כל הפסולים וכו׳. תוס׳ פ״ק דקדושין דף ל״ו ודפ׳ האיש מקדש דף נ״ב. ובגמרא רפ״ק. וביד פ״ט דהלכות ביאת מקדש סימן ו׳ וברפ״ה דהלכות מעשה הקרבנות וברפ״א דהלכות פסולי המוקדשין וסימן ב׳ וסימן כ״ח:

שהשחיטה כשרה וכו׳ בנשים. בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפילו לכתחילה דמפרש דהא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למתני טמאים דלכתחלה לא ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דקתני ברישא ומכאן תשובה למה שכתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ועוד כתוב בהן שחט ולא בירך וערום ששחט שחיטתן פסולה ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר מדעתו אותו חכם שכתב הלכות א״י תוס׳ ז״ל הכא וגם ברפ״ק דחולין:

ובעבדים ובטמאים גרסינן וכדמפרש ר״ע ז״ל. בפירוש ר״ע ז״ל וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה אלא בסכין ארוך וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ע״כ. אמר המלקט ודלא כשמעון התימני דאמר שוחט צריך שיהיו ידיו בתוך העזרה:

לפיכך הם פוסלין. פ׳ קבלה דף כ״ו:

וכולם שקבלו. שם דף כ״ו:

אם יש דם הנפש עוד בבהמה וכו׳. לשון ר״ע ז״ל עד שאין מחשבתם של אלו פוסלתם בקבלה. אמר המלקט וה״ה לזרקו ומתניתין דקתני שקבלו קמייתא דכולהו עבודות נקט דכיון דפסול אינו ראוי לה לא פסלה מחשבתו אבל אם שחטו פסול במחשבתו תו ליכא תקנתא דכיון דכל הפסולין כשרין לשחוט פסלא מחשבתם והכי מתרץ בגמרא שם פ׳ קבלה דהיינו פירקין דלעיל בדף כ״ו: בפי׳ ר״ע ז״ל ובדבר הראוי לעבודה. אמר המלקט פירש אם מנחה היא מנחת חטים צריך להיות לאפוקי מנחת העומר שהיא של שעורים דלא חייל עלה פגול ליענש כרת על אכילתה. דדבר החדש אסור הוא וכתיב ממשקה ישראל. ומנחת סוטה אע״ג דשעורים היא דה״ל דבר שאינו ראוי לעבודה דלברר עון קאתיא אפ״ה איתרבי בה מחשבה לפסול דהא כתיב בה היא דכתיב מנחת קנאות היא כמו במנחת חוטא דרחמנא קרייה חטאת. וביד שם פ״א דהלכות פסולי סי׳ כ״ד כ״ה כ״ו כ״ז כ״ח ובפ׳ שני סימן י׳ ובפי״ד סימן ב׳:

קבל הכשר וכו׳. פ״ק דמכילתין דף י״ד ודף ט״ו ותוס׳ פ׳ לולב הגזול דף ל״ג:

יחזיר. דלא מפסיל בהכי ובפ״ק מפ׳ לה למאן דאית ליה הולכה שלא ברגל שמה הולכה כדאית ליה ולאידך כדאית ליה:

קבל בימינו וכו׳. ירושלמי פ׳ הוציאו לו דף מ״ב:

נשפך מן הכלי. בבבלי פ׳ הוציאו לו דף מ״ח ובפ״ק דמכילתין דף ט״ו ותוס׳ פ״ק דמעילה דף ז׳ ובירושלמי שם ר״פ הוציאו לו בדף מ״ב ותוס׳ פ׳ קבלה דף כ״ה:

נתנו ע״ג הכבש. פ׳ קבלה דף כ״ו. נתנו פסול זה ע״ג הכבש או שלא כנגד היסוד וכו׳ יחזור הכשר ויקבל אי ס״ל דפסול עושה שירים אשמעינן האי תנא דשלא במקומו לאו כמקומו דמי לפיכך לא עשאן שירים ואי ס״ל דשלא במקומו כמקומו דמי והויא לה זריקה גמורה באדם פסול אשמעינן דאין פסול עושה שירים רש״י ז״ל. וזה לשון הרמב״ם בפירושו הודיענו שמאחר שהקבלה כשרה אינה באה לידי פסול מן הפסולים אח״כ. עוד שב לענין אחר ואמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול דשינה מקומו שהקרבן אינו נפסל הואיל וזה ששינה השנוי הזה אינו ראוי לזריקה וכמו שאין מחשבתו פוסלת כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה גם מעשיו אינם פוסלין אלא שאם נשאר מדם הנפש שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק הדם במקומו ע״כ. וכתב החכם הר״ר סולימאן אוחנא ז״ל נתנו ע״ג הכבש שלא כנגד היסוד פירש רש״י ז״ל דה״ק נתנו ע״ג הכבש או שלא כנגד היסוד אמנם הרמב״ם ז״ל בחבורו כתב כלשון המשנה נראה מדבריו דחדא קתני ע״ג הכבש שלא כנגד היסוד הא אם נתנו ע״ג הכבש כנגד היסוד כשר ופירוש הענין שאע״פ שרוח דרומית שבה הכבש אין בה יסוד מ״מ כבר ניכר מקום היסוד שהרי היסוד היה אוכל אמה אחת בדרום בקרן מערבית דרומית ואמה א׳ במזרח בקרן מזרחית צפונית וכנגד אותה אמה שאוכל בדרום דהא ניכר מקום היסוד על פני כולה וכל מה שכנגדו בכבש נקרא מזבח ומה שלמטה ממנו אינו נקרא מזבח כיון שאינו כנגד היסוד אלא שקשה לפי זה מה ששנינו בפ׳ איזהו מקומן בענין הבכור והמעשר ודמן טעון מתנה א׳ ובלבד שיתן כנגד היסוד נראה שאע״פ שיתן ע״ג המזבח ממש צריך כנגד היסוד וזה כפי׳ רש״י ז״ל וי״ל מ״ש ובלבד לכתחילה ולא לעיכובה והרמב״ם ז״ל בחבורו לא כתב לשון ובלבד נראה מדבריו דהיינו לכתחילה ולא לעכב עכ״ל ז״ל: בסוף לשון ר״ע ז״ל אימא לא צריכא אמר המלקט ובגמרא פריך ולהוי דחוי דהא בראה ונדחה הוא ואמאי אית ליה תקנתא בחזרה ור׳ ירמיה אוקמה כחנן המצרי דלית ליה דיחויין כדכתבינן בר״פ שני שעירי ורב אשי אוקי למתניתין אפילו כר׳ יהודה דאית ליה דיחוי כדתנן פ׳ ששי דיומא ועוד א״ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם הא שמעינן ליה דאמר איהו גופיה כל שבידו לא הוי דיחוי דתנן בפ״ה דמסכת פסחים ר׳ יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובת זורקו זריקה אחת ע״ג המזבח כנגד היסוד ומתניתין נמי כל הנך בידו לתקן ולהחזיר אבל גבי שעיר המשתלח אין בידו דמי יימר דיהבי ליה אחריני:

השוחט את הזבח וכו׳. פ׳ קבלה דף כ״ח וסוף אותו פרק:

ר״א פוסל. עיין במ״ש בס״פ דלעיל. ובר״פ הקומץ רבה הביאו ר״ע ז״ל:

לאכול כחצי זית וכו׳. עיין במה שכתבתי בשם רש״י ז״ל ר״פ הקומץ רבה. וביד פי״ד דהלכות פסולי סי׳ י״ח:

השוחט את הזבח וכו׳. עד סוף סי׳ ה׳ ביד שם פי״ד ובפי״ח סימן כ״ב. ומפי׳ רש״י ז״ל משמע דהוה גריס בבא דהשוחט את המוקדשין קודם האי בבא שכך הוא שם בפירושו ז״ל אפילו בתלמוד המוגה עי׳ הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:

מן הקרנים ומן הטלפים. כצ״ל:

חוץ לזמנו או חוץ למקומו. אית דלא גרסי ליה כמה דלא גרסינן לה במתני׳ דלעיל וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקו:

לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל. ה״ה למחר תוס׳ ז״ל. וכן פי׳ ר״ע ז״ל וגם הרמב״ם ז״ל ופשוט הוא ובזה מדוקדק לע״ד דנכנס בחוץ למקומו ויצא בלשון פיגול דהוי לשון דחוץ לזמנו. ובגמרא דייק רבא לסיועי לר׳ אלעזר השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל והדר תני חֲלֵב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהם משום פגול הא שליל ושליא חייבין אלא ודאי מחמת מחשבת זבח מתפגלין מחמת מחשבת עצמן אין מתפגלין. ונקד ה״ר יהוסף ז״ל חֲלֵב המוקדשין החית בשב״א פת״ח והלמ״ד בציר״י:

שחטו ע״מ להניח את דמו או את אמוריו למחר או להוציאם לחוץ ר׳ יהודה פוסל וחכמים מכשירין. בפ׳ קבלה דף כ״ז. וביד בפי״ג דהלכות פסולי המוקדשין סי׳ ח׳. ובר״פ הקומץ רבה איתא דר׳ יהודה סבר דלהניח מדמו למתר דברי הכל פסול בין לרבנן בין לר׳ אליעזר ור׳ אלעזר בן שמוע פליג עליה התם דאף בזו ר״א פוסל וחכמים מכשירין כי היכי דפליגי בלאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר ות״ק דידהו ס״ל דבלהניח דברי הכל כשר וצ״ע שם דיבור המתחיל אלא לעולם דברי הכל פסול:

שלא כנגד היסוד. או על המזבח שלא כנגד היסוד. ובגמרא פריך וניפלוג נמי ר׳ יהודה בכולהו הואיל וטעמיה מהאי סברא שהעתיק ר״ע ז״ל ומשני בהי מינייהו ניפלוג בשובר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא זיבחא גופיה מי קא מפסיל אם היה שובר את העצמות או אוכלו נא. שיאכלוהו טמאים שיקריבוהו טמאים זבחא גופיה וכו׳ פירש דהאי יקריבוהו באימורים קאמר דומיא דיאכלוהו בבשר וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי מפסיל הקרבן למפרע מלרצות ל״א כל כמיניה פירש דלא ישמעו לו הטמאים או הערלים. וכן בלערב דמו בדם פסולין לא פליג דר׳ יהודה לטעמיה דאמר לקמן פ״ח וגם בפ׳ כסוי הדם אין דם מבטל דם וכיון דעירוב לא פסול מחשבת עירוב נמי לא פסלה והדר פריך וליפלוג בניתנין בחוץ שחשב ליתנם בפנים דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים מיפסלא דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו׳ ומשני דתנא דמתני׳ ס״ל אליבא דר׳ יהודה דחשיב ליתן את החטאת בפנים לא פסלא דגזרת הכתוב היא דמחשבת חוץ למקומו לא פסלא אלא במקום המשולש בדם ובבשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה דכתיב גבי מחשבת חוץ למקומו שלישי יתירה בפרשת קדושים לאשמועינן הא ולאפוקי היכל שאין בו הקטרת אימורין ולא אכילת בשר אלא זריקת דם בלבד והא דלא פליג בחשב ליתנו ע״ג הכבש או שלא כנגד היסוד נלע״ד דמתורץ במה שתרצו בגמ׳ על ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה משום דס״ל לר׳ יהודה שהחושב לזרוק את הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאילו חשב לזורקו במקומו וכו׳ כדפירש ר״ע ז״ל וודאי דלא גרע כבש ושלא כנגד היסוד מניתנין למטה למעלה ולמעלה למטה כך נלע״ד. ומיהו הניתנין בפנים שחשב ליתנם בחוץ שהוא מקום משולש קשה דאמאי כשר ובתוי״ט הניחו ג״כ בצ״ע. ובגמ׳ אמר רבא ומודה ר׳ יהודה בחישב ע״מ להוציאו לחוץ או להניח למחר שאם חזר וחישב בעבודה שנייה ע״מ לאכול חוץ לזמנו שחוזר וקובעו לפגול ולא אמרינן כבר נפסל במחשבת הינוח ולא קרב המתיר כמצותו: