הזורע תרומה וכו׳. הר״ש שירילי״ו ז״ל דחה הפי׳ שפי׳ רבינו שמשון ז״ל במתני׳ דשוגג יופך מזיד יקיים משום דהחמירו בשוגג יותר מבמזיד וכתב והנכון כפי׳ הרמב״ם ז״ל שכתב יופך מותר לו לאדם להפוך הארץ ויפסד הזרע שזרע ואם הוא מזיד יקיים עניינו שחייב להניחן כדי שיצמחו ויהיו הגדולין הצומחין תרומה ע״כ. ור״ע ז״ל נראה שמפרש כפי׳ הרמב״ם ז״ל אע״פ שרוב לשונו מועתק מהר״ש ז״ל דוק:

ובפשתן מזיד יופך. מפ׳ טעמא בירוש׳ כדי שלא יהנה בקסמין והיינו משום דעיקר פשתן לאדם היינו משום קסמין ולא משום זרע דסתם זרע פשתן לא קאי לאכילה כדאי׳ בריש המוכר פירות וכדי לבטל שלא תהנה מחשבתו הוא דגזור והשתא לא דמי יופך דסיפא ליופך דרישא דיופך דרישא היינו אם רצה שתהנה לו שדהו יהפך וימותו הזרעים כדי שיוכל לזרעה אבל אה״נ אם רצה לקיים יקיים והכא על כרחו יופך וכי תימא ה״נ נימא יקיים ולימרו דהקסמין להוו לכהן לסדינין וללבוש וי״ל דלא מצינו שם תרומה אלא באוכל כדתנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. ואין שם תרומה נקרא על השדה כיון דעיקר זרע משום קסמין הוא עכ״ל הרש״ש ז״ל. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל ובפשתן מזיד יופך נ״ל לפרש מדלא קאמר אפי׳ מזיד משמע שדוקא מזיד אבל שוגג אם הביאה שליש יקיים וצ״ע ע״כ:

ועניי כהנים. ואפי׳ טמאים:

בדמי תרומה. והדמים שלהם שמוכרין אותה בזול דגדולי תרומה הן ותקינו דאסורין לזרים ולא חיישי רבנן לומר דילמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם דמשלך נתנו לך דכי נמי ישכחו חולין הוא דקא אכלי:

שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם. כלומר משום טעם דיאמרו דישכחו והן יתנו לתוך פיהם מזיד והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא:

ה״ג א״ל ר׳ עקיבא א״כ לא ילקטו אלא טהורים. ול״ג א״ר עקיבא לא ילקטו אלא טהורים דמשמע דמודה לר״ט ומחמיר מיניה אלא גרסי׳ כגירסא קמייתא וכן מוכח בירוש׳ דלחלוק בא הר״ש שירילי״ו ז״ל. ונראה דר״ל דלחלוק בא וס״ל כת״ק מאחר שאני רואה שבפי׳ המשנה פסק הרמב״ם ז״ל כר׳ עקיבא ושם בחיבורו ספי״א לא הביא דברי ר״ע אלא דברי ת״ק משמע דר״ע אתא לסייעי לת״ק:

וחייבת במעשרות. מעשר ראשון ושני. וה״ה בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנים אף לזרים כדי למכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני ליה הר״ש ז״ל. ונלע״ד שאפשר שר״ל דלא קתני לי׳ בהדיא אע״ג דהא קתני מעשרו׳ לשון רבים. ושם ברמב״ם ספי״א אני רואה כתוב שני ואין כתוב מעשר עני ונראה שהוא טעות שהרי בדפוס הגדול שבמגדל עוז כתוב מעשר עני אע״פ שבא לידי ספר מוגה וזה לא הגיהו אלא הניחו שני כמו שהוא בדפוס. וכבר יתכן לומר דאינו טעות רק קאמר מעשר שני שנוהג ברוב השנים וה״ה למעשר עני של שנה שלישית וששית ושניהם נקראים מעשר שני אלא שהאחד שני והוא לבעה״ב לאכלו בקדושה בירושלים והאחר מעשר שני ג״כ אלא שהוא לעניים לאכלו בתורת חולין אלא דק״ק דהא קאמר התם ברישא מעשרות לשון רבים וודאי דהיינו ראשון ושני והדר קאמר מעשר עני וכלישנא דמתני׳:

בפי׳ ר״ע ז״ל. והה״נ לתרומה. כתב ה״ר יהוסף ז״ל וכן יש בירוש׳ בפירוש שהיא כחולין לכל דבר אלא שאסורה לזרים ונ״ל דבכלל זה שאמר וחייבת במעשרות הוי נמי תרומה וכך יש כדומה לזה בכמה מקומות דקאמרי׳ אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל או יש קנין להפקיע מן המעשרות וכן נמי תנן במס׳ פאה ונותן משום פאה ופטור מן המעשרות ונותן משום הפקר וכו׳ ובכל המקומות האלו צ״ל שהתרומה היא ג״כ בכלל ע״כ. עוד כתב ועניי כהנים נוטלים. נ״ל דר׳ טרפון אינו חולק ע״ז כי דוקא באלה שלמעלה שהן מתעסקין בלקיטתם אנו חוששין שמא ישכחו אבל בכאן אינו כן ועל כן אין לחוש עכ״ל ז״ל:

החובט משובח. יותר מן הדש:

נותן לתוכן. ס״א בתוכן ה״ר יהוסף ז״ל:

גדולי תרומה תרומה. היא גזירה אחת מי״ח דבר. ובירוש׳ דמכלתין לעיל בפ״ז דייק גדולי תרומה תרומה הא גדולי תשלומי תרומה חולין. ופסק הרמב״ם ז״ל שם בפי״א דהלכות תרומות כמ״ד התם בירוש׳ דהא דגדולי תרומה תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים וגדולי גדולין חולין היינו אפי׳ לזרים. וכתב ה״ר שמשון ז״ל והקשה במגילת סתרים דהא תניא בפ״ק דטהרות גדולי תרומה חולין ודחק לתרץ דהתם מיירי לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה ולחייבו בתרומה ומעשרות כדתנן לעיל ועל חנם דחק דהתם מיירי לענין טומאה וטהרה שהגדולין חולין ואין בהן שלישי אע״ג דבירוש׳ משמע כפירושו וכו׳ ע״ש ותוס׳ הביאו דברי רבינו נסים גאון בעל מגילת סתרים בפ׳ כל שעה דף ל״ד. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל גדולי תרומה תרומה פי׳ אפי׳ בדבר שזרעו כלה דהא טבל אינו מדבר אלא בדבר שזרעו כלה כדתנן לקמן ע״כ:

ותרומת חוץ לארץ. כך הגיה החכם הנז׳:

עוד כתב גדוליהן חולין. פי׳ שהטבל הוי גדוליו חולין לענין שמותר לאכול ממנו עראי בלא מעשר אע״פ שהטבל הי׳ אסור ע״כ:

והבכורים גדוליהן חולין. בירוש׳ רמי האי מתני׳ אההיא דתנן בר״פ שני דבכורים וגדוליהן אסורין ומסיק הא דתימא גדוליהן אסורין איסור מחיצה והא דתימא גדוליהן מותרין היתר זרות ע״כ מלשון כסף משנה דבפ״ד דהלכות בכורים ובתוי״ט כתוב דמתני׳ דהכא בזורע חוץ לירושלים והכי מוקי לה בירוש׳ ע״כ ואני כתבתי כל זה שם באורך:

בזמן שזרען. יש ספרים כזמן שזרען בכ״ף ורוב ספרים זרען בלא שי״ן. ופי׳ כזמן שזרען כשער הראשון וכתב ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל ור׳ יוחנן מפ׳ פודה כל האוצר בדמי אותה סאה ודמי הסאה הם כשער שעומד בו ולא כשער הראשון וקמ״ל דאפי׳ אם לא פדה אותן הגדולין חולין הן וכשבא לפדות אינו חייב לפדות אלא סאה אחת אותה שזרע והיינו כזמן זרען דלא הי׳ אלא סאה וכפי השער שעומד בו דיינינן דבזרעו כלה קמיירי ע״כ ובירוש׳ מסיק הפרש בין הקדש למ״ש דמעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה כשער הזול כמבואר ברפ״ד דמס׳ מע״ש אלא דבר שזרעו כלה נפדה בזול של השער שהוא עומד בו דבר שאין זרעו כלה נפדה בזול של השער הא׳ והקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אלא דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר ע״כ. ובספר האגודה מצאתי כתוב ופודה אותן בדמיו של זרעים פי׳ בדמי אותו שזרע ע״כ. והחכם ה״ר יהוסף ז״ל כתב בזמן זרען יש ס״א שהגיהו בו כזמן בכ״ף ופי׳ ופודה כפי מה שהיו שוין בזמן שזרען ולא כפי מה שהן שוין עכשיו שגדלו ואי גרסינן בזמן צ״ע ונ״ל דה״פ שמותר לפדותן בזמן זרען ואינו צריך להמתין עד שיגדלו ויפדה אותם אז בשוויים כיון שעתה אינם בפנינו שהרי כבר נזרעו וצ״ע ע״כ. וברמב״ם פ״ה דה׳ מעילה סי׳ י״א הלשון כך פודה אותן בשעת זרען בכל הדפוסים גם בהלכות מע״ש ס״פ ששי הלשון ופודה אותו בשעת זריעתו:

מאה לגינה. פי׳ בערוך לגינה לשון לגין ובתוספתא קתני מאה לוג משמע דלגינה לשון לוג ע״כ. וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל ולי נראה שהוא לשון ערוגה שתרגם יונתן בפסוק הלוא אם שוה פניה (ישעי׳ כ״ח כ״ה). ויקרב יתהון זרעיין זרעיין לשבטין הא כזרעי חטין על לגינין [לפנינו הגי׳ בתרגום חטין על בייר] שערין על שומנין וכונתין על תחומין. לגנה לשון דבר פרוץ ורחב ע״כ:

אפי׳ מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין. אפי׳ מאה לגינין של הזרע חולין ואחת של הזרע תרומה ולא ידוע הי מינייהו תרומה הכל אסור ואע״ג דתרומה עולה באחד ומאה הכא דזרועין אין הקרקע עולה דהרי הקרקע עומד במקומו והלגינה עומדת במקומה והכי תניא בתוספתא אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה באחד ומאה תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש ר׳ יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאה ע״כ. ואע״ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפשר לומר דס״ל דבמילתא דלא שכיחא לא גזור ואזיל לטעמיה דתנן נמי בפ״ק דערלה ר״י אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים:

הטבל גדוליו מותרין וכו׳. בנדרים ס״פ הנודר מן הירק מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז״ל והתנן הטבל גדולי גדולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין ולא משמע כן מן המפרשים ז״ל אשר שם רק משמע כן קצת מפי׳ המכונה שם לרש״י ז״ל ע״ש:

אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. מפ׳ התם בס״פ הנודר מו הירק אליבא דר׳ ינאי דהא דקתני גבי טבל גדולי גדולין אסורין מיירי בשלא רבו גדולי גדולין על העיקר דהיינו גדולין אבל אם רבו גדולי גדולין על הגדולין אפי׳ גבי תרומה מותר. ומפ׳ בירוש׳ דעד שלש גרנות אסורין והרביעית מותרת ובתרומה דחמירא טפי מטבל דתנן גדולי תרומה תרומה ואפי׳ זרעו כלה כי אין זרעו כלה גרן הרביעית נמי אסורה והחמישית מותרת כדתנן גדולי גדולין חולין. ומה אית לך שלא יהו רבין גדולין על עיקרו דבההוא רביעית הוא דשריא בטבל וחמישית בתרומה בבצלים לא מצית לאוקמה דהא רבו גדולין על עיקרו ואפי׳ גדולין ראשונים שרו ומוקי לה בכליסין פי׳ מין קטניות. וי״ס דגרסי בלשון מתני׳ אפי׳ גדולי גדולין אסירין וכ״ה בכסף משנה פ״ו דה׳ מעשר סי׳ ו׳:

איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו׳. גרסי׳ ואע״פ שכתב ה״ר יהוסף ז״ל כי ברוב ספרים גרסי׳ איזהו דבר שזרעו כלה וכו׳ כבר הוא עצמו הכריח שהוא טעות דהא חסיות ר״ל שום ובצלים כדקאמר לקמן כל הנכבשים זה עם זה וכו׳ ותנן בסמוך המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע״פ שפירותיו טבל וכו׳ ואי ס״ד שום ובצל זרעם כלה פשיטא שמותר אפי׳ בשל ישראל מכ״ש בפירות של עובד כוכבים שיש להם היתר אחר שהוא מירוח עובד כוכבים שפוטר אותן מן המעשרות ואינם טבל עכ״ל ז״ל ופשוט הוא:

השום כשעורה. גרסי׳ אבל בפי׳ הרמב״ם ז״ל כשעורים וכדפי׳ ר״ע ז״ל בלשון ראשון. אכן ה״ר יהוסף ז״ל כתב על פי׳ ר״ע ז״ל קשה לפי׳ זה האחרון דהא לא גרסי׳ כשעורה אלא כשעורים וזה אין שייך לפרש דבשעורה קמשתעי ע״כ. ותמהתי שראיתי בפי׳ רש״י ז״ל בפ׳ כ״ש דף ל״ד דבר שזרעו כלה כגון חטין או צלעות שומין ע״כ כדעת ר׳ יהודה וכבר תמהו עליו ג״כ תוס׳ ז״ל שם:

המנכש כו׳. בפ׳ הנודר מן הירק קתני מנכש עם הכותי שהוא ודאי לא הפריש מעשר כלל ופירותיו אינם כדין דמאי אלא ודאי טבל ונראה שאותה היא ברייתא אף הרישא כמו שאכתוב בסמוך. וכתב הרש״ש ז״ל ומוקי לה בירוש׳ כר״ש דפ׳ הלוקח מן הנחתום דס״ל יש קנין לעובד כוכבים בא״י להפקיע מידי מעשר ולא הוי טבל דאורייתא ופריך אי כר״ש למה לי עראי אפילו קבע נמי ומשני מודה ר״ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה פי׳ מתקנתא דרבנן משום בעלי כיסין שהעשירים יתנו שדותיהם לעובדי כוכבים כיון דמירוח העובד כוכבים פוטר ומפקיעין אותן מן המעשרות ויפה מתפרשת כר״ש. וכתב ה״ר משה פיזנטי ז״ל ואית דגרסי עם הכותי ע״כ. ובברייתא תניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהם אכילת עראי ומעשרן ודאי ר״ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר ע״כ ואיתא התם בנדרים ופי׳ הרא״ש ז״ל המנכש עם הכותי בחסיות ברייתא היא בתרומות פ׳ הזורע פשתן עוקר ותולש מהן כדי להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב: אוכל מהן עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישי׳ שמא כותי זרע טבל גמור וקיי״ל דגדולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי. ומעשרן ודאי אם בא לאכול מהם קבע. אם הי׳ ישראל חשוד על השביעית ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית. למוצאי שביעית מותרין כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד דהה״נ אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשוד נמצאים פירות שביעית ע״כ. ופי׳ הרמב״ם ז״ל וזכר זה הדין של חסיות בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף והשום והבצלים ע״כ:

ואסורין מלאכול. משום טומאה ובפ׳ כל שעה דף ל״ד פריך וכי מאחר דטהורים מליטמא אמאי אסורין מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא כדי שלא יזרעו תרומה דאין זריעה מועלת לתרומה לטהרה כי היכי דלא מהניא להקדש לטהרו וברמב״ם שם פסק כר׳ יהודה: