א) וכ״כ הר״ב. וכ׳ עלה הגאון הגדול מהו׳ עקיבא שליט״א, וז״ל. ק״ל הא מסקינן דמכח פרכא דחלב שור הנסקל יוכיח חזר ר״י ודן דין אחר, דיליף מה מצינו חמץ מנותר. דשניהן בבל תותירו וה״נ ישוו בשריפה. ורבנן השיבו אשם תלוי וחטאת עוף ספק יוכיחו, שהן ג״כ בבל תותירו, ואפ״ה ס״ל לר״י בפרק בתרא דתמור׳ דיקברו אח״ז מצאתי קו׳ זו בנ״ב בשם א״ד הגאון מהר״ל זצ״ל. ובההיא דהשיבו רבנן חטאת עוף ספק יוכיח, ק״ל מה לחטאת עוף שאין בו מצות ביעור מהעולם, והקבורה הוא מחשש תקלה, אבל בחמץ כ׳ תשביתו, דצריך לבערו מהעולם, ״וילפינן״ מה מצינו דהבעור יהי׳ בשריפה, וצע״ג, עכלה״ט. ויקרא האזוב בקיר, לא אובין קושי׳ זו, וכי השריפה והבעור הא בהא תליי׳, אדרבה הנשרפים אפרן מותר, ואינן מתבערין מהעולם ותו, אפי׳ נימא דתליא זה בזה, ק׳, הרי נותר דלא כ׳ גבי׳ תשביתו ואפ״ה צריך שריפה, ולמה לא נימא כה״ג באשם תלוי אמנם גם בל״ז אחמ״כ הגאון הנ״ל אין ממשות בקו׳ זו רק אם נימא דילפותא דר׳ יודא הוא ״מה מצינו״. נוכל לומר הפרכא הנ״ל מה לחטאת עוף שאין לו בעור, אבל הרי רש״י [דכ״ז ב׳ ד״ה ודנו] כ׳ דילפותא דר״י היא מכח ג״ש, דלא כתוס׳ [שם ד״ה אין] שכתבו דהילפותא הוא מה מצינו, וא״כ מנ״ל דר״ב ס״ל כתוס׳, והרי מסתבר כרש״י, דהרי אי נימא כתוס׳ דהילפותא היא מה מצינו, ק׳ נהדרו ליה רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, כדהדרו ליה בקדמית׳ כשלמד בק״ו, כ״ש שיש להשיב כן כדיליף במה מצינו וכבר רמז רש״י לנו כן בדבריו הקדושי׳ [ע״ש], דעל כרחך הילפות׳ היא ג״ש, וגמרינן בין לקולא בין לחומרא [ויפה אגרי בי גירא בזה בני הרב המאה״ג חרב פיפיות מהו׳ ברוך יצחק שליט״א וז״ל לא זכיתי להבין, דעכ״פ לרש״י לשטתי׳ [סוכה דל״א ח׳ ד״ה לא מקשינן] ר״י ס״ל מכל הי״ג מדות לא ניתן לדרוש רק ק״ו. א״כ גם מה מצינו הוא בקבלה, ולא מצו רבנן למהדר לי׳ כל דין וכו׳, דאיהו לשטתי׳ אזיל ואף דתוס׳ שם דחו דברי רש״י, עכ״פ לרש״י אין הוכח׳ בזה השבתי לבני הנ״ל. עכ״פ מנ״ל דר״ב ס״ל כרש״י התם, כדי שנקשה עליו]. ותו ק׳ דאי נימא דילפותא דר״י מה מצינו הוא, א״כ מה מהדרו לי׳ רבנן לר״י דס״ל אשם תלוי בקבורה, עכ״פ קשיא לדידהו דס״ל אשם תלוי בשריפה, אין פרכתם פרכא, וכן הקשו תוס׳ [ד״ה אמרו]. ואפילו נימא כתרוצם, דרבנן ס״ל מעוט׳ דלעיל [דכ״ד א׳], הנותר בשריפה ואין כל אסורים שבתורה בשריפה. עכ״פ ק׳ האיך שבקו רבנן להשיב תשובה זו שהיא אליבא דנפשייהו, והשיבו תשובה שהיא רק אליבא דר״י. אע״כ דילפותא דר״י היא ג״ש ולהכי לא חשו להשיב על דבריו אליבא דנפשייהו, כיון דג״ש אין אדם דן מעצמו והם לא קבלוה מרבם, והשיבו רק לר״י אליבא דנפשיה דס״ל הך ג״ש. ותו הרי לר״ב ע״כ צ״ל דס״ל דילפותא דר״י ג״ש היא, דאל״כ ק׳ דידיה אדידיה, דאיהו פסק בשלהי תמורה כרבנן, דחמץ א״צ שריפה, וכמ״ש רתוי״ט כאן בשמו, ופסק נמי שם בסוף המסכתא כרבנן דאשם תלוי בשריפה. ואי נימא דילפותא דר״י מה מצינו היא, א״כ מה פרכא יפרכוהו רבין על המה מצינו מאשם תלוי לשטתייהו, וכדקיי״ל דאשם תלוי בשריפה. אע״כ דילפותא דר״י ג״ש היא, ורבנן לא קבלוה מרבם, ולהכי קיי״ל שפיר כוותיהו דחמץ א״צ שריפה, ואפ״ה איפשר שפיר למפסק דאשם תלוי בשריפה. ואת״ל אף דלא קבלו מרבם הך ג״ש דר׳ יודא, עכ״פ נגמרו אינהו דחמץ בשריפה במה מצינו בנוחר. י״ל דלהכי לא דנו מה מצינו זה, משום דהוה תחילתו להחמיר וסופו להקל. אי נמי, משום דאית להו פרכא אהך מה מצינו [כמ״ש הפני יהושע הכא דכ״ז ב׳ בד״ה תוס׳ ד״ה אמרו], דמה לנותר שאין היתר לאיסורו. משא״כ חמץ יש היתר לאיסורו אחר פסח מדאורייתא, ורק ר׳ יודא לשטתיה ס״ל דחמץ לאח״פ אסור מדאורייתא. וא״כ כיון דילפותא דר״י מלא תותירו הוא מכח ג״ש, א״כ תשובה שהשיבו לו חכמים מאשם תלוי נמי ר״ל שראוי שיהיה בשריפה מכח ג״ש שלך [וכן כחב הפני יהושע הנ״ל בד״ה הנ״ל], וע״כ צ״ל נמי דהך ג״ש של לא תותיר מופנה הוא עכ״פ מצד אחד, דאל״כ לכ״ע לא ילפינן מנה כלל [כנדה דכ״ב ב׳], והרי במופנה מצד א׳ ס״ל לר״ע [נזיר דמ״ח ב׳ תוס׳ שם ד״ה ולאחותו] דלמדין ואין משיבין, והרי קיי״ל כר״ע מחבירו, ואפילו נגד רבו, דהרי ר׳ אליעזר רבו של ר״ע הוה [כפסחים די״א], ואפ״ה הלכה כר״ע בפלוגתתיה עם רבו ר״א כברכות [דל״ו א׳]. וא״כ כ״ש בהך פלוגתא אי נילף במופנה מצד א׳ [בנזיר שם] דבעל פלוגתא הוא ר׳ ישמעאל, דחבירו דר״ע היה [כסנהדרין דנ״א ב׳], א״כ הלכה כר״ע דבמופנה מצ״א למדין ואין משיבין. בין כשהלמוד מופנה כנזיר שם, ובין כשהמלמד מופנה, כיבמות [ד״ע ע״א], דפסח הוא המלמד. וכמו כן ביומא [דפ״א א׳] דהמלאכה הוא המלמד, ואפ״ה אמרינן גבייהו דהוה להו מופנה דלמדין ואין משיבין. א״כ כיון דהוכחנו דילפותא דרבנן ג״ש היא. והוכחנו ג״כ דעכ״פ על כרחך מופנה מצד א׳ היה. והוכחנו שלישית דבמופנה מצד א׳ למדין ואין משיבין אפילו כשהמלמד מופנה [ודלא כרבינו פרץ בשיטה דנזיר הנ״ל]. א״כ במח״כ הגאון הנ״ל ננפח בידן, דאזלא לה צע״ג שהקשה, דאין לפרך שום פרכא אג״ש זאת. אמנם גם קו׳ הראשונה של הגאון הנ״ל לפע״ד מתורצת בפשיטות דלהכי לא נקט הר״ב הך ילפותא בתרייתא דר״י, מדהוה שריף ר׳ יודא בה חרדלא, ושתיק, שתיקותיה כהודאה דמיא שחזר בו מהך ג״ש, דיש כמה ג״ש בש״ס דלא נאמרו הל״מס, ורק כעין ילמד סתום מהמפורש, כתוס׳ [קדושין ד״כ ע״ב ד״ה גאולתו]. וכמו כן לא נקט ילפותא קדמיתא דר״י מהק״ו, מדהשיבו לו יפה, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו׳. ועל כרחך עיקר ילפותיה דר״י מג״ש מצעיתא היא, דשניהן אסורים בהנאה וענוש כרת, ואע״ג שהשיבו לו חכמים חלב של שור הנסקל יוכיח, אפשר דר״י לא חשיב לה פרכא, מדאין איסור ההנאה והכרת שבחלב של שור הנסקל, מכח איסור א׳, דהכרת הוא מכח החלב, וההנאה שבו הוא מטעם נסקל. או נ״ל דבל״ז ק׳, כיון דלרש״י הך ילפותא בתרייתא ג״ש נינהו א״כ כיון דר׳ יודא קבל ג״ש מרבותיו, למה פרכינהו לרבנן תחלה מק״ו ותו מה פרכו לי׳ אק״ו דיליף מדתחלתו להחמיר, וסופו להקל, הרי איהו ס״ל דאפילו כה״ג גמרינן ק״ו [כסוכה דל״ו ב׳] אלא ע״כ דר״י ג״ש נקט בקדמיתא, וה״ק להו לרבנן, בשלומא ג״ש לא גמריתו, דאין אדם דן ג״ש מעצמו, אלא ק״ו איבעי לכו למידן, כדקאמרי׳ כה״ג [פסחי׳ ס״ו א׳], ואמרו לי׳ ק״ו פריכא היא. ואיהו ס״ל דאהני ק״ו ואהני ג״ש [כב״ק ד״י ב׳], אהני ק״ו, דלא נימא חלב שור נסקל יוכיח, ואהני ג״ש דלא נימא כל דין שתחלתו להחמיר וכו׳, אינו דין. מלבד מה דאיכא למימר מלתא דאתיא מק״ו טרח וכ׳ לי׳ קרא: [ב] ולא יסיק בו תנור וכיריים, וכ׳ אאמ״ו רבינו הגאון זצוק״ל, וז״ל, מסקנא, דלר״י אצטריך דסד״א מדלר״י מצותה בשריפה יתהנה מנה וכו׳. ותמוה האיך תלי הא בהא [אמר בנו ותלמידו, דאין לומר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, כשלהי תמורה. דעכ״פ למה נקט הש״ס דסד״א בהדי דשריף לתהני מנה] ונ״ל ממ״ש הר״ן פ״ז דחולין בסוגיא דריחא, דכשאינו מתכוון לא נאסר פסיק רישא, רק בנאסר מצד מלאכה, ולא בנאסר מצד הנאה. תדע מדשרי להריח בבת תיהא [ע״ז ס״ו] מדלא מכוון להריח רק לבדקו. א״כ ה״נ סד״א דבהדי דמסיקו בתנור, שרי הנאתו בחימם, דפסיק רישא בהנאה שרי, קמ״ל. ואי״ל א״כ גם לרבנן כן, דהשבתתו בכל דבר, גם בשרפו כן י״ל דקמ״ל לר״י אף דא״א זולת שריפה שפיר סד״א דשרי קמ״ל, עכ״ל אאמ״ו זצוק״ל. [ויצא כברק חצו של בני הרב המאה״ג מהו׳ ברוך יצחק שליט״א, וז״ל אב״י, בעוונותי לא זכיתי לירד לעמקן של דברי׳ הקדושים אלו, חדא הרי הכא מכוון להחם ומאי ראי׳ מבת תיהא דשם אינו מתכוון כלל להנאה. שנית, הא דכ׳ הר״ן דפ״ר מותר באיסור הנא׳, היינו אליבא דר״ש, וכמ״ש מפורש בר״ן שם והרי כאן אליבא דר״י קיימינן. השבתי, בני בבת עיני שליט״א, מה יקחך לבך, הכי תרצה להתגרות גם באריה דבי עלאי דנורא דחילא לא די לך שלא תחמול ולא תכסה עלי, אלא גם על ע״ר זצוק״ל יצאת בחרבך ובקשתך. אולם יושב בשמים ישחק, דל״ק כלל, די״ל כסברת עטרת ראשינו זצוק״ל. דלא חמיר שאינו מתכוון לר״י יותר מפ״ר לר״ש, דכמו דפ״ר לר״ש מותר באיסור הנא׳, ה״נ שאינו מתכוון לר״י בהנא׳ שרי. ואם בשביל קושיתך הראשונה דהכא מתכוון הוא ליהנות. ג״כ לא ידעתי לך עוונות שלא תבין צוף דבש אמרי נועם של ע״ר זצוק״ל, דה״ק דעכ״פ מדצריך לשרפו לר״י הו״ל כלא אפשר ומתכוון דלאביי אליבא דר״י שרי [פסחים כ״ה ב׳] סד״א כאביי, קמ״ל כרבא. ולאביי יש לחלק דהתם לא אפשר להפרד מההנא׳ בקלות. משא״כ הכא אינו רק לא אפשר לבלי לגרום החמום, אבל אפשר שיצא. ודו״ק. אולם לולא מסתאפינ׳ אמינא לתרץ הקו׳ של ע״ר זצוק״ל ממ״ד [תמור׳ ל״ד א׳] דנשרפין אפרן מותר. א״כ סד״א מדמקיל ר״י שישרפנו נימא נמי שיקיל בהא דבהדי שישרפנו יהנה ממנו דמקלי קלי אסור, כביצה [ד״ד ב׳], וכרבנן דשרו אפי׳ באבוקה כנגדה פסחים [כ״ז ב׳], קמ״ל דהכא אסור:

ב) ונ״ל דא״צ תנא לפרש כן הכא במרור, מדכבר תנא לכולהו לעיל במצה דלא יצא מדהו״ל מהב״בע, א״כ ה״נ במרור. ואפי׳ במרור בז״הז, דג״כ אינו רק מדרבנן [כפסחי׳ ק״כ ע״א], והרי במצוה דרבנן שרי מהב״בע, כלעיל. עכ״פ מצה ומרור הוקשו אהדדי דהפוסל בזה פוסל באידך [כפסחים ל״ט ב׳]. והנה באמת בש״ס קאמר טעמא דלא יצא בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ ז״י תאכל עליו מצות, ודרשינן סמוכין דלא יצא יד״ח מצה רק בשיש בו איסור חמץ, ולא בשיש בו איסור אחר. רק דאנן לא מצינן למימר הכי, דהרי הך טעמא דנקט תנא דברייתא אינו רק לר״ש דס״ל אין איסור חל על איסור כלל, וכדאוקמוה בש״ס. אבל לדידן דקיי״ל דאיסור חל על איסור, כשהאיסור הב׳ כולל או מוסיף או בת אחת [כרמב״ם פ״ד משגגות] א״כ שפיר חל איסור חמץ על איסור טבל, מדהו״ל חמץ איסור כולל, דחמץ חל נמי על שאר מאכלי׳ שאינן טבל, א״כ ע״כ הטעם במתני׳ דאינו יוצא יד״ח בטבל היינו מדהו״ל מהב״בע, וכר״ן הנ״ל סי׳ ל״ג. וכן משמע נמי מסוגיא דש״ס, דאהא דתני במתני׳ ולא בטבל, מקשי בש״ס לעיל פשיטא. ואצטרך לתרץ דקמ״ל דאפי׳ טבל דרבנן. ואי טעמא דאיסור טבל אינו רק מקרא דלא תאכל עליו חמץ, ק׳ מאי פשטותא. וכי כ״ע כר״ש ס״ל דאין איסור חל על איסור. אע״כ דרק תנא דברייתא דנקט קרא דלא תאכל עליו חמץ, ע״כ דלא מחשב למצת טבל מהב״בע, מדאין מצוה בא ע״י עבירה. אבל לתנא דמתני׳ שפיר מצינן למימר דטעמיה משום מצוה הב״בע וכדאמרן ומקשי שפיר פשיטא. ואי״להק דא״כ נדרש סמוכין איפכא, דכל שיש בו איסור חמץ יש בו עשה דמצה ואפי׳ בטבל, דהרי אפי׳ ר׳ יודא דלא דריש סמוכין, במשנה תורה דריש [כיבמות ד״ד א׳ וברכות כ״א ב׳]. י״ל דהיינו בלא אפשר למדרש הסמוכין למלתא אחריתא. משא״כ הכא מדהו״ל מהב״בע דרשינן להאי סמוכין לכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה [כפסחי׳ דמ״ג ב׳]. ואי״ל דכמו דאמרי׳ אין הקש למחצה [כריתו׳ כ״ב ב׳] כ״כ אומרי׳ אין סמוכין למחצה. ליתא, דהרי ר׳ יודא דדריש סמוכין במשנה תורה, ואפ״ה לא דרש סמוכין כל שעה שישנו וכו׳ [כפסחים דף כ״ח, ב׳], אע״כ דאמרי׳ יש סמוכין למחצה. אמנם ק״ל לטעמ׳ דלא יצא בהנך מדהו״ל מהב״בע, ניתי עשה דמצה ונדחי ל״ת דטבל. ואי״ל כמ״ש תוס׳ קדושין [דל״ח א׳] שהקשו בשם הירושלמי דלדחי עשה דמצה לל״ת דחדש, ותרצו משום דמצה הו״ל עשה דלפני הדיבור ולא דחי לל״ת שאחר הדיבור. א״כ ה״נ מה״ט לא דחי לטבל. ליתא, דע״כ ירושלמי לשטתי׳ אזיל דס״ל דעשה שקודם הדיבור קיל, וכמ״ש תוס׳ בשמו [מ״ק ד״כ ע״א בד״ה מה חג], אבל לפי ש״ס דלן מצוה דלפני הדבור חמור, כדמוכח [חגיגה ד״ו א׳] דקאמרינן התם דחגיגה ב׳ כסף, ועדיפא מעולת ראיי׳ בהא, משום דחגיגה ישנה לפני הדבור. וכמו כן אמרי׳ בהדיא [ביבמות ד״ה ב׳] דעשה שלפני הדבור חמור. ואי״ל נמי כאידך תי׳ התוס׳ שם, דבחדש מה״ט לא דחי עשה דמצה לל״ת דחדש, דגזרי׳ כזית ראשון אטו כזית ב׳. והרי הך גזירה גם ש״ס דלן ס״ל כדמוכח [יבמות ד״כ ע״ב] דגזרי׳ ביאה ראשונה אטו ביא׳ שניי׳ א״כ ה״נ מה״ט לא דחי ל״ת דטבל. ליתא, דאינו יוצא דנקט בדיעבד משמע [כמגיל׳ די״ט ב׳] ואי משום גזירה, אמאי לא יצא בדיעבד [ועי׳ תוס׳ הכא ד״ה יוצאין] דהרי בגזיר׳ ביא׳ ראשונה אטו ביא׳ ב׳, נמי אם בעלה קנה [וכש״ס יבמו׳ שם]. ומה״ט אי אפשר נמי לומר דהכא מיירי באפשר לקיים שניהן במצה אחרת, ובכה״ג לא דחי עשה לל״ת [כשבת קל״ג א׳]. דליתא. דאינו יוצא משמע בכל גוונא ואפי׳ בדיעבד וכדאמרן, דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד״ב]. ואי״ל נמי דלהכי בכל הנהו דמתני׳ לא דחי עשה לל״ת, משום דכולהו דנקט תנא טבל וכו׳ ומעשר שני אפשר להם בתקון דהרי טבל וכו׳ אפשר שיעשר, ובמע״ש וכו׳ אפשר שיפדו, לפיכך הו״ל כאפשר לקיים שניהן [כשבת לעיל] דבכה״ג לא דחי עשה לל״ת. ליתא, דמדקפסיק ותנא משמע דבכל גוונ׳ מיירי, דבמע״ש והקדש, מי לא מצי מיירי שאין בידו דבר הראוי לפדות בהן, והרי באין בידו, אף שאפשר לא מחשב כאפשר לקיים שניהן [כסוגיא דשבת הנ״ל ודו״ק]. ובטבל וכו׳ מלבד שביו״ט איירי שאסור לתקנו [כביצה ל״ו ב׳], מי לא מצי איירי בשאין לו רק כזית מצומצם, שא״א להפריש ממנו תרומתו דא״כ בציר לי׳ שעור׳ [וכעירובין ד״ל ע״ב]. ואי״ל בכזית מצומצם בל״ז לא נפיק, מדהו״ל גזל השבט דהרי חלקו של כהן מעורב בו, ומדהוא גזל יש בו עשה ול״ת דהשב תשיבם, ואינן נדחין מעשה גרדא. ליתא, דהרי קיי״ל דלא מחשב׳ כחלקו של כהן עד אחר שהורמו [כחולין ק״ל ע״ב]. ואי״ל דעכ״פ אף שאינו כגזל מהכהן, עכ״פ אינו כשלו, וא״כ בכזית מצומצם שאינו כולו שלו, לא נפיק, מדבעינן במצה לכם [וכפסחים דל״ח א׳ תוס׳ ד״ה אתיא]. עכ״פ משכח״ל שישראל ירש אותו כזית מצומצם מאבי אמו כהן, דמפריש כל מעשרותיו והן שלו ואעפ״כ אסור לאכלן, [כבכורות די״א ב׳] וא״כ כל הכזית הוא שלו, ואעפ״כ אין בידו להפרישו מדבצר לי׳ שעור׳. וא״כ לא הוה אפשר לקיים שמהן, ואפ״ה לא נפיק, ואמאי, ניתי עשה ולדחי ל״ת. ואי״ל דהא דעשה דוחה ל״ת היינו רק בליכא איסור דחצי שיעור, כגון כלאי׳ בציצית וכדומה. משא״כ במאכלות הרי קיי״ל ח״ש אסור מן התורה [כיומא דע״ד א׳] וא״כ בעידנא דקעביד אסור׳ עדיין לא קיים המצוה, ובכה״ג לא דחי עשה לל״ת [כביצה ד״ח ב׳]. ליתא דהא תינח לר׳ יוחנן אלא לריש לקיש דס״ל ח״ש מותר מן התורה מאי איכא למימר. ותו גם לר׳ יוחנן ק׳ דהרי גם במילה בצרעת בעידנא דמיעקר לאו דקצץ הבהרת עדיין לא קיים המצוה עד שפרע, ואפ״ה אמר רחמנא דנדחי. וע״כ צ״ל כפסקי תוס׳ זבחים [סי׳ ס״ט], דכל היכא דלא אפשר לקיים העשה מבלי שיעבור על הלאו, לא בעינן בעידנא, ובזה מתורץ קו׳ הר״ן קידושין [דרי״א ב׳] שכ׳ דאף דעיקר ביאת יבמה להקים זרע הוא, הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, א״כ לא הוה בעידנ׳, ומתרץ דעכ״פ אפשר שתתעבר כגון במיעכ׳ באצבע. ועי׳ בתוס׳ יבמות [ד״כ ע״ב] שתרצו באופן אחר. ולפסקי תוס׳ הנ״ל ל״ק כלל, דמדלא אפשר בלא״ה, כבעידנ׳ דמי. וכן נ״ל ראי׳ מסוגיא [דיבמות ד״ו ע״א] יכול יהי׳ בניין ביהמ״ק דוחה שבת וכו׳ ודו״ק, א״כ ה״נ בהנך דמתני׳. ותו. מי לא איירי דבלע הכזית בבת א׳ דיצא [כפסחים קט״ו ב׳], דבכה״ג בעידנא דמעיקר לאו קיים העשה, ולדחי ללאו. ואי״ל כמי דאין עשה דוחה ל״ת דכרת, מדלא דמי לל״ת דכלאים בציצית [כיבמות ד״ג ב׳]. כ״כ מה״ט אין עשה דוחה ל״ת של טבל שהיא במיתה [כסנהדרין דפ״ג]. ליתא דהרי מדנקט מתני׳ סתם טבל, כלל בה כל טבל שבעולם, דהיינו בטבול למעשר ראשון או שני או עני, וכן פסק באמת הרמב״ם [פ״ו ממצה ה״ז], ואמאי, והרי לרמב״ם [פ״י ממאכלות אסורות ה״כ] אינו חייב מיתה רק אטבול לת״ג. ואפי׳ לרש״י שם ולר״ן [נדרים דפ״ד ב׳] דעל כל טבל חייב מיתה, וכ״כ תוס׳ שם ביבמות שנראים כמסתפקים בזה. עכ״פ הרי בש״ס קאמר דמתני׳ קמ״ל אפי׳ טבל דרבנן. ואי״ל דאע״ג דבכל עשה ול״ת דאוריי׳, עשה דוחה ל״ת. עכ״פ בחד מנייהו דרבנן, הדין איפכא, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא״ת ולא בקום ועשה [כיבמות פ״ט א׳]. עכ״פ ק״ל הרי נקט במתני׳ מעשר שני והקדש שלא נפדו, שאינן רק בלאו לחודא, ואפ״ה אינן נדחין מהעשה דמצה. [אחר איזה שני׳ ראיתי שהגאון בעל ש״א נגע בכמה דברים שדברנו בזה, והלך בדרך אחרת, וגם פה כתב שמע״ש בגבולין הוה עשה ול״ת, דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך הרי ל״ת, וסיפא דקרא כי אם לפני ד״א תאכלנו, לפני ד׳ אין, במקום אחר לא, והו״ל לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ״ל. ובמח״כ הגדול מלבד שהרמב״ם בספר המצות [ל״ת קמ״א] לא מנה רק הלאו ואפי׳ העשה בעצמה שיאכל בירושלי׳ לא מנה, מדהוה רק חלק מהמצוה כמו שהשריש לנו שם בשורש ז׳ שאין למנות כל חלק מחלקי המצוה לעשה או לל״ת, וכ״כ ג״כ הגאון מגילת אסתר [שם דע״ט ב׳] ואיך נמנה הלאו הבא מכלל העשה. ותו כבר כ׳ הגאון מגי״א הנ״ל במצוה ב׳ שתמה הרמב״ן על הרמב״ם שהשמיט לאו הבא מכלל עשה בתרומה טמאה [שם]. ותי׳ שכל לאו הבא מכלל עשה אינו ממש עשה, רק דקמ״ל דאין לוקין על לאו כזה. וכן מסתבר לכע״ד, דא״כ השב תשיבם נמי לאו הבא מכלל עשה כשמתעלם, וכדומה לרוב, וא״כ נפישו להו עשה שלא מנאן הרמב״ם. אמנם נ״ל דטעמ׳ דלא נפיק בטבל ואינך משום דמצה הראוי׳. לז׳ בעינן [כפסחים דל״ח ב׳] וזאת אינה ראוי׳ לז׳ מצד איסור טבל שבו, ואפי׳ טבל דרבנן, עכ״פ מדקאמרה תורה שצריך שיהי׳ ראוי לז׳, והך מדאינו ראוי מצד איסור דרבנן, לא נפיק בה. ובהא מתורץ קו׳ רלח״מ לרמב״ם בפ״ו ממצה ה״ז יע״ש. ועי׳ מ״ש בס״ד בפ״ג דסוכה: