הבקר כמו הפקר. ה״ר שמשון ז״ל וכן פירש גם כן הראב״ד ז״ל ובמס׳ עדיות וכן בסמ״ג עשין סי׳ נ״ט וגם הרא״ש ז״ל בפ׳ ואלו טרפות דף קס״א וכן ג״כ כתב הרמב״ן ז״ל בפי׳ החומש פ׳ בשלח פסוק נשפת ברוחך שהוא כמו נשבת בבי״ת גם בפסוק בקרת תהיה דבפ׳ קדושים. גם הח׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל כ׳ הבקר גרסי׳ בבי״ת והוי כמו הפקר וכן בלשון המקרא בקרת תהיה לדעת הרמב״ן ז״ל ורקים ופוחזים תרגם יונתן סריקין ובקרין. הבקר לעניים הבקר משום דתנן בפ׳ הפאה ניתנת דהפקר פטור מן המעשר מפרש ליה תנא דמתני׳ גווניה כי היכי דלהוי פטור מן המעשר. ותני לה הכא משום דתנא לעיל דיש שכחה שיש בה זכות לבעה״ב וחייבת במעשרות ולא חלה השכחה אע״ג שהיא מדה שזוכין בה עניים. תנא אגבה נמי מדה שזוכין בה עניים דלא חלה וכב״ה ע״כ. וגם רד״ק ז״ל כ׳ בפי׳ הנביאים גבי את זדונך שאמר אליאב לדוד דתרגם יונתן בקרנותך פי׳ פקרנותך ע״כ:

ובה״א שכחה. אבל יתר על ד׳ אפי׳ ב״ה מודו שאינו שכחה וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יתר על שמנת קבין אינו שכחה:

לגפה. פי׳ הרמב״ם ז״ל שער כ״ה בר״מ ד׳ נאפולי.] העגולה ממלת יגיפו הדלתות וכן פי׳ ג״כ בערוך. ור״ע ז״ל פי׳ במציעא פ״ב סי׳ ג׳ פירוש אחר ע״ש:

בש״א אינו שכחה. פלוגתייהו דב״ש וב״ה וכו׳ לשון ר״ע ז״ל. אמר המלקט לשון התוספתא בזה כך הוא א״ר אלעזר שאלתי את ר׳ יהושע על אלו עמרים נחלקו ב״ש וב״ה אמר לי התורה הזאת על אלו העומר הסמוך לגדיש לבקר ולכלים ושכחו. וכשבאתי ושאלתי את ר׳ אליעזר אמר לי מודים באלו שאין שכחה ועל מה נחלקו על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד גפה או בצד גדיש שבש״א אינו שכחה מפני שזכה בו ובה״א שכחה. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר״א בן עזריה אמר לי אלו הדברים שנאמרו למשה מסיני והרמב״ם ז״ל משמע שתפס כפי הכרעתו של ראב״ע אבל ה״ר שמשון ז״ל פי׳ כפשטא דמתני׳ ור׳ יהושע היא ע״ש. וז״ל פי׳ הח׳ ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל. בֶקֶר בית שעומדין שם הבקר החורשות. בֶקֶר גרסינן והוא בית בקרות בשקל שמש. ולכלים בית לכלים שצריכין לעבודת השדה ב״ש סברי דמקום המסויים הוא כל חד מהני ועתיד לזכרו ולא הוי שכחה ודמי לצד הגת דתנן לק׳ בפ׳ כל זית כל זית שי״ל שם כגון במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה לא הוי שכחה ע״כ:

ראשי שורות כו׳. ה״ר שמשון ז״ל פי׳ ראשי שורות אינם שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה דבירוש׳ דרש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עמרים והתחיל לעמר בעמר שני או שלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו וחזר ושכחו לא הוי שכחה:

