בפי׳ ר״ע ז״ל. כזית הנטופה בשעתו ע״ש שהיה נוטף שמן קראו לו נטופה אע״פ שאינו נוטף כו׳ אמר המלקט האי אע״פ שכתב ר״ע ז״ל לא הוי פירוש על מלת אפילו הכתובה. דמלת אפילו הכתובה בדפוס במשנתינו טעות הוא וכן נראה שסובר ר״ע ז״ל שתפס כזית הטנופה וכו׳ ולא תפס אפי׳ כזית אבל במתני׳ דבסמוך סי׳ ב׳ שפיר גרסי׳ אפי׳ כזית וכו׳. ועל האי אע״פ שפי׳ ר״ע ז״ל קשה קצת שכ׳ ה״ר שמשון ז״ל דבעי בירוש׳ אי בעינן עד דעביד כל שנה ושנה ומסיק כיון שעושה רובן של שנים כמי שהוא מסויים דמי ע״כ. ואפשר לומר כי זו המסקנא הוא מה שכיון ר״ע ז״ל לפרש בקצור במשנה. אבל מהר״י קארו ז״ל משמע קצת דגריס ליה וגם בתוי״ט גריס ליה ואדרבא כ׳ כי כאן תנייה לרבותא ובסמוך סירכא דלישנא נקט. אח״כ מצאתי שהכריח ה״ר אלעזר אזכרי ז״ל מכח האי ירושלמי דטעות הוא לגרוס בהאי משנה אפילו. פי׳ דא״כ לא היה מקום לירושל׳ לשאול אי בעינן דוקא ג״כ שיעשה אותה שנה דהא אפי׳ קאמר דמוכח שפיר דאפי׳ באותה שנה לא נטף ע״כ. וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקו מכאן וכתב ס״א גרסי׳ אפי׳ ע״כ עוד הגיה בד״א וכ׳ ס״א במי דברים וכו׳:

נטופה. פי׳ בערוך טופה שם עיר והנו״ן אינה יסודית. והרמב״ם ז״ל פי׳ נטופה שם מקום וכן פי׳ ג״כ שפכוני ע״ש מקומו שהיה מוציא שמן הרבה וביישני ע״ש מקומו שלא היה עושה שמן הרבה ע״כ. והרא״ש ז״ל פי׳ בשם הירושלמי בישני ע״ש שכל הזתים שסביבותיו נקראים רע כנגדו כדמתרגמינן רע ביש ע״כ ונלע״ד דלפ״ז גרסינן בישני בחיריק בבית. והקשה הרא״ש ז״ל ביישני במה חשוב אי ברוב שמן היינו שפכוני אי ברוב זתים היינו מעשיו וי״ל דגרגיריו גסין ויפים ע״כ וע׳ ע״ז בתוי״ט:

במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה. בירושל׳ פריך מתני׳ דקתני דזית שעומד בצד הגת לא הוי שכחה אתיא כב״ש דתנן לעיל רפ״ו העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכו׳ בש״א אינו שכחה ובה״א שכחה והא ב״ש במקום ב״ה אינה משנה ואיך סתם רבי המשנה כב״ש ותירץ ר׳ יוסי האמורא תמן העומר שהוא תלוש נתון בצד דבר מחובר שהיה סמוך לגפה דהיינו גדר והתם אמרי ב״ה כיון שהעומר תלוש אין לו שם קבוע אפי׳ עומד בצד המחובר וכ״ש כשעומד סמוך לגדיש או לבקר ברם הכא הזית השכוח הוא דבר מחובר ועומד בצד דבר מחובר דהיינו גת או פרצה דכיון ששניהם מחוברין ושמו קבוע עתיד לזכרו דאפי׳ ב״ה מודו בזה דלא הוי שכחה:

ר׳ יוסי אומר אין שכחה לזיתים. אע״פ שהרמב״ם ז״ל פסק דלא כר״י מ״מ הביא מילתיה דר״י התם ספ״ה למילף מיניה לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינין זית יותר מאילן אחר מפני שהוא חשוב בא״י באותו זמן כך כ׳ שם בכ״מ. ובירושל׳ מייתי ברייתא דשמעי׳ מינה דגם בזה״ז ס״ל לר״י דאין שכחה לזיתים דתניא א״ר יוסי לא חייב אדם שכחה לזיתים אלא ר׳ עקיבא דדריש ליה מג״ש וכו׳ וש״מ דר״י דלא קבל אותה ג״ש ס״ל דאין שכחה לזיתים בשום זמן. ועוד איכא בירושל׳ דר׳ יונה ס״ל כר״ש בן יקים דלא אמר ר״י אלא בזמנו שהיתה א״י חריבה וס״ל דר״י לא חלק בין התחיל ללא התחיל ופליג ר׳ יוסי אסתם מתני׳ דבסמוך דמפלגא:

זית שנמצא עומד בין שלש שורות כו׳. כתב החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל יש גורסי׳ על שלש שורות וכן הוא בסכ״י ונ״ל לפ׳ גי׳ זו דעל שלש שורות כלומר זית שנמצא עומד אצל שלש שורות של אילנות של שני מלבנות של תבואה אינה שכחה כי הוי כמו זית שי״ל שם בשדה במקומו עכ״ל ז״ל. ובירוש׳ יש מי ששונה זית שנמצא בין שלש שורות ולא גריס עומד וקשה לע״ד דהו״ל למיתני זית שהיה עומד בין שלש שורות וכו׳ ובמה שאכתוב בסמוך בשם הרש״ש ז״ל ניחא. והילך כל פי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל כלשונו ממש. שני מלבנים. בירוש׳ פליגי בה ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר אי שני מלבנים קאי אזית שכוח דוקא או אשלש שורות נמי דכל הט׳ אילנות של השלש שורות כל אילן זית וזית מהן היה של שני מלבנים. מלבנים. כבר פירשתי בר״פ מלבנות דנקראים הערוגות כן לפי שהן מרובעין ופסקי פסקי. ודרך אילני זיתים בקצת מקומות שחלוק נופן לשני מלבנים דמיחזי כשני אילנות כגון אותן של חליב. וזה האילן במקום אחד ששמו טדיאן היו מצויין הזתים להיות חלוקים נופן כן. וקרוי זית של שני מלבנים. והכא בגרסתינו שאנו שונים שנמצא עומד ה״פ. שכח זית אחד של שני מלבנים שנמצא עומד בין שלש שורות דהיינו ט׳ אילנות ג׳ אילנות בכל שורה ושורה שהיו עשויין של שני מלבנים וזית השכוח אחד מהן שהיה חלוק נופו לשנים כזה % אינו שכחה. שלש שורות. כל שורה של שלש אילנות כדאמרי׳ בפ׳ בתרא דיומא אין שורה פחותה משלש. שיש בו סאתים. ואפי׳ אינו נטופה ולא שפכוני וגמרי׳ לה מעומר. בד״א וכו׳. בירוש׳ מפ׳ דארישא קאי וה״ק בד״א דנטופה חשיבא ושפכוני חשיב ואפי׳ לית ביה סאתים בזמן שלא התחיל בו ושכחו הוא דלא הוי שכחה אבל התחיל בו ושכחו הוי שכחה דכיון דהיה עוסק בו וזז מדעתו לא חשיב ליה ואפי׳ היה נטופה בשעתו וה״ה בזמננו הוי שכחה ואפי׳ הוי שפכוני. כל זמן שי״ל תחתיו וכו׳. אתא לפרושי כמה הוא שילקט דהויא התחלה דתהוי שכחה אפי׳ בנטופה וקאמר דהיינו כשלוקט כל הענפים שתחתיו ההוא הוא דחשיב התחיל אבל אם יש לאילן זיתים בענפים התחתונים שלו הן עיקר האילן ששם רוחב הענפים ולא אסח דעתיה וי״ל זכות בראשו וכלא התחיל בו דמי וכי תנן דהתחיל בו הוי שכחה היינו כשאין לו עוד תחתיו שכבר לקט הענפים שתחתיו ובירושלמי מפ׳ אי מיירי ת״ק אחר שנהלכה המחבא אי קודם עכ״ל ז״ל:

אבל התחיל בו אפי׳ כו׳. לכאורה משמע דקאי אזית שיש בו סאתים ואפי׳ אנטופה ויש בו סאתים אם התחיל בו ושכחו הוי שכחה ומעתה נטופה ושאינה נטופה שוין בדבר זה אם יש בהן סאתים לא הוו שכחה ואם התחיל בהן הוו שכחה ואין חילוק בהן אלא כשאין בה סאתים ולא התחיל בהן דנטופה לא הוי שכחה ובשאר זיתים הוי שכחה ובתוספתא לא תני כן דתניא כל זית שי״ל שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. בד״א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הוי שכחה עד שיהא בו סאתים. אלמא אם יש בו סאתים אפילו התחיל בו ושכחו לא הוי שכחה. וצ״ל דברייתא פליגא אמתני׳. א״נ י״ל דבד״א דמתני׳ לא קאי אזית שיש בו סאתים אלא אריש פרקין קאי מה שחלקנו בין נטופה לשאינה נטופה היינו כשלא התחיל בו אבל אם התחיל בו שניהם שוין באין בו סאתים אבל אם יש בו סאתים חלוקין דבנטופה אפי׳ התחיל בו לא הוי שכחה ובשאר זיתים הוי שכחה: כל זמן שיש לו. זיתים תחתיו שלא שכחן יש לו בראשו אפי׳ שכחם ובלבד שיהא זוכרם קודם שנטל התחתונים. ותימה לי מ״ש מעומר שאינו מציל הקמה. ושמא דרך מלקטי הזיתים בעוד שי״ל זיתים תחת האילן כשמביאין הזיתים מסתכלין למעלה אם יש זיתים באילן ולא סלקו דעתן מהם עדיין: משתהלך. כלומר שכבר הלך שם בעל השדה. משתהלך המחבוא כלומר משיהלך כל מחבואי האילן בין ענף לענף שהזיתים נחבאים שם וקודם לכן לא הוי שכחה אפי׳ אין זיתים תחתיו. הר״ש והרא״ש ז״ל:

בפי׳ ר״ע ז״ל. אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו. וכתב עליו החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל לפי זה קשה לפי הנראה דא״כ הול״ל עד שתהלך שהרי חוזר על בעה״ב הנזכר לעיל כ״ז שי״ל תחתיו וכו׳ ואפשר דה״פ דר׳ מאיר על דיוקא דמתניתין קאי דכשאין לו תחתיו אין לו בראשו ואומר ר״מ דמשתהלך המחבוא א״ל בראשו אע״פ שי״ל תחתיו וצ״ע ע״כ. וז״ל הרש״ש ז״ל משתהלך המחבוא היינו הענפים הגסין שהזיתים מתחבאין שם משיתלקטו גם הם אז קרוי התחיל בו והוי שכחה דכבר ליקט עיקר האילן ואע״פ שהניח זיתים בענפים התחתונים תו לית ליה זכותא במה שבאילן ומשום הכי קתני משתהלך המחבוא ולא תני עד שתהלך דלהחמיר לבעל הבית אתא ר״מ דסבירא ליה דמחבואים עיקר ות״ק סבר תחתיו עיקר וכן פי׳ בערוך בערך חב משתהלך המחבוא פי׳ שיבדוק המחבואים כדכתיב מכל המחבואים אשר יתחבא שם ע״כ מחבוא לשון נקבה כדאמרינן פ״ב דכתובות אם יש שם מחבוא אחת מצלת על כל הכהנות. משתהלך גרסי׳ כמו ותהלך אש ארצה ולשונם תהלך בארץ. משתהלך לשון נפעל הוא עכ״ל ז״ל. והרמב״ם ז״ל פי׳ דמחבוא הוא עץ שמשירין וחובטין בו הזיתים מן האילן ע״כ: וכתב הר״ש שיריל״ו ז״ל בסוף דבריו. ונמצאו כללי השמועה עכשיו לפי שיטה זו דזית נטופה לרבנן בשעתו ולר׳ יוסי שאר כל אילני זיתים באותה שעה דהיינו קרוב לזמן אדריינוס שחיק טמיא ובזה״ז שפכוני ובישני אפילו אין בו סאתים לא הוי שכחה והיינו בלא התחיל בהן אבל התחיל בהן הוי שכחה כ״ז שאין בהם סאתים. ובהתחלה זו פליגי ר״מ ורבנן ואיכא תרי לישני בירוש׳ וכלישנא קמא וכפשטא דמתני׳ קיי״ל. וכל הני באין בהם סאתים אבל יש בהן סאתים לא הוי שכחה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דכי היכי דגבי עומר דרשי׳ עומר ולא גדיש ולא מפלגי׳ בין התחיל ללא התחיל גבי אילן נמי דרשי׳ הכי ועוד דתניא בתוספתא הכי בהדיא דכי יש בו סאתים אפי׳ התחילו בו לא הוי שכחה ושאר כל האילנות אין חלוק בהן בין התחיל בהן ללא התחיל אלא אם יש בו סאתים אין בו שכחה אין בו סאתים הוי שכחה. ורבינו שמשון ז״ל פי׳ דבהתחיל ואיכא סאתים חלוקין שאר אילנות מנטופה דגבי נטופה לא הוי שכחה וגבי שאר אילנות הוי שכחה ואע״ג דאיכא סאתים. ומתני׳ דסאה עקורה לא משמע כן דקתני עלה וכן באילן ועוד מדפליג עלה ר׳ יוסי ואמר לא באת וכו׳ מצטרפין והוי סאתים דלא הוי שכחה וע״כ לא פליגי רבנן עליה דר׳ יוסי אלא משום דחלוקים הסאין הא לא הוו חלוקין דאיתנהו באילן כ״ע סברי דלא הוי שכחה וההיא אפי׳ בהתחיל בו מיירי. והרמב״ם ז״ל י״ל דרך אחרת וכבר השיג עליו הראב״ד ז״ל ואני כבר כתבתי הנלע״ד עכ״ל ז״ל. וז״ל הרמב״ם ז״ל כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואע״פ שכבר הותר כ״א בשכחה שבראש האילן. וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע״פ שעדיין א״ל שכחה תחתיו ע״כ. וקיצור דבריו דמהרי״ק ז״ל דס״ל לרבינו ז״ל דבירושלמי מפרש דמתני׳ לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כ״ז שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש לו ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכ״ז שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא. אע״פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ע״כ בקיצור מופלג:

איזהו פרט. פי׳ הרש״ש ז״ל איזהו פרט אקרא קאי דכתיב ופרט כרמך לא תלקט א״נ אפירקין דלעיל קאי דתנן שני גרגירין פרט ושלשה אינם פרט. ונראה דיליף לה מדכתיב בקדושים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט אתקוש אהדדי ובפרשת כי תצא כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מה עוללות בשעת בציר אף פרט בשעת בציר למעוטי אם נפרט מחמת דבר אחר כגון הוסבך האשכול בעלין של הגפן וכו׳ ואיזהו עוללת דסיפא ודאי דאקרא קאי ע״כ:

ונפל מידו לארץ. צריך למחוק מלת מידו וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקה וכתב ל״ג כאן מלת מידו כמו גבי לקט כי באשכול מיירי שלא תפסו בידו היטב בעבור שהיה סבוך בעלים ע״כ:

המניח את הכלכלה תחת הגפן. וה״ה תחת הקמה לקבל הלקט:

אם יש לה כתף או נטף הרי היא של בעל הבית. אית דל״ג ליה ונ״ל דכן משמע מן הירושלמי. אבל בקצת ספרי כ״י מצאתיו אלא שבספר א׳ כ״י מצאתי אם יש לה כתף ונטף וכו׳ בוי״ו. וכתב עליו הר״ש שירילי״ו ז״ל דבירו׳ מפ׳ דאו או קתני או בכתף או בנטף ה״ה של בעה״ב דבחד מינייהו סגי ע״כ. והחכם ה״ר יהוסף אשכנזי ז״ל כתב כן מצאתי בכל הספרים דל״ג זה. ומצאתי כתוב בס׳ אגודה פ״ק דתענית כתף ונטף פי׳ בתוס׳ לא ידעינן פירושו ואף כי יש בירושלמי כתף פסיגין זה ע״ג זה נטף תלויה בשדרה ועומדת מ״מ לא ידע רבי מה הוא אלא שהענבים לא גדלו כל צרכן ע״כ. ובתשובת שאלה בשם רבינו האי גאון ז״ל נמצא כתוב איזהו כתף פסיגין זו ע״ג זו איזהו נטף תלויות כולן ויורדות וכן הוא כי אם יש באשכול עוללות מורכבות על עוללות זהו כתף ואם יש באשכול שורה אחת של עוללות יורדות זהו נטף ע״כ. והרש״ש ז״ל פי׳ כתף הוא עליונו של אשכול לצד העוקץ ונקרא כתף שהוא רחב ככתפים של אדם והרחב שלו מפני הפסיגין שלו שדחוקות ודבוקות זו בזו ואינם מניחות זו את זו להיות יורדות למטה אלא עומדות זקופות. נטף שאין פסיגות שלו דחוקות ודבוקות זו בזו אלא יורדות ומביטות לארץ אבל מ״מ נוגעת פסיגה זו לזו וכשאינם נוגעות אין כאן נטף ופסיגה אחת שנבראת כך לבדה שאין לה שדרה שיש בה פסיגין זו נקראת עוללת ואם נראין כנוגעות הפסיגות זו ע״ג זו קצת אבל אינם נוגעות יפה ה״ז ספק ולעניים ע״כ. ובספר באורים שיסד הגאון מה״ר ישראל על פי׳ רש״י ז״ל לחומש בפ׳ קדושים מצאתי כתוב פי׳ כתף שני גרגרין והשלישי יושב עליהן כדרך אשכולות רצופות בגרגרין והוא מלשון מכתפנא ליה בשבתא דריגלא בביצה דשנים נושאין החכם על כתפיהם. ולא נטף מלשון ועינוהי מטייפין פרק החובל כלומר גרגר בראש האשכול שמטיף ורואה אנה ואנה כדרך האשכולות מלאים גרגרות שאפי׳ בסוף עוקץ שלהם יש להן גרגיר כמדומה לי שראיתי כך בימי חרפי בשם ר״י הלבן ז״ל ע״כ. ובס׳ יראים סי׳ קנ״ט פי׳ כתף עולל עליון לו על כתפו נטף עולל תחתון לו שהוא נוטף עליו ע״כ. והרב רבי׳ אלי׳ מזרחי ז״ל כ׳ בסוף פ׳ כי תצא שאין לה כתף שאין הפסיגין זה ע״ג זה % ולא נטף שהן הגרגרין התלויין באשכול כזה % ע״כ: והביא בכסף משנה פ״ד דה׳ מ״ע פי׳ הר״ש ז״ל וכ׳ שדבריו מתיישבין יוזתר ממה שפי׳ ה״ר אלי׳ מזרחי ז״ל בביאוריו לרש״י ז״ל בפר׳ קדושים. ונלע״ד דמדברי כולם משמע דאפשר שנגרוס כַּתָּף נַטָף שתי המלות בפתח וקמץ והוא יותר קל על הלשון וק״ל:

אם ספק לעניים. פי׳ ר״ע ז״ל שנראין האשכולות הקטנות וכו׳ אמר המלקט אבל אין לפרש כגון שנמצאו עוללות בגת ואין ידוע שמא מן האשכול נשברה ונפלה אם לאו דספק כזה לבעה״ב כדמוכח בירו׳:

עוללת שבאריכובה כו׳. פי׳ הראב״ד ז״ל בת״כ פ״ג דפ׳ קדושים ארכובה היא הפרק והקשר שהאשכול יוצא ממנו והאשכול תלוי בעוקץ ארוך והעוללת הזו היא יוצאה מאותו הפרק ואין ידוע אם מעוקץ האשכול הוא עיקרו או מן הזמורה שאם היה מן האשכול ה״ה כאשכול אע״פ שהוא רחוק משאר פסיגי האשכול הלכך בודקין אותו כך אם כשתולש את האשכול היא נתלשת עמו בידוע שהיא מן השדרה שבאשכול ואם לאו הרי היא עוללת לעצמה והרי היא לעניים ע״כ. ול׳ הרמב״ם ז״ל שם פ״ד זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת וכו׳:

גרגר יחידי כו׳. כתב החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל פי׳ זה שהביא ר״ע ז״ל קשה שהיל״ל גרגרים יחידים. והיה נראה יותר נכון לפרש כי גרגר יחידי הוא של אחד מן העוללת כי לפעמים נמצא פסיג א׳ שהוא נוטף וגרגריו סמוכים זל״ז והוא כמו נטף דלעיל אלא שהוא יחידי ואין עמו שאר פסיגים. והנה ר׳ יהודה סובר כי אין זה עוללת כיון שהוא נטף כי לא יקרא עוללת אלא כשלא יש אלא שנים שלשה גרגרים סמוכים זל״ז בגוף האשכול במקום א׳. אבל זה כיון שהוא ענבים הרבה במקום א׳ אין זה עוללת. וחכמים סוברים אחרי שהוא יחידי ואין עמו פסיגין אחרים אע״פ שענביו סמוכות זל״ז עוללת היא. כי מה ששנינו שכשיש לעוללת נטף היא של בעה״ב היינו שיש עוללת בלעדי נטף כלומ׳ שיש גרגרי ענבים אחרים בלעדי הנטף באותה העוללת אז היא לבעה״ב כי היא כמו אשכול. אבל כשיש נטף לבדו הוי עוללת כן נ״ל ליישב הלשון. ובזה מיושב ל׳ הירושלמי שאומר טעמא דר״י דכתיב ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים יתר מכאן הוי אשכול. והנה דבריו קשים מאד וכי ר״י סובר שאין עוללת יתירה משלשה גרגרים א״כ הו״ל לאפלוגי לעיל גבי איזוהי עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף וכו׳ אך לפי מה שפירשתי מיושב הכל עכ״ל ז״ל. וכתב עוד החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל בס״א גרסי׳ משנה זו אחר משנת המדל ע״כ:

המדל בגפנים כו׳. במו״ק שם כתבו תוס׳ ז״ל כך הוא מדל בשל עניים דכי אסר רחמנא ליקח עוללות ה״מ בשעת בצירה כדכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך איסור עוללות עלייהו. ע״כ. וז״ל ה״ר שמשון ז״ל בפי׳ כתיבת יד ויש עוד לפ׳ הטעם דר״י סבר שאין לעניים כלום עד אחר בצירה ור״מ סבר דיש להם ובירושלמי טעם אחר ע״כ. ובירושלמי מקשה דר״י אדר״י תמן בברייתא גבי המרבץ שדהו עד שלא ירד עני לתוכה קאמר ת״ק אם היזקו מרובה על של עני מותר ואם היזק עני מרובה על שלו אסור ר׳ יהודה אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו והכא הוא אומר מדל בשל עניים אע״פ שמפסידן ומשני דהכא דא״ר יהודה מידל בשל עניים היינו טעמא משום דמה שמפסידין עניים בשנה זו משתכרין לשנה הבאה דמתוך שמדל ועקר קצת גפנים אמצעיות הגפנים הנשארות מתעבות מכח האדמה ופריך נימא נמי הכי גבי רבוץ מכיון שהוא מרבצה היא עושה יותר לשנה הבאה ומשני יכול הוא לזרעה ירק ולהבריחה מן העניים דירק פטור מן הלקט ולא ישתכרו מה שהפסידו. גם לעיל פ״ה רמי ליה ומשני הכי דהכא במתני׳ עניים גרמו לעצמן דמיירי דאחר שבצר כרמו שהה כדי שיבואו עניים ללקוט העוללות שהשאיר להם בעת בצירתו ולא באו ואז הותר לו לעקור הגפן שיש בה עוללות כגפן שאין בה עוללות ולכך התיר ר״י ותמן בההיא ברייתא מיירי בשלא שהה אחרי קצירה שיעור שיוכלו עניים לבא והוא מפני תיקון השדה צריך לרבצה מיד:

כרם רבעי וכו׳. כתב החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל בס״א גרסי׳ משנה זו אחר משנת הכרם שכולו כו׳ ע״כ. ובירושלמי פליגי תנאי רבי אומר בד״א בשביעית אבל בשאר שני שבוע מודו ב״ש די״ל חומש וי״ל ביעור רשבג״א אחד שביעית ואחד שני שבוע בש״א א״ל חומש וא״ל ביעור. ובריש כיצד מברכין. ר׳ חייא ור״ש בר רבי חד תני כרם רבעי בכולהו מתני׳ שהוזכר רבעי דס״ל דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דס״ל דנוהג רבעי בכל האילנות. וי״מ דלמאן דתני כרם רבעי אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל בגפן יחידית לא. והילך לשון ספר הלבוש בי״ד סי׳ רצ״ד סעי׳ ז׳ וי״א שאין רבעי נוהג בחו״ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות וטעמא משום דאיכא פלוגתא בגמ׳ בדין רבעי אפי׳ בא״י. איכא למ״ד דרבעי נוהג בכל הנטיעות כמשמעות פשטיה דקרא דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וגו׳ ועליה קאי ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳ וגו׳ שפי׳ אחליה והדר אכליה. ואיכא למ״ד שאפי׳ בא״י אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ולא בשאר נטיעות משום שהוא דורש הלולים לשון רבים שתי פירושים לשון הלול כמשמעו ולשון חלולים שפירושו אחליה והדר אכליה ומפ׳ אין חלול אלא במקום הלול כלומר אין פודין ומחללין אלא דבר שמהללין ואומרים עליו שירה והוא היין. שלא היו הלוים אומרים שירה במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח כדילפי׳ מקרא דיין משמח אלהים ואנשים. ובמאי משמח אלהים אלא בזה שאומרים עליו שירה. וס״ל לי״א שבא הכתוב ללמדך דהלולים שאין תורת רבעי נוהג אפי׳ בא״י אלא בכרם. כלומר אין חלול אלא במקום הלול. וקי״ל כל המיקל בא״י הלכה כמותו בח״ל לפיכך בחו״ל קיי״ל אין דין רבעי נוהג אלא בכרם ע״כ. והרמב״ם בפ״ט דה׳ מעשר שני סי׳ ד׳ פסק כמ״ד נטע רבעי:

והעניים פודין לעצמן. אית ספרים דל״ג ליה והרשב״א ז״ל נמי ל״ג ליה. וע׳ במ״ש עוד על משנה זו בפ׳ בתרא דמס׳ מע״ש שנשנית גם שם סי׳ ג׳ ותוסיף לקח טוב:

ובה״א כולו לגת. תימה דלא קתני כולו לבעל הבית. ומצאתי שכ׳ בתוס׳ יו״ט ויראה לי וכו׳ ע״ש ואני ההדיוט נלע״ד שא״צ לדין זה מורה מקום דפסוק מלא הוא וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אותם הא מוכח בהדיא מפשטיה דקרא שהבעה״ב אינו חייב לבצור העוללות או ללקט הפרט ולתתו לעניים. ואע״פ שכבר נדרשו מלות תעזב לעיל בספ״ד וברפ״ו כמש״ש מ״מ פשטיה דקרא משמע מה שכתבנו לכ״ע. והא דקתני כולו לגת נלע״ד דעצה טובה קמ״ל דאע״ג דיכול לאכלו ענבים או צמוקים אחר פדיון אם הוא חוץ לירושלים או קודם פדיון בתוך ירושלים אם הוא קרוב לירושלים מ״מ יותר טוב לו לעשותו יין ולשמוח בו הואיל וכתיב ביה הלולים לשון הלל ושירה. דו״ק:

ר׳ אליעזר ביו״ד גרסי׳ שהוא רבו של ר״ע דפליג בהדיה בכמה דוכתי. ובירושלמי בעי אליבא דר״א ודכוותה ס״ל לר״א נמי אם אין בציר דהיינו שלשה אשכולות אין פרט ומשני דמודה ר״א בפרט שחייב אע״פ שאין בציר ומפ׳ טעמיה מקראי דדוקא בעוללת מפני שסמך הכתוב בצירת עוללת העני לבצירתו של בעה״ב בפ׳ כי תצא דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל פליג. אבל גבי פרט בפ׳ קדושים לא סמך בצירת העני לבצירת בעה״ב שאין כתוב שם אלא ופרט כרמך לא תלקט וסתמא משמע אע״פ שאין שיעור בציר אפ״ה לא תלקט הפרט. וגם בכרם שכולו עוללות לא חלק ר״א על ר״ע אלא כשהכרם בתחלת גדולו היה כולו עוללות אבל אם היו בכרם אשכולות שיעור בציר ואכלתן חיה וכשבא בעה״ב מצא כולה עוללות לעניים שמזלו גרם וחלקו אכלה חית השדה:

בפי׳ ר״ע ז״ל. שלשה אשכולות שעושין רביעית. אמר המלקט לשון הירושלמי רביע ובפי׳ הרא״ש ז״ל רובע ע״כ ומשמע לי שר״ל רובע הקב ככל דוכתא דהיינו ששה ביצים וכן מצאתי ג״כ שפי׳ החכם ה״ר אלעזר אזכרי ז״ל. ולשון הרמב״ם ז״ל שם ספ״ד שלש אשכולות שהן עושין רביע ע״כ:

המקדיש כרמו. בפי׳ ה״ר שמשון ז״ל משנה זו קודמת למשנת כרם שכולו עוללות:

עד שלא נודעו בו העוללות. אית דל״ג מלת בו:

יתנו שכר גדוליו להקדש. ות״ק ס״ל שא״צ ליתן לפי שכבר נתחייב הכרם בעוללות הר״ש והרא״ש ז״ל. פי׳ ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולאו משום דס״ל לת״ק כר״י דס״ל בפ״ג דמעילה במתני׳ דהתם דאין מעילה בגדולין דאפי׳ כר׳ יוסי דס״ל התם דיש מעילה בגדולין מצי סבר דשאני הכא שקודם נתחייב הכרם בעוללות:

איזו היא שכחה בעריס. פי׳ שכחה דגפנים וכבר פי׳ תנא דמתני׳ דלעיל איזהו פרט ואיזהו עוללות. וכ׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל דמפרש בתוספתא דבעריס גדול מיירי דהיינו דיש בו חמש גפנים כדאיתא בפ׳ עריס. והיינו טעמא דתנא ליה הכא דבדין הוא דבהדי מתני׳ דשכחה הו״ל למתנייה אלא דתני מידי דלאו אורחיה בהדי הדדי כולו עוללות ומקדיש כרמו לאו אורחיה ושכחה בהרבה גפנים בבת אחת לאו אורחיה ותניא בתוספתא בד״א בזמן שהתחיל בו אבל לא התחיל בו תיפוק ליה משום שורה ולא הוי שכחה עד שיבצור כל סביביו בענין שלא ישארו ג׳ גפנים מלבצור דאין כאן שורה והרמב״ם ז״ל נזדמנה לו נוסחא משובשת (הגה״ה. כבר כ׳ מהרי״ק ז״ל שם ספ״ה שגם בספר רבינו ז״ל נמצא מוגה ג״כ כך). כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה. אבל יכול לפשוט את ידו וליטלה לא הוי שכחה אפי׳ שעבר ממנה: וברוגליות משיעבור הימנה. ומשיעבור הימנה הויא שכחה ואפי׳ יכול לפשוט את ידו וליטלה: וגפן המודלית על גבי אילן או על גבי גדר קרויה דלית ע״ש דלו עיני. וקתני בתוספתא בדלית ובדקל משירד מהם עכ״ל ז״ל: