמם כולם נכנסים לדיר להתעשר דאמר קרא תעשה בשעת עשייה דהיינו שעה שהן ראויין להתעשר מיעט הכתיב שלא יהו לקוחין ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא:
האחים השותפין. בפ״ק דחולין כתבתי פי׳ הרמב״ם ז״ל ושהוא גורס האחים והשותפים ובי״ו ופי׳ רש״י ז״ל האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקולבון כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהם ואח״כ נשתתפו ע״כ:
כשחייבים בקולבון פטורון ממעשר בהמה וכשחייבין וכו׳ כצ״ל. בפי׳ רעז״ל ובפי׳ רבותי מצאתי דהאי קנו לא שלקחו במעות וכו׳. אמר המלקט הוא פי׳ רש״י ז״ל וגם הרגמ״ה ז״ל כתב וז״ל ופטורין ממעשר בהמה דכיון דחלקו הרי הן כלקוחות ולקוח במעשר בהמה פטור:
קנו מתפוסת הבית. כלומר שלא חלקו ירושתם ומעצמן השביחו וילדו חייבים במעשר בהמה דנתחייבו הנכסים במעשר בהמה בחיי אביהם:
ואם לאו פטורין. פי׳ שחלקו ונשתתפו והדר ילדו פטור. חלקו וחזרו ונשתתפו. היינו פירושא דרישא עכ״ל ז״ל:
הלקוח כו׳ פטור ממעשר בהמה. כתב הר״ב בגמ׳ ילפינן לה מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך כו׳. ועשייה ודאי לא מצית מוקמת בבכור כו׳. וכתבו התוס׳ תימה דבר״פ עד כמה. לעיל דרשינן לענין בכור [כמ״ש שם בר״פ] אמר קרא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. וי״ל דהא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור. אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשייה דרשינן ליה למעשר [משום דבבכור לא שייך עשיית קדושה] ע״כ. ובגמרא ואימא תנהו ענין לחטאת ולאשם דומיא דבנך מה בנך שאינו בא על חטא אף צאנך ובקרך שאינו בא על חטא. ואימא תנהו ענין לעולה ולשלמים דומיא דבנך שאינו בא בנדר ונדבה. אלא חובה. ואימא תנהו ענין לעולת ראיה. דומיא דבנך שאין קבוע לו זמן אלא כשנולד קדוש:
האחים השותפים. פי׳ הר״ב האחים שחלקו כו׳. וז״ל רש״י האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון. כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהם. ואח״כ נשתתפו. ע״כ. ועיין בספ״ק דשקלים גירסא אחרת דגרס והשותפים והיא להרמב״ם כמ״ש שם בס״ד:
שחייבין בקלבון. פי׳ הר״ב כשמביאים שקליהם וכו׳ ונותנים שני קלבונות. וכ״פ בספ״ק דחולין. ולא נקט אליבא דהלכתא כמ״ש שם. ומ״ש הר״ב והקלבון הוא הכרע עיין מ״ש בזה בספ״ק דשקלים:
פטורים ממעשר בהמה. פי׳ הר״ב שהשותפות פוטר ממעשר בהמה. דכתיב אשר יהיה לך וכו׳ אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות. דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם דאיפכא ליכא למימר לפטור בכור משותפות. מדכתיב יהיה לך. ולחייב מעשר בשותפות מדכתיב בקרכם וצאנכם ואם אינו ענין לבכור כו׳. דכיון דהני קראי תרווייהו בבכור כתיבי אין לנו לקיים בו הכתוב דמיקל. וליתן הכתוב המחמיר באם אינו ענין וכו׳. ועוד דהא בכור חמור ממעשר. דקדיש מרחם. וכולו לכהן:
{ה} כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, תֵּימַהּ, דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק ד׳ דָרְשִׁינַן לֵיהּ לְהָנֵי קְרָאֵי לְעִנְיַן בְּכוֹר. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָא דְדָרְשִׁינַן לֵיהּ בִּבְכוֹר, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בִּבְכוֹר, אֲבָל מֵאַחַר דְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִלְשׁוֹן עֲשִׂיָּה דָרְשִׁינַן לֵיהּ לְמַעֲשֵׂר, מִשּׁוּם דְּבִבְכוֹר לֹא שַׁיָּךְ עֲשִׂיַּת קְדֻשָּׁה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ו} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ״י, הָאַחִים שֶׁהֵן שֻׁתָּפִין, כְּשֶׁהֵן חַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, כְּדִמְפָרֵשׁ לְקַמָּן שֶׁחָלְקוּ בְנִכְסֵי אֲבִיהֶם וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּתְּפוּ:
{ז} דְּאִפְּכָא לֵיכָּא לְמֵימַר, לִפְטֹר בְּכוֹר מִשֻּׁתָּפוּת מִדִּכְתִיב יִהְיֶה לְךָ, וּלְחַיֵּב מַעֲשֵׂר בְּשֻׁתָּפוּת מִדִּכְתִיב בְּקַרְכֶם כוּ׳ וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן כוּ׳, דְּכֵיוָן דְּהָנֵי קְרָאֵי תַרְוַיְהוּ בַּבְּכוֹר כְתִיבֵי, אֵין לָנוּ לְקַיֵּם בּוֹ הַכָּתוּב הַמֵּקֵל וְלִתֵּן הַכָּתוּב הַמַּחְמִיר בְּאִם אֵינוֹ עִנְיָן כוּ׳. וְעוֹד, דְּהָא בְכוֹר חָמוּר מִמַּעֲשֵׂר, דְּקַדִּישׁ מֵרֶחֶם וְכֻלּוֹ לַכֹּהֵן:
יד) פטור ממעשר בהמה
דאינו חייב לעשר רק הנולדים אצלו. מיהו בקנאן במעי אמן. או קודם ששלמו להם ז׳ ימים מלידתן. חייבין במעשר [רמב״ם פ״ו מבכורות י״ב וט״ו]:
טו) האחים השותפין
בירושת אביהם:
טז) שחייבין בקולבון
דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו. אז כשמביאין שקליהן. אף שרצו ליתן ביחד שקל שלם. נותנין ב׳ קלבונות. כב׳ נכריים:
יז) פטורים ממעשר בהמה
מכל הנולדים להן בימי שותפתן. דינן ככל שותפין שפטורים ממעשר בהמה:
יח) ושחייבין במעשר בהמה
דהיינו כשלא חלקו עדיין ירושתן:
יט) פטורין מן הקולבון
דהו״ל כאילו אביהן עדיין חי. וכששוקל אז בעד בניו או בעד אחר פטור מקולבן:
כ) קנו מתפיסת הבית
האי קנו אינו ר״ל שלקחו במעות. דהרי לקוח פטור ממעשר. אלא ר״ל שזכו הבהמות בהירושה מתפוסת הבית. והך בבא פירושא דרישא הוא. ור״ל מה שאמרנו שכשחייבין במעשר בהמה פטורין מקולבן. היינו בקנו וזכו בהבהמות מתפוסת הבית. ולא חלקו את הירושה:
כא) חייבין
במעשר בהמה. ובכה״ג פטורים מקולבן:
כב) ואם לאו פטורין
ממעשר:
כג) חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה
הך בבא פירושא דואם לאו הוא. ור״ל מה שאמרנו ואם לאו. היינו אם חלקו וכו׳:
א) ויאמר התינוק שנמצא בצד העיסה. כך נדחקתי לפרש על דעת רבותינו רש״י ור״ב. אבל כל שעינים לו יראה כמה מהדוחק עדיין נשאר לנו בלישנא דמתניתין. אם נימא דהאי ואם לאו. יהיה פירושא של כשחייבין בקולבן. ויחזור התנא ויפרש הואם לאו דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו. וא״כ האי בבא ואם לאו מיותר לגמרי. אמנם לולא מסתאפינא. היה נ״ל דודאי הך בבא דקנו מתפיסת הבית פירושא דרישא הוא. וכדאמרן. אבל רבותא קמ״ל. דלא מבעיא בירשו הבהמות להדיא מתפיסת הבית. ודאי חייבין במעשר. אלא אפילו קנו ולקחו בהמה ממעות ירושה שבתפיסת הבית. וילדו אצלן. אע״ג דזוזי כמאן דפליגי דמי. [כב״מ דס״ט א׳]. והו״א דהו״ל כחלקו המעות וקנו הבהמות ונשתתפו ולפטרן ממעשר. קמ״ל דאפ״ה חייבין במעשר. דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי. היינו רק שיכול לחלוק בלי ידיעת חברו. אבל הכא שלא חלקו עדיין. הו״ל כאילו אביהן חי וקנה הבהמות והולידו אצלו. והדר קאמר ואם לאו. ר״ל ואם לא קנו הבהמות יחד מתפיסת הבית. רק כל א׳ קנה לבד בהמות ממעות שנטל מהירושה. צרפו אח״כ יחד הבהמות. פטורין. דשותפין פטורין ממעשר בהמה. ובתר הכי נקט רבותא טפי. דאפילו חלקו הבהמות להדיא וחזרו ונשתתפו. אף שהן עצמן הבהמות שירשו מאביהן אפ״ה פטורין ממעשר. דכיון שכבר חלקום. שותפין נינהו.
לפי כתב-יד קופמן
הלוקח – קונה ולד בהמה צעיר, ושניתן לו – ולד בהמה צעיר, מתנה פטור ממעשר בהמה – הם אינם מצטרפים לעדר, ואין לבסס את מניין בני הצאן על תוספות אלו. התוספתא מבהירה, או מצמצמת, את ההלכה: ״איזהו ליקוח? כל שמכרו לו וחוזר ולקחו הימנו, או שנתנו לו במתנה וחוזר ולוקחו הימנו, אבל הלוקח עובר פרתו של חברו אף על פי שילדה אצל בעלים נכנסת לדיר להתעשר״ (פ״ז ה״ה, עמ׳ 542). סתם ולד בהמה שנקנה נכנס לדיר להתעשר (להיחשב במניין עשרה) ורק אם נקנה, נמכר ונקנה שנית אין הוא נחשב עוד לחלק מהעדר. לא ברור האם התוספתא חולקת או מבהירה, מכל מקום מבצבץ כאן חשד שמא הקונה מנסה להערים ולהיפטר מחובת מעשר שני. חשש זה עולה גם במשנה הבאה.
האחים השותפים שחייבין בקולבון – משנתנו רומזת למשנת שקלים שבה נקבעה הגדרה משפטית לגבי חובת מחצית השקל. כל התורם מחצית השקל חייב להוסיף ״קלבון״, שהוא דמי עמלה נמוכים של מחצית המעה, או מעה שלמה (משנה שקלים פ״א מ״ז), ועל כך קובעת המשנה: ״האחין והשותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה, וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון. וכמה הוא קלבון, מעה כסף, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים חצי״ (שקלים פ״א מ״ז). אם כן דין שקלים כדין מעשר בהמה, ומשנתנו מסתמכת על משנת שקלים (או על אותה משנה קדומה שממנה שאבה משנת שקלים את דבריה).
האחים השותפים הם מונח החוזר בספרות חז״ל פעמים מספר. בכתבי היד למסכת שקלים, למשל, שתי נוסחאות, בווי״ו (״והשותפים״) ובלעדיה. בכתב יד קופמן בשקלים, למשל, נוספה האות וי״ו בידי מגיה שני ונמחקה. אין ספק שהנוסח המקורי היה ״האחים השותפים״1, וכך ברוב מכריע של עדי הנוסח לשקלים2, וכך בכל עדי הנוסח הקדומים למשנתנו. מדובר באחים שירשו את נחלת אביהם אך לא חילקוה. בתקופת המשנה והתלמוד רווחו שני מבנים משפחתיים, האחד היה מבוסס על משפחה גרעינית ובה היה הבעל אבי המשפחה ובעל המשק, ברם במקביל רווח מבנה אחר של משפחה מורחבת. במשפחה מעין זו היה האב בעל המשק והבנים עבדו במשק המשפחתי, אך האב היה בעל הרכוש. הירושלמי מגדיר מצב זה ״בטפולין אצלו״3. עם מותו של האב נותרו האחים שותפים בכול, וללא רכוש פרטי כלל4. רבי חייא קובע: ״סתם אחים שותפים עד שלש דורות״ (ירושלמי בבא בתרא פ״ט ה״ה, יז ע״א), הווה אומר שבדרך כלל נשארו האחים שותפים גם אחרי מות אביהם עד שלושה דורות ורק הדור הרביעי פירק את השותפות. אף המדרש אומר: ״אם תשקר לי ולניני ולנכדי... אמר רבי אבא בר כהנא עד כאן לאחים השותפין״ (בראשית רבה, נד ב, עמ׳ 577). במקורותינו עדויות רבות לאחים שחילקו והשתתפו, הווה אומר שחילקו את הרכוש המשפחתי ואחר כך החליטו לחזור למבנה כלכלי וחברתי של בית אב. שותפים רגילים הם שותפים ברכוש מסוים, בשדה או בחנות, בעבד או בבית. אבל אחים שותפים הם שותפים בכול, ואין להם רכוש פרטי כלל.
השאלה הפרשנית-היסטורית אינה תלויה בשאלת הנוסח של המשנה. בין אם נגרוס ״והשותפין״ ובין אם נגרוס ״השותפין״, בשתי הגרסאות ניתן לפרש שהמילה השנייה מפרשת את הראשונה (אחים שהם שותפים), או מבטאת מקרה נוסף (אחים וכן שותפים). במקרה זה שוב ניתן לפרש שסתם אחים הם שותפים. אף שהאות וי״ו מופיעה בחלק מכתבי היד, גם בהם אין היא משמשת בתור וי״ו החיבור אלא בתור וי״ו הפירוש, ויש דוגמאות רבות למשמעות זו של האות5.
המשנה מניחה שאחים שותפים פטורים מן הקולבון. בהבנה הפשוטה הם פטורים מתשלום קולבון לחלוטין, ואפילו קולבון אחד אין הם צריכים לשלם. אם כך דינם כדין אישה או כוהן, ומשמע שמן התורה הם פטורים ממחצית השקל ורק מדרבנן התחייבו בכך, או שהיה נוהג רווח שגם בתי אב ישלמו מחצית השקל, אך הם פטורים מן הקולבון.
לרמב״ם ולראשונים אחרים לא הייתה מציאות זו של בתי אב נהירה, והם העדיפו לפרש ״האחים והשותפין״, הווה אומר שכל שותפים פטורים ממחצית השקל וממעשר בהמה (להלן). לשיטה זו לא ברור איזו שותפות פוטרת מן הקולבון. אין זה סביר ששותפותם של שניים בשדה פוטרת אותם מקולבון או ממחצית השקל, ומן הסתם נדרשת שותפות מלאה בכל הנכסים. פרשנים אחרים פירשו שכל שניים שהשתתפו בנתינת מחצית השקל פטורים מן הקולבון6. פירוש זה מוקשה מתוכו. אדם פרטי שנתן סכום גדול ממחצית השקל חייב, לדעת אחד התנאים, שני קולבונות, ושניים שעשו זאת פטורים כליל מחובת הקולבון?! ועוד, וכי ייתכן שתימצא דרך כה פשוטה לעקוף את חובת הקולבון?!
פטורין ממעשר בהמה [ו]שחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון – עדר של שותפים פטור ממעשר בהמה, ושקל של שני שותפים פטור מקולבון. המדרש לומד שעדר של שני שותפים פטור ממעשר בהמה מלשון הכתוב: ״יכול יהא מעשר בהמה נוהג בשותפות? תלמוד לומר ׳אשר יהיו לך׳ ״ (ספרי דברים, עז, עמ׳ 143; בבלי, נו ע״ב), שכן אין כאן בעלות אחת על כל העדר. השותפות היא שותפות כוללת בין אנשים. לשותפים אין כלל רכוש פרטי, והם שותפים בכל נכסיהם. האם יחול ההיתר גם על שותפים חלקיים, השותפים רק בעדר? על כך אין בידינו תשובה. ממשנתנו משמע שההסדר חל רק על שותפים מלאים, ומהספרי ניתן להבין שהוא מקיף את כל השותפים.
אם אכן התשובה לשאלה חיובית, אזי מבחינה כלכלית שחרור עדר של שותפים ממעשר שני הוא הקלה גדולה: היא מאפשרת לכל אחד שלא לתת מעשר בהמה, שכן אין קל מליצור שותפות, מלאכותית וקצרת טווח, בין שני בעלי עדר. הדיון בתלמודים דן בשאלה מה קורה אם השתתפו בכסף או בבהמות, ובכל מקרה מדובר גם בשותפות רגילה וחלקית ולא רק באחים שותפים (בבלי שם; ירושלמי שקלים פ״א ה״ז, מו ע״ב). ברם הדעת נותנת ששותפות רגילה מעין זו פוטרת ממעשר בהמה, אך היא לא הייתה צריכה לפטור מהקולבון של מחצית השקל. שכן, כפי שאמרנו, הפטור ממשנתנו הוא רק ל״אחים שותפים״, שכן יש ביניהם שותפות מלאה ולא רק שותפות עסקית בעדר. הווה אומר שההשוואה בין מעשר בהמה למחצית השקל אינה מלאה. במחצית השקל רק שותפות מלאה פוטרת, ובמעשר בהמה די בשותפות כלכלית מוגבלת ורגילה. בשותפות כזו חייבים במחצית השקל ופטורים מקולבון.
קנו מתפוסת הבית – שני האחים חילקו ביניהם את הירושה. משפט זה חסר במקבילה בשקלים. השלב המדויק המכונה ״תפיסת הבית״ לא התבהר לא במשנה ולא בתלמודים (בבלי נו ע״ב; בבא קמא קי ע״ב), ונראה שלתנאים ולאמוראים היה ברור. המדרש מסביר שתפיסת הבית היא מה שהאחים רוכשים לפני החלוקה, כדברי המדרש: ״ ׳כי במקלי עברתי׳ וגו׳, ויצו אותם לאמר7, אמרו לו אל תאמר כשיצא מעמך נטל בידו כלום מתפיסת הבית, אלא בשכרי קניתי כל הללו״ (בראשית רבה, עה יא8). ביתר חלקי ספרות חז״ל מכונה רכוש זה במונח ״סגולה״ (תוספתא תרומות פ״א הי״ג; בבא קמא פ״ט ה״ח ועוד). הכוונה לסכומים קטנים, או חפצים אישיים, שאמנם שייכים מבחינה פורמלית למשפחה המורחבת אך בפועל הפכו לאישיים ואלו נותרים בידי כל אחד מהאחים. גם משפט זה מוכיח שאכן מדובר בזוג אחים שאביהם מת, ולא בשותפים רגילים.
המונח אינו מוכר מחוץ למשנת בכורות, הווה אומר שאין כאן רק העברה ממסכת שקלים אלא גם טיפול עצמאי של עורך המסכת, ולפנינו עדות לייחודו (יחסית למקורות אחרים). המונח המקביל במקורות אחרים הוא ״לסגל״: ״קטן שאמר לאחד בשוק האכילני מעשר, מאכילו מפני תיקון העולם... אם חייב לו מזונות, או שהיה עושה עמו כדי מזונותיו, הרי זה מאכילו משלו ועושה לו בחלקו סגולה״ (תוספתא תרומות פ״א הי״ג), וכן אב שקיבל דמי נזיקין עבור בנו הקטן ״עושה לו בהן סגולה״ (תוספתא בבא קמא פ״ט ה״ח), וכן: ״אמר רבי אימי בן שנראה חלוק בחיי אביו, מה שסיגל סיגל לעצמו״ (ירושלמי בבא בתרא פ״ט ה״ד, יז ע״א). אם כן, ביטוי זה הוא מונח יחידאי המופיע רק במסכת שלנו.
חייבין – במעשר שני (ובקלבון) משום שנעשתה כבר החלוקה והעדר פרטי, ואם לאיו פטורים – אם לא ביצעו את החלוקה, או שאף אחד מהם לא ״סיגל״ לעצמו את הבהמות. חלקו [ו]חזרו ונשתתפו חייבין בקולבון – זה דין חדש שאם חלקו והתחרטו הפכו בשנית לשותפים, ופטורין ממעשר בהמה – לא הובהר למה דין מעשר שני שונה משקלים. אולי נובע הדבר מהחשש שיש כאן ניסיון להשתמט מתשלום מעשר בהמה, אבל אין חשש שאדם ישתמט מהתשלום הקטן של הקולבון. אפשרות זו מבוססת על ההנחה שאכן דין מעשר שני כדין מחצית השקל. ברם ההפך הוא הנכון; לא התבהר מדוע יש דמיון בין שתי מצוות אלו, מדוע שותפים אינם פטורים מפאה או מכל מצווה אחרת שיש בה שיעור כלפי מטה (שיעור מינימלי) ומדוע לא נקבע שעדר מינימלי החייב במעשר בהמה צריך לכלול מספר בהמות גדול כך שלכל שותף תהיינה עשר בהמות. טעמי ההלכה לא התבהרו, וכדרכם חז״ל נמנעים מלהרחיב בהיבט הרעיוני שכנראה הנחה אותם.
1. ראו דיון ארוך אצל אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1097; אלבק, מועד, עמ׳ 458.
2. מפ, יל, דפוס ונציה, מפי, מדק, וג5, ג2; קטעי הגניזה לפי מהדורת פינצ׳ובר. ראו פירושנו למסכת שקלים.
3. כך לעניין מציאה ונושאים נוספים. ראו ירושלמי פאה פ״ד ה״ו, יח ע״ב; דמאי פ״ב ה״ג, כג ע״א; כתובות פ״ו ה״א, ל ע״ג; בבא מציעא פ״א ה״ה, ח ע״א. למשפחה המורחבת ותפוצתה ראו פירושנו לשקלים פ״א מ״ז; עירובין פ״ו מ״ז; ספראי, המשפחה; רובין, אבל.
4. ספראי, שם, ושם ריכוז של דוגמאות כגון משנה, עירובין פ״ו מ״ז, וראו פירושנו לפסחים פ״ח מ״א.
5. ראו אפשטיין, מבוא, עמ׳ 1056-1096.
6. כך המאירי למשנת שקלים ופרשנים אחרים.
7. כך ציווה יעקב לשלוחיו לומר לעשו.
8. משפט זה חסר בכתב יד לונדון שהוא הבסיס למהדורת אלבק. במצב רגיל היה מקום לטעון כי זו תוספת מדרשית מאוחרת (בבלית), אבל המונח הנדיר ״תפיסת בית״ מופיע כאמור כבר במשנה. קשה להאמין שמשנה ״נידחת״ כמשנת בכורות השפיעה על לשון המדרש, ונראה שבה המשפט מקורי. במונח ״נידחת״ אנו מתכוונים לכך שמשנה זו לא זכתה להילמד במידה רבה בתפוצות ישראל, ולא כל מעתיק זוטר היה מודע לה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמָן, וְיָתוֹם. אֵיזֶהוּ יָתוֹם, כּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחָטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם.
All cattle, sheep, and goats enter the pen to be tithed, except for an animal crossbred from diverse kinds, e.g., a hybrid of a goat and a sheep; a tereifa; an animal born by caesarean section; one whose time has not yet arrived, i.e., that is younger than eight days old, which is when animals become eligible for sacrifice; and an orphan. And what is an orphan? It is any animal whose mother died or was slaughtered while giving birth to it and thereafter completed giving birth to it. Rabbi Yehoshua says: Even if its mother was slaughtered but its hide exists at birth, i.e., if the mother’s hide is present after the birth, this is not an orphan.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד]א הַכֹּל נִכְנָס [לַדֵּיר] לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִכִּלְאַיִם, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמַן, וְיָתוֹם.
אֵי זֶה הוּא יָתוֹם? כָּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ, אוֹ שֶׁשְּׁחֲטָהּ.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִשְׁחָטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם.
א. בכ״י: ב
הַכֹּל נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן כִּלְאַיִם וְהַטְּרֵפָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ: אַף יוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמַן, וְהַיָּתוֹם. אֲבָל אֵי זֶה הוּא כִּלְאַיִם? רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִן גְּדִי, אֲפִלּוּ כְּמִין כֶּבֶשׂ, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה מִן הַכֶּבֶשׂ, אֲפִלּוּ כְּמִין גְּדִי. טְרֵפָה, כְּמַשְׁמָעָהּ. יוֹצֵא דֹפֶן, כְּמַשְׁמָעוֹ. מְחֻסַּר זְמַן, אֵין פָּחוּת מִשְּׁמוֹנַת יָמִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְחֻסַּר זְמַן נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים כו׳ – מה שאמר הכל ואפי׳ רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ומחיר ואתנן וטומטום ואנדרוגינוס לפי שכל אלו אינם אסורים אלא לדבר שאין ראוי לו בבעל מום ומעשר בהמה הואיל ואין חוששין בו למום שנאמר לא יבקר בין טוב לרע לפיכך אין חוששין בו לכל אלו והוציא מכללן כלאים ומחיר ומחוסר זמן וכו׳ כפי מה שעלה בידינו מספרא והוא מה שנאמר שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה ר״ל שתלד דומה למין אחר כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום והפסוק הזה נאמר בקדשים ולמדנו ממנו ממעשר בהמה בגזירה שוה לפי שנאמר בכאן תחת אמו ונאמר במעשר תחת השבט ואמרנו ג״כ טריפה אינו נכנס לדיר להתעשר לפי שנאמר במעשר כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת לפי שהיא חולה ואין הלכה כר׳ יהושע:
הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. הַכֹּל לַאֲתוֹיֵי רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע וּמֻקְצֶה שֶׁהִפְרִישׁוּהוּ לְהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְנֶעֱבָד שֶׁעָבְדוּ הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ, וְאֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. שֶׁכָּל אֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵם פְּסוּלִים לְקָרְבָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, דְּכֵיוָן דְּלֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה בְּבַעַל מוּם לְגַבֵּי מַעֲשֵׂר כְּדִכְתִיב (ויקרא כז) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע, לֹא הִקְפִּידָה נַמִּי בְּכָל הָנָךְ פְּסוּלִין:
חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם וְהַטְּרֵפָה וְיוֹצֵא דֹפֶן כוּ׳. דְּתָנוּ רַבָּנָן, שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב (שם כב), פְּרָט לְכִלְאַיִם, דְּהַיְנוּ הַבָּא מִתַּיִשׁ וְרָחֵל. אוֹ עֵז, פְּרָט לְנִדְמֶה, שֶׁבָּא מֵאַיִל וְרָחֵל וְדוֹמֶה לְעֵז. כִּי יִוָּלֵד, פְּרָט לְיוֹצֵא דֹפֶן. וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים, פְּרָט לִמְחֻסַּר זְמַן. תַּחַת אִמּוֹ, פְּרָט לְיָתוֹם שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ כְּשֶׁיְּלָדַתּוּ. דְּכָל הָנֵי פְּסוּלִים לַקָּדָשִׁים. וּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה יָלֵיף מִקָּדָשִׁים בִּגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן (שם כז) תַּחַת הַשָּׁבֶט, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן תַּחַת אִמּוֹ. מַה לְּהַלָּן פְּרָט לְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, אַף כָּאן פְּרָט לְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ. וּטְרֵפָה נַמִּי אֵינָהּ נִכְנֶסֶת לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, דִּכְתִיב (שם) כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר, פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁנֶחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, שֶׁהִיא אַחַת מִן הַטַּרְפֻיּוֹת, וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר מִינֵי טַרְפֻיּוֹת:
וְהַשֶּׁלַח קַיָּם. הָעוֹר קַיָּם. תַּרְגּוּם וְהִפְשִׁיט, וְיַשְׁלַח:
אֵין זֶה יָתוֹם. לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁכְּשֶׁהַבְּהֵמָה מֵתָה מֵחֲמַת לֵידָה מַפְשִׁיטִין אוֹתָהּ וּמַלְבִּישִׁים בְּעוֹרָה אֶת הַחַיָּה [אֶת] הַוָּלָד כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם, וּמְעַלֵּי לֵיהּ כְּאִלּוּ הָיְתָה אִמּוֹ חַיָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
הכל נכנס לדיר להתעשר – [the word] "הכל"/every beast includes (see Talmud Bekhorot 57a) an animal that covered (a woman) and the (female) animal that was covered by the man and the animal that they set aside (in a shed) for a sacrifice to idolatry, and that [animal] which was itself worshiped and the harlot’s hire and/or the pay of a dog (i.e., a male prostitute – see Deuteronomy 23:19), and an animal whose sex is unknown and an androgenous animal. For all of these, even though they are invalid for a sacrifice enter the pen/corral for tithing, for since the Torah was not stringent on a blemish regarding tithing, as it is written (Leviticus 27:33): “He must not look out for good as against bad [or make substitution for it, then it and its substitute shall both be holy: it cannot be redeemed],” it (i.e., the Torah) was not stringent either with all of these invalid [animals].
חוץ מן הכלאים והטריפה ויוצא דופן – for it is taught in a Baraitha (Talmud Bekhorot 57a): (Leviticus 22:27): “When an ox or sheep [or a goat is born],” excluding crossbreeding, which is that which comes from a male goat and a sheep, or a goat, except for what appears as a hybrid, that comes from a ram and a sheep and but is similar to a goat. “or a goat is born” (Leviticus 22:27) –excluding an animal that is extracted by means of caesarean section; “it shall stay seven days with its mother” (Leviticus 22:27) – excluding that which is not old enough; “with its mother”- excluding an animal whose mother died during its childbirth (or soon after), for all of these are invalid for Holy Things. But the tithing of cattle is derived from Holy Things through an analogy/Gezerah Shavah: it is stated here (Leviticus 27:32): “[of all that passes] under the shepherd’s staff,” and it is stated there (Leviticus 22:27): “with its mother.” Just as there, excluding all of these categories, so here too, excluding all of these categories, but that which is torn/terefah also does not enter into the pen/corral to be tithed, as it is written (Leviticus 27:32): “[All tithes of the herd or flock -] of all that passes [under the shepherd’s staff],” excluding the torn animal which does not pass, as for example, that its legs were severed from the knee upwards, for it is one if the animals torn by a beast of prey.
השלח קיים – the flesh/hide still is intact/in existence. It is the Aramaic translation of “flayed/stripped,” stripped of its skin.
אין זה יתום – because there are places where the animal died on account of giving birth, we flay it/strip it and dress with its skin the living animal, [the] offspring in order that it warm itself, and we account it as if its mother is alive. But the Halakha is not according to Rabbi Yehoshua.
הכל נכנס לדיר וכו׳ ביד שם בהלכות בכורות פ׳ ששי סי׳ י״ד:
חוץ מן הכלאים וכו׳ ה״מ למיתני נמי נדמה דהא מפרש טעמא בגמרא משום דילפינן תחת תחת מקדשים אבל בכל מקום דחשיב כלאים וטרפה רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים דדמי ליה קצת תוס׳ ותוספי הרא״ש ז״ל. בפי׳ רעז״ל דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום וכו׳ לא הקפידה בכל הנך. אמר המלקט ילפינן ליה בגמרא מקרא דכתיב כי משחתם בהם מום בם וכל מקום שנאמר השחתה דבר ערוה וע״ז הוא דגבי ערוה כתיב כי השחית וגבי ע״ז כתיב פן תשחיתון כל שהמום פוסל בו דהיינו קדשים דבר ערוה וע״ז נמי פסלי בהו אבל מעשר בהמה דלא פסיל ביה מומא דהא כתיב לא יבקר מן טוב לרע דבר ערוה וע״ז נמי לא פסלי ביה רובע ונרבע דבר ערוה מוקצה ונעבד ע״ז ואתנן דבר ערוה ומחיר איתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר תנא דידן דספקא הוא הלכך ממה נפשך מעשרי דבין זכר בין נקבה חייב במעשר ור״ש בן יהודה פליג דטומטום ואנדרוגינוס אין מתעשרין דקסבר בריה הוא ומיעט רחמנא גבי קדשים זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ומעשר נמי יליף תחת תחת מקדשים. [הגה״ה ופי׳ רש״י ז״ל והני רובע ונרבע וכולהו אינך רחמנא רבינהו דליעשרינהו ואע״ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים ע״כ]. וכתבו תוס׳ ז״ל דהך סוגיא דלא כרב חסדא וריש לקיש שרמזתי דבריהם לעיל ס״פ על אלו מומין והם יתרצו סמי טומטום ממילתיה דר״ש בן יהודה. בפי׳ רעז״ל או עז פרט לנדמה שבא מאיל ורחל ודומה לעז פי׳ דאע״פ שנתעברה אמו ממינה דהיינו איל יצא הולד דומה לעז. ולשון רש״י ז״ל נדמה שאמו רחל והוא דומה לעז ע״כ ולשון הרמב״ם ז״ל בפירושו או עז פרט לנדמה ר״ל שתלד דומה למין אחר ע״כ:
ויוצא דופן וכו׳ מתני׳ דמפיק כל הני כר׳ עקיבא אליבא דר׳ יהושע אבל ר׳ אליעזר בן יהודה איש ברתותא פליג בברייתא בגמרא ואמר אליבא דר׳ יהושע חוץ מן הכלאים והטרפה לחוד ובגמרא מפרש טעמיה דביוצא דופן סבר לה כר״ש דאמר בפ׳ יוצא דופן ולד מעלייא הוא ויושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה דאמר קרא תלד לרבות יוצא דופן והכא נמי גבי בהמה לידה מעלייא לקדשים כריש לקיש ודלא כר׳ יוחנן דאמר התם מודה היה ר״ש לענין קדשים וכו׳:
מחוסר זמן. סבר לה כר״ש בן יהודה דאמר לעיל בפירקין מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו:
יתום. כגון שהשלח קיים ור׳ יהושע לטעמיה דאמר אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום:
איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואח״כ ילדה ר׳ יהושע אומר וכו׳. כך הגירסא בגמרא ואפילו בתלמודו של הר״ר בצלאל אשכנזי ז״ל לא נמחקה מלות ואחר כך ילדה. בסוף פי׳ רעז״ל ומלבישים בעורה את החיה ואת הולד ע״כ. אמר המלקט וראה שצריך להגיה את החיה דהיינו הולד ופי׳ רש״י ז״ל דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת ע״כ וביד פ״ג דהלכות איסורי מזבח סי׳ ד׳:
הכל נכנס לדיר להתעשר. כתב הר״ב הכל לאתויי רובע ונרבע כו׳. ואע״ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים רש״י. ובגמ׳ דכתיב (ויקרא כ״ב) כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ותנא דבי ר׳ ישמעאל. כל מקום שנא׳ בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב (בראשית ו׳) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב (דברים ד׳) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. וכל שהמום פוסל בו. דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. וכל שאין המום פוסל בו. אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו [דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב כי משחתם בהם מום בם] רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד עבודה זרה. ואתנן דבר ערוה. ומחיר אתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא [אי זכר אי נקבה הלכך ממ״נ מיעשרי]. וק״ל דבספ״ו פסק הר״ב כחכמים. דאמרי בריה בפני עצמו הוא. וכ״כ במשנה ו׳ פ״ח דיבמות. והשתא אין כאן ממ״נ. ואין לפרש דבריה היינו שלא הכריעו. ומ״מ ספק הוי. כמ״ש בשם התוס׳ ברפ״ב דזבים. דא״כ אמאי [תנן בספ״ו שהוא] נגזז ונעבד. אלא ודאי בריה ממש ס״ל לחכמים. ואפשר דאין הכי נמי דלהלכתא אין אנדרוגינוס בכלל הכל דתנן ואינו נכנס לדיר להתעשר ואין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אלא דקשיא דהרמב״ם בחבורו ה״ל לכתוב ולפרוט האנדרוגינוס בהדי הנך דמפיק מכללא דנכנסין. וצ״ע:
חוץ מן הכלאים וכו׳. כתב הר״ב דת״ר שור או כשב פרט לכלאים כו׳. או עז פרט לנדמה. ובכ״מ דחשבינן במשנה [כלאים] רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים. תוס׳ ועיין לקמן:
ויתום. תימה דכיון דמקדשים ילפינן אמאי לא תנן ליה בשום דוכתא לא ברפ״ח ובמשנה ב׳ פי״ד דזבחים ולא בספ״ב ורפ״ו דתמורה. ולמאי דלא קחשיב בהו נדמה. איכא למימר דתני ושייר נדמה. ושייר נמי יתום. וקשיא אדהכא דמאי שייר דשייר נדמה. והרמב״ם בפ״ג מהא״מ העתיק הברייתא דכתב הר״ב הכא. וכתב נמי תחת אמו פרט ליתום. ובההוא פירקא כתב המקדיש רובע ונרבע וכו׳ והשיגו הראב״ד מאי טעמא לא תני יתום. וכתב הכ״מ שהר״י קורקוס תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן. דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו [דהרמב״ם והראב״ד נקטי לזה והשמיטו למתה. וכבר השיגו הכ״מ בזה] אין זו לידה. וכך אמרו בפ״ב דחולין. [דף ל״ח ע״ב] אי דמתה אמיה והדר ילדתיה מכי יולד נפקא. וכתב רש״י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומשום דקי״ל דא״א לצמצם [כמ״ש לעיל פ״ב משנה ו׳] השמיטו רבינו עכ״ל הכ״מ. ואולי דמש״ה נמי לא קפיד תנא למתניה בכולי דוכתי דכיון דא״א לצמצם. אין לנו יתום אלא כולהו מפסלי לגבן משום יוצא דופן. ואלא מיהת בחד דוכתא דהיינו הכא תנייה משום דהא איתא עכ״פ. ומש״ה לא תני ליה בחדא מדיני קדשים דא״כ ה״ל למתני בכלהו דשוין הן דכולהו בקדשים איירי. אלא תני לה הכא במעשר ובכולהו דקדשים לא תנייה משום דליתיה לגבי דידן דא״א לצמצם. וקשיא לי על הראב״ד דלא על הרמב״ם תלונתו. אלא על משניות דזבחים ותמורה ואההיא ברייתא שממנה העתיק הרמב״ם. ויראה לי דאה״נ שכך היא השגתו והיינו דכתב מ״ט לא תני. ואילו על הרמב״ם תלונתו לא הל״ל בלשון תני:
[*והשלח. עיין בפי׳ משנה ו׳ פרק ה׳ דמכשירין]:
אין זה יתום. כתב הר״ב שיש מקומות כו׳. ומלבישים בעורה את החיה את הולד כך הגהתי דבברייתא תני את החיה. ופירש״י זה הולד ומסיים רש״י דכיון דהעור מהני לולד דומה כמי שאמו קיימת:
{ח} וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. רַשִׁ״י. וּבַגְּמָרָא, דִּכְתִיב כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם וְגוֹ׳. וְתָנֵי דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הַשְׁחָתָה אֵינוֹ אֶלָּא עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה כוּ׳, וְכָל שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ אֵין דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין כוּ׳. וּמְחִיר אִתַּקַּשׁ לְאֶתְנָן. וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס סְפֵקָא הוּא, הִלְכָּךְ מִמַּה נַּפְשָׁךְ מִעַשְּׂרוּ. וְקָשֶׁה דִּבְסוֹף פֶּרֶק ו׳ פָּסַק הָרַ״ב [דְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס] בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוּא. וְאֶפְשָׁר דְּאִין הָכִי נַמִּי דְלַהֲלָכָה אֵינוֹ נִכְנָס לַדִּיר, וְאֵין לְמֵדִין מִן הַכְּלָלוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן חוּץ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{ט} וּבְכָל מָקוֹם דַּחֲשִׁיב בַּמִּשְׁנָה כִלְאַיִם רָגִיל לְדַלֵּג נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא בִּכְלַל כִּלְאַיִם. תּוֹסָפוֹת:
{י} וְיָתוֹם. תֵּימַהּ, דְּכֵיוָן דְּמִקָּדָשִׁים יָלְפִינַן, אַמַּאי לֹא תְנַן לֵיהּ בְּשׁוּם דּוּכְתָּא כוּ׳. וּבְכֶסֶף מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרִ״י קוֹרְקוּס תֵּרֵץ, דְּבִכְלַל יוֹצֵא דֹפֶן הוּא. דְּבַגְּמָרָא אוֹקְמִינַן לַהּ, בְּזֶה פֵּרֵשׁ לְמִיתָה וְזֶה לְחַיִּים, וְקַיְמָא לָן דְּאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם. אִם כֵּן אִם נוֹלַד לְאַחַר מִיתָה אֵין זֶה יָלוּד. וּלְכָךְ הִשְׁמִיטוֹ הָרַמְבַּ״ם. עַד כָּאן. וְהַתַּנָּא נַקְטֵיהּ בְּחַד דּוּכְתָּא מִשּׁוּם דְּהָא אִיתֵיהּ עַל כָּל פָּנִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
{יא} כָּךְ הִגַּהְתִּי. דְּבַבְּרַיְתָא תָנֵי אֶת הַחַיָּה, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י, זֶהוּ הַוָּלָד. וּמְסַיֵּם דְּכֵיוָן דְּעוֹר מַהֲנֵי לַוָּלָד דּוֹמֶה כְמוֹ שֶׁאִמּוֹ קַיֶּמֶת:
כד) הכל נכנס לדיר להתעשר
אפילו רובע. ונרבע. ומוקצה שהפרישו להקריבו לע״ז. ונעבד שעבדו הבהמה עצמה. ואתנן. ומחיר כלב. וטומטם ואנדרוגינוס אף דכולהו לא חזו להקרבה. ואם יצא מהן בעשירי. יאכלו כשיוממו. חוץ מטומטם ואנדרוגינוס שהם כבר כבעל מום:
כה) חוץ מן הכלאים
שבא מתיש ורחל. ונדמה נמי הוה בכלל כלאים דהיינו עז שילדה כמין רחל או איפכא:
כו) ומחוסר זמן
היינו תוך ז׳ ימים מלידתו:
כז) או שנשחטה
קודם שנולד. והא דלא קרי ליה שליל [וכריש פ״ז דחולין]. נ״ל דהיינו טעמא משום דשליל היינו שקרע בטן אמו ומצאו חי. משא״כ יתום היינו שיצא הולד מעצמו דרך הרחם. ולפיכך לרבותא נקט הכא יתום. דאף שנולד דרך הרחם אפ״ה דינו כיוצא דופן. וכ״ש שליל דיוצא דופן ממש הוא דלא עדיף יוצא דופן לאחר מיתה מיוצא דופן מחיים [ומה שהקשה התוי״ט דלמה לא נקט יתום בקדשים ותמורה. לכאורה י״ל משום דמדאורייתא א״צ שחיטה. וא״כ א״א להקריבו אלא במעשר דאף בא״א נכנס לדיר להתעשר כרובע ונרבע וחביריו. להכי סד״א דגם זה יכנס. קמ״ל. אבל באמת א״א לומר כן. דהא תינח נשחטה אבל מתה אמו דצריך הולד שחיטה [כחולין פ״ד מ״ה]. ואפ״ה פסול להקרבה עכ״פ משום דהוא יתום הו״ל למנקטיה נמי גבי קדשים. ואפ״ה י״ל דבקדשים מדא״צ למתני שחוטה לא תני נמי מתה. אלא נקט תרווייהו גבי מעשר וכ״ש בקדשים]:
כח) אפילו נשחטה אמו והשלח קיים
שעור אמו קיים [העור מיד אחר שנפשט נקרא שלח [כר״ב מכשירין פ״ה]. וי״א דעור שיש עליו השער והצמר עדיין נקרא שלח. כמו טומנין בשלחין [שבת פ״ד]:
כט) אין זה יתום
שלוקחין העור וכורכין בו הולד. ועי״ז מתחזק הולד מריח העור ההוא. כאילו אמו חי אצלו:
לפי כתב-יד קופמן
הכל ניכנס לדיר1 להתעשר – נכלל במניין עשר הבהמות הנדרשות להגדרת העדר. ההכללה (״הכל״) כוללת את המקרים הבאים שאפשר היה לחשוב שהם חריגים, ואינה כוללת את החריגים הנזכרים בהמשך. חוץ מכלאים – חכמים הניחו שניתן לייצר בהמה מגידולי כלאיים. אנו בחנו את הנושא בפירושנו למסכת כלאים (פ״ח מ״ד), ופקפקנו שם האם הדבר אפשרי. רק פרדה היא יצור כלאיים ולפי המשנה עשר פרדות אינן עדר, ואינן חייבות במעשר בהמה. גם התוספתא למשנתנו סבורה שאכן כל הכלאה אפשרית, ובן כלאיים יכול לגדול ולהתפתח: ״איזה הוא כלאיים? רחל שילדה מן גדי, אפילו כמין כבש, ועז שילדה מן הכבש, אפילו כמין גדי״ (פ״ז ה״ו, עמ׳ 542). [וטריפה – בהמה העומדת למות בגלל פציעה אך בשלב המעשר היא עדיין בחיים, וכן מסבירה התוספתא (שם שם). ויוצא דופן – ולד שיצא בניתוח קיסרי. יוצא הדופן פטור ממצוות בכורות (לעייל פ״ב מ״ט). ומחוסר זמן] – לכאורה אפשר היה לפרש שמדובר בוולד שנולד קודם זמנו. אצל בני אדם זו לעתים סיבה לכך שהוולד יהיה פטור ממצוות בכורות, אלא שלגבי אדם נקבע מהו ה״זמן״ והוא כולל גם לידה מוקדמת בחודשים, ואילו אצל בהמה לא נקבע תחום מדויק ל״זמן״ (ראו פירושנו לעיל פ״ח מ״א). אבל התוספתא מסבירה שהכוונה שהבהמה צריכה להיות בזמן המעשר לפחות בת שמונה ימים: ״אין פחות משמונת ימים. רבי שמעון אומר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר״ (פ״ז ה״ו, עמ׳ 542).
ויתום – לכאורה מונח זה כולל את מי שמתה אמו וגם את מי שמת אביו. אי זה הוא יתום – המשנה מסבירה את המונח שהופיע קודם. כל שמתה אמו או ששחטה – האב אינו ידוע ואין זה חשוב מי הוא, שכן בהמות אינן מקיימות קשרי משפחה, ובעדר רגיל היה תיש אחד לכל עשר עזים או איל אחד לעשר רחלות (בראשית רבה, עו ז, עמ׳ 905-904).
רבי יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח – עור האם, קיים אין זה יתום – אם נותר משהו מגוף האם אין זה יתום. לפי משנתנו הרי תנא קמא אינו רבי יהושע. מהתוספתא משתמעים פרטים נוספים על תהליך עיצובה של המשנה: ״1. הכל נכנס לדיר להתעשר, חוץ מן כלאים והטרפה, דברי רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. 2. אמר רבי עקיבא אני שמעתי משמו אף יוצא דופן, ומחוסר זמן, והיתום״ (פ״ז ה״ו, עמ׳ 542). אם כן משנתנו היא דברי רבי עקיבא בשם רבי יהושע, אבל תנא קמא של המשנה אינו רבי יהושע אלא חכם אחר, אולי תנא מדור קודם שרבי יהושע כבר מגביל את דבריו.
המשנה אינה מסבירה מדוע אין היתום מתעשר. במדרש נעשה ניסיון ללימוד ההלכה מקל וחומר, ובסופו של דבר ההלכה נלמדת מהמשפט ״יעבר תחת השבט״, והעברה היא בחיי אמו (כמובא להלן). דרשה זו אינה מסבירה את ההיגיון שבהלכה, וודאי שלא את דברי רבי יהושע. ואכן גם הבבלי אינו מסתפק בדרשה זו (ואינו מזכיר אותה) ומספר: ״העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה2 לפני רבי: במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי, אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתינו״ (נז ע״ב). דברי רבי מעידים כי תחושת התמיהה על ההלכה אינה נחלתנו בלבד. ״טעם״ בלשון תנאים הוא הנימוק להלכה, והנימוק יכול להיות הגיוני או דרשה מהפסוק, כגון ההלכה ״מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר ׳ראשית בכורי אדמתך׳, עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך. האריסין, והחכורות, והסקריקון, והגזלן, אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר ׳ראשית בכורי אדמתך׳ ״ (משנה בכורים פ״א מ״ב). הנימוק כאן מנוסח כדרשה אך יש בו גם היגיון עצמאי, וכן במשניות נוספות3.
אלא שעדיין המנהג אינו מחוור, והטעם להלכה נעלם. מדרש התנאים שהבאנו עשוי לסייע בפתרון התעלומה. הדרשה היא: ״ ׳והעברת כל פטר רחם׳. אין העברה אלא הפרשה. וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז ח). שמעון בן עזאי אומר ׳והעברת׳ מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר ׳כל אשר יעבור תחת השבט׳ (ויקרא כז לב), שומע אני אף היתום במשמע?...⁠״ (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא יח, עמ׳ 79; תנחומא, בא, יב). המונח ״העברה״ מופיע גם בהלכה מקראית אחרת: ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים יח י), וכן: ״ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנם להעביר את בניהם ואת בנותיהם למֹלך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת למען החטי את יהודה״ (ירמיהו לב לה). גם מצוות פטר רחם מנוסחת בלשון זו. רבי ישמעאל בן סתריאל העיד שבמקומו, בבקעת הלבנון, עובדי האלילים מביאים את הקרבן לאל המקומי כשהוא לבוש בעור אמו. מנהג זה נהג כנראה גם במקדש שלנו, וחכמים רצו אפוא למנוע מצב שבו הקרבן של מעשר בהמה יובא למקדש ללא עורה של אמו.
ואכן, לוקיאנוס מסמוסטה בספרו על נוהגי האלה מסוריה מספר: ״ואספר לכם מה עושה כל עולה לרגל. כשמישהו מתכוון לנסוע לעיר הקדושה בפעם הראשונה, הוא מגלח את שערות ראשו ואת גבותיו. לאחר מכן הוא מקריב כבשה, שוחט אותה ואוכל את כולה פרט לגיזה, אותה הוא פורש על הרצפה כדי לכרוע עליה. הוא לוקח את רגלי החיה ואת ראשה וחובש על ראשו שלו. כך הוא מתפלל שקרבנו יתקבל ומבטיח קרבן גדול יותר בפעם הבאה. בתום כל זאת, הוא מניח עטרת ירק על ראשו ועל ראשי חבריו שעלו לרגל עמו. לאחר מכן הוא עוזב את ארצו ויוצא למסע ומשתמש במים קרים לרחצה ולשתיה וישן כל הזמן על הארץ, כי אסור לו לשכב על מיטה עד שישלים את מלאכת העלייה לרגל וישוב לארצו. ובעיר הקדושה מקבל אותו מארח שאינו מכיר, כי אנשים מסוימים ממונים כמארחים בכל עיר ועיר, ומשפחות רבות יורשות חובה זו. והסורים קוראים לאנשים אלו מורים, כי הם מלמדים הכל לעולי הרגל. והקרבנות אינם נערכים במקדש, אלא העולה לרגל מציג את החיה לקרבן לפני המזבח ונוסך נסך, ומוביל את הבהמה החיה למגוריו, וכשהוא מגיע שם הוא מקריב אותה ומתפלל לבדו. ויש גם דרך אחרת של קרבן. מקשטים את הבהמות לקרבן בירק ומשליכים אותן בחיים על מדרגות הכניסה והן מתות מן הנפילה״4.
אין זה המנהג שאליו רומז רבי ישמעאל, אבל הוא קרוב אליו באופיו החיצוני.
כבר בימי העורך של מדרש המכילתא לא היה הטעם ברור. הוא שמע שהמילה ״העברה״ קשורה לוולד ואמו, אך לא ידע את הסיבה לכך, ולכן קישר את הדרשה לפסוק על העברת נחלה שאמנם מזכיר את המילה ״בת״, אך אין לו קשר לאם. לעומת זאת העברה למולך קשורה לוולד ואמו, וכשם שנאסרה עבודת המולך נאסרו סממניה החיצוניים. אם כן, תנאים מאוחרים כבר לא הכירו את המנהג או את הטעם. אבל הכוונה הייתה למנוע מצב שהבעל יביא את הבכור לקרבן בעור אמו, וכל כך עמלו חכמים להרחיק סממן חיצוני זה של עבודה זרה עד שפטרו בהמה מדין מעשר בהמה, שהוא לכל הדעות מהתורה. כנראה הייתה זו תופעה נפוצה שצריך היה להילחם נגדה.
זו הלכה מקלה לגופה. יתר על כן, משמעותה של ההלכה שבמקרי גבול, כאשר בעדר עשרה ולדות או מעט יותר, יכול הבעל להימנע מהפרשת המעשר על ידי שחיטת אחת האמהות. ייתכן שזו מטרת ההלכה, אך מכל מקום זו תוצאה שלה.
1. המונח מופיע רק בענייני מעשר בהמה, אך איננו רואים בכך מונח יחידאי, אלא שכל מקור העוסק במעשר בהמה משתמש במונח.
2. כנראה זו ערקא (Arca) מצפון לטריפולי של היום, היא Herakleia en Phoinike המכונה גם Caesarea ad Libanum, וכאן בהיגוי המקומי ערקא ליבנום, ובעברית ערקת לבנון, וכנראה יש לגרוס ״ערקת לבנון״. סתריאל הוא שם סמלי, משום שהוא מספר שם על סדרת מעשים של גוזמה ומסתורין.
3. משנה, שבועות פ״ד מ״ג; מנחות פ״ד מ״ג; תמורה פ״ג מ״ה; תוספתא יומא פ״א הט״ז, ועוד.
4. לוקיאנוס, האלה הסורית, תרגום ר׳ מזרחי (מתוך אתר האינטרנט המוקדש ללוקיאנוס).
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן.
There are three times during the year designated for gathering the animals that were born since the last date for animal tithe: Adjacent to Passover, and adjacent to Shavuot, and adjacent to Sukkot. And those are the gathering times for animal tithe; this is the statement of Rabbi Akiva.
Ben Azzai says the dates are: On the twenty-ninth of Adar, on the first of Sivan, and on the twenty-ninth of Av. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say that the dates are: On the first of Nisan, on the first of Sivan, and on the twenty-ninth of Elul. And why did Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say the twenty-ninth of Elul, and why did they not say the first of Tishrei? It is due to the fact that the first of Tishrei is the festival of Rosh HaShana, and one cannot tithe on a Festival. Consequently, they brought it earlier, to the twenty-ninth of Elul.
Rabbi Meir says: The beginning of the new year for animal tithe is on the first of Elul. Ben Azzai says: The animals born in Elul are tithed by themselves, due to the uncertainty as to whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, i.e., that the new year begins on the first of Elul, or in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, which would mean that the new year begins on the first of Tishrei.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה]א שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: בִּפְרַס הַפֶּסַח, בִּפְרַס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרַס הֶחָג, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַאֲדַר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב.
רְבִּי אֶלְעָזָר וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל.
וְלָמָּה אָמְרוּ בְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל, וְלֹא אָמְרוּ בְאֶחָד בְּתִשְׁרִי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאֵיפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל.
[ו]ב רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
בֶּן עַזַּי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן.
א. בכ״י: ג
ב. בכ״י: ד
שָׁלֹשׁ גֳרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: בִּפְרַס הַפֶּסַח, וּבִפְרַס עֲצֶרֶת, וּבִפְרַס הֶחָג. אֵין לָהֶן קִצְבָה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה. רַבִּי יוֹסֵי בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין פָּחוּת מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם קֹדֶם לָרֶגֶל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי: הוֹאִיל וְאֵלּוּ אוֹמְרִים ׳בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל׳, וְאֵלּוּ אוֹמְרִים ׳בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי׳, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בְּעַצְמָן. כֵּיצַד? נוֹלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְאָב וַחֲמִשָּׁה בֶאֱלוּל, חֲמִשָּׁה בֶאֱלוּל וַחֲמִשָּׁה בְתִשְׁרִי, וַחֲמִשָּׁה בְאָב וַחֲמִשָּׁה בְתִשְׁרִי, אֵין מִצְטָרְפִין; חֲמִשָּׁה בְתִשְׁרִי וַחֲמִשָּׁה בְאָב, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.
שלש גרנות למעשר בהמה בפרס הפסח כו׳ – מה שהוא קורא לפרקים האלו גרנות הוא דרך דומיא לפי שהבהמה הנולדה בשנה זו שהיא דומה לדבר הצומח בשנה זו הואיל והגיע לפרק הזה הרי היא כתבואה שהגיע לגורן שנטבלה למעשר ואין אוכלים ממנה עד שיוציאו המעשרות ג״כ אם הגיע זמן זה אינו מותר לאכול הבהמה ולא למוכרה עד שתתעשר: ופרס הוא הפרק וזמנו ט״ו יום בכל פרק מהג׳ פרקים וייחדו הזמנים האלה במעשר בהמה כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים שאין נכון לבני אדם למכור קודם שיוציא המעשר אע״פ שהוא מותר ואינו אסור אלא בהגיע הפרק מדרבנן כמו שזכרנו ג״כ: ולפי ששמע בן עזאי דברי התנאים ומחלוקתם אחד בחודש אלול אם הוא מסוף הגורן. והב׳ כמו שאמר ר׳ אלעזר ור״ש ט״ו מן אלול. השלישי כמו שמגיד ר״מ. אומר דרך ההצלה שיוציא מעשר מכל הנולדים באלול בפני עצמן [מפני עולי רגלים] והלכה כר״ע:
שָׁלֹשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הַבְּהֵמוֹת מִתְעַשְּׂרוֹת. וּלְשׁוֹן גְּרָנוֹת, כִּתְבוּאַת גֹּרֶן שֶׁהִיא טְבוּלָה לְמַעֲשֵׂר וְאֵין אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ, כָּךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ אֵין אוֹכְלִים מִן הַבְּהֵמוֹת וְלֹא מוֹכְרִים מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ אוֹתָן:
פְּרֹס הַפֶּסַח. חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם קֹדֶם הַפֶּסַח דְּהַיְנוּ יוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל אֲדָר. וּלְשׁוֹן פְּרֹס, פַּלְגָּא, חֲצִי הַזְּמַן שֶׁשּׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, דְּתַנְיָא שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קֹדֶם לַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן פְּרֹס עֲצֶרֶת חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם קֹדֶם. וְכֵן פְּרֹס הֶחָג דְּהַיְנוּ יוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל אֱלוּל. וְקָבְעוּ הָנָךְ תְּלָתָא זִמְנֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְעוֹת לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּהֵמוֹת מְצוּיוֹת לְעוֹלֵי רְגָלִים, דְּאַף עַל גַּב דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַן הַגֹּרֶן מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִשְׁחֹט, דְּגֹרֶן הוּא הַקּוֹבֵעַ לַמַּעֲשֵׂר, אֲפִלּוּ הָכִי לֹא שָׁחֲטֵי לְהוּ אֱינָשֵׁי עַד שֶׁמְּעַשְּׂרִין, דְּנִיחָא לֵיהּ לֶאֱינַשׁ לִקְיּוּמֵי מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין חָסֵר בּוֹ כְּלוּם, כְּגוֹן מַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁהוּא עַצְמוֹ מַקְרִיב מַעֲשֵׂר וְאוֹכְלוֹ שְׁלָמִים, וְאִם לֹא הָיוּ מְעַשְּׂרִים בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ הָיוּ הַרְבֵּה נִמְנָעִים לִמְכֹּר לְפִי שֶׁלֹּא עִשְּׂרוּ, וְלֹא הָיוּ בְּהֵמוֹת מְצוּיוֹת לְעוֹלֵי רְגָלִים:
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר בְּתִשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בַּאֲדָר. דְּהַיְנוּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים קֹדֶם הַפֶּסַח. אֶלָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן פְּעָמִים חָסֵר פְּעָמִים מָלֵא, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם קֹדֶם הַפֶּסַח פְּעָמִים מַתְחִילִים בְּתִשְׁעָה וְעֶשְׂרִים בַּאֲדָר פְּעָמִים בִּשְׁלֹשִׁים בַּאֲדָר, הִלְכָּךְ לֹא קָבַע לֵיהּ זְמַן. וּבֶן עַזַּאי סָבַר אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן לְעוֹלָם חָסֵר, וּתְחִלַּת פְּרֹס הַפֶּסַח הָוֵי לְעוֹלָם בְּכ״ט בַּאֲדָר:
בְּאֶחָד בְּסִיוָן. מִתּוֹךְ שֶׁמִּעוּט בְּהֵמוֹת יוֹלְדוֹת מִנִּיסָן וְעַד עֲצֶרֶת, אִי מַקְדִּים וּמְעַשֵּׂר לְהוּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם קֹדֶם עֲצֶרֶת כֻּלָּן יִהְיוּ נֶאֱכָלִין קֹדֶם עֲצֶרֶת וְלֹא תְּהֵא בְּהֵמָה מְצוּיָה לְעוֹלֵי רְגָלִים:
בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. בֶּן עַזַּאי לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר לְקַמָּן הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵין מִצְטָרְפִין עִם אוֹתָן שֶׁנּוֹלְדוּ קֹדֶם אֱלוּל, דְּשֶׁמָּא בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה וַהֲווּ לְהוּ חָדָשׁ וְיָשָׁן, וּמְסַפְּקָא לֵיהּ אֵימַת הָוֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹ אֱלוּל אוֹ תִּשְׁרֵי, הִלְכָּךְ לֹא קָבַע זְמַן גָּרְנָן שֶׁל קַיְטֵי בְּכ״ט בֶּאֱלוּל, דְּלֹא לֵיתֵי לְצָרוֹפֵי הַנּוֹלָדִים בֶּאֱלוּל בַּהֲדַיְהוּ:
בְּאֶחָד בְּנִיסָן. סָבְרֵי כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר שׁוֹאֲלִים בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קֹדֶם לַפֶּסַח שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, וְהַיְנוּ נַמִּי בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח דִּמְעַשְּׂרִינַן לַבְּהֵמוֹת כִּי הֵיכִי דְּלִיתְחֲזוּ בָּרֶגֶל:
בְּאֶחָד בְּסִיוָן. כְּדַאֲמַרַן טַעֲמָא דְּבֶן עַזַּאי, לְפִי שֶׁמִּעוּט בְּהֵמוֹת יוֹלְדוֹת מִנִּיסָן וְעַד עֲצֶרֶת:
וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּהוּא יוֹם שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:
מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא מִשּׁוּם דְּבָעֵי הֶכֵּרָא בְּחָדָשׁ וְיָשָׁן, דְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשֵׂר, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא אָתֵי לְצָרוֹפֵי דְּתִשְׁרֵי בַּהֲדַיְהוּ דְּהָא אַכַּתִּי לֹא נוֹלַד שׁוּם טָלֶה הַיּוֹם, וְאִי נוֹלַד מְחֻסַּר זְמַן הוּא, אֲפִלּוּ הָכִי לֹא מְעַשְּׂרִינַן הַהוּא יוֹמָא מִשּׁוּם דְּבָעִינַן לְמֶעֱבַד הֶכֵּרָא בֵּין חָדָשׁ לְיָשָׁן דְּלֵידְעוּ אֱינָשֵׁי דְּלֹא לִיצְטָרְפוּ הֶחָדָשׁ עִם הַיָּשָׁן. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, מִשּׁוּם סִקַּרְתָּא צֶבַע אָדֹם שֶׁצּוֹבֵעַ בּוֹ הָעֲשִׂירִי כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר, וְאָסוּר לִצְבֹּעַ בְּיוֹם טוֹב:
הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן. כִּדְפָרֵשְׁנָא לְעֵיל דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הָוֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה אֶחָד בֶּאֱלוּל אוֹ אֶחָד בְּתִשְׁרֵי, הִלְכָּךְ אֵין מִתְעַשְּׂרִין הָאֱלוּלִיִּין עִם הַנּוֹלָדִים מִתִּשְׁרֵי וָאֵילָךְ, מִשּׁוּם דְּלֹא לִצְטָרְפוּ יָשָׁן בְּחָדָשׁ:
שלש גרנות למעשר בהמה (three harvesting seasons/threshing floors for tithing of cattle) – in three periods during the year, the cattle are tithed. And the language of גרנות/harvesting seasons/threshing floors, like the grain of the threshing floor which is subject to sacred gifts/forbidden as eatables forbidden pending the separation of sacred gifts and we don’t consume from them until they are tithed, so in these three periods of the year we don’t eat from the cattle nor do we sell them until we tithe them.
פרוס הפסח – fifteen days prior to Passover, that is the last day of [the month of] Adar. And the language [usage of] פרוס, is one-half, one-half of the time that we ask [questions] about the laws of Passover, as it is taught in a Baraita (Talmud Megillah 32a): We ask questions about the laws of Passover thirty days prior to Passover. And similarly, [the phrase] פרוס עצרת/half-a-month before Atzeret/Shavuot, 15 days prior. And similarly [the phrase] פרוס החג/fifteen days prior to the Festival/Sukkot, that is the last day of Elul. And they (i.e., the Rabbis) established these three times that they would establish for the tithing of cattle, in order that the cattle would be available/found for those making Pilgrimage [to the Temple in Jerusalem], and even though it is taught [towards the conclusion] in our Mishnah that until the time of the threshing floor/harvesting seasons, it is permitted to sell and to slaughter, that the harvesting season/threshing floor is what establishes the tithing [of cattle], nevertheless, people did not slaughter until they tithed, for it was satisfactory for people to fulfill the Mitzvah with his money for a matter in which he is not lacking anything, as for example the tithing of cattle in which he himself offers up the tithe and eats it as a peace offering, but if they didn’t tithe at these three periods [of the year] there would be many prevented from selling because they didn’t tithe, and there would not be cattle readily found for those making Pilgrimage [to the Temple].
בן עזאי אומר בתשעה ועשרים באדר – that is fifteen days prior to Passover. But that Rabbi Akiva holds that the Adar that is closest to Nisan (i.e., the month in which Purim falls – the Second Adar in a leap year) is sometimes defective/short – i.e., 29 days and sometimes full – i.e., 30 days) and fifteen days prior to Passover, sometimes we begin on the twenty-ninth of Adar and sometimes on the thirtieth [day] of Adar, therefore, they did not establish for it [an exact] time. But Ben-Azzai holds that the Adar nearest Nisan (i.e., Second Adar in a leap year) is always defective/short, and the beginning of the fifteen-day period prior to Passover is always on the twenty-ninth [day of] Adar.
באחד בסיון – because of the paucity of cattle that give birth from Nisan until Atzeret/Shavuot (see Talmud Bekhorot 58a), if one advances it fifteen days prior to Atzeret, all of them will be consumed prior to Atzeret, and there won’t be cattle found for those making Pilgrimage [to the Temple in Jerusalem].
בעשרים ותשעה באב – Ben Azzai, according to his reasoning, who stated further on [in our Mishnah], [The cattle born] in Elul are tithed by themselves and they are not combined with those that were born prior to Elul, for perhaps, on the first of Elul is the New Year for the Tithing of Cattle (see Tractate Rosh Hashanah, Chapter 1, Mishnah 1) and there would be new and old, and it is doubtful to him when is Rosh Hashanah – either Elul or Tishrei, therefore he did not set a time for their “threshing floor” of the summer on the twenty-ninth of Elul so that they don’t come to combine those born in Elul with them.
באחד בניסן – they (i.e., Rabbi Eleazar and Rabbi Shimon) hold like Rabban Shimon ben Gamliel who stated that we ask questions about the laws of Passover two weeks prior to Passover, that is, also regarding the laws of Passover that we tithe for cattle in order that they are not appropriate on the Festival/Yom Tov.
באחד בסיון – as we stated the reason of Ben Azzai, because of the small number of cattle that are born from Nisan until Atzeret.
מפני שהוא יום טוב – he said one thing and more. First – because we need recognition of that which is new and old, that the first of Tishrei is Rosh Hashanah for the tithing of cattle, for even though he did not come to combine them with those of Tishrei, for not a single lamb had been born today, and if it had been born, it was not old enough. Even so, we don’t tithe that of today, because we need to establish recognition between new and old, so that people would know to not combine the new with the old. Nd furthermore, because it is Yom Tov, because of the required marking with red paint (see Talmud Bekhorot 58a) that one paints on each tenth in order that it would be recognized, but it is forbidden to pain on Yom Tov/the holy day.
האלוליין מתעשרין בפני עצמן – as we explained above, that it is doubtful to him whether the New Year for the tithing of cattle is on the first [day] of Elul or on the first [day] of Tishrei, therefore, we don’t tithe those of Elul with those [animals] born from Tishrei and onwards, because one doesn’t combine old with the new.
שלש גרנות וכו׳ עד ובפרס החג והן גרנות של מעשר בהמה דברי ר׳ עקיבא. אמר המלקט נראה דלא גרסינן הכא והן גרנות וכו׳ דלא שייך למתניה אלא ברפ״ג דשקלים אכן בתלמוד אפי׳ המוגה ע״י הר״ר בצלאל אשכנזי ז״ל כתוב הוא וגם המפרש שבדפוס חזר ותפס ופירש והן גרנות של מעשר בהמה דטבולין הבהמות מדרבנן ע״כ ושמא לישנא דקתני התם בשקלים נקט הכא באשגרתא דלישנא אע״ג דלא שייך ודוחק אבל בכל הפירושים של רש״י ז״ל שבכתיבת יד אין שם זה הלשון. ובגמרא בעי מ״ש תלת ומשני אמר רבא בר שילא לקבל חרפי ואפלי וקייטי פי׳ רש״י ז״ל שבכתיבת יד כנגד שלשה זמנים שהבהמות יולדות אותם הממהרות לילד קרי חרפי ויולדות בתחלת החורף ומתעשרות בניסן והאפילות בעצרת ואותן היולדות בקיץ ולדותיהן מתעשרות בפרס החג ע״כ. בפי׳ רעז״ל בלשון המתחיל בן עזאי אומר שכתב שם באותו לשון שלש פעמים בתשעה עשר בשלשתן צריך להות בתשעה ועשרים. עוד בפירושו ז״ל בדבור המתחיל בתשעה עשר גם שם צריך להיות בתשעה ועשרים באב וכו׳. שם באותו דבור והוו להו חדש וישן. אמר המלקט ולא עם אותם הנולדים אחר אלול דשמא באחד בתשרי הוי ר״ה והוו להו חדש וישן ומדמספקא ליה אימת הוי ר״ה אי אלול או תשרי מתעשרין האלוליים לעצמן הלכך לא קבע ומן גרנן וכו׳. ובגמרא פריך וליעשרינהו ביום שלשים באב ומ״ט נקט יום כ״ט ומשני משום דזימנין דמחסרי לאב והוי ר״ח אלול ביום שלשים ולא מעשרינן בהו ואע״ג דודאי לא אתי לצרופי דאלול בהדייהו דהא אכתי לא נולד שום טלה היום דאם נולד מחוסר זמן הוא אפ״ה לא מעשרינהו לקייטי ההוא יומא משום דבעינן למעבד הכירא בין חדש לישן דלידעו אינשי דאלול לא שייך כלל בהני קייטי ולא ליצטרפו לעולם דאלול בהדי הנך:
ר׳ אלעזר ור״ש. פשוט הוא דאלעזר בלי יו״ד צ״ל:
בעשרים ותשעה באלול. ר״א ור״ש לטעמייהו דאמרי באחד בתשרי ר״ה למעשר בהמה הלכך מקדמי ליום כ״ט באלול ולא באחד בתשרי אע״ג דהוא יום שתי שבתות קודם משום דבעי׳ הכירא בחדש וישן וטעמייהו מפורש ברפ״ק דר״ה גם טעמו של ר״מ שהוא ת״ק דהתם:
ולא אמרו באחד בתשרי. ואע״ג דהוא יום שתי שבתות עכ״ל רעז״ל. אמר המלקט נראה שצ״ל ואע״ג דהוא יום שתי שבתות קודם וכמו שהעתקתי בסמוך מפי׳ רש״י ז״ל שבכתיבת יד על הגמרא. וז״ל רש״י שבכתיבת יד אמתני׳ באחד בניסן י״ד יום קודם לפסח. ולמה אמרו בכ״ט באלול דהוו ט״ו יום ולא אמרו באחד בתשרי דהוי י״ד כמו שאמרו באחד בניסן ע״כ. בפי׳ רעז״ל ועוד מפני שהוא יום טוב משום סקרתא שהיה השבט צבוע בצבע אדום וכו׳ כצ״ל. וכתב רש״י ז״ל והא דקבעי בכ״ט באלול ולא קבעי ביום שלשים משום דרוב אלול חסרים והוי יום שלשים ר״ה ע״כ:
ר״מ אומר באחד באלול וכו׳. ירושלמי פ״ג דשקלים ודפ״ק דר״ה ד׳ נ״ו וביד פכ״ג דהלכות שבת סי׳ י״ד ובפ״ז דהלכות בכורות סי׳ ח׳:
בן עזאי אומר האלוליין וכו׳. גמרא תניא אמר בן עזאי הואיל והללו אומרים כך והללו אומרים כך פי׳ דר״מ אומר באחד באלול ור״א ור״ש אומרים באחד בתשרי אני איני יודע הלכה כמי הלכך האלוליים מתעשרין לעצמן ופריך וליחזי טעמא דמאן מסתבר וכי תימא דלא מצי למיקם אטעמייהו והתניא בן עזאי אומר כל חכמי ישראל לפני כקלפת השום חוץ מן הקרח הזה ומשני א״ר יוחנן מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי בין ר״מ בין ר״א ור״ש דהלכתא גמירי לה וליכא למיקם עליה דמילהא ע״י טעם ולדעת דברי איזה מהם עיקר. ובירושלמי דשקלים ר״פ בשלשה פרקים וגם בפ״ק דר״ה פריך הכי ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו ומשני שכן ג״כ נחלקו עליה אבות העולם דהיינו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא דקאמר התם זאת אומרת בן עזאי חבר ותלמיד הוה דר׳ עקיבא אין תימר רביה אית בר נש אמר לרביה הואיל והללו אומרים כך והללו אומרים כך ע״כ והכי שמעינן לה נמי ממתני׳ דבס״פ מי שמת כמו שכתבתי שם:
שלש גרנות למעשר בהמה כו׳. שנויה ג״כ ברפ״ג דשקלים ועמ״ש שם בס״ד. והא דקרי לסוכות חג טפי מאינך כתבתי במשנה ב׳ פ״ק דר״ה:
ולא אמרו בא׳ בתשרי. כתב הר״ב דהוא ר״ה למעשר בהמה. וטעמא כתב הר״ב ברפ״ק דר״ה:
ואי אפשר לעשר בי״ט. פי׳ הר״ב משום סקרתא וכו׳. כתבו התו׳ ותיפוק ליה דאין מקדישין בי״ט [כדתנן במשנה ב׳ פ״ה דביצה] ומסקינן כיון דעשירי קדוש. אפי׳ לא קרא עשירי [כדלקמן בסוף פרקין] לא מתסר [משום] הקדש בי״ט:
רמ״א בא׳ באלול. וטעמיה כתב הר״ב ברפ״ק דר״ה ויראה דלדידיה נמי בכ״ט באב מעשרין דהא בעינן היכרא כדכתב הר״ב בדברי ר׳ אלעזר ור״ש. וזו סברא קיימת היא דמש״ה אמרינן בגמ׳ דחדא ועוד קאמר והא דמפרש בבן עזאי דטעמיה דבכ״ט מעשרין משום דמספקא ליה. האמת מפרש מדאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן:
{יב} וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְתֵפּוּק לֵיהּ דְּאֵין מַקְדִּישִׁין בְּיוֹם טוֹב. וּמַסְּקֵי, כֵּיוָן דַּעֲשִׂירִי קָדוֹשׁ אֲפִלּוּ לֹא קָרָא עֲשִׂירִי כְדִלְקַמָּן בְּסוֹף פִּרְקִין, לֹא מִתַּסַר הֶקְדֵּשׁוֹ בְּיוֹם טוֹב:
{יג} בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל. וְטַעֲמֵיהּ כָּתַב הָרַ״ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְיֵרָאֶה דִלְדִידֵיהּ נַמִּי בְכ״ט בְּאָב מְעַשְּׂרִין, דְּהָא בָעִינַן הֶכֵּרָא. דְּמִשּׁוּם הָכִי אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דַּחֲדָא וְעוֹד קָאָמַר כוּ׳. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
ל) שלש גרנות למעשר בהמה
מלת גורן עיקר פירושו הוא לשון אסיפת תבואה שנגמרה. שאז מתחייבת במעשר. כדתנן איזה גרנן למעשרות [מעשרות פ״א מ״ה]. ומה״ט קרי נמי לזמן אסיפת הבהמות בשם גורן. משום שהבהמות הנולדות בכל שנה דומות לצמחי השדה. וגם דינן כצמחי שדה. דקודם שהוקבעו התבואה בגורן מותר לאכל ממנה ארעי וא״צ לעשר. ואח״כ אסור. וכ״כ בבהמות קודם הפרק של חיוב מעשר שלהן. מותר למכור ולשחוט מהן בלי מעשר. וכשיגיע הפרק הוטבל למעשר ואסור לשחטן או למכרן עד שיעשר:
לא) בפרס הפסח
פרוס בלשון יון ר״ל קודם. ור״ל הכא ט״ו יום קודם פסח. [רק שחז״ל נתנו טעם למה קבלו המלה ללשוננו. כמו שעשו במלת אפותיקא ודייתיקא וכדומה הרבה. וה״נ פירשו מלת פרס לשון פרוסה. דהיינו חצי הזמן שדורשין בו דיני פסח. דהיינו ל׳ יום קודם פסח. דחציה היינו ט״ו יום. ועמ״ש רפ״ג דשקלים]:
לב) בפרס העצרת
ט״ו יום קודם עצרת:
לג) בפרס החג
ט״ו יום קודם סוכות. דהיינו כ״ט אלול. ותקנו ג׳ זמנים הללו. דאע״ג דמותר למכור ולשחוט קודם שיעשר וכלעיל. אפ״ה ישראל קדושים הם. ואין מוכרין ואין אוכלין מהם עד שיעשרום. כדי לקיים מצוה שאין חסר בו כלום. שהרי אינו מקריב ממעשר רק חלבו ודמו. והשאר אוכלו כולו. להכי תקנו שיעשרום בזמנים הללו. כדי שלא יצטרך להמתין עד סוף שנה לעשר על כולן יחד. ותקנו זמני המעשר סמוך לרגלים.. כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים:
לד) בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר
היינו נמי ט״ו יום קודם פסח. רק דר״ע ס״ל אדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא פעמים חסר. וכשהוא מלא אז יום ט״ו שקודם פסח הוא ל׳ של אדר. ובן עזאי ס״ל דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. וא״כ פרוס הפסח הוא לעולם בכ״ט אדר:
לה) באחד בסיון
דמדאי אפשר לעשר בסיון רק הנולדים בין פסח לעצרת. והרי הנולדים בזמן מועט כזה מעטים הם. ואם יעשרום ט״ו יום קודם. יאכלו מהם הרבה אחר שיעשרום. ולא יהיו בהמות מצויות לעולי רגלים. ואע״ג דגם כשלא יעשרן מותר לאכלן קודם זמן הגיורן [כלעיל סי׳ ל׳]. אפ״ה אינו רגיל לעשות כן מדבעי למעבד מצוה דמעשר כולו לבעלים ואין לכהן בו כלום:
לו) בעשרים ותשעה באב
לטעמיה אזל. דס״ל דאלוליין מתעשרין בפני עצמן. משום דמספקא ליה אי בא׳ באלול ר״ה למעשר בהמה. או שמא ר״ה של תשרי ר״ה למעשר בהמה. להכי הנולדים באלול אין מצטרפין עם הנולדים מקודם. דשמא ר״ה שלהן אלול. והו״ל חדש וישן:
לז) רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים באחד בניסן
ס״ל כרשב״ג דאמר שואלין בהלכות פסח ב׳ שבתות קודם פסח. והא שיעשרו הבהמות הוא נמי מהלכות פסח כדי דלתחזי בבהמ״ק בקרבן ברגל:
לח) באחד בסיון
ס״ל כבן עזאי סי׳ ל״ה:
לט) ולא אמרו באחד בתשרי
דלשטתיה בסימן ל״ז. בב׳ שבתות סגי:
מ) ואי אפשר לעשר ביום טוב
חדא ועוד קאמר. חדא כדי שיכירו דא׳ בתשרי ר״ה למעשר בהמה. דאע״ג דלא אתי לאצטרופי הנך דא׳ בתשרי בהדייהו. דהרי הנולדים היום מחוסרי זמן נינהו. עכ״פ שמא יארע לו אונס מלעשר עד זמן שהנולדים בתשרי לא יהיו עוד מחוסרי זמן. ועי״ז יבואו לצרף חדש וישן. ועוד מפני שהוא יו״ט. ואי אפשר לעשר ביו״ט. מדצובע היוצא עשירי בסיקרא. והרי אסור לצבוע ביו״ט:
מא) בן עזאי אומר האלוליין מתעשרין בפני עצמן
דמספקא ליה אימת ר״ה למעשר. כלעיל סי׳ ל״ו:
דין מעשר בהמה נדון בקצרה במשנת ראש השנה פ״א מ״א, ובמשנת שקלים פ״ג מ״ז. בכל מסכת הובאו הדברים אגב הנושא המיוחד של המסכת.
לנוחות הדיון הצגנו את הנוסחאות השונות זו מול זו. שאלת היחס בין המשניות העסיקה אותנו גם בפירושנו לשקלים ולראש השנה, ובפירושנו כאן אנו מתקנים כמה תפיסות שהצגנו בפירושי המסכתות הקודמות.
המשניות העוסקות במעשר בהמה (נוסח הדפוס)
לפי כתב-יד קופמן
שלש גרנות למעשר בהמה – שלוש פעמים בשנה סופרים את העדר, ואם יש בו עשרה ולדות מפרישים אחד לקרבן. הרשימה חוזרת במשנת שקלים (פ״ג מ״א), ושלושת המועדים הללו הם המועדים שבהם ״תורמים״ את הלשכה, כלומר מוציאים כספים מהקופה של מחצית השקל. בפרס הפסחπρός (פרוס) היא מילה יוונית שמשמעה לפני, וכאן הכוונה ״אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל״1, כלומר בערך חמישה עשר יום לפני הרגל מוציאים את הכסף. את השקלים החלו לאסוף בחמישה עשר באדר, ובכ״ה באדר הושיבו את השולחנים ברחבי המדינה. קרוב לוודאי שעד ראש חודש אדר לא הגיעו כספים מרחבי המדינה, הווה אומר שבקופה היה בעיקר הכסף שאספו אנשי ירושלים. בפרס העצרת – חמישה עשר יום לפני העצרת, היא חג השבועות, הוציאו שנית כספים מהקופה. במועד זה הגיעו כספים שהביאו עמם עולי הרגל של פסח, וכספים שנאספו מרחבי המדינה. בפרס החג – בתחילת חודש תשרי (חמישה עשר יום לפני החג – חג הסוכות) הוציאו כספים נוספים שנועדו לממן את צורכי המקדש עד ראש חודש ניסן2. דברי רבי עקיבה – משנת שקלים ממשיכה: ״והן גרנות למעשר בהמה, דברי רבי עקיבא״ (פ״ג מ״א). הקשר בין סדרי תרומת השקלים ומעשר בהמה חוזר במקורות מספר. ראינו כי חובת הקולבון זהה לחובת מעשר הבהמה, ומי שפטור מזה פטור גם מזה3. אין קשר ענייני בין שתי החובות הללו, אך בפרטי ההלכות נוצר דמיון מעניין. להלן נראה שהדמיון גם בנושא שמשנתנו עוסקת בו הוא רב.
בן עזי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסיון – שני המועדים הללו מתאימים לשיטת רבי עקיבא, אך בן עזאי תובע תאריכים מדויקים. כ״ט באדר בא במקום ראש חודש ניסן. הסיבה אינה הרצון להימנע מעבודה מיותרת בראש החודש. אמנם הגבלות על עבודה בראשי החודשים נזכרות בעדויות מספר4, אבל אם אחד בסיוון הוא מועד לגורן בהמה – הרי שמותר לעשות זאת בראש חודש. עם זאת ראש חודש ניסן היה מועד מיוחד, ראש חודש שיש בו עשייה רבה הקשורה לפסח, לכן הוקדמה חובת מעשר הבהמה ביום. אחד בסיוון בא במקום ״פרוס עצרת״; כדי להוסיף חגיגיות למעמד קישר אותו בן עזאי לראש החודש. ייתכן שהחכם רצה גם לתת לוולדות מעט זמן נוסף כדי שיגדלו. בעשרים ותשעה באב5 רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בניסן – כמו בן עזאי ורבי עקיבא, באחד בסיון– כדעת בן עזאי, בעשרים [ותשעה] באלול6 – קרוב מאוד לדעת רבי עקיבא. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו – במשנת שקלים ברוב עדי הנוסח ״מפני מה אמרו״, ובכתב יד קופמן גם שם ״ולמה אמרו״, והוא הוא, באחד בתשרי7 – המשנה מנמקת את דעתם של רבי אליעזר ורבי שמעון, ומשתמע ממנה שלא כגרסת כתב יד קופמן. אבל אפשר שהשאלה היא לשיטת בן עזאי ולא לשיטת רבי אלעזר (אליעזר?) ורבי שמעון. מכל מקום, אחד בתשרי מתאים לכאורה יותר משום שהוא תאריך חגיגי יותר. מפני שהוא יום טוב – ראש השנה; ואיפשר לעשר ביום טוב – לפי נוסח זה יש לשים סימן תמיהה בסוף המשפט: ״אפשר לעשר ביום טוב?!⁠״ הרי זה לא ניתן! בדפוסים וברוב כתבי היד הגרסה היא ״אי אפשר לעשר ביום טוב״8, וכן תוקן בשולי כתב היד. ברם אין בכך צורך, ואין ״אפשר״ או ״איפשר״ בלשון חכמים אלא קיצור של ״אי אפשר״9. לפיכך הקדימהו בעשרים ותשעה באלול – ובן עזאי החולק אומר בכ״ט באב. הוא מקדים בחודש. לא ברורה סיבת ההקדמה. בן עזאי אף מציע שהאלוליים יופרשו לעצמם (להלן), דהיינו שהעגלים שנולדו באלול יהיו גורן עצמאית, שכן יש הנוקטים בתאריך א׳ באלול ויש המצדדים בא׳ בתשרי, וכדי לצאת ידי הכול יהוו הנולדים בחודש אלול קבוצה נפרדת.
עד כאן במקבילה שבמשנת שקלים. רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלוליין מתעשרין בפני עצמן – כדי לשמור על תאריך כ״ט באב. הוא חולק על ההלכה שיש שלוש גרנות. זו מסירה אחרת של דברי בן עזאי.
בתוספתא למשנתנו זו נוסף לדעת רבי עקיבא המשפט ״בפרס החג אין להן קצבה״ (פ״ז ה״ט, עמ׳ 542), וכן שם: ״רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל, אמר רבי שמעון בן עזאי הואיל ואילו אומרים באחד באלול״ וכו׳ (ההמשך כמו בתוספתא שקלים). כלומר, המונח ״פרוס החג״ משמעו חמישה עשר יום קודם לרגל. אם כן שלושה מועדים למעשר בהמה, וקיימת אף מחלוקת מהם פרטי המועדים הללו.
במשנה ראש השנה שנינו: ״באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי״10 (פ״א מ״א). לפי זה ראש חודש אלול או ראש חודש תשרי הם המועד להפרשת מעשר בהמה. אין כלל שלוש גרנות, ואמנם המחלוקת בתאריכים קרובה למשנתנו, אבל יש רק תאריך אחד. בתוספתא נוספו דברי בן עזאי: ״הואיל ואילו אומרים באחד באלול ואילו אומרים באחד בתשרי יהוא האלוליים מתעשרין לעצמן. כיצד? נולדו חמשה באב וחמשה באלול, חמשה באלול וחמשה בתשרי, חמשה באב וחמשה בתשרי – אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב – הרי אילו מצטרפין״ (ראש השנה פ״א ה״ו). במשנתנו אלו דברי רבי מאיר אליבא דבן עזאי וברור שמקורם בדברי המשנה שם, שכן אין במשפט התייחסות לשלוש גרנות דווקא.
לכאורה משנת ראש השנה עומדת בסתירה למשנת בכורות ולמשנת שקלים, וכך מעמיד זאת הבבלי בסוגיה בראש השנה. לפי זה משנת ראש השנה היא כרבי שמעון, ברם בהמשך משנת ראש השנה נזכר רבי שמעון כחולק על התנא הסתמי הראשון. לפיכך מתרץ רב יוסף ששתי המשניות יצאו מידי שני תנאים החולקים בשיטת רבי מאיר (בבלי פסחים ז ע״ב). ניתן גם לפרש את הדברים אחרת על רקע גאוגרפי רֵאלי ולקבל את דברי משנת בכורות כפשוטם, ושני נושאים שונים לפנינו. האחד הוא ממתי מתחילה שנת מעשר בהמה, והאחר מתי יש להפריש את מעשר הבהמה. שלוש הגרנות נועדו לקבוע את המועד שיש להפריש בו את מעשר הבהמה. עד זמן ה״גורן״ אסור לשחוט בהמה, שכן טרם הופרשו ממנה המעשרות הדרושים. אבל החשבון הסופי, כמה בהמות יש להפריש, נקבע רק בסוף השנה (תחילת השנה הבאה), בראש השנה למעשר. אדם אינו יודע אם יצטרך להפריש מעשר בהמה עד שנולדים לו עשרה ולדות. לכאורה ייתכן שעד שמועד ה״גורן״ מגיע נולדו בעדרו פחות מעשר בהמות, ולכן לא יפריש מעשר בהמה. רק מאוחר יותר יתברר שהוא חייב במעשר. בעיה מעין זו אופיינית לעדרים קטנים, ברם היא הייתה פחות מעשית בימי קדם. לרוב בני האדם הייתה פרה או כבשה אחת, או לכל היותר צמד בהמות, לפיכך רוב בני האדם היו פטורים ממעשר בהמה. בשולי היישוב, ובעיקר במדבריות בדרום הרי יהודה ובגולן, רווחו בעלי עדרים גדולים, ובעדריהם של אלו נולדו יותר מעשרה ולדות בשנה.
כידוע אין להפריש מעשר בהמה מזן לזן. הפרות ממליטות במהלך כל השנה, ויש לקבוע מתי מסתיימת שנת המעשר. כבשים ועזים ממליטות באמצע החורף (בערך בפברואר), ולקראת פסח הטלאים ראויים לשחיטה. בימי בית שני, וכנראה גם לאחריו, אחד הקריטריונים לעיבור השנה היה ״אימרייא דעדקין וזימניה דאביבא לא מטא״ (הכבשים [הטלאים] רכים וזמן האביב לא בא) (תוספתא סנהדרין פ״ב ה״ו, עמ׳ 417, ומקבילות), ועדיין לא הגיע זמן שחיטתם. אם כן, בשנה רגילה היו הטלאים מבוגרים דיים לשחיטה. בעל העדר מחליט באביב כמה כבשים הוא מעוניין להמשיך לגדל ושוחט את הטלאים העודפים. העלייה לרגל והחג יצרו כמובן את השוק שבו נמכרו הטלאים. על פי רוב בערב פסח כבר ידע המגדל כמה כבשים בעדרו וכמה מעשרות הוא חייב להפריש, לפיכך היו חכמים יכולים לקבוע את ערב פסח כ״גורן בהמה״.
באזורים הרריים וקרים המלטת הכבשים מתעכבת. בגליל העליון ובגולן הצפוני הכבשים והעזים ממליטות רק בחודש מרץ או אפריל. לאזורים אלו נקבע ה״גורן״ בעצרת. מכל מקום, בעל עדר צאן ידע בפסח ובעצרת כמה טלאים יהיו בעדרו ולא היה צריך להמתין לראש השנה. הגורן אִפשר לו לשלם את חובותיו לקודשי שמים, ולנצל את עדרו בצורה כלכלית ויעילה.
פרות, לעומת זאת, ממליטות במהלך כל השנה. על כן היה בעל עדר פרות חייב להמתין עד לראש השנה, ורק אז ידע כמה בהמות בעדרו וכמה בהמות עליו להפריש למעשר. שלושת מועדי הגרנות אינם עומדים, אפוא, בניגוד לקביעה שראש השנה הוא התאריך הקובע למעשר בהמה. כל גורן נועדה לטיפוס ולתנאים שונים. עדות לפירוש זה יש בירושלמי המדגיש כי אלו ״פירקי לידה״, כלומר מועדי הגרנות מתאימים לתנאי הטבע (ירושלמי שקלים פ״ג ה״א, מז ע״ב)⁠11.
המועד המדויק של שלוש ה״גרנות״ נקבע כנראה גם בזיקה לחגים (סיבה חברתית) כדי שיהיה בשוק שפע של בהמות למכירה. צורכי העולים לרגל השפיעו על מועד הגרנות (בבלי נח ע״ב). ברם ההלכה אינה מוגבלת רק לימי הבית. גם לאחר החורבן צרך העם בשר בחגים. המשנה מזכירה ארבעה או חמישה מועדים (״פרקים״) בשנה שבהם נמכרות ונשחטות בהמות רבות: ״ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל״ (משנה חולין פ״ה מ״ד). חכמים אף עודדו צריכת בשר במועדים אלו וחייבו את המוכר לשחוט בהם בהמה, גם אם אין לו מספיק לקוחות לבהמה שלמה; השוחט נדרש, אפוא, לשחוט אף שלקוחותיו אינם מובטחים12. צריכת הבשר במרחב היהודי הייתה מצומצמת, אך במועדים אלו רווח היה הנוהג לאכול בשר, וסידורי הפרשת מעשר בהמה הם חלק ותנאי לאותו נוהג. הגרנות נקבעו אפוא לפי שיקול משולב של תנאי הטבע של גידול הבהמות ותנאי השוק של צריכת הבשר.
בתלמוד הבבלי מציעים זמנים אחרים כמועדי המלטה; ספק אם יש להם רקע רֵאלי, ונראה שזה רק ניסיון להתאים את זמנה של הגורן בחודש אלול לזמני המלטה (ראש השנה ח ע״א)13.
המחלוקת במשנתנו בין רבי עקיבא, מחד גיסא, ורבי אלעזר ורבי שמעון, מאידך גיסא, אינה קוטבית. אם פרוס החג הוא חמישה עשר יום לפני החג, כפי שאומר רבי יוסי ברבי יהודה, הרי שפרוס החג הוא א׳ בתשרי או כ״ט באלול, ופרוס הפסח הוא א׳ בניסן או כ״ט באדר, והמחלוקת היא האם מועד הגורן השלישית הוא בפרוס עצרת, כלומר בכ׳ באייר, או בא׳ בסיוון. במשנת שקלים נוספה דעתו של בן עזאי שמועד הגורן יהיה לא בכ״ט באלול אלא בכ״ט באב14. עמדה זו מושפעת מעמדתו שוולדות חודש אלול מתעשרים לעצמם (להלן), שהרי אם כך אין טעם שגורן אחת תכלול את ולדות אב המתעשרים במסגרת השנה הקודמת ואת ולדות אלול המתעשרים כקבוצה עצמאית. מכל מקום, משנת שקלים היא כדעת רבי עקיבא אצלנו15.
עמדתו של בן עזאי שוולדות חודש אלול יתעשרו לעצמם היא עמדת הכרעה במחלוקת האם התאריך הקובע לשנת מעשר הבהמה הוא אלול או תשרי. בן עזאי היה חברו ותלמידו של רבי עקיבא. התלמוד הירושלמי שואל כיצד ייתכן שתלמידו של רבי עקיבא יכריע במחלוקת של תלמידי רבי עקיבא, ומסביר שהמחלוקת הבסיסית היא בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל (ראש השנה פ״א ה״א, נו ע״ד)⁠16, ובן עזאי, תלמידו של רבי עקיבא, נוקט עמדת ביניים.
לפי משנתנו ומשנת שקלים רבי עקיבא ורבי אליעזר נחלקים בנושא, וסביר שבן עזאי ינקוט עמדת ביניים ביניהם, ואילו רבי שמעון, תלמיד צעיר יותר של רבי עקיבא, יקבל את דעתו של רבי אליעזר. לפיכך כל שאלת הגמרא מוקשית, שהרי בן עזאי מגיב על דברי הדור הקודם לו וסדר הדברים נכון וסביר, ונותרת השאלה במה התקשתה הגמרא. אפשר שהירושלמי הבין שרבי אלעזר הוא רבי אלעזר בן פדת, בן דורו של רבי שמעון. שאלה שנייה היא כיצד נתרץ את הסתירה בדברי בן עזאי. הרי לדעתו יש שלושה מועדים, ואין שום סיבה שהנולדים בחודש אלול יהיו קבוצה נפרדת. דבריו מובנים רק על רקע משנת ראש השנה שבה יש מחלוקת של תלמידי רבי עקיבא כשכל צד מציע תאריך אחר, אחד באלול או אחד בתשרי, ועל כך נאמרה ההכרעה המיוחסת לבן עזאי17. כך גם מובנת שאלת הירושלמי כיצד הוא נוקט עמדת פשרה (או שילוב) בין חכמי הדור שאחריו. אם כן במשנת שקלים מסורת אחת, במשנת ראש השנה מסורת שנייה מנוגדת למשנת שקלים, ובמסכת בכורות שילוב מלאכותי של שתי הדעות.
באשר ליחס בין משנת ראש השנה לבין משנת בכורות ושקלים, לפנינו שתי אפשרויות:
א. המשניות חלוקות; זו שלנו סוברת שיש להפריש מעשר בהמה בשלושה מועדים (בתנאי שיש בעדר עשר בהמות), ומשנת ראש השנה במועד אחד.
ב. המשניות אינן חולקות. משנתנו קובעת שאפשר להפריש בשלושה מועדים, אבל ראש השנה הוא המועד הקובע מבחינה הלכתית, כפי שיוסבר במשנה הבאה.
השאלה המעשית (נפקא מינה) היא במקרה שב-א׳ תשרי יש בעדר 8 ולדות, ב-א׳ ניסן 8 ולדות ובעשרים ותשעה באלול (אב) שמונה ולדות. לפי משנתנו אדם זה לא יפריש מעשר שני, ולפי משנת ראש השנה הוא יפריש שתי בהמות (מתוך עשרים וארבע שנולדו השנה).
נסיים בדברי התוספתא שתוכנה כבר הובא: ״שלש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח, ובפרס עצרת, ובפרס החג אין להן קצבה, דברי רבי עקיבא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל. אמר רבי שמעון בן עזאי, הואיל ואילו אומרים באחד באלול, ואלו אומרים באחד בתשרי, האלוליין מתעשרין בעצמן. כיצד? נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול, חמשה באלול וחמשה בתשרי, וחמשה באב וחמשה בתשרי, אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב הרי אלו מצטרפין״ (פ״ט ה״ט, עמ׳ 542). החידוש בתוספתא הוא ש״פרוס״ לדעת רבי עקיבא הוא מספר ימים בלתי קבוע, ורק בדור אושא קבע רבי יוסי ברבי יהודה את המכסה המדויקת. זה התהליך הרגיל של חידוד הפן המשפטי-כמותי במהלך הדורות. יתר על כן, כפי שאמרנו אין לצרף בהמות מלפני אלול ומלאחריו, או מלפני תשרי ומלאחריו, אך ביתר הגרנות הבהמות מצטרפות כמו במשנה הבאה. כך גם מפרשת התוספתא שבמקרה שתיארנו (פחות מעשרה ולדות בגורן) אין הקבוצה נפטרת אלא מצטרפת לגורן הבאה: ״...אלו שמנו פטורין והשאר יצטרפו לגורן הבא״ (פ״ט הי״ב, עמ׳ 542).
1. תוספתא פ״ז ה״ט, עמ׳ 542; שקלים פ״ב ה״א; בבלי, נח ע״א, וראו ירושלמי שקלים פ״ג ה״א, מז ע״ב.
3. לעיל, המשנה הקודמת (מ״ג) ובשקלים פ״א מ״ז.
4. ראו דיוננו במגילה פ״ד מ״ב.
5. בכתב יד קופמן למסכת שקלים בטעות ״באלול״, וראו פירושנו לשקלים שם.
6. כך ברוב כתבי היד לשקלים, ובמקבילות בתוספתא ראש השנה: בכ״ט באב. הנוסח ״אלול״ נמצא בשקלים בעדי הנוסח מפ, מגק ו-פי, וכמובן גם בכתב יד קופמן לשקלים ולמשנתנו כפי שציטטנו. יש להניח כי זו הגרסה המקורית, אחרת אין להבין את דברי בן עזאי במקורות המקבילים, ואף לא ברור במה הוא חולק על רבי אליעזר ורבי שמעון להלן.
7. לפרטי הנוסח ראו בפירושנו לשקלים פ״א מ״ז.
8. ״אפשר״ ב- מרש, מרנ, מדק, ג8 לשקלים.
9. ראו, למשל, פירושנו לפאה פ״ה מ״ג ולנדרים פ״א מ״א במכלול לשונות נדר.
10. יש להניח שדברי רבי אלעזר ורבי שמעון נאמרו רק על מעשר בהמה, וראו פירושנו לראש השנה.
11. לעומת זאת ההסבר שהבהמות ״מתמצות לילד מן הישנות״ (ירושלמי שם) נשמע ספרותי ואגדי בלבד.
12. שם, משנה ו, ואם יזכנו החונן לאדם דעת וכוח נסביר את המשנה במקומה.
13. ראו פירוש הר״ן המנסה להתאים את התאריכים גם לזמני ההמלטה של פרות, זאת אף שבטבע אין לפרות זמן המלטה קבוע.
14. אבל בכתב יד קופמן למשנת שקלים כ״ט אלול, וראו דיוננו בנוסחה זו שם.
15. אפשטיין, מבואות, עמ׳ 368.
16. בבבלי, נח ע״א, הגמרא אומרת שכל הדעות נאמרו מפי נביאים, לכן לא ידע בן עזאי לפסוק כמי ההלכה ועל כן בחר בעמדת פשרה.
17. האמורא הירושלמי לא הכיר כנראה את משנת בכורות שלנו, וסבר שדברי בן עזאי מתייחסים למשנת ראש השנה. אילו הכיר את משנת בכורות שלפנינו היה מבין שדבריו מתייחסים למחלוקת רבי עקיבא ובן דורו. במשנת שקלים אכן דברי בן עזאי ״האלוליין מתעשרין לעצמם״ אינם. כפי שהערנו גם במסכתות אחרות הירושלמי והבבלי לא הכירו את משניות סדר קודשים שלפנינו, או שלא הכירו בהן. פירוש הבבלי אמנם מוסב על סדר קודשים (ובכללו על מסכת בכורות), אבל לא על הנוסח המוכר לנו, ועסקנו בכך בקצרה במבוא.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, מֻתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט. הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר.
According to the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, with regard to all animals that are born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul, those animals join to be tithed together. If five were born before Rosh HaShana and five after Rosh HaShana, those animals do not join to be tithed together. If five were born before a time designated for gathering and five after that time designated for gathering, those animals join to be tithed together. If so, why were three times stated for gathering the animals for animal tithe? The reason is that until the time designated for gathering arrives it is permitted to sell and slaughter the animals. Once the time designated for gathering arrives one may not slaughter those animals before tithing them; but if he slaughtered an animal without tithing it he is exempt.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ז]א כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרִי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.
חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינָן מִצְטָרְפִין.
חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן, וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: ׳שָׁלוֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה׳? שֶׁעַד שֶׁלֹּא תַגִּיעַ הַגֹּרֶן, מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִשְׁחֹט; הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחֹט, וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר.
א. בכ״י: ה
כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה כו׳ – כל זה מבואר ומה שאמר פטור כדי שלא תחשוב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשוחטו ואם שחט תהא שחיטתו פסולה לפיכך דבר בשחיטה ולא דבר במכירה הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור:
כָּל הַנּוֹלָדִים. הַךְ סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן:
חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אַגַּב דְּבָעֵי לְמִתְנֵי חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן מִצְטָרְפִין, תָּנָא נַמִּי הַאי:
לֹא יִשְׁחֹט. שֶׁהַגֹּרֶן קוֹבְעוֹ לְמַעֲשֵׂר מִדְּרַבָּנָן:
וְאִם שָׁחַט פָּטוּר. וּבְהֵמָה שָׁרְיָא בַּאֲכִילָה. דְּלֹא אַשְׁכְּחַן בְּטֵבֶל דְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה לֹא לָאו וְלֹא מִיתָה:
כל הנולדים – this anonymous [Mishnah] is according to Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon.
חמשה לפני ראש השנה – on account of that it (i.e., the Mishnah) has to teach five [days] before the threshing floor/harvest season and five days after the harvest season/threshing floor, they combine, he teaches also this.
לא ישחוט – for since according to the Rabbis, the threshing season established it for tithing.
ואם שחט פטור – and the cattle are permitted for consumption. For we don’t find eatables forbidden pending the giving of sacred gifts of the tithing of cattle, neither a negative commandment nor death [for failure to comply].
כל הנולדים וכו׳. שם בירושלמי וביד בפ״ז דהלכות בכורות סי׳ ו׳ ז׳:
מאחד בתשרי כצ״ל:
חמשה לפני הגורן. פי׳ משלש גרנות הללו שאין הגרן מפסיק:
אם כן למה נאמר. כך נקד הרי״א ז״ל גם הר״ר יהוסף כך הגיה בשם ס״א והגיה ג״כ ומונין בשבט אחד וכו׳:
ואם שחט פטור. כתב הר״ב ובהמה שריא באכילה כו׳. ולא תחשב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשחטו. ואם שחטו תהא שחיטתו פסולה. לפיכך דבר בשחיטה. ולא דבר במכירה. הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור. הרמב״ם:
מב) כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין
סתמא כר״א ור״ש לעיל:
מג) אם כן למה נאמר שלש גרנות למעשר בהמה
דמה נ״מ והרי כולן מצטרפין:
מד) הגיע הגורן לא ישחוט
שזמן הגורן קובע מדרבנן לעשרן:
מה) ואם שחט פטור
מעונש. דרק מדרבנן אסור לכתחילה. ובדיעבד גם הבהמה מותרת:
לפי כתב-יד קופמן
כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אילו מיצטרפין – אף על פי שעברו גרנות שונות. הסברנו את הרקע ההלכתי לכך במשנה הקודמת. חמשה – ולדות נולדו לפני ראש השנה וחמשה – ולדות נולדו לאחר ראש השנה אינן מיצטרפין – ראש השנה הוא מועד המעבר לשנה חדשה ואין זה אותו עדר. חמשה לפני הגורן – אחת הגרנות האחרות חוץ מראש השנה, וחמשה לאחר הגורן הרי אילו מצטרפין – הגורן היא רק מועד אפשרי להרמת מעשר, אך אינה מועד חוסם. אם כן למה נאמר שלש גרנות למעשר בהמה – מה המשמעות ההלכתית של הגורן? שעד שלא תגיע הגורן מותר למכור ולשחוט הגיע הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור – אם יש בעדר עשרה ולדות אין להשהות את הרמת מעשר בהמה לאחר הגורן.
הסברנו שאין ולדות שנה אחת מתעשרים עם ולדות שנה אחרת. אבל בתוספתא גם עמדה זו שנויה במחלוקת: ״היו לו חמשה עשר לא יאמר הריני מכניס עשרה מהן לדיר, אלא מכניס את כולן ומונה מהן עשרה, והשאר יתעשרו לשנה הבאה״ (פ״ט הי״ג, עמ׳ 542). אם כן ראש השנה הוא ככל גורן אחרת. הוא מועד מחייב להפרשת מעשר לפי מספר הוולדות הקיים.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×