העומר שכנגדו מוכיח. פי׳ שלא יִשָכַח ולסוף שורה אצטריך כמי שפי׳ ר״ע ז״ל ולזה הפי׳ הסכים הרא״ש ז״ל וכתב עוד ומה שפרשתי לעי׳ דבתוספתא מוכיח דפליגי בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בצד הגפה או בצד הגדר הן הן דברי ר״א אבל ר״י אומר דפליגי בלא החזיק בו אבל בהחזיק בו מודים והרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה תפס לו שיטה אחרת דיותר הוי שכחה כשהניח בצד הגפה או בצד הגדר וטעם דבריו לא נתברר לי ע״כ. וז״ל הרמב״ם ז״ל סדר המשנה היה ראוי להיות כך העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח ומה שאמר מודים שאינו שכחה כשלא שכחוה סמוך לגפה ולגדיש כאשר בארנו במה שהקדמנו עכ״ל ז״ל. וכתב הח׳ ה״ר אלעזר אזכרי נ״ע ויש במשנה הזאת תימה גדול שהי״ל לרבינו הקדוש לשנות הסיפא דהעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר בתחלה סמוכה למשנה שלמעלה העומר שהוא סמוך לגפה שנחלקו ב״ש וב״ה שהיה בה חדא לטיבותא כדעת ה״ר שמשון ז״ל ויסמוך מיד שאם יש עמה גם אחרת לטיבותא מודים ב״ה לב״ש כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא החזיק להוליכו לעיר וחדא דהניחו סמוך לגפה. ואח״כ ישנה בסיפא ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח וישנה סמוך לה המשנה שלמטה ואלו הן ראשי שורות שהיא פירושה. ולמה הפריד בין הדבקים זה פעמים. ואילו היה לנו כח להפוך רישא לסיפא וסיפא לרישא על דרך שרגיל לומר בבבלי איפוך בכמה דוכתי הוה ניחא אבל אנו אין לנו כח לעשות כן. וי״ל דראשי שורות דרישא מקושרת ג״כ למעלה וה״ק אע״פ שנחלקו בית שמאי וב״ה בעומר שהניחו סמוך לגפה שיש בו קצת הוכחה שלא נשכח מ״מ בראשי שורות מודים ב״ה לב״ש דזו הוכחה גמורה כשהתחיל לעמר ועימר כל השורה רק קלח א׳ או שניים שייר בסופה וחזר לעמר מראש השורה השנייה דמה ששייר בסוף שורה ראשונה לא הוי שכחה דהעומר שכנגדו מוכיח שלא נשכח ומודים ב״ה שהוכחה גמורה היא. ומודים דקתני בסוף משנה זו גם ארישא דראשי שורות קאי וכן מצאתי להראב״ד ז״ל בהשגותיו להרמב״ם ז״ל בפ״ה מהל׳ מ״ע שפי׳ משניות אלו בפנים שונים ומ״מ בתוך דבריו ז״ל כ׳ וז״ל על ראשי השורות הכל מודים שאינו שכחה וכן העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו הכל מודים עכ״ל ז״ל למדנו מדבריו דמודים שאינו שכחה שבסוף משנה זו ארישא וסיפא קאי ולכך הקדים ראשי שורות לפי שהוא דומה לעומר שהוא סמוך לגפה שבכ״א מהן לא יש רק חדא לטיבותא ואח״כ הביא היכא דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בצד הגפה דמודו ב״ה בזה כיון דאיכא תרתי. וא״ת כמו שנחלקו ב״ש ובית הלל בסמוך לגפה דאית בה חדא לטיבותא שלא החזיק בו להוליכו לעיר גם יחלוקו בהחזיק בו להוליכו לעיר ולא הניחו בצד הגפה. וי״ל דבזה גם ב״ש מודים דהוי שכחה והחזיק בו בלבד לא עדיף כהניחו בצד הגפה. עכ״ל ז״ל שפתים ישק. אח״כ בא לידי פי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל וראיתי להעתיקו כלשונו ממש וז״ל. ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח כו׳. זאת המשנה נתקשה בה הראב״ד ז״ל כמו שכתוב בהשגותיו. ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שהציעוה כהוגן והנני בא להציעה ולפרשה יפה בס״ד למען ירוץ קורא בה. ראיתי להרמב״ם ז״ל שסובר דמתני׳ דקתני העומר שכנגדו הוא טעם אל הרישא דראשי שורות ומפרש לה בין במחובר בין בתלוש דהיינו בין כששכח קצת קמה מלקצור במחובר בין כששכח עומר תלוש כשהן מפנין אותן להוליכן לגדיש ולשניהן בעינן הוכחה כדי שלא לעשותו שכחה. וז״ל בפ״ה שנים שהתחילו לקצור באמצע שורה זה פנה לצפון וזה פנה לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה מפני שכ״א מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו והעומר ששכחוהו לאחוריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגרן והתחילו שנים באמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה מפני שהוא באמצע שורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח ע״כ. ויפה כתב הרב ז״ל לפ׳ מתני׳ דראשי שורות בין בקמה בין בעמרים תלושים איירי דהכי איתא בירושלמי בהדיא דראש שורה וסוף שורה שוין בה בין בקמה בין בעמרים תלושין. אבל נראה מלשונו ז״ל דס״ל דהעומר שכנגדו מוכיח דקתני הוא טעם לראשי שורות דלא הוו שכחה וכן דעת הרא״ש ז״ל ואינו כן דלראש שורה ולסוף שורה מה צריך עמרים אחרים להוכיחו עמהן תיפוק ליה דראש שורה לא הוי שכחה דרחמנא אמר כי תקצור ושכחת ממקום שקצרת ושכחת להלן הוי שכחה ולא במקום שלא קצרתו. וסוף שורה נפקא לן מדכתיב לא תשוב דמשמע דכבר עברת משם והנחת כדמפ׳ ר׳ יונה בירושל׳ וכמו שכתבו הרב ז״ל בהלכותיו וז״ל יחיד שקצר ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחהו לאחוריו ע״כ. ועוד אני חוכך בטעם שכתב הרב ז״ל מפני שכל אחד מהם זה שלפניו וכו׳ דמאן לימא לן דניזיל בתר זה שלאחריו ניזיל בתר זה שלפניו וכיון דספק הוי המע״ה. ועוד דמתני׳ גופא יהיב טעמא דליכא בל תשוב ולמה צריך טעם אחר דעומר שכנגדו מוכיח ועוד דכיון דטעמא דעומר שכנגדו מוכיח קאי אראשי שורות שכנגדן בל׳ רבים מיבעי ליה ועוד יש לשאול אמאי תני ראשי שורות בל׳ רבים ולא תני ראש שורה כדאמרינן בירושלמי. ועוד היכן שנוי במשנתינו דינא דסוף שורה דמיבעיא לן בירושלמי סוף שורה מנלן ועוד ברייתא דאתיא לפרושי מפני שהוא נידון מזרח ומערב מאי קאמר וכי פליגא אדר׳ יונה. ועוד מסוגיא דלקמן בירושלמי דהי׳ עוקר את המחרישה וכו׳ משמע וכו׳ (לא ראיתי להעתיק קושיא זו כי ארוכה היא). ועוד ראוי לדקדק במשנתינו כיון דמתני׳ ר׳ יהושע קתני לה דס״ל דבעומר שלא זכה בו והוא סמוך לגפה נחלקו ובעומר שנטלו להוליכו לעיר מודו אמאי אפסיק ביני ביני בדין ראשי שורות. ועוד היכי בשנים קתני לפניהם שכחה וביחיד תנן שלפניו אינו שכחה. ונ״ל לפ׳ דמתני׳ מילי מילי קתני ושלשה דינים הם דדמיין אהדדי נינהו ומש״ה תני להו בהדי הדדי. וכולה מתני׳ ארישא סמיך דקתני עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכו׳ וה״ק ראשי שורות שסמוכין לגפה וכו׳ או עומר שכנגדו מוכיח שהיה סמוך לגפה כו׳ או עומר שנטלו וכו׳ שסמוך לגפה מודים וכו׳ ודמיא להא דתנן האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו שפירושה או או קתני ומודים אכולה קאי וה״פ ראשי שורות בקמה אע״ג דסמוכים לצד מקום שהוא שכחה לב״ה אפ״ה מודים ב״ה לב״ש דלא הפסיד זכותו והכא לא בעינן הוכחה ואפי׳ יהא גפה מצד ימין או מצד שמאל אינו מפסיד זכותו. ובמתני׳ מפ׳ (דהויא) [דהאי] ראש שורה דמודים בה אפי׳ דאמצע וכ״ש ראש שורה וסוף שורה גרידא ולהכי תני ראשי שורות דתלתא גווני ראשי שורות איכא וכן בעמרים תלושים איכא נמי תלת גווני ראש שורה וסוף שורה גרידא וראש שורה דשנים המוליכין לגרן ושכחו באמצע ואפי׳ בלא הוכחה ובעומר התלוש השכוח דיחיד המעמר ומוליך לגרן ושכח באמצע דגלי דעתיה שהשורות הולכים מצפון לדרום שקצר עומר קודם ואח״כ שכח בדרך שורת קצירתו או בדרך עימורו וכיון דאיהו אפסדיה בידים בעינן דמן שמיא מרחמי עליה. והיינו אם יש כנגדו מוכיח בההוא דוקא מודו כשיש עמרים כנגד עומר השכוח בצדו לצד מזרח או לצד מערב לשורה כגון שיש שני שורות אצלו דיכולין להוכיח ששורה הוא ג״כ מודים דנדוננו למזרח ומערב אע״ג דתוך שורת צפון ודרום הוא ומצד מזרח או מערב סמוך לגפה וכן בעומר שנטלו להוליכו לעיר אפי׳ שהניחו אצל הגפה מודים דלא הוי שכחה דכיון שנטלו זכה בו ותו לא הוי שכחה. והשתא מפ׳ ראשי שורות שהודו דגבי שנים יפה כחו דל״מ ראשי שורות דפשיטא להו לעלמא דהיינו ראש שורה וסוף שורה גרידא דאפי׳ גבי יחיד מהני מכח קראי אלא אפילו דאמצע נמי והיינו דקתני שנים שהתחילו סתם פי׳ שהתחילו לקצור או לעמר מאמצע שורה ושכחו שלפניהם שכחה מה שהיה לפניהם אפשר דהוי שכחה וכגון שעברו משם ולהלן דלאו בלפניהם דסוף שורה קאמר אלא משום דבעי למיתני שלאחריהם אינו שכחה שלא היה לפניהם מעולם דהיינו מה שהניחו שניהם באמצע דזה שהולך לדרום שיירו לראש שורה לחבירו וזה של צפון שיירו לראש שורה לחבירו לא הוי שכחה להכי תנן לפניהם שכחה ובאמצע שורה הוא דתני דומיא דלאחריהם אבל גבי יחיד שקצר מראש שורה מצי למיתני לאחריו שכחה דודאי לפניו היה מעיקרא דהא ראש שורה גופה התחיל לקצור ובל תשוב איכא ושלפניו היכא דלא שייך ביה לומר שהניחו אחריו כגון שהוא סוף שורה דאין משם ולהלן כלום אינו שכחה ולהכי תני זה הכלל לפרש דבריו. ודינא דראש שורה גרידא וכן ראש שורה דאמצע דגבי שנים דמתני׳ אפילו הויא שורה יחידית מיתוקמא דטעמא משום בל תשוב. ודינא דעומר שכנגדו מוכיח לא מפ׳ במתני׳ גווניה ובברייתא מפ׳ ליה כדתניא העומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשר עשר עמרים ועימר א׳ מהן מן הצפון לדרום ושכח עומר א׳ לאחריו אינו שכחה מפני שהוא נידון מזרח ומערב והך ברייתא מתנייא ביחיד שהתחיל לקצור מצפון לדרום והורה בדעתו שכך היא השורה ושכח באמצע שורה ועבר משם ולהלן ואשמעי׳ דאיכא גווני דלא הוי שכחה כגון דאיכא עומרים אצל השכוח שלא נטלן עדיין וכיון דיש כנגדו מוכיח להוכיחו דלהוי שורה אע״ג דהוי בסדר אחר והוא ממזרח למערב אפ״ה מצילין אותו ולא הוי שכחה ונדוננו מזרח ומערב לשורה. ונמצא עכשיו לענין ראש שורה גרידא אחד יחיד ואחד שנים ניצולות בין בקמה בין בעמרים תלושים דליכא קצור ולא עמור קודם לו ולאו שכחה הוי. וסוף שורה נמי אחד יחיד וא׳ שנים נצולת דלא עברו משם ולהלן לקצור ואפי׳ שבלת א׳ חשיבא וניצולת ואפי׳ סמוכה לגפה לא הוי שכחה דליכא בל תשוב. אבל אמצע שורה דליחשיב ראש שורה היכא דליכא סניף לסונפה זה לא שנינו אלא בשנים אבל לא ביחיד וגבי שנים דשניהם הניחוהו לאחריהם הוא דחשיב ראש שורה אבל לא ביחיד דגבי יחיד כיון דגלי דעתיה הוא גופיה שקצר קודם ואחר לא מהני אמצע לראש אא״כ יש סניף לסונפה ולהוכיחה לשורה למזרח ולמערב והיינו ברייתא וכיון דגבי יחיד אי איכא הוכחה מציל כ״ש לגבי שנים דהא יפה כח שנים מכח יחיד כנ״ל. ואחר ימים מצאתי דברי ר״י מסימפונט ז״ל דמפ׳ מתני׳ מילי מילי קתני אלא שלא האריך והרויח השמועה כמוני. וז״ל ראשי השורות פי׳ אם שכחן אינו שכחה וראשי השורות מפ׳ לק׳ שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לרוח צפון וזה פניו לרוח דרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה ושלאחריהם אינו שכחה פי׳ די״ל כאו״א סמך על חברו ואמר חברי יקצור משם נמצא שלא קצר לא זה ולא זה ולא הוי שכחה. מנין לראשי שורות א״ר יונה דכתיב כי תקצור ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח כלומ׳ מה שהתחלת לקצור ושכחת הוי שכחה יצאו ראשי שורות שלא התחלת בהן כלל אהכי לא הוי שכחה. העומר שכנגדו מוכיח פי׳ אם שכחו לא הוי שכחה תניא כיצד היו לו עשר שורות של עשר עשר עמרים והתחיל לעמר שורה א׳ מן הצפון לדרום ושכח עומר א׳ לצד סוף השורות אותו העומר אינו שכחה מפני שי״ל מוכיח לעשותו שורה כשתחשוב ממזרח למערב אכתי לא נגע כלל נמצא העומר הזה סוף שורת צפון ודרום וראש שורת מזרח ומערב. והעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ושכחו אינו שכחה מפני שזכה בו מעת שהחזיק בו להוליכו לעיר וכבר אוקימנא לה כר׳ יהושע אליבא דר׳ אלעאי ברם כר׳ אליעזר כשהחזיק בו ושכחו מחלוקת ב״ש וב״ה עכ״ל ז״ל. עד כאן מה שמצאתי מפי׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל. אבל במהדורא אחרת מפירושיו ז״ל מצאתי שכתב וז״ל ראשי שורות עומר שכנגדו מוכיח אמודים דסיפא קאי וה״ק ראשי שורות דעומר שכנגדו מוכיח מודים ב״ש וב״ה בזה שאינו שכחה דאע״פ שהיו סמוכים הראשים לגפה ולגדיש העומר שכנגדו הוא המוכיח להצילו כדמפ׳ ואזיל במתני׳ העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו בצד הגפה או בצד הגדיש מודים שאינו שכחה שכבר זכה בו על מה נחלקו על שלא החזיק בו אלא ששכחו שם משעה ראשונה או שנטלו ממקום למקום שלא להוליכו לעיר וסתמא כר׳ יהושע דהלכתא כוותיה לגבי דר׳ אליעזר ע״כ:

שנים שהתחילו כו׳. ז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל שנים שהתחילו מאמצע השורה שהי׳ השדה שורות של עמרים חלוקים כגון עשר שורות של עשר עשר עמרים ובאו שני פועלים והתחילו לעמר מאמצע שורה או שהתחילו לקצור כסדר שורות הזריעה דמתני׳ בין בתלוש בין במחובר מיירי כדמוכח בירושלמי. שלפניהם שכחה. אם דלגו במה שהיה לפניהם דהיינו עומר שכנגדו ושכחו באמצע הוי שכחה שכבר הוכיחו שהשורה ההיא מצפון לדרום היא שזה פנה לצפון וחבירו לדרום ואין בהם ראש שורה. ושל אחריהם אינו שכחה. אבל אם הניחו בין שני גביהם עומר א׳ או ב׳ כגון שלא התחילו זה בצד זה אלא שהרחיקו זמ״ז זה עומר וזה עומר אותם שני עמרים אינם שכחה שמא הניחו אותם לראשי שורות ממזרח למערב מאחר שהתחילו מאמצע יש מקצת מוכיח שבאמצע יש תחלה. אבל יחיד שהתחיל מראש שורה והניח אחריו עומר ודלג עליו ושכחו הוי שכחה שאין כאן מוכיח שיהא באמצע ראש שורה ולפניו לא הוי שכחה כשלא דלג אלא שהניח אותם בסוף השורה והתחיל באחרת שמאחר שלא עשה ממנה להלן כלום אינו בבל תשוב ונמנות אותן שתים או אחת שהניח לסוף השורה ממזרח למערב: זה הכלל. סימנא קא יהיב למילתיה מ״ש יחיד משנים וכדפי׳ עכ״ל ז״ל: וכ׳ בס׳ לקח טוב בפ׳ כי תצא דף קמ״ז דמדלא כתיב לא תקחנו אלא לא תשוב דרשי׳ מפני שהוא בבל תשוב וכו׳ ע״כ: ושמעתי שדקדק החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל דהא דנקט תנא זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ולא קתני זה פניו למזרח וזה פניו למערב משום דלשון חכמים מרפא דאשמעי׳ אגב אורחיה שכ״א הטה פניו לצד שאין השמש מכה בין בשחרית בין בערבית:

שני עמרים שכחה. פי׳ הרש״ש ז״ל בתוספתא קתני המובדלין זה מזה וכן פסק הרמב״ם ז״ל ע״כ:

ושלשה אינם שכחה. פי׳ בספר יראים דכיון דאיכא שלש מיקרי גדיש ע״כ:

שני שבלים. בתוספתא קתני המוטלין כדרכן:

שני צבורי זיתים. כ׳ הרא״ש ז״ל ירושלמי דוקא צבורי זיתים אבל זיתים לא משום דלא הוי גמר מלאכה פי׳ דאכתי בעו עליה וחבטה והולכה למעטן ואנן תנן בס״פ דלעיל למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה ע״כ. וכתב הרש״ש ז״ל ולא ס״ל להאי תנא דבירוש׳ כההוא תנא דפ׳ כל זית דתנן שני זיתים שכחה דאילן זית גופיה הוי שכחה ע״כ:

והחרובין. מלת צבורי היה נראה דקאי נמי אחרובין דמושך עצמו ואחר עמו. ולשון הרמב״ם ז״ל שם בפ״ה שני צבורי זיתים וחרובין המובדלין זה מזה שכחה ושלשה אינם שכחה ע״כ ואחר כך כתב שתי גפנות וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זמ״ז שכחה וג׳ אינם שכחה. והיא תוספתא משמע דחרובין נמי הוי אילנות ממש דוק. אבל קשה ע״ז אמאי לא השיג עליו הראב״ד ע״ז כמו שהשיג עליו פעמים על מ״ש אח״כ וז״ל השוכח אילן בין האילנות אפי׳ היה בו כמה סאים פירות או ששכח שני אילנות ה״ה שכחה שלשה אינם שכחה ע״כ ושמא מסתבר ליה להראב״ד ז״ל לחלק בין אילן זיתים לשאר אילנות ומה שהשיגו הוי באילן זיתים אע״ג שדברי הרמב״ם ז״ל בדין זה לא זכר זית:

הוצני פשתן. כשעוקרין אותן הן כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה מן הערוך דאיכא מאן דגרס חוצני בחי״ת שהביאו בערך השני וגם בערך חצן:

העומר שיש בו סאתים. פי׳ הח׳ הר״ש שירילי״ו ז״ל סאתים ר״ל משקל סאתים דהיינו תשעים ושש ליטרין וכל ליטרא מאה זוז והזוז ששה מעין שהוא דרהם וחצי ע״כ. ובתי״ט כ׳ ואין נ״ל לפרש מפני כובדו דהא רבותינו כו׳. ותימה שרוצה לדמות מעשה נסים לטבע רוב העולם:

ושכחו אינו שכחה. אית דדריש ליה בספרי ובירושלמי מדכתיב לא תשוב לקחתו וכדפי׳ ר״ע ז״ל ואית דדריש ליה בירושלמי מקרא דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש ועומר שיש בו סאתים נקרא גדיש. ונפקא מינה לעומר אחר ששכחו בצדו דלמאן דחשיב ליה גדיש אם שכח עומר בצדו לא הוי שכחה לבית שמאי ועוד נפקא מינה אם שכח שני עמרים בצדו למאן דאמר גדיש לא מצטרף בהדי הנך שני עומרים והוו שכחה וסתמא דמתני׳ דקתני בסיפא לא אם אמרת בעומר א׳ שהוא כגדיש אתיא כמאן דמחשיב ליה גדיש:

אמר רבן גמליאל כו׳. אמר המלקט פסק הרמב״ם ז״ל אין הלכה כר״ג ובירושלמי משמע דהוי מחלוקת ואח״כ סתם דדייק על האי מתני׳ דלק׳ בפירקין דתנן סאה תבואה עקורה וכו׳ הא אם היו שתיהן עקורות לבעה״ב כר״ג:

שהן ככריכות. מטעם זה כ׳ שם הרמב״ם ז״ל בפ״ה סי׳ י״ח דאה״נ דאפי׳ היה בהן יותר מסאתים הרי אלו שכחה:

אבל היא ראויה לעשות סאתים. אילו היתה שנה כתקנה. וז״ל הח׳ הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל פי׳ שאלו השבלים של זו הקמה היו ראויין להיות בהן סאתים תבואה אלא שלקו ונעשו דקים אך לשון המשנה אינו משמע כן וצ״ע עכ״ל ז״ל:

הקמה מצלת כו׳. ז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל קמה מצלת את העומר ואת הקמה. אע״ג דאתקוש שכחת מחובר לשכחת תלוש יש חלוק ביניהם כי היכי דאיכא חלוק גבי סאתים דגבי קמה אפי׳ אינה ראויה לסאתים חשיבא כסאתים משא״כ בתלוש. ה״נ גבי הצלת אחרים דאם שכח עומר אצל קמה זכורה ואפי׳ היה קלח א׳ שלא שכח מציל את העומר שבצדו והיינו בזמן שנקצרת עמו. וכן אם שכח קמה אצל אותו העומר שכוח והעומר אצל הקלח שלא שכח וכ״ש אצל קמה שלא שכחה מציל את שניהם והוו לבעה״ב וחייב במעשרות וטעמא מפ׳ בירושלמי. אבל עומר שאינו שכוח כיון דהוא תלוש אינו מציל לאחר שבצדו ולא אפי׳ לקמה שכוחה שבצדו ואפי׳ הוא גדול שיש בו סאתים. ובתוספתא קתני דאימתי אמרו קמה מצלת את העומר כשלא ניטלה מבינתים פי׳ שלא נטל הקמה בין שכחת העומר לזכירתו דאם נטלה קודם שזכר העומר ה״ז אינה מצלת עכ״ל ז״ל:

העומר אינו מציל. כ׳ הרמב״ם ז״ל בחבורו ואפי׳ יש בו סאתים ע״כ. ועוד כתב דאין קמת חבירו מצלת על עומר שלו ואין קמת שעורים מצלת על עומר חטים עד שתהיה הקמה ממין העומר ע״כ:

איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר. כתב הח׳ הר״ר יהוסף ז״ל וז״ל קשה שלא הי״ל לומר אלא איזו היא קמה שהיא מצלת כל שאינה שכחה שהרי אמר ברישא שהקמה מצלת גם את הקמה א״כ למה אמר הכא שהיא מצלת את העומר. ונ״ל לפרש דה״ק איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר כי יש שני מיני קמה. יש קמה שיש בה סאתים ושכחה דלא הויא שכחה כיון שהיא סאתים ויש קמה אחרת כגון אפי׳ קלח א׳ שלא שכחו והנה אלה שניהם מצילין על הקמה בודאי כי הקמה שיש בה סאתים ששכחה בודאי מצלת על קמה אחרת הסמוכה לה אבל הקמה שהיא מצלת את העומר איזו היא אותה שלא שכחה כלל אבל הקמה ששכחה אע״פ שיש בה סאתים אינה מצלת על העומר וכדתנן לק׳ סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה וכו׳ אינם מצטרפין וה׳ ית׳ יאיר עינינו עכ״ל ז״ל:

