סגנונו של כל הפרק הוא כסגנון פרקי זיכרון המקדש. במבוא למסכת תמיד-מידות עמדנו על סגנון זה, שיש בו יותר סיפור ופחות הלכה.
שבעת ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו – כדי שיישמר בימים אלו בטהרה וקדושה. לעתים המשנה פותחת במספר ואחר כך הפירוט ולעתים להפך, מעין ״קודם ליום הכיפורים שבעה ימים״. שניהם סגנונות אפשריים למשנה1. מכל מקום, לעתים משניות נפתחות במספר, וכנראה הדבר הקל על הזיכרון, שכן גם לאחר שנכתבה המשנה עדיין היה רוב הלימוד בעל פה2. אנו עסקנו בנושא בהרחבה בפתיחת מסכת נגעים. ״מפרישין״ משמעו שמוציאים את הכוהן הגדול מביתו למקום מיוחד. לשורש פר״ש יש משמעות של העברה, אך גם של חסידות וצדקנות. בעיקר הוא מופיע בהקשר של חיי אישות, שחיי פרישות הם בבחינת ניגוד להם. המקורות מנמקים את הפרשת הכוהן הגדול בכך ״שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה״3. החשש הוא שמא יבוא על אשתו ויתברר אחר כך שהייתה נידה, וכך ייטמא מספק. התלמודים מדגישים שהכוהן אינו חשוד לעבור עברה. אין חשש שמא יבוא על אשתו אפילו כשהיא ספק נידה (בבלי), וודאי לא כשהיא ממש נידה (ירושלמי). הסבר זה הולם את המונח ״מפרישין״ שיש לו, כאמור, משמעות של פרישות מחיי משפחה.
דומה שההסבר הקושר את הפרשת הכוהן הגדול
4 עם בעיות הלכתיות של טומאה אינו מלא. זה הסבר טכני, ואין הוא מכסה את המשמעות הרעיונית של ההתקדשות. כידוע מפרישים את הכוהן הגדול מביתו גם לפני עבודת יום הכיפורים: ״שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכה...״
(משנה יומא פ״א מ״א)5. המקורות מקשרים את שתי ההפרשות. התוספתא מדגישה שביום כיפור הפרשתו בקדושה, ובפרה בטהרה
6. את שתי ההפרשות הללו לומדים משבוע המילואים. כידוע, בשבעה הימים הראשונים שבהם עבדו אהרן ובניו במקדש נאסר עליהם לבוא לביתם: ״ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים...״
(ויקרא ח לג). כבר בספרא לומדים מכאן שיש להפריש את הכוהן הגדול מביתו ליום הכיפורים ולשרפת הפרה. המקורות רואים, אפוא, בהוראה לאהרן הכוהן בבחינת צו לדורות: ״מכאן אמרו מפרישין כהן גדול מביתו...״
7. הרצון לשמור על טהרת הכוהן הגדול אינו משכנע דיו. הכוהן הגדול צריך להיות טהור בכל פעם שהוא בא אל המקדש, ויום הכיפורים אינו שונה מסתם יום של חול. אשר לשרפת הפרה, כאן דרישות הטהרה אפילו חמורות פחות. הירושלמי מדגיש ש״סלסול הוא בפרה״, הווה אומר שאין זו תביעה במהלך הלכתי רגיל. הדמיון בין יום הכיפורים ופרה אדומה איננו רק בעצם הפרשת הכוהן הגדול, אלא גם במבנה הספרותי המשדר מסר של דמיון.
דומה שהסיבה העיקרית להפרשת הכוהן הגדול היא הרצון להגדיל את המעמד הציבורי על ידי האדרת מרכיב הקדושה המיוחדת שבו, ולהדגיש את חשיבות עבודתו של הכוהן הגדול. ההפרשה היא בבחינת השוואה עם חנוכת המקדש, ואף זה חלק מהאדרת המעמד. ללשכה שעל פני הבירה – הפרשת הכוהן ביום הכיפורים היא ללשכת פלהדרין שאיננה זהה עם לשכת הבירה. בדרך כלל ״הבירה״ היא מצודת אנטוניה ששכנה צמוד למתחם המקדש, מצפון-מערב לו8. יוספוס אומר שבימי אריסטובלוס (103 לפנה״ס) היה בירושלים מקום בשם ״בריס״ שנקרא אחר כך ״אנטוניה״ (מלח׳, א 75). הבירה היא, אפוא, המצודה של ירושלים שלימים כונתה ״אנטוניה״ על שמו של הקיסר אנטוניוס (מלח׳, א 118; קדמ׳, טו 403). אם כן כבר הורדוס שינה את שמו של המקום, אך חכמים ממשיכים להשתמש בשם הקדום. בין הבירה והמקדש היה מעבר, ״המסיבה״ בלשון חכמים, ואף יוספוס מדבר על המעבר שבין המקדש ו״אנטוניה״ או ״הבריס״9. רבי יוחנן אומר שבהר הבית היה מגדל ושמו ״בירה״; זהו ניסוח מאוחר וכוללני, שכן הבירה הייתה מגדל מבוצר מחוץ להר הבית, אך צמוד אליו. לעומתו ריש לקיש מפרש שכל הר הבית קרוי ״בירה״, וזו כבר טעות שהזמן גרמה10.
לפני הבירה היה בית הדשן הגדול שבו שרפו קרבנות שנפסלו ושיירי קרבנות (
משנה פסחים פ״ג מ״ח;
פ״ז מ״ח). במיקומו של בית השרפה דנו בפירושנו למשנת פסחים שם, וראינו שהיה מצפון לחומת ירושלים וממזרח לבירה (איור 6).
צפונה מזרחה – הבירה עצמה נמצאת בפינה הצפונית-מערבית של הר הבית ומחוצה לו. הלשכה שעל פני הבירה נמצאת בתוך הר הבית, מול הבירה, בצד צפון-מזרח של הר הבית. לשכה זו איננה ברשימת הלשכות שבמסכת מידות (פ״ב מ״ה ופ״א מ״ו),
ובית אבן היתה נקראת – הבבלי מסביר שנקראה כך משום ״שכל מעשיה בכלי גללים, בכלי אבנים ובכלי אדמה״
(יומא ב ע״א). הבבלי בדרכו מדגיש שאין צורך בכלי האבן אלא שהפרושים תבעו שהכוהן השורף את הפרה יהיה טבול יום ולא טהור לחלוטין (טבול ערב – להלן מ״ז), וכדי שלא יבואו לזלזל בצורכי הטהרה הקפידו על השימוש בכלי אבן. דומה שההסבר פשוט יותר. בימים אלו שלפני שרפת הפרה היו מקפידים על דיני טהרה במלוא החומרה וההקפדה האפשריים. כאמור, אין זו רק טומאת טהרה אלא טומאת קודש, שהיא חמורה יותר
(משנה חגיגה פ״ב מ״ו), ובהמשך המשנה שם טהרת החטאת חמורה אפילו יותר, כפי שנראה בהמשך המסכת. כלומר, לעשיית מי חטאת הקפידו בכל הקפדה אפשרית. בהמשך המשניות נעמוד על מרכיב זה. לפיכך טבעי הוא שהשתמשו שם בכלי אבן שאינם מקבלים טומאה כדי לשמור על הכוהן מכל משמר.
ומזין עליו כל שבעת הימים מכל החטאות שהיו שם – אדם רגיל המיטהר מטומאתו מזים עליו בימים השלישי והשביעי, והוא טובל ביום השביעי, ככתוב: ״והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב״
(במדבר יט יט). על הכוהן הגדול מזים כל יום.
רבי יוסה אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד – כדין כל אדם המיטהר מטומאתו.
רבי חנניה סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעת הימים ועל שליום הכיפורים לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד – נראה שרבי חנניה מגיב על האפשרות שגם על הכוהן הגדול בערב יום כיפורים מזים כל יום, והוא שולל אפשרות זו. עם זאת, הוא מסכים עם הנוהג שמתאר התנא קמא. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות פותחת המשנה בהכרזה הלכתית, ואחריה מחלוקת, תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני (חכמים) מקבל אותה; ההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת
11. במקרים אלו הבבלי שואל ״היינו תנא קמא?״, או שמפרשיו שואלים זאת
12. אך נראה שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות. במקרה שלנו אפשר שבדברי תנא קמא מסתתרת העמדה שגם על הכוהן הגדול, בערב יום הכיפורים, מזים בכל יום.
השאלה היא היכן צמח נוהג הלכתי מוזר זה של הזיה בכל יום. הרי לפי התורה והלכת חכמים ברור שמזים רק בימים השלישי והשביעי. באחד ממסמכי מדבר יהודה, ובו קטע הלכה כיתתי בנושא טהרה, נאמר במפורש שיש לטבול בראשון, בשלישי ובשביעי
13, ואולי גם להזות מי חטאת לפני כל אחת מהטבילות. אנו ניסינו לפרש באמצעות הלכה זו את הנוהג הנשכח, הנרמז אולי במסכת ברכות
(פ״ב מ״ו), לטבול ביום הראשון לאבל. ואכן, בכמה אתרים נמצאו מקוואות ליד מערות קבורה
14. כמה מערות כאלו הן מימי בית שני, וניתן היה לפרשן כעמדה כיתתית (בניגוד מפורש לכתוב המקראי). ברם מערות כאלו נמצאו גם בבית שערים, בחורבת שמע ובמרוס
15, כולן מתקופת המשנה והתלמוד
16. בבית שערים, למשל, נמצאו שני מקוואות בלב שדה הקברות הקשור בטבורו לממסד היהודי
17. לכאורה אין בכך היגיון, שהרי אין לטבול אלא כמה ימים לאחר הקבורה
18. אנו עסקנו בכך בפירושנו לברכות פ״ב מ״ו והצענו שהיו טמאי מת שנהגו לטבול ביום הראשון לטומאתם, מיד לאחר הקבורה. אדלר פירש שהמקוואות נועדו למבקרים שנטמאו רק בטומאה קלה וטבלו מיד לאחר הלוויה. אולי היה גם מנהג חומרה לטבול ולהזות גם ביום הראשון לאבל, ואולי בכל יום ויום. ייתכן שנוהג זה החל כתביעה של כתות קומראן, אך התפשט והתקבל כהחמרה מיוחדת גם בספרות חז״ל. מכל מקום, עורך המשנה בברכות כבר הציג את הטבילה ביום הראשון כנובעת מפינוק יתר, ובכך טשטש את המנהג המחמיר המהווה סטייה מההלכה הפורמלית.
בעת הכנת אפר הפרה האדומה הקפידו כנראה והנהיגו חומרות מיוחדות, כפי שנראה להלן, וביטוי לכך יש בדרישה שעל הכוהן הגדול יזו (ואולי הוא גם יטבול) בכל יום. אפשר גם שלפנינו הד לנוהג הצדוקי המחמיר, אך אין לכך ראיות ישירות. ברם, יש לזכור שרק מעט מהלכות הצדוקים השתמרו, וגם אלו רק דרך ספרות חז״ל. על כן אין זה מפתיע אם חומרה מסוימת מצאה את דרכה למקדש ולמעמד הכנת אפר הפרה האדומה. העדות של משנתנו מוכיחה שבדיני טהרה רווחו הלכות שהן מחוץ לתחום ההלכתי המשפטי המובנה. במקרה כזה ובמקרים דומים קשה להגדיר מהי הלכה ומהי חומרת יתר (טהרת יתר). המבחן מה התקבל לדורות כהלכה איננו תקף לימי תנאים ראשונים, ואף המבחן מה ההלכה הרווחת במשנה איננו תקף. לא כאן המקום לברר שאלה מתודולוגית זו, ודנו בכך מעט במבוא למסכת.
בתוספתא מצוי אותו החומר ההלכתי שבמשנה, אך סידורו שונה, בסגנון ״מה בין״ שהוא דומה ל-״חומר ב... מב...״. לעיל במ״ג ראינו עריכה שונה של התוספתא המכילה כמעט אותו חומר הלכתי כמו במשנה, בסגנון ״חומר ב...״, וכאן עריכה אחרת בסגנון ״מה בין...״: ״מה בין כהן השורף את הפרה לכהן של יום הכפורים? כהן של יום הכפורים הפרשתו בקדושה, ואחיו הכהנים נוגעין בו. כהן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, חוץ מן המסייעין אותו, מפני שהוא מזה״ (תוס, פ״ג ה״א, עמ׳ 631). איסור הנגיעה אינו מופיע במקורות אחרים, ודומה שיש לראות בו חלק מן החומרות המיוחדות של מי חטאת.
אם כן, במשנה מופיעה סדרת חומרות מיוחדות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה ה״רגילה״, ואפילו אינן משתלבות במערכת ההלכתית ה״רגילה״:
1. עצם ההפרשה שבעת ימים לפני השרפה;
2. בלשכה היו רק כלי לבן;
3. מזים על הכוהן יום יום;
4. אחיו הכוהנים אינם נוגעים בו.
תופעה זו של חומרות תלווה אותנו במשניות רבות במסכת פרה, וסיכמנו אותה במבוא.
על הדמיון למשנת יומא פ״א מ״א עמדנו במבוא. שתי המשניות מלוקטות מקובץ קדום של ׳משנת זכרון המקדש׳ (את השם הענקנו לקובץ קדום זה שממנו נשתיירו רק קטעים (עסקנו בו במבוא למסכת ביכורים).
לשכת האבן- והפלהדרין
הדמיון בין המשניות מאפשר להבין טוב יותר את המונח לשכת האבן. במסכת יומא היא מכונה לשכת פלהדרין. מכיון ששני הטקסטים דומים, ומכיון שבעצם שני הניסוחים והשמות באים ממקור אחד, הרי שבית האבן ולשכת פלהדרין חד הם, ושניהן בצד צפון מזרח אל מול פני הבירה. כפי שראינו בפירושנו ליומא ללשכת פלהדרין שלושה שמות: פלהדרין, לשכת האבן ולשכת הבולי.
לפי המסורת בירושלמי הכהן הגדול לן בלשכת פלהדרין כל השנה (
ירושלמי חגיגה פ״ה ה״ד, עח ע״ב), אבל אוכל ארוחת צהרים בביתו. זו מסורת אוטופית, הכהן הגדול לא עבד בכל יום ולא בכל שבת, אלא לעיתים רחוקות. הוא גם לן במקדש רק במקרים מיוחדים, כמו בערב יום כיפור, או ערב לפני שחיטת פרה אדומה. ומן הסתם במקרים נוספים דומים, לפני מעמדות מיוחדים.
ואכן התלמוד עצמו מצמצם את פעילות הכהן הגדול במקדש לשבתות וימים טובים בלבד (
ירושלמי חגיגה פ״ב ה״ד, עח ע״ב).
לשכת פלהדרין היא מקום שינה, לפיכך מן הסתם היא איננה בתחום האולם או ההיכל אלא קצת מרוחקת יותר, בתחום עזרת ישראל.
במקבילות מתחלפת האות רי״ש באות למ״ד: ״לשכת פרהדרין״ או ״פלהדרין״
(תוספתא פרה פ״א ה״ב)19. מן הירושלמי משמע שהיה גם נוסח ״פראירתין״ (לח ע״ג). המונח ״פראיתרין״, או בנוסח דומה, הוא מילה יוונית. לוי מציע במילונו את המילה
πάρεδροι (פרדרוי), שהיא בלשון רבים ומשמעה שופט, או שופט נוסף בבית הדין
20. אלון במאמרו מציע
προαιρετοί (פרואירטוי), ומשמעו כנראה אלו שתפסו תפקיד בצורה לא חוקית, או אלו שזכו בתפקיד לשנה אחת בלבד
21. הכוונה, אפוא, לשיטת המינוי של הכוהנים הגדולים.
כידוע, עד לימי מרד החשמונאים עברה הכהונה הגדולה מאב לבנו, או לעתים רחוקות לאחיו. בעקבות המרד תפסו בני חשמונאי את הכהונה הגדולה, וזו הובטחה להם על ידי העם כירושה. בפועל ירש בן את אביו. ושוב, לעתים, כאשר הבן טרם התבגר, זכה בתפקיד האח. שינוי מכריע התחולל כאשר תפס הורדוס את השלטון, בשנת 37 לפני מניינם. הורדוס לא היה יכול למנות את עצמו לכוהן גדול, שכן לא היה מזרע כוהנים. עם זאת, הוא לא היה מעוניין שיתמנה כוהן גדול שיצמצם את מעמדו כמלך ויהווה מקור כוח חילופי. על כן אימץ את השיטה הרומית של רוטציה, והחליף את הכוהנים הגדולים כל שנה או שנתיים. בכך אימץ הורדוס את המודל ההלניסטי שנועד, בראשיתו, להנהיג מעין דמוקרטיזציה של הכהונה הגדולה.
בתֵאוריה היה ההסדר שקבע הורדוס זמני, עד שיגדלו בני הכוהן הגדול, הלוא הם בניו מאשתו מרים, שהייתה בתו של הורקנוס הכוהן הגדול מבית חשמונאי. בפועל מבנה הרוטציה נמשך, עד החורבן, למורת לב היהודים ולמורת רוחם של חכמים, אלא שהשלטון הרומי לא התחשב בהתנגדות זו.
המילה פלהדרין מזכירה כמובן את הסנהדרין. ׳סנהדרין׳ משמעו ביוונית ישיבה ביחד. בכתובת המכס הדו לשונית מתדמור, הכתובה ארמית-תדמורית ויונית, תקופת שלטון של בעלי התפקיד מכונה ׳פלהדרותה׳. (כל שנת שלטוני נקראת על שמם ׳פלהדרותא דפלוני׳). והרי זו אותה מילה, כלומר בשלטון במשמעות של שנת שלטון, ופלהדרין היא המועצה המקומית של העיר22. ואכן כך הירושלמי מכנה את המקום.
המונח ״פראירתרין״ רומז, אפוא, לכוהנים הגדולים אחרי ימי הורדוס שהוחלפו כל שנה ונחשבו לכוהנים שחוקיותם מעורערת, לכל היותר ממלאי מקום, אך לא כוהנים גדולים לכל דבר.
פלהדרין הוא אפוא מונח ארמי-יווני, שמשמעו מועצת העיר או ראשי מועצת העיר23. בתוספתא נאמר: ״רבי יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין״ (פ״א ה״א). בשני התלמודים נוספה ברייתא שעיקריה דומים: ״תניא אמר רבי יהודה וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בלווטי היתה! אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי, ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין״ (בבלי ח ע״ב). עיקרי הדברים חוזרים בירושלמי אך לא כקושיה ותירוץ אלא כסדרת קביעות: ״בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין ועכשיו הן קורין אותה לשכת פלהדרין, פראירתין״ (לח ע״ג). על כך הגמרא שואלת: ״מילא עבידה״ (האין זה גנאי?), משיבה: ״בראשון שהיו משמשין הוא ובנו...״ ומספרת כיצד עברה בעבר הכהונה בירושה ובבית שני המצב שונה. אם כן, נראה שלפנינו בעצם שתי מסורות קרובות זו לזו. האחת אומרת שללשכה שני שמות, בולווטין ופראירתין, והאחרת אומרת שבעבר היה מקובל השם ״לשכת בלווטי״, והוא שונה ל״לשכת פראירתרין״ או ״לשכת פלהדרין״, או שני השמות יחדיו: ״לשכת פראירתרין פלהדרין״.
התמונה ההיסטורית ברורה. המונח ״לשכת בולווטין״ משמעו שכאן התכנסה הבולי של ירושלים. הבולי היא מועצת העיר, הנזכרת במקורות מסוף ימי בית שני. לאחר ששונה מעמד הכוהנים והונהגה הרוטציה בתפקיד שינו את השם, מתוך לעג, וקראו לכוהנים הגדולים וללשכתם ״פראירתרין״, כינוי הכולל משמעות של גנאי, של כוהנים שזכו למעמדם שלא כדין24. אם אכן כונתה הלשכה רק ״פלהדרין״ הרי שמשמעות השם זהה וכוונתו שהכוהנים הם כחברי מועצה המתחלפים כל שנה. לשכת פלהדרין היא לשכת המועצה בארמית, לשכת בולווטין היא שמה ביוונית עממית, ופריאתרין, שם גנאי המביע חוסר שביעות רצון ולגלוג.
רבי יהודה מתכוון, אפוא, לאותה לשכה, משמר שם אחר שלה ומוסר כיצד התפתח השם שיש בו לגלוג ובקורת. מבחינה ספרותית לפנינו שתי נוסחאות לשם הלשכה, שתיהן נכונות ומקוריות, ושני השמות נהגו במקביל. האחד הוא השם הרשמי, והאחר הוא, ככל הנראה, כינוי לעג שהונהג בימי הבית, או מאוחר יותר.
לשכת הכהן הגדול היא מן הסתם המשרד שבו עבדו פקידים בכירים נוספים. ולשכת בולווטי היא מקום הכינוס למועצה, ודירה לכהן הגדול בתקופת שעליו להישמר בטהרה. בפירושנו למסכת יומא
(פ״א מ״א) עמדנו על מבנה המועצות בירושלים. בירושלים פעלו שלושה מוסדות הנהגה שמערכת הקשרים ביניהם בלתי ברורה, ואולי גם בלתי קבועה: הסנהדרין, מועצת ירושלים ומועצת המקדש. לא כאן המקום לברר את מערכת היחסים בין המוסדות. יש הטוענים כי למעשה היו אלו מוסד אחד, ויש הרואים בהם מוסדות שונים. נסתפק בקביעה כי ממשנתנו עולה שלשכת הבולווטין (הבולי) אינה לשכת הגזית שבה ישבה הסנהדרין, אם כי היא שוכנת לידה (להלן). מאידך גיסא, ייתכן שהבולי היא מועצת המקדש שניהל הכוהן הגדול, שהרי אין הכרח לשנות את שמה למרות שינוי שיטת המינוי של הכוהנים הגדולים. ייתכן גם שהכוהן הגדול התגורר בלשכת הבולי, או ליתר דיוק באחד מהחדרים בבניין זה, ועל כן שונה שמו של המבנה, אף שבדרך כלל לא הייתה לו זיקה ישירה לכוהן הגדול.
לדעתנו המועצה ׳בולי׳ עסקה בניהול המקדש והעיר. שכן ירושלים הייתה ׳עיר קודש׳ ומשמעות המושג הוא שהמקדש המרכזי הוא המוסד העירוני המנהיג. מה היה היחס בין המועצה לסנהדרין? בשאלה זו נחלקים החוקרים. בספרות חז״ל תמונה אוטופית המציירת את הסנהדרין כמוסד הראשי ׳שלנו׳ של חכמים-פרושים. לכך זכו חכמים רק אחרי החורבן, אבל אז פעל בפועל מוסד שונה (בית הועד) שמילא בפועל את תפקיד הסנהדרין25.
אם כן לשכת פרהדרין היא או לשכת הכוהן הגדול ממש היא קרובה לשכת הגזית, וכונתה גם לשכת הבולי. לשכה זו שכונתה גם לשכת האבן, בה היה לכהן הגדול גם בית דירה. זו שכנה ליד לשכת אבטינס. בנוסף הייתה לשכת עבודה של הכהן הגדול, בנפרד מלשכת המועצה, הפרדה כזאת נחוצה משום שהבולי לא היה רק מוסד בשליטת הכהן הגדול, אלא לעיתים דווקא גוף ׳לעומתי׳. במיקומן של הלשכות נעסוק במבוא למסכת תמיד מידות.
בנוסף לכך היה בירושלים בולבטריון (מלח׳ ו 354). מחוץ למקדש. הקדשת מבנה למועצה מחוץ למקדש מסמנת את ניתוק המועצה מהפיקוח הכהני (ומהלכות טהרה), כפי שנדודיה של הסנהדרין מלשכת הגזית העירה מלמדת על תהליך דומה.
1. מלאכת שלמה למשנתנו.
2. וויס, משניות ספורות, וראו במבוא לפירושנו, ושם סיכום קצר של עמדתנו בשאלה האם המשנה נכתבה.
4. לפי ההלכה כל כוהן כשר לשרוף פרה אדומה, אך מהמשך הפרק עולה שבפועל עשה זאת הכוהן הגדול מאחיו.
5. הדמיון הלשוני הברור הוא עדות כשלעצמה, ודיוני התוספתא הם עדות לכך שהפרשנות הספרותית איננה המצאה מודרנית אלא פירוש היסטורי רֵאלי של כוונת העורך.
6.
תוספתא פרה פ״ג (ב) ה״א, עמ׳ 631; ירושלמי יומא פ״א, לח ע״א; בבלי, ח ע״א-ע״ב, ועוד.
8. על הקרבה שבין המקדש והבירה ניתן ללמוד מהמקורות המזכירים את הקשר בין השניים. כוהן שנטמא היה הולך ״במסיבה ההולכת תחת לבירה״ (
משנה תמיד פ״א מ״א;
מדות פ״א מ״ט), ולכוהן השורף את הפרה הייתה לשכה מיוחדת ״על פני הבירה צפונה מזרחה״ (משנתנו), וראו פסחים פ״ג מ״ח, והמבוא למסכת תמיד-מידות.
9. ראו משנה תמיד ומדות שם שם; מלח׳, ב 331-330, ומקורות רבים נוספים.
10. ירושלמי פסחים פ״ז ה״ח, לה ע״א.
בתוספתא ידים פ״א ה״ד, מוזכר בית בירה במשמעות של בית מקדש. אבל זו כנראה טעות וצריך להיות ״אבית המקדש״, כמו שגרסו בעל חסדי דוד והר״ש בפירושו למשנה, שם פ״ב מ״ב. בפסיקתא רבתי, יד, נו ע״ב, פורש שהמגדל היה בהר הזיתים, וזאת לפי ההקשר של משנתנו שמעשי הפרה בהר הזיתים, וכך גדל השיבוש.
11. ראו פירושנו למשנה, שבת פ״ב מ״ב; פ״ו מ״ד; ראש השנה פ״ד מ״א; עירובין פ״א מ״ה; פ״א מ״ט; שקלים פ״ד מ״ד; סוכה פ״ב מ״א; דמאי פ״ג מ״א; כלאים פ״ב מ״א; שם, מ״ז; פ״ב מ״ו; מעשר שני פ״ה מ״ב; שביעית פ״ז מ״ד, ואולי גם פ״ב מ״ג (ראו פירושנו שם); מעשר שני פ״ב מ״ב (לפי פירוש הר״ש והרא״ש); פ״ג מ״ו; פ״ה מי״ד; יבמות פ״ז מ״ג; נדרים פ״ב מ״ח; כתובות פ״ז מ״י (לפי חלק מהפירושים); גיטין פ״א מ״א; פ״ט מ״ד; נדרים פ״ט מ״א; ערכין פ״ח מ״ו; פרה פ״י מ״א; שבועות פ״א מ״ז; פ״ג מ״ד (לפי אחת ההצעות בפירושנו); אהלות פ״י מ״ג;
תוספתא קידושין פ״ה ה״א; תוספתא אהלות פי״א ה״י, ואולי גם שם ה״ז;
תוספתא פרה פ״ו ה״ב, עמ׳ 635; כלים בבא קמא פ״ה הי״ב, עמ׳ 573; משנה, כלים פ״ה מ״ח ומ״י; פ״ו מ״א; פ״י מ״ה; פי״ז מ״א; זבחים פ״ב מ״ה; פ״ו מ״ז; פ״ז מ״ד; פ״ט מ״ב ועוד. הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד מנסים בחלק מהם למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינה) בין הדעה הראשונה לשלישית.
12. בבלי,
שבועות יג ע״ב. ניסיון תירוץ אחר הוא בשיטת ״חסורי מחסרא״ בלא להזכיר מונח זה.
13. ראו אשל, טהרה. ואכן, זו הייתה ההלכה הכיתתית, כפי שהראתה אשל שם.
14. את העובדות אסף וייס, קברות, עמ׳ 113-112. לעדויות על מקוואות בזיקה לקברים ביהודה ראו עמית, מקוואות, עמ׳ 52-50. עמית מציע זהירות בהסקת המסקנות ודומה שהצדק עמו, כפי שאנו מעלים בגוף הדיון. המקוואות ביהודה הם משלהי הבית השני, ורובם המשיכו לתפקד עד למרד בר כוכבא; קשה לקבל שבכל המקרים הם מעידים על התיישבות כיתתית.
15. וייס, שם שם.
16. לרשימה מלאה ראו אדלר, מקוואות בבתי קברות. לאדלר הסבר אחר לנחיצותם של מקוואות ליד בתי קברות, אך גם הוא מקבל את העדות על הנוהג הכיתתי.
17. אביגד, בית שערים, עמ׳ 5.
18. לפי ההלכה אין טומאה קלה ליד המת; או שנגעו בו, או שנכנסו לקבר והנכנס טמא שבעה, או שהאיש עמד בחוץ ואיננו טמא כלל. בכמה תופעות חריגות בתחום זה נדון במבואנו ובפירושנו למסכת אהלות.
19. מהרי״צ גיאת (עמ׳ 14), פיוט ״באין כול״ ונחמיה בן שלמה (עמ׳ 244) גרסו ״פלהדרין״; יוסי בן יוסי אומר ״בלשכה״ ואבודרהם (עמ׳ 42) אומר ״ללשכתו״, ונראה שהם קיצרו ולא אמרו את השם המלא של הלשכה. ברוב עדי הנוסח למשנה ובכל קטעי הגניזה הגרסה ״פלהדרין״. הנוסח ״פרהדרין״ מופיע ב- דפוס וילנא, א, ל, ה5, דו, לפ, ר, מיל; ב- גא, גק המילה מחוקה. ראו גם דיוננו במ״ו להלן.
20. לוי, מילון, עמ׳ 90.
21. ראו אלון, פראירתרין.
22. הכתובת פורסמה פעמים רבות. מקורה הראשון באוסף Corpus Inscriptum Semiticaruum, III/1 no 1
23. אלון, שם, עמ׳ 51-50.
24. כפי שהראינו במסכת יומא לא הכוהנים בחרו להתחלף כל שנה, היה זה אילוץ מטעם השלטונות.
25. בכך מסבירים אנו את דברי שפירא, בית המדרש. דיון מפורט יותר מצוי במבוא למסכת סנהדרין.
הנה אם הגיע מקבר בין שני העמודים תחת הכיפה הנה אותו שיהיה ע״ג הכיפה טהור בלי ספק ואם יזדמן שיהיה המת תחת אחת מן העמודים הנה אשר יהיה על גב הכיפה טמא לפי שהוא עומד על גבי המת כמו שנתבאר בשביעי מאהלות ולזה יצטרך שיהיו אלו העמודים תחת קיבוב אחר גם כן ואלו העמודם אשר יקראו אוטם כמו שבארנו פעמים שהאוטם הוא הדבר המקשי אשר אין לו חללים וזו היא צורתו 
והיה הבנין תחת מקום ההליכה כולה אשר מהר הבית להר המשחה עד שהיו עמודי הכיפה אשר היה הולך עליה הכהן מורכבת על גבנונית כיפות אחרות אשר תחתיהן כאשר התבאר לך מן הצורה: וביאור כל מסעדיה כל עוזריה ר״ל כל עוזר בעסקה תרגום