חמש המשניות הראשונות בפרק הן קבוצה ייחודית של מחלוקות בית שמאי ובית הלל בנושאי שכחה. אנו מכירים את מחלוקות בית שמאי ובית הלל בשלוש צורות עריכה:
• מחלוקות רגילות, בודדות המשולבות לפי עניינן במסכת.
• קבוצות של מחלוקות המסודרות לפי צורתן החיצונית: מחלוקות שבית שמאי מקלים בהן, מחלוקות שחכם פלוני העיד עליהן וכיוצא באלו. קבוצות של מחלוקות מעין אלו סדורות במסכת עדויות.
• מחלוקות בית שמאי ובית הלל בנושא מסוים. דוגמה לכך היא הקבוצה
בראשית פרק ח של מסכת ברכות ובה מחלוקות בסדרי סעודה. דומה לפרקנו הוא קובץ המחלוקות בנושא עבודה ביום טוב
(ביצה פ״א מ״א - פ״ב מ״ו)1, או הקובץ בחגיגה (פ״א מ״א-מ״ד). קבצים אחרים הם קצרים בהרבה
2. עם זאת, בקובץ שלפנינו מופיעה גם משנה שאין בה מחלוקת גלויה בין הבתים
3, ונדון בה להלן. נראה שגם היא תלויה במחלוקת בין הבתים, עם זאת התופעה שבסדרת מחלוקות כלולה הלכה או מחלוקת שאינה מזכירה במפורש את שני הבתים חוזרת גם בברכות ובנדרים
4.
הערכה זו של הפרק אינה רק הערה ספרותית, אלא יש לה גם משמעות להבנת המשנה הראשונה.
בית שמי אומרים הבקר לעניים הבקר – ״הבקר״ היא הצורה הארץ-ישראלית ל״הפקר״. בני ארץ ישראל לא הכירו את הגייתה של האות פ״ה וביטאוה כאות בי״ת. זאת ועוד, הם לא הבחינו בין בי״ת (או פ״ה) דגושה לבין זו שאינה דגושה. על כן, כאשר ההלכה אומרת שהקורא את שמע צריך להיזהר ולהפריד בין אותיות דומות, בעיקר כאשר אותה אות מסיימת מילה אחת ומתחילה את המילה שלאחריה, היא קובעת: ״אלו צריך דיקדוק: על-לבבך, על-לבבכם, עשב-בשדך, ואבדתם-מהרה, הכנף-פתיל, אתכם-מארץ״ (
ירושלמי ברכות פ״ב ה״ד, ד ע״ד; בבלי, טו ע״ב). האות פ״ה בסוף המילה ״הכנף״ אינה מודגשת והאות פ״ה בתחילת המילה ״פתיל״ מודגשת, אך שתיהן נהגו באותו אופן. בהמשך מסורת ישראל, ובעיקר בהיגוי הבבלי, חודדו ההבדלים בין הפ״ה הדגושה לבין זו שאינה דגושה וגם בין האות פ״ה לאות בי״ת. במסורת כתבי היד בדרך כלל האבחנה ברורה. בכתבי היד המשקפים את מסורת בבל הפ״ה הבלתי דגושה כתובה כפ״ה, ובמסורת ארץ ישראל ובכתבי היד המשקפים אותה הפ״ה הבלתי דגושה כתובה כבי״ת. משנתנו חריגה בכך שגם כתבי יד בבליים רבים כותבים בה ״הבקר״, אך אחדים מהם מתקנים ל״הפקר״, כמסורת הדיבור המוכרת להם
5.
לכאורה המדובר במקרה כללי, במסגרת דיני ממונות. לדעת בית שמאי מי שהפקיר את שדהו או את רכושו רק לעניים הפקרו חל, ואכן רק עניים רשאים לקחתו, ובית הלל אומרים אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים – לדעת בית הלל הפקר הוא ביטול מוחלט של הבעלות, על כן אין הביטול מאפשר תנאי מגביל, שהרי אז הבעל מותיר בידו שמץ של בעלות.
כשמיטה – כשם שבשמיטה השדה הוא הפקר לכול, וגם עשירים רשאים ללקוט ממנו פרות. לפי הסבר זה, לדעת בית הלל במקרה זה ההפקר אינו חל והרכוש שייך לבעליו, או שההגבלה אינה חלה וכל אדם רשאי ללקט מהפרות (גם עשירים). כך הבין הבבלי את המחלוקת, והוא משתמש בה כהיגד כללי על הפקרה חלקית
(בבא מציעא ל ע״ב).
הסבר זה אינו מניח את הדעת, כי לא מבואר לפיו מדוע נזכרת כאן השמיטה. בשמיטה השדה אינו הפקר אך היבול הוא הפקר לכול, אבל מדוע זו הדוגמה של בית הלל, הרי הדבר נכון בכל הפקר רגיל. זאת ועוד. כל קבוצת המחלוקות כרוכה סביב נושא הפאה, ומדוע נכללה כאן מחלוקת בעניין אחר? על כן יש לפרש שהמחלוקת אינה בדיני ממונות אלא בדיני פאה ומעשרות. פאה רגילה פטורה ממעשרות, והוא הדין בהפקר. כפי שראינו בפרקים הקודמים, מי שנותן פאה מעבר לנדרש הרי שהדבר נתפס כהפקר. פרות הפקר פטורים ממעשרות, אבל אם הפרות נתפסים כמתנה לעניים הרי הם חייבים במעשרות. על כך המחלוקת שלפנינו. לדעת בית שמאי מי שנתן פאה שלא כדין זו מתנה לעניים, והיא בבחינת הפקר ופטורה ממעשרות, ולדעת בית הלל מתנה מעין זו אינה הפקר, כלומר חייבת במעשרות. הווה אומר שאין ספק שההפקר חל, ורק עניים רשאים ליהנות מהפרות, אך הם חייבים במעשר. מעתה נבין את ההדגשה כשמיטה, כלומר כשם שבשמיטה הפרי מופקר לכול ופטור ממעשרות, אך פרי שמופקר חלקית חייב במעשרות. בירושלמי שם נאמר ששיטת בית שמאי יש בה הקלה על צד אחד והחמרה על הצד האחר, הקלה על עניים והחמרה על בעל הבית. אם כן, לפי תפיסת הסוגיה שם אכן המחלוקת היא האם ההפקר חל או לא. גם לפי הפירוש שהצענו ההקלה היא על צד אחד, על העניים, וההחמרה על צד אחר, על הכוהנים המפסידים את המעשרות. ייתכן, אפוא, שבסוגיית התלמוד נאמר רק שבדברי בית שמאי החמרה על צד אחד, ורק העריכה המאוחרת הוסיפה את הפירוט. סביר יותר שהמחלוקת היא על שני הנושאים. כלומר: לדעת בית שמאי מי שהפקיר לעניים הפקרו חל וחייב במעשרות, ולפי בית הלל ההפקר אינו חל, ואם הוא מתעקש, ובפועל זכו העניים בפרות, זו מתנה וחייבים במעשרות. המחלוקת אינה עוסקת במפורש בשאלה האם ההפקר חל, שהרי הבעל אינו רוצה בפרות והוא הפקירם או נתנם במתנה.
ואכן המחלוקת מופיעה ונזכרת במקורות אחרים, אך כמעט כולם רק בנושאי פאה ולא בדיני ממונות, להוציא את הבבלי שציינו, ואזכור נוסף של המחלוקת בירושלמי כתובות (פ״ח ה״א, ל ע״א). מירושלמי זה משמע שהמחלוקת היא האם ההפקר חל, לדעת בית הלל, על פרות שהופקרו בצורה זו. כאמור אין ביטחון שמסקנה זו מתבקשת מדברי בית הלל, אך היא אפשרית. מכל מקום, אין כאן רמז לכך שלמחלוקת בית שמאי ובית הלל משמעות מעבר לדיני פאה.
המחלוקת שלפנינו נזכרת בתלמוד הירושלמי לפרקים הקודמים, והתלמוד קובע שסתם המשנה כבית שמאי6. התלמוד לא היסס להעמיד את המשנה כבית שמאי, זאת אף שכידוע ההלכה בדרך כלל כבית הלל. אלא שבפירושנו למשניות אלו עמדנו על כך שבמקרים רבים ההלכה כבית שמאי, או שהיו אמוראים שהילכו בדרך זו.
בתוספתא מופיע דיון המסתעף ממחלוקת זו. האם הפקר לאדם ולא לבהמה, לגוי ולא לישראל הוא הפקר או לא. הלשון היא ״מודים בית שמיי ובית הלל שאם הפקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים הפקר״ (פ״ג ה״א). למעשה בית הלל הם המודים לבית שמאי, שהרי לדעת בית שמאי ודאי שהפקרו הפקר, אך גם בית הלל יודו משום שבהמה או גויים אינם בכלל מקבלי פאה כלל. יש להערה זו מקום בעיקר לפי הסברנו שהמחלוקת במשנה היא על נתינת פרות כמעין פאה, שאז באמת אין לבהמה ולגוי כל זיקה אליה.
שאלת הפרשת פאה לגויים נדונה במבוא, וראינו שמן הדין אין לתת לגוי חלק בפאה של ישראל אבל בפועל השתתפו עניי גויים עם עניי ישראל ונטלו את חלקם בפאה. על כן ברור מדוע חכמים צריכים לדון האם מי שנותן פאה ומונע מהגוי לקחתה פאתו פאה לכל דבר (ופטורה ממעשרות). מכל מקום, הירושלמי (יט ע״ב) מסביר שלדעת הכול
(בית שמאי ובית הלל) ההפקר חל. ברם בהמשך הירושלמי זו מחלוקת אמוראים, ואולי גם מחלוקת תנאים. הירושלמי גם מוסיף דרשות להנמקת שני הצדדים.
[כל] עומרי השדה של קב קב – אם כל העומרים גודלם המקובל הוא קב אחד, ואחד שלארבעת קבים – עומר אחד הוא חריג ומיוחד, וגדול פי ארבעה מהעומרים האחרים, ושכיחו בית שמי אומרים [אין] – נמחק בקו, אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה – לדעת בית שמאי העומר שהוא גדול הרבה יותר מהממוצע אין לו שכחה, שהרי לא ייתכן שבעל הבית שכחו. לא נאמר מה צריך להיות הפער, האם הפער חייב להיות פי ארבעה או די בפער גדול אחר7.
לפי משנתנו בית שמאי הם המקלים על העניים. ברם בכתב יד לאו (ז ברשימתנו) הדברים שנויים להפך: לדעת בית שמאי זה הפקר ולדעת בית הלל אינו הפקר. במסכת עדויות משנתנו נשנית ברשימת המקרים שבהם בית שמאי מקלים (פ״ד מ״ג); התלמוד שואל מדוע המחלוקת נשנית ברשימת הקולות של בית שמאי, אף שיש בכך חומרה לצד אחד, כלומר חומרה על בעל הבית (
ירושלמי כתובות פ״ח ה״א, לב ע״א). אם כן, התלמוד ומסכת עדויות גרסו שלא ככתב יד לאו. ברם יפה הראה אפשטיין כי יש שרידים והדים גם לנוסחה ההפוכה, והסוגיות התלמודיות כבר נערכו לפי גרסת רוב עדי הנוסח
8.
לבית שמאי אין קו הלכתי בנושא פאה; לעתים הם מקלים על העניים ולעתים מחמירים, וראו להלן.
1. גם שם בפ״א מ״י כלולה משנה שאין בה מחלוקת גלויה בין הבתים.
2. כגון משנה, יבמות פט״ו מ״א-מ״ג; נדרים פ״ג מ״ב-מ״ד; נזיר פ״ה מ״א-מ״ה (משנה ד שם קדומה בתוכנה, אך אין בה מחלוקת בין הבתים); גיטין פ״ח מ״ח-מ״ט.
3. ראשית משנה ג ומשנה ד.
4. ראו פירושנו לברכות פ״ח פ״ו, וראו דברינו בהערה שלפני הקודמת על הקובץ במסכת נזיר.
5. ב, ג8, ט, כ, נ, ן. לעומת זאת בפ״א מ״ג רוב כתבי היד הבבליים גורסים ״הפקר״.
6. ראו פירושנו לפ״א מ״ו, ירושלמי טז ע״ג; פירושנו לפ״ה מ״א, ירושלמי יח ע״ד; פירושנו לפ״ז מ״א, ירושלמי כ ע״א.
7. להלן התלמוד מזכיר פער זה של פי ארבעה, ואולי יש להבין שזה השיעור של הלכה זו. ראו להלן פירושנו לפ״ז מ״א (ירושלמי כ ע״א).
8. אפשטיין, מבוא, עמ׳ 965-964.