סאה תבואה כו׳. אינם מצטרפין לסאתים דלא להוו שכחה. ובירושלמי מפ׳ דמיירי בששכח את הקמה תחלה:

וכן באילן. למעוטי דר׳ יוסי קאמר הכי דבאילן סאה פירות תלושין אצל מחוברין אין מצטרפין והוו שכחה:

והשום והבצלים אינם מצטרפין. סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אינם מצטרפין והוו שכחה דאע״ג דכולהו תבלין לקדרה וחשיבי מין א׳ כדתנן במסכת ערלה אפ״ה לא מצטרפי לסאתים והוו שכחה:

לסאתים אלא של עניים הם. כל אלו המלות העביר עליהם הקולמוס החכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל:

אם באת רשות העני כו׳. כגון שיש שם לקט ופרט שיש לעני זכות בו: באמצע. בין שתי סאין בהאי הוא דמודינא לכו דאין מצטרפין אבל אי ליכא פרט ולקט מצטרפין ולא הוי שכחה. וכ״ש דבאילן דלית ביה פרט ובשומים ובצלים דלית בהו לקט דמצטרפין. אבל תניא בתוספתא כל שבאת רשות העני לאמצע כגון תבואה וכרם וכל שלא באת רשות העני לאמצע כגון פירות האילן הרי אלו מצטרפין הרש״ש ז״ל. והקשה בתוס׳ יו״ט ותימה דמשכחת רשות העני באמצע באילן בפאה דשייכא באילן אלא דכיון דהמחובר מציל כדלעיל לפיכך אין רשות העני מועלת בו להצטרף שלא יהא שכוח. ע״כ בקיצור. ונלע״ד דלכה״פ צ״ל מלהצטרף. והיותר לשון ישר לע״ד הוא אין רשות העני מועלת בו שיהא שכוח:

אם באת רשות העני באמצע. מפ׳ בירושלמי אע״פ שלא באת כבר אלא שעתידה לבא כגון שעומדת תבואה מחוברת ביניהן וראוי ליפול לקט ביניהן. וכגון שאותה תבואה המחוברת רחוקה ואינה ראויה להציל כדתנן לעיל שאינה מגעת לקמה הרא״ש ז״ל:

תבואה שניתנה לשחת. אפי׳ הביאה שליש אין בה שכחה דאינה באה לידי עימור: או לאלומה. לאסור בשבליה העמרים אין בה שכחה דכיון דאינה חשובה לאוכל כ״א לשמוש אין כאן גמר מלאכה כדתנן לעיל לעמרים: וכן באגידי השום. שדה של שומים ובצלים שהניחן כדי לאגוד בהן שומין ובצלים ושכח בהן נמי לא הוי שכחה וקמ״ל משום דס״ד דתבלין לקדרה הוו ולא בעו גורן קמ״ל. הרש״ש ז״ל: ובירושלמי מפ׳ ר׳ יונה דמתני׳ דקתני שניתנה לשחת לאו דוקא שכבר קצר כל התבואה ונתנה לפני בהמותיו ואח״כ שכח א׳ מהן אלא כיון שקצרה ע״מ להאכיל אותה לבהמות א״ל שכחה אפי׳ שעדיין לא נתנה לפני הבהמות:

וכן באגידי השום. ובאגודות הלוף ואגודות השום וכו׳ כך מצאתי בקצת נוסחאות:

ואגודות השום. פי׳ הח׳ ה״ר משה פיזנטי ז״ל פי׳ אגודות של שומים או של בצלים אם שכח אינה שכחה דמכיון שאגדן זכה בהן. ול״ד לעמרים האגודים דשייכא בהו שכחה דאגודתן לאספן לגדיש אבל הני אגידתן להוליכן לבית להצניען ע״כ אכן הר״ש ז״ל כבר דחה פי׳ זה. וז״ל הר״ש שירילי״ו ז״ל וכן באגודות השום והבצלים לפעמים זורעי השומין בשעת עקירתן עושין מהן אגודות גדולות להקל מעליהם הקבוץ להוליכן למקום הגרן לייבשן ואח״כ חוזרין ומחלקין אותם לכריכות קטנות כדי המשקל הידוע להן ומוליכין לשוק למכור או לבית להתקיים ואם שכח אגודה גדולה מהן שסופו לחזור לחלקה ולאגוד ממנה כריכות קטנות א״ל שכחה כדאמרינן לעיל בירושלמי מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור והכי משמע בתוספתא: וכל הטמונים בארץ. שדרכן להיות אוכל שלהן טמון בארץ כגון שום ובצלים שראשיהם הנאכלין טמונים בארץ ולוף נמי טמון האוכל שלו ויש בו שני מינים פקח ושוטה של גנה ושל יער של יער עליו רחבים יותר ונקרא שוטה שא״ל סדר שנראה רענן ודשן והוא מר כלענה כדמשמע בשביעית והפקר הוא ואין בו לא שכחה ולא פאה והכא בפקח הוא דמיירי שהוא מתוק. לוף הוא קולקס בערבי ויש לו ביצים סביב השרש כמו ביצי הזכר עכ״ל ז״ל:

ר׳ יהודה אומר וכו׳. בירושלמי מחלפא שיטתיה דר׳ יהודה תמן אמר לרבות את הטמון פי׳ בפרק הכונס דמחייב ר׳ יהודה טמון באש ובהאי אמר פרט לטמון ומשני תמן ונאכל גדיש או הקמה ממשמע שנאמר קמה אין אנו יודעים שהגדיש בכלל ומה תלמוד לומר גדיש לרבות את הטמון והכא שדך בגלוי פרט לטמון. מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן אינון אמרין פרט לטמון וכא אינון אמרין לרבות את הטמון. ומשני תמן או הקמה או השדה מה שדך בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי ברם הכא שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. והתם בבבלי ריש פרק עגלה ערופה מפרש בברייתא דבקרא דושכחת עומר בשדה פליגי דר׳ יהודה משמע ליה בשדה על פני השדה פרט לטמון וחכמים ס״ל בשדה בתוך השדה משמע ולרבות את הטמון. ושאר המו״מ הביאו בתוי״ט וע׳ במש״ש בר״פ ע״ע:

יש להם שכחה. צריך להגיה יש לו שכחה:

אם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה. דכתיב קצירך בשדך כדרך שבני אדם קוצרין הרש״ש ז״ל. ופי׳ הרא״ש ז״ל אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים ע״כ. וכתב ה״ר אפרים אשכנזי ז״ל ובפירוש ר״ע ז״ל צ״ע מאי לשון אפי׳ דקים (הגה״ה. אחר זמן רב מצאתי שהחכם הר״ר יהוסף אשכנזי ז״ל הגיה בפי׳ ר״ע ז״ל אפי׳ גסין) וכן רבינו שמשון ז״ל הביא לשון אפי׳ דקים בשם הירושלמי ונראה לפ׳ לפי הירושלמי כן שמתכוין לקצור כל השדה הגסין והדקין ומתכוין ליטול את הגס הגס שלא ישאר שום דבר מהגס א״כ אפי׳ מה ששכח בדקין אין להם שכחה מאחר שחזר על הגסין יזכור הדקים על דרך הקמה מצלת את העומר ודו״ק עכ״ל ז״ל. ולפי פי׳ הרא״ש ז״ל נראה לומר שלא היה גורס בירושלמי מלת אפילו. וכתב החכם ה״ר אלעזר אזכרי ז״ל דלפי פי׳ ר״ש ז״ל וגרסתו תימה גדול איך יאמר לא מיבעיא לגסים דא״ל שכחה אלא אפי׳ הדקים א״ל שכחה והסברא היא להיפך וכמ״ש הרא״ש ז״ל. ונ״ל לפ׳ ע״פ דרכו דודאי מתניתין כפשטא המתכוין ליטול הגס א״ל שכחה בעמרים הגסים קאמר וטעמא מדכתיב ושכחת עומר בשדה דפשטיה דקרא משמע שהוא הולך ומקבץ העמרים ונשאר השדה פנוי לאחריו רק שנשאר עומר א׳ ועליו צוה לא תשוב לקחתו אבל אם הולך ומקבץ הגס ומניח הדק אין אותו גס שכחה שהרי כל מה שאחריו לא קרינן בשדה שאינו פנוי אלא מלא עמרים דקים וזה פשוט בלשון מתני׳ והיה עולה בדעתינו שמאחר שקבץ כל הגסים לבדן כשיבא בסוף לקבץ כל העמרים הדקים אם שכח א׳ מהם ודאי הוי שכחה דהשתא קרינן ביה ושכחת עומר בשדה והשמיענו ר׳ יונה בירושלמי דאפי׳ בהן אין שכחה ונתן טעם דמאחר שדרכו בגסים שכיון בפעם הראשונה לקבץ ולהניח כבר נתבטל תורת שכחה משדה זו ומתני׳ דקתני אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה אפי׳ הדקים קאמר. גם הרמב״ם ז״ל בהל׳ מ״ע לא חילק בין גסים לדקים אלא שפירש ז״ל דאם היה מתכוין ליטול העומר הגס הגס אסומא ואקוצר בלילה קאי וסיפא דקתני ואם אמר הריני קוצר ע״מ וכו׳ אכל אדם. והלשון של המשנה קשה גם אין השכל סובל לחלק בין סומא וקוצר בלילה לכל אדם וצ״ע עכ״ל ז״ל: