×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
With regard to all those who are unfit for Temple service who slaughtered an offering, their slaughter is valid, as the slaughter of an offering is valid ab initio when performed even by non-priests, by women, by Canaanite slaves, and by ritually impure individuals. And this is the halakha even with regard to offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh of the slaughtered animal, thereby rendering it impure. Therefore, these unfit individuals can disqualify the offering with prohibited intent, e.g., if one of them intended to partake of the offering beyond its designated time or outside its designated area. And with regard to all of them, in a case where they collected the blood with the intent to offer it beyond its designated time or outside its designated area, if there is blood of the soul that remains in the animal, the priest fit for Temple service should again collect the blood and sprinkle it on the altar.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל
[א] כָּל הַפְּסוּלִים שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַזָּרִים, בַּנָּשִׁים, וּבָעֲבָדִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר.
לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה.
וְכֻלָּם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחְזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עָלָיו חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – הֲרֵי אֵילּוּ כְּשֵׁרִין. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עָלָיו חוּץ לִמְקוֹמוֹ – °פָּסוּל° וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. כיצד הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח עַל מְנָת שֶׁיִּזְרְקוּ עֲרֵלִים וּטְמֵאִין אֶת דָּמוֹ, עַל מְנָת שֶׁיַּקְטִירוּ עֲרֵלִים וּטְמֵאִין אֶת אֵמוּרָיו, עַל מְנָת שֶׁיֹּאכְלוּ עֲרֵלִים וּטְמֵאִין אֶת בְּשָׂרוֹ – כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עָלָיו חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.
קִיבֵּל הַכֹּהֵן קִיבֵּל הַכָּשֵׁר קִבֵּל בִּימִינוֹ קִבֵּל בִּכְלִי הַקֹּדֶשׁ – כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ, אִם חִשֵּׁב עָלָיו חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. חִישֵּׁב לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה; וְאֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה; אֶת הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים – כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עָלָיו חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּיבֵּל דָּמָן אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – הֲרֵי הוּא פָּסוּל. לְפִיכָךְ, אִם חִשֵּׁב עָלָיו, בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם פִּיגּוּל.
הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עֲלֵיהֶן, בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם פִּגּוּל. אֶחָד פֶּסַח וְחַטָּאת וְאֶחָד כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּיבֵּל דָּמָן זָר, וְאוֹנֵן, וּטְבוּל יוֹם, וּמְחוּסַּר בְּגָדִים, וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, וְעוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים, עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵירוֹ – פָּסוּל. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עָלָיו, בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – אֵין בּוֹ מִשֵּׁם פִּגּוּל. קִבֵּל זָר, קִבֵּל פָּסוּל, קִבֵּל בִּשְׂמֹאל, קִבֵּל בִּכְלִי חוֹל – פָּסוּל. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עָלָיו, בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – אֵין בּוֹ מִשֵּׁם פִּיגּוּל.
נָתַן אֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ – [פָּסוּל]. לְפִיכָךְ, אִם חִישֵּׁב עָלָיו, בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – אֵין בּוֹ מִשֵּׁם פִּגּוּל. זֶה הַכְּלָל: אֵין הַזֶּבַח °נִפְסָל° אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים: בִּשְׁחִיטָה, וּבְמַתַּן כְּלִי, וּבְהִילּוּךְ, וּבִזְרִיקָה. מוּסָף עֲלֵיהֶן הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת – שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. וּמוּסָף עֲלֵיהֶן הַזֶּבַח – שֶׁהוּא נִפְסָל בְּמַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִין וּבַטְּמֵאִין.
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן הָרִאשׁוֹן בִּשְׁתִיקָה וְהַשֵּׁינִי חוּץ לִזְמַנּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה וְזָרַק אֶת הַדָּם – פָּסוּל.
[הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת] °שֶׁשְּׁחָטָן° הָרִאשׁוֹן לִשְׁמוֹ וְהַשֵּׁינִי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁחַט לִשְׁמָן וְזָרַק אֶת הַדָּם – פָּסוּל. זֶהוּ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל שֶׁנִּפְסָל בְּמַחֲשָׁבָה: בֵּין שֶׁעַל הָרִאשׁוֹן חִישֵּׁב וּבֵין שֶׁעַל הָאַחֲרוֹן חִישֵּׁב – פָּסוּל; אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ °בְּכוֹס° אַחֵר – פָּסוּל. וְכָל הַנִּפְסָל בְּמַעֲשֶׂה: בֵּין שֶׁעַל הָרִאשׁוֹן חִישֵּׁב וּבֵין שֶׁעַל הָאַחֲרוֹן חִישֵּׁב – פָּסוּל; אִם יֵשׁ דָּם בְּכוֹס אַחֵר – יַחֲזוֹר וִיקַבֵּל [כָּשֵׁר]. קִיבֵּל °הַזָּר°, קִיבֵּל הַפָּסוּל, קִיבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ, קִיבֵּל בִּכְלִי חוֹל – פָּסוּל. אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ בְּכוֹס אַחֵר – יַחֲזוֹר וִיקַבֵּל כָּשֵׁר. נָתַן אֶת הַנִּיתָּן לְמַטָּן, לְמַעְלָן; וְאֶת הַנִּיתָּן לְמַעְלָן, לְמַטָּן; אֶת הַנִּיתָּן בִּפְנִים, בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּן בַּחוּץ, בִּפְנִים – פָּסוּל. אִם יֵשׁ דַּם [הַנֶּפֶשׁ] בְּכוֹס אַחֵר – יַחֲזוֹר וִיקַבֵּל כָּשֵׁר.
כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה כו׳ – אמר רחמנא ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרן לא התנה בשחיטה בני אהרן אלא שוחט כל מי שירצה ומקבלת הדם ואילך צריך כהן כמו שזכרנו כאמרם מקבלה ואילך מצות כהונה ולפי שאלו הפסולים כשרים לשחיטה פוסלים במחשבה ר״ל אם שחטו שלא לשמן או חוץ למקומו או חוץ לזמנו כמו שזכרנו: ודע שמותר לכתחלה לזר ולאשה ולעבד שישחטו קדשים ומה שאמר בכאן ששחטו שמורה שלכתחילה לא ישחוט זהו מפני הטמא שלכתחלה לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר ואל יקשה בעיניך היות הטמא שוחט קדשים מפני ששחיטת קדשים בעזרה הכרח כמו שהקדמנו והטמא אסור לו ליכנס לעזרה כמו שזכרנו בשבועות לפי שזה אפשר בהיות הסכין ארוך ושוחט והוא חוץ לעזרה או אם שגג ונכנס לעזרה (או כצ״ל וכ״כ התי״ט) שעבר ג״כ וכבר אמרנו בפ״ב מהמסכת הזאת שכל הזבחים שקבל דמן אונן וזר יפסלו כל זה אם קבל דם הזבח כולו וכן מה שאמר למעלה שאם קבל המקבל והוא מכוין חוץ למקומו פסול וחוץ לזמנו פגול על מנת שיהא המקבל שפסל המחשבה ראוי לקבלה אבל אלו הפסולים שאינן ראויין לקבלה אם פסלו המחשבה בשעת הקבלה לא נפסל הקרבן לפי שאם נותר כל שהוא מדם הנפש יחזור הכשר ויקבל במחשבה כשרה שאין פוסל הקרבן במחשבה בעבודה מן העבודות אלא הראוי לאותה עבודה שמחשבתו מועלת עד שלא יהא פסול בקבלה אלא מצד מחשבתו כמו שהתנינו על הפגול שיקרב המתיר כמצותו וזכור העיקר הזה גם כן:
כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וְהוּא הַדִּין דַּאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה שׁוֹחֲטִין. דִּכְתִיב: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם (ויקרא א׳:ה׳), מִקַּבָּלָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, לִמֵּד עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּבִפְסוּלִים. וְלֹא קָתָנֵי שֶׁשָּׁחֲטוּ דְּמַשְׁמַע דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לֹא, אֶלָּא מִשּׁוּם טְמֵאִים בִּלְבָד, דְּטָמֵא לְכַתְּחִלָּה לֹא יִשְׁחֹט, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר. וְטָמֵא שֶׁשָּׁחַט בְּקָדָשִׁים וּכְשֵׁרִים לֹא מַשְׁכַּחַת לַהּ אֶלָּא בְסַכִּינָא אֲרִיכָא, וּכְגוֹן שֶׁהוּא עוֹמֵד חוּץ לָעֲזָרָה וְשׁוֹחֵט הַבְּהֵמָה שֶׁבְּתוֹךְ הָעֲזָרָה, דְּהָא שְׁחִיטַת קָדָשִׁים בָּעֲזָרָה הַוְיָא, וְאֵין טָמֵא נִכְנָס לָעֲזָרָה. וּבְנִטְמָא בְּשֶׁרֶץ, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַסַּכִּין, דְּלָאו אַב הַטֻּמְאָה הוּא. אוֹ בִּטְמֵא מֵת וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, אֲבָל בְּסַכִּין לֹא, שֶׁטְּמֵא מֵת מְטַמֵּא אֶת הַסַּכִּין לִהְיוֹת אַב הַטֻּמְאָה כַּיּוֹצֵא בוֹ, וְהַסַּכִּין מְטַמֵּא אֶת הַבָּשָׂר.
לְפִיכָךְ הֵן פּוֹסְלִים אֶת הַקָּרְבָּן בְּמַחֲשָׁבָה. הוֹאִיל וּרְאוּיִין לַעֲבוֹדָה זוֹ מַחֲשַׁבְתָּן מַחֲשָׁבָה וּפוֹסֶלֶת.
וְכֻלָּן. הַפְּסוּלִים.
שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם. עַל מְנָת לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ.
אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ. עוֹד בַּבְּהֵמָה, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה וִיקַבֵּל וְיִזְרֹק, וְהַזֶּבַח כָּשֵׁר. שֶׁאֵין מַחֲשַׁבְתָּן שֶׁל אֵלּוּ פּוֹסַלְתָּן בְּקַבָּלָה, לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לָהּ, וְאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וּבַדָּבָר הָרָאוּי, וּבַמָּקוֹם הָרָאוּי לַעֲבֹד, דִּכְתִיב: הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב (ויקרא ז׳:י״ח), בָּרָאוּי לְהַקְרָבָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה – and the same law applies (regarding the list provided in Tractate Zevakhim, Chapter 2, Mishnah 1 of those who are ineligible to partake of the Temple Service) even ab initio, they may perform the slaughtering [of the sacrifice] as it is written (Leviticus 1:5): “The bull shall be slaughtered before the LORD; and Aaron’s sons, the priests shall offer the blood, [dashing the blood against all sides of the altar which is at the entrance of the Tent of Meeting],” from receiving the blood onward is the command of the priesthood, teaching regarding that the slaughtering [of the sacrifice] is appropriate for a non-Kohen and those who are ineligible, and it (i.e., the Mishnah) does not teach that they slaughtered it implying that de-facto it is fine but not ab-initio, but only because they are ritually impure, for a person who is ritually impure ab-initio cannot slaughter, as a decree lest he come in contact with the flesh/meat. But an impure person who slaughtered Holy Things and fit individuals are not found [together], other than with a long knife, as for example, when he stands outside the Temple courtyard and slaughters the animal that is within the Temple courtyard, for that is slaughtering of Holy Things (i.e., animals) in the Temple courtyard, but an impure person cannot enter into the Temple courtyard. But if he was defiled by an unclean reptile, that he doesn’t defile the knife, for he is not a primary source of ritual impurity. Or someone who is defied by contact with the dead who defiles the knife to become the primary source of ritual impurity in a similar manner, and the knife defiles the meat.
לפיכך הן פוסלים – the sacrifice through [improper] intention. Since they are appropriate for this [particular] Divine Service, their intention is [an inappropriate] intention and it invalidates.
וכולן – those that are invalidated.
שקבלו את הדם – on the condition to consume and/or to offer it up outside its appropriate time framework or outside its appropriate location.
אם יש דם הנפש – still in the animal, an appropriate/fit person should go back to the Divine Service and receive [the blood] and toss/sprinkle it, and the offering will be fit/kosher. For the intention of these do not invalidate them in the reception, because they are not fit for it. For the [inappropriate] intention does not invalidate other than someone who is appropriate/fit for Divine Service, and for the appropriate thing, and in the appropriate place to perform Divine Service, as it is written (Leviticus 7:18): “it shall not count for him who offered it,” for the verse speaks about someone who is fit for offering it.
כל הפסולים וכו׳. תוס׳ פ״ק דקדושין דף ל״ו ודפ׳ האיש מקדש דף נ״ב. ובגמרא רפ״ק. וביד פ״ט דהלכות ביאת מקדש סימן ו׳ וברפ״ה דהלכות מעשה הקרבנות וברפ״א דהלכות פסולי המוקדשין וסימן ב׳ וסימן כ״ח:
שהשחיטה כשרה וכו׳ בנשים. בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפילו לכתחילה דמפרש דהא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למתני טמאים דלכתחלה לא ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דקתני ברישא ומכאן תשובה למה שכתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ועוד כתוב בהן שחט ולא בירך וערום ששחט שחיטתן פסולה ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר מדעתו אותו חכם שכתב הלכות א״י תוס׳ ז״ל הכא וגם ברפ״ק דחולין:
ובעבדים ובטמאים גרסינן וכדמפרש ר״ע ז״ל. בפירוש ר״ע ז״ל וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה אלא בסכין ארוך וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ע״כ. אמר המלקט ודלא כשמעון התימני דאמר שוחט צריך שיהיו ידיו בתוך העזרה:
לפיכך הם פוסלין. פ׳ קבלה דף כ״ו:
וכולם שקבלו. שם דף כ״ו:
אם יש דם הנפש עוד בבהמה וכו׳. לשון ר״ע ז״ל עד שאין מחשבתם של אלו פוסלתם בקבלה. אמר המלקט וה״ה לזרקו ומתניתין דקתני שקבלו קמייתא דכולהו עבודות נקט דכיון דפסול אינו ראוי לה לא פסלה מחשבתו אבל אם שחטו פסול במחשבתו תו ליכא תקנתא דכיון דכל הפסולין כשרין לשחוט פסלא מחשבתם והכי מתרץ בגמרא שם פ׳ קבלה דהיינו פירקין דלעיל בדף כ״ו: בפי׳ ר״ע ז״ל ובדבר הראוי לעבודה. אמר המלקט פירש אם מנחה היא מנחת חטים צריך להיות לאפוקי מנחת העומר שהיא של שעורים דלא חייל עלה פגול ליענש כרת על אכילתה. דדבר החדש אסור הוא וכתיב ממשקה ישראל. ומנחת סוטה אע״ג דשעורים היא דה״ל דבר שאינו ראוי לעבודה דלברר עון קאתיא אפ״ה איתרבי בה מחשבה לפסול דהא כתיב בה היא דכתיב מנחת קנאות היא כמו במנחת חוטא דרחמנא קרייה חטאת. וביד שם פ״א דהלכות פסולי סי׳ כ״ד כ״ה כ״ו כ״ז כ״ח ובפ׳ שני סימן י׳ ובפי״ד סימן ב׳:
בזרים בנשים וכו׳. יש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר כל הפסולים והרי לכולם למדנו דדוקא מקבלה ואילך כו׳ כדפי׳ הר״ב ובריש חולין כתבו התוס׳. דנשים איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות:
ובטמאים. ה״ג ולא כיש נוסחאות דל״ג. דהא כתב הר״ב דמש״ה תני ששחטו דיעבד והוא מהגמרא. וכן בברייתא שבגמ׳ גרסי׳ בהדיא. ומ״ש הר״ב בסכינא אריכא לשון התוס׳ הקשה הר״ר אפרים איך יתכן שיהיה כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן בפ״ק דכלים ע״נ מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם. וכל ע״נ ארוכה קל״ה אמות [כדתנן במדות פ״ב מ״ה] והיאך יתכן שיהיה סכין ארוכה כ״כ. ותירץ דמשכחת לה. דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. ע״כ. ומ״ש הר״ב כגון שהוא עומד חוץ לעזרה וכו׳ ואין טמא נכנס לעזרה גמרא. ומסיים הרמב״ם או אם שגג ונכנס לעזרה. [או] שעבר ג״כ. ומ״ש הר״ב ובנטמא בשרץ כן לשון רש״י וה״ה לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים. וכדתני להו בסוף זבים. ומ״ש הר״ב והסכין מטמא את הבשר. לשון התוס׳ ואע״ג דדם קדשים אינו מכשיר [כדתנן במ״ד פ׳ בתרא דעדיות] חיבת הקדש מכשרת. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ״ק דפסחים ע״כ. עיין בפי׳ הר״ב במ״ג פ״ב דעדיות ומ״ש שם בס״ד:
וכולן. עיין בפירוש הר״ב ברפ״ק דמעילה דכתב שאם היה הפסול שקבל פסול טומאה דאין לו תקנה בחזרה. ועיין מ״ש שם. ועיין במשנה דלקמן:
שקבלו את הדם. או הוליך או זרק. הרמב״ם פי״ד מה׳ פסולי המוקדשין:
יחזור הכשר ויקבל. מ״ש הר״ב ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה. ובדבר הראוי. ובמקום הראוי לעבוד. מימרא דרבא פרק דלעיל דף כ״ו ופירש״י בראוי לעבוד כהן כשר. ובדבר הראוי לעבודה. לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר. ולא משום קרבן אתיא. ומנחת קנאות שהיא של שעורים דפסלה משום דחטאת קרייה רחמנא. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח. דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם. דעליו כולו משמע. הכי מפרש במנחות [פ״ק דף ה׳ [ע״ב]]. ועיין בפי׳ הר״ב ספ״ט וגם מ״ש ברפ״ו. ואגב ריהטא הוא דנקט הר״ב לכולה מימרא ולא היה צריך לענין משנתינו אלא במי שראוי לעבודה. וכן רש״י והרמב״ם לא כתבו לאינך בכאן. אבל בסוף משנה דלקמן כתבם:
{א} הִקְשָׁה הָרַ״ר אֶפְרָיִם, אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה כָל כָּךְ סַכִּין אֲרֻכָּה מֵהַר הַבַּיִת עַד עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ אַמּוֹת. וְתֵרֵץ דְּמַשְׁכַּחַת לַהּ דְּשָׁחֵיט דֶּרֶךְ גַּגִּין וַעֲלִיּוֹת דְּלֹא נִתְקַדְּשׁוּ. תּוֹסָפוֹת:
{ב} אוֹ אִם שָׁגַג וְנִכְנַס לָעֲזָרָה אוֹ שֶׁעָבַד גַּם כֵּן. הָרַמְבַּ״ם:
{ג} וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר טְמֵאִים שֶׁאֵינָם מְטַמְּאִים כֵּלִים:
{ד} בְּנָשִׁים. אִצְטְרִיךְ מִשּׁוּם דְּבִשְׁאָר עֲבוֹדוֹת פְּסוּלוֹת אֲפִלּוּ כֹהֲנוֹת. תּוֹסָפוֹת:
{ה} וְאַף עַל גַּב דְּדַם קָדָשִׁים אֵינוֹ מַכְשִׁיר, חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשֶׁרֶת, אוֹ כְּשֶׁהֶעֱבִירָהּ בַּנָּהָר וַעֲדַיִן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ. תּוֹסָפוֹת:
{ו} וְכֻלָּן. עַיֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַ״ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק ח׳ דִּמְעִילָה, דְּכָתַב שֶׁאִם הָיָה הַפָּסוּל שֶׁקִּבֵּל פְּסוּל טֻמְאָה, דְּאֵין לוֹ תַקָּנָה בַּחֲזָרָה:
{ז} שֶׁקִּבְּלוּ כוּ׳. אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק. הָרַמְבַּ״ם:
{ח} כֹּהֵן כָּשֵׁר. וּבַדָּבָר הָרָאוּי כוּ׳, לַאֲפוֹקֵי מִנְחַת עֹמֶר שֶׁהִיא שֶׁל שְׂעֹרִים וְאֵינָהּ רְאוּיָה אֶלָּא לַעֲבוֹדָה זוֹ בִּלְבַד לְהַתִּיר, וְלֹא מִשּׁוּם קָרְבָּן אָתְיָא כוּ׳. וּבַמָּקוֹם הָרָאוּי לַאֲפוֹקֵי נִפְגַּם הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב וְזָבַחְתָּ עָלָיו, בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם, דְּעָלָיו כֻּלּוֹ מַשְׁמַע. רַשִׁ״י:
א) שחיטתן כשרה
אפילו לכתחילה [אמנם לתוס׳ קדושין (דע״ו ב׳), לכתחילה לא ישחטו רק מיוחסין, ולתוס׳ כתובות (דכ״ד ב׳) אפילו להפשט ונתוח צריך מיוחסין]:
ב) ובעבדים
אפילו עבד כנעני כשמל וטבל, אבל בלא מל, הרי אפילו גר תושב שחיטתו נבילה הוי, ואפילו בחולין (כריש חולין):
ג) ובטמאים
רק טמא לא ישחט לכתחילה, שמא יגע בבשר. מיהו הכא מיירי שעבר הטמא ונכנס בשוגג או במזיד, או שעמד על הגגין, שהרי לא נתקדשו, ומותר טמא ליכנס לשם. ושחט משם בסכין ארוך. ומיירי נמי שנטמא השוחט בטומאה שאינה של מת, דאל״כ הרי מטמא לסכין, להיות אב הטומאה, וחוזר הסכין ומטמא להבשר שהוכשר בחיבת הקודש, או דמיירי ששחט בדבר שאינו כלי, [עמ״ש לקמן פ״ה סי׳ ו׳], אבל אי״ל דמיירי שכרך דבר שאינו מקבל טומאה סביב ידו, ולא נגע בסכין, ליתא, דא״כ הו״ל חציצה בין ידו להכלי, שפוסל [כרמב״ם פ״י מכלי מקדש ה״ט]:
ד) לפיכך הם פוסלים במחשבה
בשחיטה מדראויין לעבודה זו של שחיטה:
ה) וכולן שקבלו את הדם
או הוליכו או זרקו ע״מ לאכול או להקטיר חוץ וכו׳ שלאלו הן פסולין:
ו) וחוץ למקומו
או או, וחוץ לזמנו ומקומו לרבותא נקט, דאפ״ה איכא תקנה בשיש דם הנפש, ומכ״ש בשחישב כדינו דמהני הך תקנה:
ז) אם יש דם הנפש
שיש עוד בבהמה דם שכשר לזריקה:
ח) יחזור הכשר ויקבל
דאין מחשבה פוסלת באופן שלא יועיל קבלה אחרת כדינו [כפ״ב מ״ב] רק [אדם סימן], מאדם הראוי לעבודה, לאפוקי פסולין שעבדו, ובדבר הראוי, לאפוקי בחשב בעבודת העומר שמצוותו בשעורין, והרי אין שעורין ראוי למנחה בשאר קרבנות [רק מנחת קנאות פוסל בה מחשבה משום דחטאת קרייא רחמנא], ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי בחשב לזרוק או להקטיר חוץ לזמנו על מזבח שנפגם. מיהו טמא שקבל הדם ואח״כ נזרק אפילו ע״י כשר שוב אין תקנה להחזיר להכשר הדם הנשאר, משום דטמא ראוי לעבודה בקרבן צבור, שבא אפילו בטומאה, לפיכך ראוי לעבודה מקרי, ומדנזרק הדם אח״כ נעשה שאר הדם כשיריים [רמב״ם פ״א ממוקדשין הכ״ח]:
א) ולפע״ד אפשר עוד לומר שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהרי נזיר שנכנס כה״ג לבית הקברות לא נטמא (כנזיר דמ״ג א׳), ה״נ אינו חשוב מטמא מקדש כשנכנס כה״ג, ואין לחלק ולומר, דדוקא שיתטמא הנזיר ממה שבחוץ, אמרי׳ דהתיבה שמחזקת מ״ס חוצצת, אבל הכא עכ״פ בכה״ג מחשב כניסה. ליתא, דכל המציל מכוסה, לא מחשב נמי כניסה (כנגעים פי״ג מי״ב), ואף דקיי״ל כרבי מחבירו דאהל זרוק לא שמיה אהל (כנזיר דנ״ה א׳). הרי כבר כ׳ רמל״מ (פי״א מטומאת מת) כמה חילוקים בזה יע״ש, ועיין ברמב״ם (פ״ג מביאת מקדש הי״ט). אולם לפמ״ש תוס׳ (חולין ד״ב ב׳ ד״ה דליתא) דמיירי ששחט בבמה, לא ק׳ כלל היאך נכנס השוחט בטומאה. אבל מה שרצו רבעתו״ס שם לתרץ בזה קושייתם דלמה צריך אחרים רואין אותו שלא נגע בבשר, הלא בל״ז עזרה ר״ה היא, וספק טומאה ברה״ר טהור. ותירצו דאי מיירי ששחט בבמה אתי שפיר, עכ״ל. ולכאורה ק׳ היכא אתי שפיר, הרי אפילו הוה במה רה״י, עכ״פ הבהמה אין בה דעת לישאל, והרי בסוטה (דכ״ט א׳) אמרינן דדעת נוגע בעינן ולא דעת מגיע. נ״ל דעכ״פ מדהו״ל ספק טומאה הבאה ע״י אדם, דנשאלין עליה אפילו ע״ג קרקע (כפסחים י״ט ב׳). ואין לחלק ולומר, דזהו דוקא בשטלטל אדם הדבר הנטמא וכפסחים (שם) שטלטל אדם את הסכין שנגע במחט הטמא, אבל בשטלטל אדם את המחט, ומסופק אם נגע בו בהסכין. לא מחשב כיש בו דעת לישאל, וכן משמע לכאורה מרש״י סוטה (שם ד״ה דעת), שכתב אבל במטמא לא בעינן דעת, דמשמע אף שיש בו דעת, אפ״ה עכ״פ כשאין בו דעת בהטהרה מחשב כאין בו דעת. ליתא, דהרי בנדה (דף ה׳ ב׳) בהתעטף בטלית, מוכח להדיא בין שטלטל הטהרה או הטומאה, מחשב ספק טומאה שע״י אדם, וכן משמע מרמב״ם (פט״ז מאה״ט ה״ו. ועיין רכ״מ שם) ועי׳ עוד מ״ש בס״ד בפירושנו עדיות פ״ד סוף מ״ו. ועכ״פ צ״ע בתוס׳ פסחים (די״ט ב׳ ד״ה מכדי) שכתבו דמוכח דדעת נוגע ולא דעת מגיע בעינן, דאל״כ כל טומאת מת. ושרץ אפילו ברה״י יהיה ספיקו טהור, עכ״ל. ותמוה מה צריך הוכחה לזה. ואיו לנו הוכחה יתירה מדברי הש״ס סוטה הנ״ל, דיליף הכי מקרא. וצ״ע.
משנתנו מתייחסת למשנה לעיל (פ״ב מ״א). המשנה לעיל נוסחה ״כל הזבחים״, כמו תחילת פרק א, ומשנתנו ״כל הפסולין״, ניסוח דומה המתייחס למשנה הקודמת. שם מנתה המשנה את אלו האסורים בעבודת המקדש, והתייחסה אל הכוהנים. משנתנו עוסקת בהיתר לאותם אסורים לשחוט.
לפי כתב-יד קופמן
כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה – בניגוד לקבלה וזריקה האמורה להתבצע על ידי כוהנים כשרים, שהשחיטה כשירה בזרים – ישראלים רשאים לשחוט, בנשים ובעבדים – בדפוסים מאוחרים נוסף ״ובטמאים״, וכך נוספה המילה גם בשולי מפ, אבל ב- מל, מנ וכתב יד קופמן המילה חסרה. להלן נעסוק בכך. אפילו בקודשי קדשים – עולה שכולה קודש, בניגוד לקודשים קלים שהם שלמים, ובלבד שלא יהוא טמאים נוגעים בבשר – הטמא רשאי לגעת בבהמה החיה שכן בהמה חיה אינה מקבלת טומאה, אבל לא בבשר המקבל טומאת אוכלין. הדרשה בספרא מרחיבה את ההלכה: ״מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים1. (ב) ׳ושחט׳, שחיטה כשירה בזרים, בנשים, ובעבדים, [ובטמאים]⁠2, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהו טמאים נוגעים בבשר3. או אינו אלא בכהן? וכי מנין באתה, מכלל שנאמר ׳ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח׳, יכול אף לשחיטה? וכשהוא אומר ׳והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם אליו וזרקו׳ מיכן ואילך מצות כהונה, אבל שחיטה כשרה בכל אדם״ (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה פרשתא ד ה״א-ה״ב, ו ע״א)⁠4.
הנוסח ״ובטמאין״ מופיע בנוסח המשנה, בחלק מנוסחאות הספרא (לעיל), במשנה שבבבלי (גם בכתב יד וטיקן) ובעדי נוסח נוספים5. בגמרא (לב ע״א) מתנהל דיון על ההבדל בין זרים לטמאים, שזרים כשרים גם לכתחילה וטמאים מלכתחילה לא ישחטו גזרה שמא ייגעו, ומשום שהתנא רצה לגרוס את דין הטמאים, שאין שוחטים לכתחילה, התחיל בזרים. הסבר הבבלי מפולפל וודאי שאיננו בגוף המשנה. האבחנה בין לכתחילה ובדיעבד אינה מופיעה במשנה, וכן הגזרה שמא... איננה במשנה. יתר על כן, כפי שכתבנו במבוא, בפועל שחטו הכוהנים, כך שגם ״לכתחילה״ זה לא היה מעשי. אפשר שהבבלי הכיר את הנוסח ״ובטמאין״ ומכאן תירוצו, אך לו היה כך היה הנוסח מופיע בדפוס הראשון. דומה שהבבלי הסיק שדין טמאים שרשאים לשחוט נכלל במשנה רק מתוך ההמשך הקובע שהטמאים חייבים בזהירות מופלגת; במקור הייתה מילה זו חסרה ונוספה בידי מעתיקים שהסיקו כך מהגמרא. אפשר גם שדברי הסוגיה אינם מכוונים למשנה כלל, שכן ספק אם הבבלי הכיר את משניות קודשים שבידינו כנוסח מוסמך. הוא הכיר את ההלכה מברייתא כלשהי, ואליה התייחס.
בפועל כל ההלכה היא משפטית-תאורטית. ודאי שלטמא אסור להיכנס להר הבית כולו, אם כן איך ישחט? ההסבר שמדובר בסכין ארוכה ושהטמא עומד בשער העזרה איננו סביר. גם קשה להניח שלאישה אפשרו לשחוט. זו תפיסה משפטית של חכמים, שהשחיטה איננה מונופול כוהני. בפועל היא לא התקבלה, ואין כאן ״לכתחילה״ ו״בדיעבד״ אלא חזון מול מציאות.
לפיכך הן – פסולים ששחטו, פוסלים במחשבה – שכן השחיטה תקפה וכל פגם בהמשך העבודה הוא פיגול, וכולם שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל – המשנה לעיל (פ״ב מ״א) קבעה שכל הפסולים שזרקו את הדם, או קיבלו אותו, פסלו את הקרבן; משנתנו מסתייגת וחולקת ומבחינה בין מצב שבו נותר עוד הרבה דם בבהמה, ואז רשאי הכשר לחזור ולקבל את הדם ולזרקו, והקרבן לא נפסל, לבין מצב שלא נותר הרבה דם בקרבן. כפי שהצענו גם שם, אפשר כמובן לתרץ ולהעמיד את המשנה הקודמת במקרה שלא נותר דם (שאין דם נפש), אך אבחנה זו איננה במשנה בפרק ב, ואין כל סיבה להכלילה במשנה שם. כפשוטה זו מחלוקת בין המשניות. המשפט במשנה חסר, שכן אם קיבלו את הדם חוץ לזמנו, כלומר לאחר הזמן, אי אפשר עוד לחזור ולקבלו. גם אם קיבל חוץ למקומו, הרי שהזבח הוצא כבר החוצה, וממילא הוא נפסל. יתר על כן, אם הקבלה היא מחוץ למקומה או לזמנה, מה יועיל אם הכשר יקבל את הדם? הקרבן כשר רק אם הקבלה במקומה ובזמנה. המשפט כאילו חסר, וצריך היה להיות: ״קיבל את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו נפסל. אם קיבלו הפסול, אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל״. משפט כזה מתאים גם למשנה הבאה, כך כנראה פירש הבבלי (כו ע״ב). לעומת זאת, הסוגיה העוסקת במשנה הבאה (לד ע״ב) אינה מניחה שדין זה נשנה במשנה הראשונה6. הדין במשנה חוזר במשנה הבאה.
במשנת מנחות חוזרת ההלכה שלפנינו, והיא מוצגת במפורש כמחלוקת בין תנאים: ״אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות, שקמצן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חברו, פסל. קמץ בשמאל, פסל. בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין״ (פ״א מ״ב). תנא קמא מניח שכל עבודה שעשה מי שאינו מורשה פוסלת את הקרבן. לעומת זאת רבי יהודה בן בתירא מאפשר ״מקצה שיפורים״ ותיקון העוולה. השאלה היא, כמובן, האם רבי יהודה בן בתירא אמר את דבריו רק לעניין קמץ בשמאל, או שמא דבריו חלים על כל הפסולים. לתוספתא ברור שההלכה חלה על כל הפסולים (מנחות פ״א הט״ו, עמ׳ 513). הבבלי (מנחות ו ע״א) מתחבט בעניין, ונראה שהיה פשוט לו שההלכה חלה על כל המקרים. משנת מנחות ומשנתנו משלימות זו את זו. מצירוף שתיהן משמע שלפנינו מחלוקת עקרונית, והיא חלה על כל הפסולים. כמו כן בתוספתא: ״קמץ הכשר ונתן לפסול, יחזיר לכשר...⁠״ (מנחות פ״ה הי״ב, עמ׳ 518); ״קמץ בימינו ונתן לשמאלו יחזיר בימינו וכשר...⁠״ (שם הי״ג); ״קמץ בכלי קודש ונתן לכלי חול, יחזיר לכלי קדש וכשר...⁠״ (שם הי״ד). אם כן, דעתו של בן בתירא היא בכל המקרים.
בתוספתא מובאת עוד ברייתא המצמצמת את החידוש של רבי יהודה בן בתירא: ״קמץ בשמאל פסול, בן בתירה אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, כך היה רבי יהודה בן בתירא אומר בכל הפסולין. רבי יוסי בן יאסין ורבי יהודה נחתום אומרים, במה דברים אמורים בזמן שלא קידש קומץ בכלי, אבל אם קידש קומץ זה בכלי, הכל מודים שלא יחזור. רבי אומר, בין כך ובין כך יחזיר, שאין כלי מקדש קומץ שלא נקמץ מבירתו״ (מנחות פ״א הט״ו, עמ׳ 513; בבלי, מנחות ו ע״ב). כלומר, אפשרות התיקון היא רק אם טרם זרק את הלבונה על המזבח. לברייתא אין מקור בספרות שנערכה בתקופת התנאים עצמה, אך ניכרת מסורת רֵאלית הבאה לידי ביטוי בשמות חכמים נדירים, ובעמדה שהיא מנוגדת לדברי התנאים במשניות.
מן הראוי להדגיש שלהלן (פ״ט מ״א-מ״ג) נפגוש עמדות אחרות שלפיהן עבודה שנעשתה על המזבח קידשה, גם אם נעשתה בדרך פסול. שם הטיעון הוא הפוך, המזבח מקדש בכל מצב, ואילו אצלנו ההעלאה למזבח היא הרגע המכריע, ואם העבודה נעשתה בדרך לא ראויה ההבאה למזבח היא רגע הפסילה.
דם הנפש הוא דם המקלח מן הבהמה מיד לאחר השחיטה, ורק זריקת דם זה מכפרת: ״איזה הוא דם הנפש כל זמן שמקלח ודם התמצית כל שאינו מקלח״ (תוספתא זבחים פ״ח הי״ז, עמ׳ 492). דם נפש הוא המקלח, בניגוד לדם תמצית. הבבלי מגדיר ביתר דיוק: ״איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח, דברי רבי אליעזר, רבי שמעון אומר: מטיפה המשחרת ואילך״ (כריתות כב ע״א; סנהדרין נט ע״א; פסחים כב ע״א). משמעות המונח ״טיפה המשחרת״ אינה ברורה. רש״י מפרש שהוא מתחיל לצאת שחור (רש״י לסנהדרין נט ע״א), והרמב״ן מצטט בשמו: ״פרש״י ז״ל עד טיפה המשחרת שהיא בסוף הקלוח. וללשון זה ארבעה מיני דמים בהקזה, שהנפש יוצאה בהן: 1. ראשון שותת ואדום 2. שני מקלח 3. שלישי משחיר ויוצא טיפין והיינו טיפה המשחרת דשותת הוא, 4. ואחר כך דם התמצית שהוא לאחר מיתה״ (חידושי הרמב״ן לחולין לו ע״א). ואכן, הדם המקלח הוא דם עורקים רווי חמצן, ולכן צבעו בהיר. לאחר המוות (הפסקת פעולת הלב) נוטף דם הוורידים שאינו רווי חמצן, וצבעו כהה7.
המונח ״דם הנפש״ מופיע בהקשרים מספר ועיקרו אכן הדם הזורם בעוז, בעוד הבמה חיה ומערכת הזרמת הדם עובדת (הלב פעיל), ובניגוד לכך ״דם התמצית״ בבהמה, ובאדם ״דם התבוסה״ (משנה אהלות פ״ב מ״ב, וראו פירושנו לה). ההלכה שרק דם הנפש מכפר מוסכמת על הכול, אם כי רוב המקורות מדברים על דם סתם. יתר על כן, לעיל ציטטנו את דעת רבי יהודה שאוספים מהדם שעל הרצפה (פירושנו לפ״ב מ״א), ושם הדרישה לדם נפש דווקא אינה מופיעה. דומה, אפוא, שאמנם אין חולק על קביעה זו, אבל בפועל דם הוא דם, והוא זורם מבהמה גם לאחר מותה, מכוח הכבידה, והאבחנה בדבר הצורך בדם נפש היא משפטית-תאורטית בלבד. אם כן המסורת הציגה תמונה כללית, לזריקת הדם משתמשים בעיקר הדם ולא בשאריות, המחשבה התנאית מנסחת זאת באבחנה ובמינוח משפטיים, ״דם הנפש״.
משנתנו מעוררת סדרת שאלות. לכאורה השחיטה היא עבודה מובהקת של הכוהנים. בפסוקי התורה בפרשיות העוסקות בקרבנות8 לא נקבע במפורש מי שוחט, בניגוד לזריקה שהיא תמיד קשורה לכוהן (ראו פירושנו לפ״ב מ״א). לעומת זאת בדברי הימים נאמר: ״וישחטו הבקר ויקבלו הכהנים את הדם ויזרקו המזבחה, וישחטו האלים ויזרקו הדם המזבחה וישחטו הכבשים ויזרקו הדם המזבחה. ויגישו את שעירי החטאת לפני המלך והקהל ויסמכו ידיהם עליהם. וישחטום הכהנים ויחטאו את דמם המזבחה לכפר על כל ישראל כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת״ (דברי הימים ב כט כב-כד). בפסוק הראשון נאמר שהכוהנים קיבלו את הדם וזרקו, ואילו בפסוק האחרון נאמר שהכוהנים שחטו. כמו כן: ״וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים״ (דברי הימים ב לה יא). גם כאן השחיטה נעשית על ידי ישראל. המדובר בקרבן פסח. ואכן, לפי ההלכה את כל הקרבנות רשאי לשחוט גם מי שאינו כוהן9, אבל בפועל הייתה השחיטה בידי הכוהנים.
אבל במדרש שמואל עמדה שונה. שם מסופר ששמואל הנער הורה לבני ישראל לשחוט בעצמם. ״לא כן תנינן שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים אפילו בקדשי קדשים. כיון שבא עלי ומצאן ששחטו, אמר להן מי התיר לכם את השחיטה? אמרו לו נער אחד, אמר להן הביאוהו. הדא הוא דכתיב ׳וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי׳ בקש לעונשו, באת אמו ונשתטחה על רגליו...⁠״ (מדרש שמואל ג ו, עמ 13). מהמדרש יוצא שההוראה של שמואל היא טעות, והראיה ממשנתנו מוטעית.
בפסח השתנה הדבר. כל אדם רשאי היה לשחוט, ובפועל הגיעו נציגי החבורות למקדש ושחטו את הקרבן בעצמם10. זה היה ניצחון מקומי של הפרושים. הצדוקים רצו שהעבודות במקדש תהיינה מונופול של הכוהנים: הם יעמדו לפני ה׳ לשרתו, יפעילו את המקדש וינהיגו אותו, ואילו הפרושים שאפו לשתף את כל ישראל בעבודה. העלייה ההמונית לרגל, הסמיכה על הקרבן ושחיטת הפסח הם אפוא ניצחון לדרכם של הפרושים11. אין כמעט ביטוי בהיר יותר למעורבות של מביא הקרבן מאשר שחיטתו. עם זאת, גם הפרושים לא ערערו על מעמדם של הכוהנים המעוגן בפסוקי התורה. העבודה שבאה בהמשך השחיטה (זריקת הדם) נעשתה על ידי כוהנים. זריקת הדם נחשבה לאקט הדתי הקובע והמרכזי, והיא הייתה בידי הכוהנים. ההכרעה שכל אדם רשאי לשחוט את הפסח התבססה מן הסתם לא רק על דעתם של פרושים ש״שחיטה כשרה בזר״, אלא על כך שפסח כלל אינו קרבן, ואולי הלחץ המעשי סייע לעמדתם של פרושים. ספק אם הכוהנים היו מסוגלים לשחוט כמות כה גדולה של קרבנות בלחץ הזמן הנדרש. כך או כך, חז״ל מציגים את השחיטה העצמית כנתון מקובל, וכן עולה ממקורות חוץ רבניים12. מעניין כיצד פירשו חכמים את הפסוק בדברי הימים ב ״וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים״ (לה יא); לפי פשוטו בני ישראל שחטו והלוויים המשיכו ופשטו את העור. חז״ל קיבלו רק את חלקו הראשון של הפסוק והתירו לכל אחד מישראל לשחוט, אך לשיטתם גם את ההפשטה ביצעו ישראלים ולאו דווקא לוויים.
עם זאת, קשה להבין את המשפט המתיר לטמאים לשחוט; הרי טמא אסור לו להיכנס לעזרה. אפשר שהכוונה שהטמא נכנס באיסור אך שחיטתו כשרה, אך דומה שהניסוח במשנה הוא בעיקרו פולמוסי. אפילו טמא רשאי לשחוט, אלא שאינו יכול לעשות כן מסיבות טכניות (איסור כניסה), ואם איסור הכניסה בטל (כגון כשכל הציבור טמא) ההיתר גם מעשי. בשאלה זו התחבטו כמובן גם התלמוד ופרשני המשנה והתלמוד. הבבלי מציע ששחט עם סכין ארוכה (לב ע״ב); הוא מציע זאת כתשובה לשאלה אחרת במקצת13. הרמב״ם, ובעקבותיו רבי עובדיה מברטנורא ופרשנים אחרים, הציעו בעקבות הגמרא שהשוחט עומד מחוץ לעזרה ושחט בעזרה בעזרת סכין ארוכה. ברם איסור הכניסה הוא מתחום הסורג (כלים פ״א מ״ח), והפתרון בלתי רֵאלי. בעל תוספות יום טוב מצא פתרונות טכניים אחרים, כגון שחיטה דרך הגגות, וברור שאין זו אפשרות מעשית14. בעל תוספות יום טוב מעיר שיש הגורסים ״ולא טמא״, או שאינם גורסים כלל את המילה ״ובטמאים״, ברם תירוצי הראשונים מוכיחים שגם הם גרסו מילה זו. במל הנוסח הוא ״ובלבד שלא יהו טמאים״, וכן בכ״י פרמא. יש אפוא לנוסחה זו בסיס טקסטואלי איתן. דומה שמעתיקים רצו להדגיש ששחיטה אינה דורשת דווקא כוהנים, ואגב גררא, ובלשון הגזמה תאורטית, קבעו שגם טמאים רשאים לשחוט.
הבבלי (לב ע״א) דקדק מלשון המשנה ששחיטה כשרה רק בדיעבד, שכן כתוב ״שחיטתן כשרה״, ונשמע מכך שרק בדיעבד היא כשרה. דברי הבבלי משקפים כנראה את הנוהג הרווח והעולה מרוב המקורות. ברם לדקדוק עצמו אין בסיס לשוני, והוא בבחינת דרשה. לעתים המשנה מנוסחת בסגנון ״העושה כך וכך מותר״, או ״כשר״, ולעתים בסגנון ״עושה אדם כך וכך״, וכולם לשונות של לכתחילה15.
מכל מקום המשנה פולמוסית, שהרי בפועל כוהנים הם ששחטו, חוץ מקרבן פסח.
המשנה משקפת את הדיעה שהדם הנזרק הוא אך ורק דם הנפש, או דם התמצית וכן בכריתות (פ״ה מ״א) לעניין אחר. אבל במשנה פסחים אומר רבי יהודה ״כוס היה ממלא מדם התערובת זורקו זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים״ ר׳ יהודה מתאר את הנוהג במקדש בתוספתא פ״ד הי״ב, מקשים תנאים מתוך ההלכה המאוחרת על ההלכה הקדומה של רבי יהודה. זו עדות כיצד מתערבת ההלכה התנאית המאוחרת בזכרון וחכמים מציעים לתקן את המסורת. ההלכה המאוחרת התנגדה לערבוב דמים, התנגדה לשפיכת דם שאיננו ׳דם הנפש16. המשנה בזבחים (משנתנו17) וכריתות (פ״ה מ״א) מייצגת הלכה מאוחרת זו.
1. הסמיכה מתקיימת במקדש, והמדרש אינו מתחבט בשאלה האם הטמאים רשאים להיכנס למקדש לסמוך. עיסוקו רק בחידוש שסמיכה בטמאים מותרת, שכן הבהמה החיה אינה מקבלת טומאה.
2. כך בנוסח הספרא של וויס. אבל בנוסח הפנים של פינקלשטיין ללא מילה זו, ולכל אחת מהגרסאות עדויות מספר.
3. השחוט.
4. משנה, חולין פ״א מ״א, כפי שהתפרשה בתוספתא שם פ״א ה״א, עמ׳ 500; ירושלמי שבת פ״ב ה״ה, ה ע״ב; בבלי, ברכות לא ע״ב, ומקבילות רבות. לאופייה הפולמוסי של משנת חולין ראו הנספח למסכת שקלים.
5. אבל בציטוט המשנה בגמרא בכתב יד וטיקן ״פסולין״ במקום ״טמאין״. הנוסח ״טמאין״ חסר גם במדרש שמואל פרשה ג, פירוש הרמב״ם לחולין פ״א מ״א, פירוש הרמב״ן לחולין ד ע״ב, אור זרוע הלכות שחיטה שסז, מדרש הגדול לויקרא ו א ופרשנים נוספים. אבל הנוסח ״וטמאין״ נמצא בילקוט שמעוני לויקרא רמז תלט (בנוסח הדפוס, ולא נבדקו כתבי יד), וכן ברשב״א לחולין י ע״ב (בנוסח הדפוס). בפירוש הרמב״ם למשנתנו עולה שהכיר את הנוסח ״טמאין״, אף שבציטוט המשנה בפירושו לחולין פ״א מ״א הוא מצטט אותה ללא המילה ״טמאין״.
6. הסוגיה הבבלית (לד ע״ב) שואלת מדוע המשנה הבאה חוזרת על הדין של ״יחזור הכשר...⁠״ בסדרת המקרים שבמשנה הבאה, אך אינה שואלת על היחס בין משנתנו למשנה הבאה. הסוגיה שם מתרצת בצריכותא רגילה. שאלות של צריכותא הן סבוראיות ואינן מגוף התלמוד הבבלי, וראו פירושנו למשנה להלן.
7. תודתנו לידידנו ד״ר מ׳ וסטרייך שהעמידנו על העובדות הרפואיות.
8. לסדרת הפסוקים ראו במבוא.
9. משנה, חולין פ״א מ״א כפי שהתפרשה בתוספתא שם פ״א ה״א, עמ׳ 500; ירושלמי שבת פ״ב ה״ה, ה ע״ב; בבלי, ברכות לא ע״ב ומקבילות רבות.
10. פירושנו לפ״ה מ״ה. כן עולה מוויכוח הלל ובני בתירא, ראו פירושנו לפסחים פ״ו מ״א.
11. על כך ראו בהרחבה במבוא למסכת שקלים.
12. ספראי, עליה לרגל, עמ׳ 181; פילון, על החוקים ב, 185.
13. כיצד אין הטמא לוקה על כניסתו למקדש.
14. ראו עוד מלאכת שלמה על אתר.
15. ראו פירושנו לשבת פכ״ב מ״ג.
16. ראו זהר, דם נפש.
17. בזבחים פ״ח מי״ז דם הנפש מכונה דם תמצית. הכוונה לדם היוצא ראשונה בעת השחיטה, דם המסמל את תחילת מות הבהמה.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ב) קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ, בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
If the priest fit for Temple service collected the blood in a vessel and gave the vessel to an unfit person, that person should return it to the fit priest. If the priest collected the blood in a vessel in his right hand and moved it to his left hand, he should return it to his right hand. If the priest collected the blood in a sacred vessel and placed it in a non-sacred vessel, he should return the blood to a sacred vessel. If the blood spilled from the vessel onto the floor and he gathered it from the floor, it is valid.
If an unfit person placed the blood upon the ramp or on the wall of the altar that is not opposite the base of the altar, or if he placed the blood that is to be placed below the red line above the red line, or if he placed the blood that is to be placed above the red line below the red line, or if he placed the blood that is to be placed inside the Sanctuary outside the Sanctuary or the blood that is to be placed outside the Sanctuary inside the Sanctuary, then if there is blood of the soul that remains in the animal, the priest fit for Temple service should again collect the blood and sprinkle it on the altar.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ב] קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחְזִיר לַכָּשֵׁר.
קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמאלוֹ, יַחְזִיר לִימִינוֹ.
קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חֹל, יַחְזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ.
נִשְׁפַּךְ מִן הַכֶּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר.
נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּן, וְאֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחְזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה א]

קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר קבל בימינו כו׳ – הודיענו שמאחר שהקבלה כשרה אינו בא לידי פסול מן הפסולים ואחר כך עוד שב לענין אחר ואמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול ושנה מקומו שהקרבן אינו נפסל הואיל וזה ששנה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותו עבודה ג״כ אין פוסלין מעשיו אלא שאם נשאר מדם הנפש שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק הדם במקומו וזכור זה העיקר והוא מה שאמר אין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי ובמקום הראוי לעבוד:
יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. וְלֹא מִפְסִיל בְּמַה שֶּׁנָּתַן אוֹתוֹ לַפָּסוּל.
נְתָנוֹ. פָּסוּל.
עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד. דְּהַוְיָא נְתִינָה שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ. אוֹ שֶׁנָּתַן אֶת הַנִּתָּנִים לְמַטָּה לְמַעְלָה, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל. וּצְרִיכָה לְאַשְׁמְעִינַן בְּכֻלְּהוּ דְּאִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בָּרֵישָׁא, הֲוָה אֲמֵינָא הָנָךְ דַּחֲזוּ לַעֲבוֹדַת צִבּוּר כְּגוֹן טָמֵא דַּחֲזִי לְכַתְּחִלָּה בְּצִבּוּר, הִלְכָּךְ גַּבֵּי יָחִיד אִיכָּא תַקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה, אֲבָל שְׂמֹאל דְּלֹא חַזְיָא לַעֲבוֹדַת צִבּוּר אֵימָא דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שְׂמֹאל, הֲוָה אֲמֵינָא שְׂמֹאל אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהּ הֶכְשֵׁר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ, אֲבָל כְּלִי חֹל אֵימָא לֹא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן כְּלִי חֹל, מִשּׁוּם דַּחֲזוּ לְקַדְּשִׁינְהוּ, אֲבָל הָנָךְ אֵימָא לֹא, צְרִיכָא.
יחזיר לכשר – and he will not find fault in what that he gave to the invalid individual.
נתנו – that which was invalid.
על גבי הכבש שלא כנגד היסוד – this is placement that is not in its [appropriate] place. Or that he placed that (i.e., the blood) which should be placed below [the red line] above It, the fit/kosher individual should return and receive it. And it is necessary to tell us about all of them, for it has a remedy in its return. For if it (i.e., the Mishnah) had only taught only the first clause I might think that these that were appropriate for the Divine Service of the community such as an impure person who is worthy ab-initio for the community, therefore, regarding the individual, there is a remedy through a return, but the left [hand] which is not appropriate for the Divine Service of the community, I might say that he does not have a remedy in returning it. But if we only taught the case of someone who used his left-hand, I might think that the person using his left [hand] has a remedy in returning it, for it has acceptance on Yom Kippur, for the High Priest takes the coal-pan in his right hand and the censer in is left hand. But an unconsecrated utensil, I might so not [at all]. But if he had mentioned only the unconsecrated utensil, because it is appropriate to sanctify it, but these other cases [mentioned in the Mishnah], I would say not, so it is necessary [to mention them all] (see the Gemara, Tractate Zevakhim 26b).
קבל הכשר וכו׳. פ״ק דמכילתין דף י״ד ודף ט״ו ותוס׳ פ׳ לולב הגזול דף ל״ג:
יחזיר. דלא מפסיל בהכי ובפ״ק מפ׳ לה למאן דאית ליה הולכה שלא ברגל שמה הולכה כדאית ליה ולאידך כדאית ליה:
קבל בימינו וכו׳. ירושלמי פ׳ הוציאו לו דף מ״ב:
נשפך מן הכלי. בבבלי פ׳ הוציאו לו דף מ״ח ובפ״ק דמכילתין דף ט״ו ותוס׳ פ״ק דמעילה דף ז׳ ובירושלמי שם ר״פ הוציאו לו בדף מ״ב ותוס׳ פ׳ קבלה דף כ״ה:
נתנו ע״ג הכבש. פ׳ קבלה דף כ״ו. נתנו פסול זה ע״ג הכבש או שלא כנגד היסוד וכו׳ יחזור הכשר ויקבל אי ס״ל דפסול עושה שירים אשמעינן האי תנא דשלא במקומו לאו כמקומו דמי לפיכך לא עשאן שירים ואי ס״ל דשלא במקומו כמקומו דמי והויא לה זריקה גמורה באדם פסול אשמעינן דאין פסול עושה שירים רש״י ז״ל. וזה לשון הרמב״ם בפירושו הודיענו שמאחר שהקבלה כשרה אינה באה לידי פסול מן הפסולים אח״כ. עוד שב לענין אחר ואמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול דשינה מקומו שהקרבן אינו נפסל הואיל וזה ששינה השנוי הזה אינו ראוי לזריקה וכמו שאין מחשבתו פוסלת כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה גם מעשיו אינם פוסלין אלא שאם נשאר מדם הנפש שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק הדם במקומו ע״כ. וכתב החכם הר״ר סולימאן אוחנא ז״ל נתנו ע״ג הכבש שלא כנגד היסוד פירש רש״י ז״ל דה״ק נתנו ע״ג הכבש או שלא כנגד היסוד אמנם הרמב״ם ז״ל בחבורו כתב כלשון המשנה נראה מדבריו דחדא קתני ע״ג הכבש שלא כנגד היסוד הא אם נתנו ע״ג הכבש כנגד היסוד כשר ופירוש הענין שאע״פ שרוח דרומית שבה הכבש אין בה יסוד מ״מ כבר ניכר מקום היסוד שהרי היסוד היה אוכל אמה אחת בדרום בקרן מערבית דרומית ואמה א׳ במזרח בקרן מזרחית צפונית וכנגד אותה אמה שאוכל בדרום דהא ניכר מקום היסוד על פני כולה וכל מה שכנגדו בכבש נקרא מזבח ומה שלמטה ממנו אינו נקרא מזבח כיון שאינו כנגד היסוד אלא שקשה לפי זה מה ששנינו בפ׳ איזהו מקומן בענין הבכור והמעשר ודמן טעון מתנה א׳ ובלבד שיתן כנגד היסוד נראה שאע״פ שיתן ע״ג המזבח ממש צריך כנגד היסוד וזה כפי׳ רש״י ז״ל וי״ל מ״ש ובלבד לכתחילה ולא לעיכובה והרמב״ם ז״ל בחבורו לא כתב לשון ובלבד נראה מדבריו דהיינו לכתחילה ולא לעכב עכ״ל ז״ל: בסוף לשון ר״ע ז״ל אימא לא צריכא אמר המלקט ובגמרא פריך ולהוי דחוי דהא בראה ונדחה הוא ואמאי אית ליה תקנתא בחזרה ור׳ ירמיה אוקמה כחנן המצרי דלית ליה דיחויין כדכתבינן בר״פ שני שעירי ורב אשי אוקי למתניתין אפילו כר׳ יהודה דאית ליה דיחוי כדתנן פ׳ ששי דיומא ועוד א״ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם הא שמעינן ליה דאמר איהו גופיה כל שבידו לא הוי דיחוי דתנן בפ״ה דמסכת פסחים ר׳ יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובת זורקו זריקה אחת ע״ג המזבח כנגד היסוד ומתניתין נמי כל הנך בידו לתקן ולהחזיר אבל גבי שעיר המשתלח אין בידו דמי יימר דיהבי ליה אחריני:
יחזיר לכשר. כתב הר״ב ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול. כלומר כיון שהפסול לא הוליך. דאילו הוליך א״א לתקן כדאיתא בגמ׳ בספ״ק:
נתנו ע״ג הכבש. לשון הר״ב נתנו פסול. וז״ל הרמב״ם אמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול כו׳. הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה. וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה. ג״כ אין פוסלין מעשיו. ע״כ. דאילו היה כשר הראוי לעבודה נתנו ע״ג הכבש. כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ״ב. אין זריקה דלא מכפרת שריא בשר באכילה כדאיתא בגמרא פ״ב דף כ״ו. ומ״ש הר״ב דאי אשמועינן ברישא ה״א הנך דחזו לצבור כגון טמא כו׳ ל׳ דגמ׳ ה״א מאי פסול טמא כו׳. ומ״ש דחזי לכתחילה בצבור. כדתנן בפ״ז דפסחים ורפ״ב דתמורה. ומ״ש איכא תקנתא בחזרה. פירוש כשאין הטמא ראוי לטמא הכלי. ועיין מ״ש ברפ״ק דמעילה:
שלא כנגד היסוד. פי׳ או שלא כנגד היסוד כמ״ש בריש פ״ב:
{ט} כְּלוֹמַר כֵּיוָן שֶׁהַפָּסוּל לֹא הוֹלִיךְ. דְּאִלּוּ הוֹלִיךְ, אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן. גְּמָרָא:
{י} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, אָמַר שֶׁזֶּה הַדָּם שֶׁקִּבֵּל אוֹתוֹ הַכָּשֵׁר וּנְתָנוֹ לַפָּסוּל אִם זָרַק אוֹתוֹ הַפָּסוּל כוּ׳ הוֹאִיל וְזֶה שֶׁשִּׁנָּה הַשִּׁנּוּי הַזֶּה אֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיקָה, וּכְמוֹ שֶׁאֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ פוֹסֵל הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לְאוֹתָהּ עֲבוֹדָה גַם כֵּן אֵין פּוֹסְלִין מַעֲשָׂיו. עַד כָּאן. דְּאִלּוּ כָשֵׁר נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, כֵּיוָן דִּבְעָלִים נִתְכַּפְּרוּ אֵין זְרִיקָה דְלָא מְכַפֶּרֶת [הַיְנוּ הַךְ שְׁנִיָּה דַּחֲזָרַת הַכָּשֵׁר דְּהָא כְּבָר נִתְכַּפְּרוּ בְּקַמַּיְתָא] שָׁרְיָא בָשָׂר בַּאֲכִילָה. גְּמָרָא:
{יא} שֶׁלֹּא כוּ׳. פֵּרוּשׁ אוֹ שֶׁלֹּא כוּ׳:
{יב} פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁאֵין הַטָּמֵא רָאוּי לְטַמֵּא הַכְּלִי:
ט) יחזיר לכשר
ולא נפסל במה שנתנו להפסול, דהו״ל הפסול כאילו הושיבו הכשר ביני ביני על האיצטבא מיהו בהוליך הפסול הדם אפילו רק פסיעה א׳, וכ״ש כשזרקו במקום הראוי, שוב אין תקנה לאותו הדם רק ביש עוד דם הנפש יחזיר כשר ויקבל, כלעיל סי׳ ה׳:
י) כשר
מיהו בנשפך קודם שקבלו בכלי׳ נפסל הדם כלעיל פ״ב סי׳ ט״ז:
יא) נתנו על גבי הכבש
ר״ל אם זרק הפסול הדם ע״ג כבש, או שזרקו במזבח שלא וכו׳:
יב) נתן את הנתנין למטה
מחוט הסקרא (עי׳ פ״ב סי׳ כ׳):
יג) את הנתנים בפנים
בהיכל או בק״ק:
יד) בחוץ
על מזבח החיצון:
טו) יחזור הכשר ויקבל
אבל כשר שעשה א׳ מאלו, שוב אין תקנה. להכשיר הבשר והאימורין רק בעליו נתכפרו, חוץ מחטאת חצוני שהכניס דמו לפנים בין שהכניסו כשר או פסול, גם בעליו לא נתכפרו, ואפילו יש עוד דם הנפש, נפסל הקרבן לגמרי [ועי׳ פ״ב סי׳ כ״ג]. וכולהו צריכא, דאי תנא רק קיבל הפסול, סד״א דוקא בקיבל הטמא מיירי, דמדהותרה טומאה בצבור להכי ביחיד מועיל עכ״פ להחזיר, אבל שמאל דלא מהני בשום דוכתא בדם אימא דלא מהני החזרה לימין, ואי אשמעינן שמאל, סד״א מדכשר עכ״פ כשמכניס כוה״ג ביו״כ כף קטורת בשמאלו [כיומא פ״ה מ״א], אבל כלי חול דלא חזי בשום דוכתא, לא מהני החזרה, ואי אשמעינן כלי חול, סד״א דוקא בכלי חול מהני תקנה מדעכ״פ חזי לאקדשינהו, אבל נשפך הדם ואינך, דלא מהני בשום גוונא סד״א דלא מהני בהו תקנתא, קמ״ל:
טז) השוחט את הזבח
במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וה״ה בקיבל או הלך או זרק במחשבה זו רק עבודה קמייתא נקט:
יז) לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית
ר״ל שחישב בשעת שחיטה על אכילה או הקטרה שכל א׳ פחות מכזית:
יח) שאין אכילה והקטרה מצטרפין
אף דכבר תנא ליה לעיל (ספ״ב) אפ״ה הדר תני לה, לאשמעינן דדוקא בכה״ג אין מצטרף, הא לאכול כחצי זית, ולחזור לאכול כחצי זית, אחר שיעור שיהוי אכילת פרס, אף דבכה״ג הוה דומיא דלאכול ולהקטיר, אפ״ה מצטרף:
לפי כתב-יד קופמן
קיבל הכשר – את הדם, ונתן לפסול – כוהן פסול, אחד מרשימת הפסולים שנמנו לעיל (פ״ב מ״א). אפשר גם שנתן את הדם לישראל, יחזיר לכשר – כאמור זו הקלה רבה שיש בה חידוש, שקבלה פסולה ניתנת לתיקון. כפי שאמרנו, במשנה הקודמת דנה המשנה בפסול שקיבל את הדם, וכאן בכשר שנתן לפסול. הלכה זו חוזרת גם בברייתא נוספת: ״רבי אליעזר בן יעקב אומר חוץ לגיתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר״ (תוספתא פרה פ״ג ה״י, עמ׳ 632).
קיבל מ[י]ימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו – מעשה פגום אינו פוסל וניתן לתיקון, כדלעיל. כאמור לעיל (פ״ב מ״א) יש לקבל בימין. קיבל בכלי קודש ונתן בכלי חול יחזיר לכלי קודש – דין זה לא נשנה לעיל אך הוא פשוט, כיוון שהעבודה היא בכלי שרת בלבד שהיו כלים מפוארים, וכן שנינו בתוספתא (פ״א ה״ח, עמ׳ 480). נישפך מן הכלי על הריצפה ואספו כשר נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד נתן את הניתנין למטה למעלן [ו]את הניתנין למעלן למטן [ו]את הניתנין בפנים בחוץ ואת הנתנין בחוץ [בפנים] – כל אלו פגמים שנזכרו ונדונו במשנה לעיל (פ״ב מ״א). אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל – כמו במשנה הקודמת. כללו של דבר, כל העבודות הפוסלות שנזכרו במשנה לעיל (פ״ב מ״א) ניתנות לתיקון, בניגוד למשתמע מהמשנה שם. עם זאת, התוספת של כלי הקודש אינה נזכרת במשנה שם, וניתן לשער שמשנתנו נשנתה באופן עצמאי ואינה תלויה במשנה שם (והיא כאמור חולקת עליה). שתי המשניות (משנה א-ב בפרקנו ומשנה א בפרק ב) באות מאותו מקור קדום, אך שתיהן סטו, כל אחת לכיוון אחר.
המשנה שנויה באריכות יתר. הבבלי אמנם מציע ״צריכותא״ ומדוע יש לחזור על העיקרון פעמים מספר, ברם כפי שראינו זה אופייה של משנת זבחים שיש בה חזרות רבות.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ג) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.
In the case of one who slaughters an offering with the intent to eat, beyond its designated time or outside its designated area, an item whose typical manner is such that one does not partake of it, e.g., the portions of the offering consumed on the altar, or with the intent to burn, beyond its designated time or outside its designated area, an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, e.g., the meat of the offering, the offering is fit, and Rabbi Eliezer deems it unfit.
One who slaughters an offering with the intent to eat, beyond its designated time or outside its designated area, an item whose typical manner is such that one does partake of it, or with the intent to burn, beyond its designated time or outside its designated area, an item whose typical manner is such that one does burn it on the altar, but his intent was to partake or burn less than an olive-bulk, the offering is fit. If his intent was to eat half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk beyond its designated time or outside its designated area, the offering is fit, because eating and burning do not join together.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ג] הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֹאכַל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֹאכַל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.
לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר.
לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל אֵמוּרָיו וּלְהַקְטִיר בְּשָׂרוֹ: לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר – כָּשֵׁר. וְרַבִּי יְהוּדָה [פּוֹסֵל]. לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ וְאֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ – כָּשֵׁר. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: רַבִּי לִיעֶזֶר פּוֹסֵל וְרַבִּי °יְהוֹשֻׁעַ° מַכְשִׁיר. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה: מָה אִם הִנִּיחַ °אֶת° הַדָּם לְמָחָר, אֵינוֹ פּוֹסֵל! וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה כָּשֵׁר; אֵין לָךְ שֶׁפּוֹסֵל אֶלָּא מַחֲשֶׁבֶת אֲכִילָה וְהַקְטָרָה וּזְרִיקַת דָּמִים.
אָמַר רַבִּי: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי לְעָזָר, וְהָיָה אִיסִי הַבַּבְלִי יוֹשֵׁב לְפָנָיו וְחָבִיב עָלָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל אֵמוּרָיו וּלְהַקְטִיר בְּשָׂרוֹ, מַהוּ? אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. °לְהַנִּיחַ° אֶת דָּמוֹ וְאֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, מַהוּ? אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁרַבִּי לִיעֶזֶר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. אָמַר לוֹ: °שְׁנֵה° לִי אֶת הַדָּבָר. וְשָׁנָה לוֹ. לַמִּנְחָה בָּא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: שְׁנֵה לִי אֶת הַדָּבָר. וְשָׁנָה לוֹ. אָמַר לוֹ: מַה זֶּה יוֹסֵי, שֶׁמָּא לֹא כִּיוַּנְתָּ שְׁמוּעָתָךְ? אָמַר לוֹ: הֵן, רַבִּי. אֶלָּא שֶׁרַבִּי יְהוּדָה שָׁנָה לָנוּ: פָּסוּל. וְחִיזַּרְתִּי עַל כָּל חֲבֵירַי וְלֹא מָצָאתִי לוֹ [חָבֵר], סָבוּר שֶׁמָּא טָעוּת הוּא בְּיָדִי. עַכְשָׁיו שֶׁאָמַרְתָּ לִי דָבָר מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזֶר, הֶחֱזַרְתָּ לִי אֶת אֲבֵדָתִי. אָמַר: אַשְׁרֵיכֶם צַדִּיקִים, שֶׁאַתֶּם מְחַבְּבִים אֶת הַתּוֹרָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ״ וגו׳ (תהלים קיט,צז). מִפְּנֵי שֶׁיְּהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעַאי, וְאֶלְעַאי °תַּלְמִידוֹ° שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְפִיכָךְ הוּא שׁוֹנֶה מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי לִיעֶזֶר.
השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו כו׳ – כל זה מבואר ואין הלכה כרבי אליעזר:
לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ.
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
לאכול דבר שאין דרכו לאכול – outside of its [appropriate] time period or outside of its [appropriate] place.
ור' אליעזר פוסל – But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer.
השוחט את הזבח וכו׳. פ׳ קבלה דף כ״ח וסוף אותו פרק:
ר״א פוסל. עיין במ״ש בס״פ דלעיל. ובר״פ הקומץ רבה הביאו ר״ע ז״ל:
לאכול כחצי זית וכו׳. עיין במה שכתבתי בשם רש״י ז״ל ר״פ הקומץ רבה. וביד פי״ד דהלכות פסולי סי׳ י״ח:
ר״א פוסל. טעמו פירש הר״ב ריש פ״ג דמנחות:
לאכול כחצי זית כו׳. צ״ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס״פ דלעיל. והתם בגמרא בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו. לאכילת גבוה מדמינן לה. או לאכילת הדיוט מדמינן לה. אמר אביי ת״ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר כו׳ טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף. והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא. דילמא בהיסק גדול. והשתא איכא למימר דלהכי הדר תני ליה הכא לאשמועינן הא. דלא תימא דוקא בהיסק גדול. אלא כל הקטרה ודכותה לאכול ולאכול מצטרף. ומסתייען מדהרמב״ם בספי״ד מהלכות פסולי מוקדשין פסק כדפשיט אביי ולא חש לדחייה והכ״מ כתב דמשמע ליה דדחייה בעלמא היא ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל ע״כ. ולדידי ממשנה יתירה דייק לה בגמרא אע״ג דלא פשטא הכי. סמך בעל הגמרא דממילא תפשוט כדמשכחת לה למשנה יתירה. ועיין מ״ש במ״ו פ״י:
{יג} כַּחֲצִי זַיִת. צָרִיךְ עִיּוּן, דְּהָא תְּנֵינָא לַהּ חֲדָא זִמְנָא בְּסוֹף פֶּרֶק דִּלְעֵיל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:
לפי כתב-יד קופמן
השוחט את הזבח לאכל – מחוץ לזמנו או למקומו, דבר שאין דרכו לאכול – חלקים שאינם בני אכילה בדרך כלל, והמשנה הבאה תדגים הלכות אלו, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר – להקטיר הוא המונח להעלאת אברים על המזבח, והתורה קבעה אילו חלקים (אברים) מהבהמה יש להקטיר, כשר רבי אליעזר פוסל – המחלוקת היא האם יש כאן מעשה (מחשבת) פסול, או שמא אין זה פסול משום שאין זה אוכל תקני. אשר להקטרה, המחלוקת איננה האם מותר להקטיר אבר נוסף אלא שהקטיר, או התכוון להקטיר, בחוץ, או לאחר זמן, אבר שאין צריך להקטיר. אם כן, לפנינו ניסוח המדבר על שתי דוגמאות לאותה עברה. ההלכה חוזרת במנחות (פ״ג מ״א). לאכל דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר – עד כאן זו עברה רגילה, פחות מכזית כשר – המשנה מניחה בפשטות שכזית הוא שיעור נדרש לעברה בדיני זבחים, כפי שגם הניחה המשנה לעיל (פ״ב מ״ב).
הלכה זו נשנתה בתוספתא אגב המשנה לעיל (פ״ב מ״ב): ״רבי אלעזר בן יהודה איש איבליים אומר משום רבי שמעון, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכום אומר משום רבי שמעון, אחד עור האליה ואחד עור הראש של עגל הרך ועור פרסות בבהמה דקה, וכל הנאכלין משום עור כבשר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת״ (תוספתא זבחים פ״ב ה״ג, עמ׳ 4811). אם כן, הדין של המשנה חל רק על ״הנאכלין״ שדרכם להיאכל, כמו משנתנו.
אבל בברייתא אחרת בתוספתא מופיעה גם דעה חולקת: ״השוחט את הזבח לאכל אימוריו, ולהקטיר בשרו, לאכל דבר שאין דרכו לאכל, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר, כשר, ורבי יהודה פוסל. רבי אמר: רבי אלעזר פוסל ורבי יהושע מכשיר. אמר להן רבי יהודה, מה אם הניח את הדם למחר אינו פוסל? וחכמים אומרים זה וזה כשר, אין לך שפוסל אלא מחשבת אכילה והקטרה וזריקת דמים״ (פ״ב הט״ז, עמ׳ 4832). שתי תוספות בברייתא זו. האחת שיש המייחסים את המחלוקת לרבי יהודה, ואחרים מייחסים אותה לרבו, רבי אליעזר. זו דוגמה מובהקת עד כמה אסור לתארך מחלוקות לפי שם החכם המוסר אותן. מתברר שעמדתו של רבי יהודה היא עמדת רבו. הברייתא גם מוסיפה מנימוקי שני הצדדים. רבי יהודה נאמן לשיטת בית שמאי המעניקים משקל יתר למעשה עצמו. יש כאן מחשבת פיגול, ומעשה הפיגול אינו תלוי בשאלה אם הדבר רגיל ומקובל או לא, ואילו בית הלל, בדרך כלל, בוחנים את טיב כוונת בני האדם; הכוונה הנכונה היא תנאי, ובהיעדרה המעשה (הרמת תרומה, הקדשה וכיוצא באלו) פסול3. בהסברנו למשנה הבאה נשכלל הסבר זה.
בתוספתא מסורת נוספת: ״הקומץ את המנחה לאכול קומצה, ולהקטיר שיריה, לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר, כשר, ורבי יהודה פוסל. להניח קמצה ושיריה למחר, או להוציאן לחוץ, כשר, ורבי יהודה פוסל. רבי אלעזר אומר: רבי אליעזר פוסל ורבי יהושע מכשיר. אמר ליה רבי יהודה: ומה אם הניח את הקומץ למחר אינו פוסל. וחכמים אומרים: זה וזה כשר, אין לך שהוא פסול אלא מחשבת קמיצה והקטרה בלבד״ (מנחות פ״ב הט״ז, עמ׳ 515). התוספתא שונה ממשניות זבחים ומנחות בשני פרטים. הראשון שיש בה שני רבדים כרונולוגיים מובחנים: מחלוקת רבי אליעזר כנגד רבי יהושע (הוא ״חכמים״ במשנת זבחים ומנחות ומקבילותיהן), והשני שהמחלוקת נמשכת ומיוחסת לרבי יהודה, תלמידו של רבי אליעזר, ולחכמים. המסורת המייחסת את הדיון לחכמי יבנה היא של רבי אלעזר (ברבי שמעון, משלהי דור אושא). נימוקם של חכמים חשוב ביותר. אין הם מסתמכים כלל על כך שאין זה דבר שדרכו לאכול, אלא שמחשבת פסול חלה רק על הקמיצה וההקטרה העיקרית, ולא על אכילת השיירים, או הקטרת השיירים. לכאורה נימוק כזה בלתי אפשרי; הרי אם הוא תקף הוא משפיע תמיד על ההלכה, ולא רק במקרה של הקטרת שיירים או אכילת שיירים.
אם כן, לפי התוספתא אנו מציעים לשחזר את המחלוקות באופן שונה. הייתה מחלוקת עקרונית על אכילה והקטרה של שיירים, וקיימת מחלוקת שנייה על אכילת דבר שאין דרכו לאכול. המשנה מדברת רק על המחלוקת השנייה, והתוספתא דיברה במקורה רק על המחלוקת הראשונה. בהשפעת המשנה איחדה הברייתא בתוספתא את שתי המחלוקות, וכך יצא נוסח משובש. בתוספתא הקודמת שציטטנו נעשה ניסיון אחר לרכז את שתי המחלוקות, וגם הוא בלתי הגיוני מאותה סיבה.
הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ, או כזית משיריה בחוץ, להקטיר קומצה בחוץ, או כזית מקומצה בחוץ, להקטיר לבונתה בחוץ, או כזית מלבונתה בחוץ, פסול ואין בו כרת. ואם עשה כן אינו פסול. לאכול שיריה למחר, או כזית משיריה למחר, להקטיר קומצה למחר, או כזית מקומצה למחר, להקטיר לבונתה למחר, או כזית מלבונתה למחר, פיגול וחייבין עליו כרת, ואם עשה כן אינו פיגל (תוספתא מנחות פ״ה ה״ז, עמ׳ 518). זו שיטת רבי אליעזר, אך מדובר רק על השיירים (המחלוקת הראשונה).
בהמשך התוספתא למשנתנו מובא סיפור נוסף ממורשת הלימוד בבית המדרש: ״פעם אחת היינו יושבין לפני רבי אליעזר והיה איסי הבבלי יושב לפניו וחביב עליו לאחת. אמר לו: רבי! השוחט את הזבח לאכול אימוריו ולהקטיר בשרו מהו? אמר לו כשר אלא שרבי אליעזר פוסל ורבי יהושע מכשיר. אמר לו שנה לי את הדבר, ושנה לו. למנחה בא אצלו אמר לו: שנה לי את הדבר, ושנה לו. למחרת אמר לו שנה לי את הדבר, ושנה לו. אמר לו מה איסי? אמר לו דומה שלא כיווננו שמועתן? אמר לו הן רבי. אלא שרבי יהודה שנה לנו פסול, וחיזרתי על כל חבריי ולא מצאתי לי חבר. הייתי סבור שמא טעות הוא ביד רבי, עכשיו שאמרתה לי דבר משום רבי אליעזר, החזרתה לי את אבידתי. זלגו דמעיו ואמר: אשריכם הצדיקים שאתם מחבבין את התורה, לקיים מה שנאמר ׳מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי׳, הא מפני שיהודה תלמידו של אילעאי ואילעאי תלמידו של רבי אליעזר לפיכך הוא שונה משנת רבי אליעזר״ (פ״ב הי״ז, עמ׳ 4834).
איסי הבבלי היה תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע (ולא אליעזר – בבלי, מנחות יח ע״א). הוא שואל את השאלה של משנתנו, על אכילת דבר שאין דרכו לאכול. אבל הברייתא מקצרת ואומרת סתם ״לאכול אימוריו״. הוא הכיר את עמדתו של רבי יהודה שפסול ולא מצא לה חבר וסיוע, ועתה שמע שעמדה זו מקורה בדברי רבו של רבי יהודה, והיה מאושר בתגלית, עד כדי כך שביקש מרבו לחזור עליה פעמים מספר. לבסוף תמה הרב על הבקשות החוזרות לשנן אותה הלכה, ואיסי הבבלי ״מתוודה״ עד כמה הוא שמח לשמוע את מקורה של עמדה חריגה זו. אגב כך אנו לומדים שתי תופעות ספרותיות מובהקות: הראשונה, למרות תרבות המחלוקת נדחתה עמדתו של רבי אליעזר בפועל, ורק בודדים הכירוה. בדרך כלל שנו את עמדת רבי יהושע המתיר, אם כי במשנה המצב הפוך, ודברי רבי יהושע ורבי אליעזר מופיעים. התופעה השנייה היא של קיצור דברי הלכה, ואילו לא הכרנו את ההקשר של המשנה יכולים היינו לחשוב שהמחלוקת היא על עצם דין פיגול. מי יודע כמה מסורות קוצרו בדרך דומה ומשמעותן אבדה לעולמים?
לאכול כחצי זית [ולהקטיר כחצי זית] ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין – דיני הצטרפות נדונו במקומות שונים, ובדרך כלל מקובל שדברים שאינם מאותו השם אינם מצטרפים5. בתוספתא ההלכה חוזרת ללא שינויים (פ״ב הי״א, עמ׳ 482; הי״ג-הט״ו, שם), אך בתוספת פירוט וחזרות.
1. רק חוץ לזמנו הוא פיגול, כאמור לעיל פ״ה מ״ה. זו כמובן רק אחת העמדות והיא מיוחסת לרבי אליעזר, וראו שם שם.
2. וראו להלן פ״ד מ״ג.
3. ראו פירושנו לתרומות פ״א מ״א ובמבוא לקידושין.
4. בבבלי, מנחות יח ע״א, הסיפור מצוי בנוסח שונה במקצת, ציורי יותר. ה״צנזורה״ על דברי רבי אליעזר באה לידי ביטוי ברור עוד יותר.
5. משנה, פסחים פ״ב מ״ו; תוספתא תרומות פ״ז מ״ג, וראו פירושנו לאהלות פ״ג מ״א ועוד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ד) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.
In the case of one who slaughters an offering with the intent to eat, beyond its designated time or outside its designated area, an olive-bulk from the hide, or from the gravy, or from the spices that amass at the bottom of the pot together with small amounts of meat, or from a tendon in the neck, or from the bones, or from the tendons, or from the horns, or from the hooves, the offering is fit and one is not liable to receive karet for it, neither due to the prohibition of piggul, if the sacrificial rites were performed with the intent to partake of the offering beyond its designated time, nor due to the prohibition of leftover meat beyond the designated time, nor due to the prohibition against partaking of the meat while ritually impure.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ד] הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֹאכַל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקּוּפָה, מִן הָאֲלַל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַקְּרָנַיִם, מִן הַטְּלָפַיִם, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
יֵשׁ מֵהֶן מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין; מִתְפַּגְּלִין וְלֹא מְפַגְּלִין; מְפַגְּלִין וּמִתְפַּגְּלִין; לֹא מִתְפַּגְּלִין וְלֹא מְפַגְּלִין. אֵילּוּ שֶׁהֵן מְפַגְּלִין [וְלֹא מִתְפַּגְּלִין]: שְׁחִיטָה, קִיבּוּל, וְהִילּוּךְ. כֵּיצַד? שָׁחַט, קִיבֵּל, הִילֵּךְ, עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרָיו לְמָחָר – הֲרֵי אֵילּוּ מְפַגְּלִין. כֵּיצַד אֵין מִתְפַּגְּלִין? שָׁחַט עַל מְנָת לְקַבֵּל וְקִיבֵּל עַל מְנָת לְהַלֵּךְ, לְמָחָר – הֲרֵי אֵילּוּ אֵין מִתְפַּגְּלִין. וְאֵילּוּ מִתְפַּגְּלִין וְלֹא מְפַגְּלִין: שְׁיָרֵי הַדָּם, וְהֶקְטֵר אֵמוּרִין, וַאֲכִילַת בָּשָׂר. כֵּיצַד? °שָׁחַט לִשְׁפּוֹךְ° שְׁיָרֵי הַדָּם, עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵמוּרִין, וְלֶאֱכֹל מִן הַבָּשָׂר, לְמָחָר – הֲרֵי אֵילּוּ מִתְפַּגְּלִין. כֵּיצַד אֵין מְפַגְּלִין? שָׁפַךְ שְׁיָרֵי הַדָּם עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין, וְהִקְטִיר אֵמוּרִין עַל מְנָת לֶאֱכֹל מִן הַבָּשָׂר, לְמָחָר – הֲרֵי אֵילּוּ אֵין מְפַגְּלִין.
זְרִיקָה מְפַגֶּלֶת וּמִתְפַּגֶּלֶת. כֵּיצַד הִיא °מִתְפַּגֶּלֶת°? שָׁחַט, קִיבֵּל, וְהִילֵּךְ, עַל מְנָת לִזְרוֹק אֶת הַדָּם לְמָחָר – הֲרֵי זוֹ מִתְפַּגֶּלֶת. כֵּיצַד מְפַגֶּלֶת? זָרַק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לִשְׁפּוֹךְ שְׁיָרֵי הַדָּם, לְהַקְטִיר אֵמוּרִין, לֶאֱכֹל מִן הַבָּשָׂר, לְמָחָר – הֲרֵי °זוֹ מְפַגֶּלֶת°.
אֵילּוּ לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין: הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, וְצֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׁים וְשֵׂיעָר °שֶׁבִּזְקַן° הַתְּיָישִׁים, בֵּיצֵי תֹרִין וּמוּרְאַת הָעוֹף וְהַנּוֹצָה, וְהָעוֹר וְהָאֵבֶר וְהָאֲלַל, וְהַשָּׁלִיל וְהַשִּׁלְיָה – כָּל אֵילּוּ אֵין מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח חוּץ לִזְמַנּוֹ וְלֹא חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְאֵין °מַחֲשָׁבָה° פּוֹסֶלֶת בּוֹ מִשֵּׁם פִּיגּוּל, וְהַמַּעֲלֶה אֹתָם בַּחוּץ – פָּטוּר.
השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב כו׳ – רוטב הוא המרק וקיפה הוא התבלין שמבשלים בתבשיל הראוי להן: ואלל שיורי הבשר המתדבקים בעור בשעת הפשט. וגידים שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינן דופקין ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. וכשהוא אומר בזה הענין קרנים וטלפים ר״ל קצוות הדקות מהקרנים וטלפים הסמוכות לגוף שכשחותכין אותם מבצבץ מהם דם אמר אם חשב על כזית על שום דבר מכל זה לאכלו תוץ למקומו לא פסל הזבח אבל הוא זבח כשר לפי שאלה הדברים אע״פ שנאכלין אין חוששין להן ואין סומכין עליהם לאוכלן וכן אם היה הקרבן עצמו פגול או נותר ואכל כזית מאותו הפגול או הנותר או אכל מזבח כשר והיה האוכל טמא ולא אכל משום אחד מהן הבשר עצמו רק מן הקרנים [מן הטלפים] ומן העור וכל מה שסיפר אינו חייב כרת כמו שחייב האוכל בשר נותר או פגול או האוכל בשר קדשים והוא טמא וכבר ביארנו בפ׳ הב׳ מה הוא הפגול ומה הוא הנותר:
קִיפָה. תַּבְלִין וְדַק דַּק שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה.
אָלָל. שִׁיּוּרֵי הַבָּשָׂר הַנִּדְבָּקִים בָּעוֹר בִּשְׁעַת הֶפְשֵׁט. פֵּרוּשׁ אַחֵר, גִּיד הַצַּוָּאר שֶׁהוּא קָשֶׁה וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה שֶׁקּוֹרִין קַפִּיל״וֹ בְּלַעַ״ז.
הַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶן קָרוֹב לַבָּשָׂר שֶׁכְּשֶׁחוֹתְכִין אוֹתוֹ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָם, לָא חֲשִׁיב כְּבָשָׂר.
וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. אִם הָיָה הַזֶּבַח פִּגּוּל, שֶׁחָשַׁב עַל בְּשָׂרוֹ לְאָכְלוֹ חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְאָכַל מֵאֵלּוּ, פָּטוּר.
וְטָמֵא. אִם אָכַל מֵאַחַת מֵאֵלֶּה בְּטֻמְאַת הַגּוּף מִזֶּבַח כָּשֵׁר, אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם אוֹכֵל קָדָשִׁים בְּטֻמְאַת הַגּוּף.
קיפה (jelly, sediments of boiled meat) – spices/seasoning and very fine [portions of meat] that are in rim at the bottom of the vessel.
אלל (fatty substance, offal of meat) – the remnants of the meat that are attached to the skin at the time of flaying [of the sacrifice]. Another explanation: the sinew of the neck that is hard and is not appropriate for consumption, that we call KAPILO in the foreign language.
הקרנים והטלפים – and even what is in them close to the flesh that we cut/sever them, blood comes out from it, is not considered like flesh/meat.
ואין חייבין עליהם משופ פיגול – if the sacrifice was disqualified by improper intention/פיגול, that he intended to eat its meat outside of the appropriate time, but ate from these, he is exempt.
וטמא – if he ate from one of these while in bodily impurity from a kosher sacrifice, he is not liable because of eating Holy Things while in an impure bodily state.
השוחט את הזבח וכו׳. עד סוף סי׳ ה׳ ביד שם פי״ד ובפי״ח סימן כ״ב. ומפי׳ רש״י ז״ל משמע דהוה גריס בבא דהשוחט את המוקדשין קודם האי בבא שכך הוא שם בפירושו ז״ל אפילו בתלמוד המוגה עי׳ הרב בצלאל אשכנזי ז״ל:
מן הקרנים ומן הטלפים. כצ״ל:
חוץ לזמנו או חוץ למקומו. אית דלא גרסי ליה כמה דלא גרסינן לה במתני׳ דלעיל וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקו:
מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב״ם שם. ועיין פ׳ דלעיל מ״ב:
הרוטב. ל׳ הרמב״ם הוא המרק. ועיין ברפ״ט דחולין בפי׳ הר״ב ומ״ש שם:
הקיפה. פי׳ הר״ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל׳ רש״י. ובלשון משנתינו נשנה ג״כ בר״פ העור והרוטב. וכ״כ רש״י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש״י והר״ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ׳ דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי׳ הרמב״ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע״כ ופי׳ תבלין עיין במ״ה פ״ט דשבת. ובמ״ה פ״ב דטבול יום מפרש הר״ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ״ל שכל אחד למד מענינו:
אלל. פי׳ אחר שכתב הר״ב גיד הצואר כו׳ עיין עליו ברפ״ט דחולין:
הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב״ם:
{יד} הָעוֹר. חוּץ מֵעוֹר הָאַלְיָה שֶׁהוּא לַאֲכִילָה. הָרַמְבַּ״ם:
{טו} הָרֹטֶב. הוּא הַמָּרָק. הָרַמְבַּ״ם. וְעַיֵּן רֵישׁ פֶּרֶק ט׳ דְּחֻלִּין:
{טז} וּבְרֵישׁ פֶּרֶק הָעוֹר וְהָרֹטֶב מְפָרֵשׁ תַּבְלִין בִּלְבַד. דְּאִלּוּ דַּק דַּק אֹכֶל מְעַלְּיָא הוּא. וּבְמִשְׁנָה ה׳ פֶּרֶק ב׳ דִּטְבוּל יוֹם מְפָרֵשׁ, הַתַּבְלִין וְהַמָּרָק וְשֻׁמַּן בָּשָׂר שֶׁנִּמּוֹחַ. וְנִרְאֶה לִי שֶׁכָּל אֶחָד לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ:
{יז} הַגִּידִים. שֵׁם נוֹפֵל עַל הַגִּידִים מַמָּשׁ וְעַל הָעוֹרָקִים הַדּוֹפְקִים וְשֶׁאֵינָם דּוֹפְקִים וְעַל מֵיתָרִים וְעַל הַגִּידִים הַקּוֹשְׁרִים הַפְּרָקִים. הָרַמְבַּ״ם:
יט) לאכול כזית מן העור
חוץ מעור שתחת האליה דחזי לאכילה [כפ״ב סי׳ כ״ט]:
כ) מן הרוטב
קמ״ל אף די״ל טעם כעיקר דאורייתא:
כא) מן הקיפה
תבלין, כשומין ובצלים וכדומה שנותנין בבשר להטעימו, ומעורב שם ג״כ דק דק של בשר, וקמ״ל דאף דבטעם כעיקר שבתבלין מעורב ג״כ קצת ממשות, אפ״ה פטור, דכולה כזית ממשות בעינן:
כב) מן האלל
דלדולי בשר שנשאר בעור אחר ההפשט. וי״א דאלל היינו גיד הצואר שהוא קשה, ואינו ראוי לאכילה:
כג) מן העצמות
אפילו הרכים:
כד) מן הטלפים
אפילו במקום שקרובים לבשר, שכשחותך שם יוצא דם. ובכולהו או או קתני, שכשהיה א׳ מהן במחשבת חוץ וכו׳:
כה) וטמא
דכשפיגל הקרבן ע״י שחשב לאכול כזית מבשרו או להקטיר מאימורין לאחר זמנו דאז כל בשר הקרבן, בכרת, אפ״ה באכל אלו ממנו פטור, וכמו כן קרבן כשר שנותרו אלו ואכלן אחר זמן אכילתן, או בנטמא גופו ואכל אלו מהקרבן, פטור מכרת:
המשנה מונה דוגמאות לאכילת דבר שאין דרכו לאכול. כמו המשנה הקודמת גם היא מתנסחת מתוך המסקנה שפיגול הוא במחשבת פסול, כלומר ששחט על מנת לאכול שלא כדין.
לפי כתב-יד קופמן
השוחט את הזבח לאכל כזית מן העור – את העור אין אוכלים, מן הרוטב – את הבשר מבשלים ובמהלך הבישול יוצאים מהבשר המתבשל שומנים וחומרי טעם, ואלו, יחד עם המים, מהווים רוטב שהוא חלק מתבשיל הבשר. עם זאת, בעיני הנודר בשר הוא רק הבשר עצמו ולא הרוטב. מן הקופה – קופא, קיפה, או קופה הוא הרוטב שהצטנן והפך לנוקשה. בקיפה נבלעו גם חתיכות בשר, ואף על פי כן אינה ממש בשר. כך פשוטם של דברים1. צירוף זה של רוטב וקיפה חוזר במקורות נוספים, ולעניין זבחים אין הם חלק מהקרבן, כלומר מי ששחט קרבן והתכוון לאכול את הרוטב או את הקיפה שלא כהלכה לא פסל את הקרבן. במקורות אלו מופיעים הרוטב והקיפה ברשימה ארוכה יותר, אך רק הם מאכל לכל דבר.
מן האלל – הבבלי מסביר: ״והאלל. מאי אלל? רבי יוחנן אמר: מרטקא, וריש לקיש אמר: בשר שפלטתו סכין״ (חולין קכא ע״א). האלל הוא בשר שאין בו ממש (בבלי מעילה ז ע״א). הסבר זה מתאים לפירוש שמדובר בפירורים שנשרו בעת החיתוך, או בשר שנדבק אל העור בשעת ההפשטה. מרטקא הוא לפי רש״י גיד השדרה והצוואר (רש״י לחולין שם), ועל הסבר זה חוזרים הראשונים. מן העצמות מן הגידים מן הקרניים מן הטלפים – בעדי נוסח משניים הסדר הפוך, וזו תופעה רגילה שברשימות חלו שינויים בסדר הופעת הדוגמאות. בעדי נוסח אלו נוסף ״חוץ לזמנו או חוץ למקומו״, כשר [ו]אין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא – כאמור, כל זה דוגמה לדבר שאין דרכו לאכול. אמנם קדמונינו היו חסכניים ביותר ושימרו כל פירור מזון, אבל בבשר היו חלקים שלא נאכלו. כפי שראינו לעיל, ״רבי אלעזר בן יהודה איש איבליים אומר משום רבי שמעון, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכום אומר משום רבי שמעון: אחד עור האליה, ואחד עור הראש של עגל הרך, ועור פרסות בבהמה דקה, וכל הנאכלין משום עור כבשר, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת״ (תוספתא זבחים פ״ב ה״ג, עמ׳ 481). עור הראש של עגל רך נאכל, אך לא העצמות.
1. הרחבנו בכך בפירושנו לנדרים פ״ו מ״ו, וראו עוד טהרות פ״א מ״ד.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ה) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.
In the case of one who slaughters sacrificial female animals with the intent to eat the fetus of those animals or their placenta outside the designated area, he has not rendered the offering piggul. Likewise, in the case of one who pinches doves, i.e., slaughters them for sacrifice by cutting the napes of their necks with his fingernail, with the intent to eat their eggs that are still in their bodies outside the designated area, he has not rendered the offering piggul. This is because the fetus, the placenta, and the eggs are not considered part of the body of the animal or the bird.
For the same reason, one who consumes the milk of sacrificial female animals or the eggs of doves is not liable to receive karet for it, neither due to the prohibition of piggul, nor due to the prohibition of notar, nor due to the prohibition against partaking of the meat while ritually impure.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ה] הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֹאכַל שְׁלִיל אוֹ שִׁלְיָה בַחוּץ, לֹא פִגֵּל.
הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֹאכַל בֵּיצֵיהֶן בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל.
חֲלֵב מֻקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ד]

השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ כו׳ – כבר ידעת שהזבח לא יהיה פגול אלא אם חשב עליו חוץ לזמנו כמו שנזכר ולפיכך יהיה סדר המשנה כך השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שליא בחוץ לא פסל וכן אם חשב לאכול מהם חוץ לזמנן לא פיגל לפי שהן מאוסים על האדם כמו העור והאלל. ושליל הוא העובר הנמצא בגוף הבהמה קודם גמר ברייתו ושליא הוא המכסה אשר על השליל בגוף ושאר ההלכה מבוארת ממה שרמזנו בכאן וזכרנו בפירוש ההלכה שלפני זאת:
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין. כָּל הֵיכָא דְּנָקַט הַאי לִישָׁנָא מַיְרֵי בִּנְקֵבוֹת.
לֶאֱכֹל שָׁלִיל. שֶׁבְּמֵעֶיהָ.
אוֹ שִׁלְיָא. הָעוֹר הַחוֹפֶה אֶת הַוָּלָד. אֵין מַחֲשָׁבָה זוֹ פּוֹסֶלֶת אֶת הַזֶּבַח. דִּשְׁלִיל וְשִׁלְיָא לָאו גוּפָא דְזִבְחָא הוּא.
לֹא פִגֵּל. הָכִי קָאָמַר, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שְׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא חוּץ לִמְקוֹמוֹ, לֹא פָסַל. וְאִם חָשַׁב לֶאֱכֹל מֵהֶן חוּץ לִזְמַנּוֹ, לֹא פִגֵּל.
חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל. אִם פִּגֵּל בַּזֶּבַח וְאָכַל מֵחָלָב שֶׁבְּדַדֶּיהָ, לֹא מְחֻיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, דְּלָאו גּוּפָא דְזִבְחָא הוּא.
השוחט את המוקדשין – whenever that it (i.e., the Mishnah) uses this language, it speaks of females.
שליל (embryo) – that is in her womb
שליא (after-birth, placenta) – the skin that covers the fetus, this intention does not invalidate the sacrifice. For the embryo and the placenta are not the body of the sacrifice [in the strictest sense] (see Tractate Temurah 31b).
לא פיגל – this is what he said: A person who slaughters the [female] consecrated animal to eat the fetus or the placenta outside of its [appropriate] place, did not make it invalid. And if he intended to eat from them outside of its [appropriate] time, did not make a sacrifice rejectable through improper mental disposal (see Leviticus 19:7).
חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול – if he had an inappropriate intention with a sacrifice and consumed from the milk that was in its breasts, he is not liable for it because of an inappropriate intention, for it is not the main part of the sacrifice.
לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל. ה״ה למחר תוס׳ ז״ל. וכן פי׳ ר״ע ז״ל וגם הרמב״ם ז״ל ופשוט הוא ובזה מדוקדק לע״ד דנכנס בחוץ למקומו ויצא בלשון פיגול דהוי לשון דחוץ לזמנו. ובגמרא דייק רבא לסיועי לר׳ אלעזר השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל והדר תני חֲלֵב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהם משום פגול הא שליל ושליא חייבין אלא ודאי מחמת מחשבת זבח מתפגלין מחמת מחשבת עצמן אין מתפגלין. ונקד ה״ר יהוסף ז״ל חֲלֵב המוקדשין החית בשב״א פת״ח והלמ״ד בציר״י:
תורין. לשון משנה. רש״י פ״ק דחולין משנה ה׳ ועי׳ פי״א דחולין משנה ב׳:]
כו) השוחט את המוקדשין לאכול שליל
עובר שבמעי קרבן:
כז) או שליא
הוא עור החופה הולד במעי אמו:
כח) בחוץ
ר״ל בין חוץ לזמנו או חוץ למקומו:
כט) לא פיגל
ה״ק בשחישב על אלו חוץ למקומו, לא פסל, ובחוץ לזמנו לא פיגל, מדלאו גופה דזיבחא נינהו [ואע״ג דבשליל יש לומר עובר ירך אמו (כחולין נ״ח א׳). היינו דשדינן וולד בתר אם, דכשפיגל באם חייב גם על אכילת הולד, דהו״ל כגוף האם, והרי חזי קצת לאכילה. אבל לא דנשדי אם בתר וולד, דלעולם אם עיקר (ועי׳ רמב״ם פסוהמ״ק פי״ח הכ״ג, ורלח״מ עבדים פ״ז ה״ה. ועי׳ לקמן תמורה פ״ו ל״ו]:
ל) המולק תורין בפנים לאכול ביציהם
שימצאו במעיהן וכ״ש בחישב על חלב שבדדיה, ונקט תורין מדכשרין רק גדולים, ויש ביצים במעיהן [ונ״ל עוד דקמ״ל אף דגם רבנן דס״ל ולד טריפה מותר ולא מחשב ירך אמו, בביצת טריפה מודו דאסור דמגופה קרבי [כתמורה ל״א א׳], אפ״ה לא מחשב גופה ממש]:
לא) חלב המוקדשין
חלב בקמץ:
לב) וטמא
ר״ל (כלעיל סי׳ כ״ה), דכשנתפגל הקרבן ואכל אלו, או שנתותרו, או שנטמא גופו, ואכלן, פטור מכרת, הא שליל ושליא חייב [כלעיל סי׳ כ״ט]. [ובפ״ג דמעילה מ״ה תנן, דאין נהנין לכתחילה ולא מועלין בדיעבד]:
לפי כתב-יד קופמן
השוחט את המוקדשין לאכל שליל – השחיטה נעשתה כדי לאכול את השליל. השליל הוא העובר שבמעי הבהמה1, והוא כשר לאכילה (משנה חולין פ״ז מ״א ועוד). עם זאת, לפי ההקשר אין הוא מפגל, וכן אומרת התוספתא: ״אילו לא מפגלין ולא מתפגלין, העצמות, והגידין, והקרניים, והטלפיים, וצמר שבראש כבשים, ושער שבזקן תיישים, ביצי תורין, ומוראות העוף, והעור, והאבר, והאלל, והשליל, והשיליא. כל אילו אין מפגלין את הזבח לא חוץ לזמנו, ולא חוץ למקומו, ולא מחשבה פוסלת בו משום פיגול, והמעלה אותו בחוץ פטור״ (פ״ג ה״ט, עמ׳ 484). ברשימה זו כלולים חלקי בקר כשרים, אך כאלה שאין נהוג לאכלם. העובר שבמעי הבהמה ראוי לאכילה, אבל אין מקריבים אותו, וכן פסק הרמב״ם (הלכות פסולי המוקדשין פי״ד ה״ז). אלא שהעובר שבמעי הבהמה ראוי לאכילה, ואין סיבה שלא לאכלו. ייתכן שהוא נחשב לאסור באכילה יחד עם אמו מדין ״אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ (ויקרא כב כח; משנה, חולין פ״ה מ״א ועוד). עם זאת, בהלכה התנאית הדבר ברור שהעובר מותר באכילה והמחלוקת היא רק האם הוא מחייב שחיטה לעצמו (חולין פ״ד מ״ה), ובפירושנו שם נרחיב בשאלה זו שבה המשנה שם עוסקת.
גם הבבלי מבין ששליל כשלעצמו כשר לאכילה ונהוג לאכלו (חולין קטז ע״א; מסכת כותים פ״א הי״ב). כמו כן: ״אמר רבי אלעזר: פיגל בזבח נתפגל השליל, בשליל – לא נתפגל הזבח״ (בבלי לה ע״א). הבבלי חולק על התוספתא שהבאנו וסבור ששליל אינו מפגל אבל מתפגל, ואילו התוספתא היא כמשנה שאינו מפגל ואינו מתפגל.
עם זאת, כנראה היה גם נוהג (מאוחר?) מחמיר ומסתייג. עדות לכך יש בפסקי הגאונים: ״וכל שאינו אוכל שליל עובר על דברי חכמים״ (הלכות קצובות, הלכות טריפות הט״ו). נראה שהפסק רומז לכך שאי אכילת שליל היא נוהג של מינים, וודאי שאין מדובר באכילתו יחד עם אמו אלא באיסור אכילה של השליל עצמו. קל יותר להסביר את המשנה לפי הדעה שהשליל אסור באכילה בכלל, או שעל כל פנים אם זבח בהמה הוא אסור באכילה יחד עם אמו, ולכן במקרה של המשנה זו שחיטה עם מחשבת פסול.
או שלייה – השליה היא הנרתיק שבו מצוי העובר במעי האם (באדם ובבהמה). השליה כשרה אך אין נהוג לאכלה, כדברי המשנה: ״השוחט את הבהמה ומצא בה שליא, נפש היפה תאכלנה, ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. חישב עליה – מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות״ (חולין פ״ד מ״ז; תוספתא טהרות פ״ב ה״ז, עמ׳ 662). ״נפש היפה״ היא בלשון סגי נהור, אדם שאינו מקפיד על מידותיו. שליה איננה אוכל ואינה מטמאת טומאת אוכלין, אלא אם כן התכוון ממש לאכלה, אך היא כשרה באופן פורמלי. משנתנו מדברת כמובן בחישב לאכלה, ואמנם היא מטמאת טומאת אוכלין, אך עדיין איננה מפגלת לפי רבי יהושע, וכאמור לעיל במ״ג רבי אליעזר חולק.
בחוץ לא פיגל – שכן אין דרך לאכול את השליה או את השליל. כמו כן: ״שליא אין מפגלת את הזבח לא חוץ לזמנו ולא חוץ למקומו, אין מחשבה פוסלת בה משום פסול, והמעלה אותו בחוץ פטור״ (תוספתא חולין פ״ד מ״ט, עמ׳ 507). אבל בספרי זוטא: ״ ׳קדש׳ לרבות שליא היוצאת עם המוקדשין״ (יח יז, 296). לפי הספרי זוטא השליה של הבכור אינה מקודשת, אך שליית קרבן מקודשת, ואפשר שיש כאן דעה חולקת.
המולק תרין בפנים לאכל ביציהן בחוץ לא פיגל – ביצי התור אינם אוכל ראוי, אם כי הוא כשר (משנה מעילה פ״ג מ״ז). חלב מוקדשין – החלב שנמצא בדדי הבהמה (״כחל״ בלשון חכמים) אין נהוג לאכלו, אך אין בכחל איסור ממש (חולין פ״ה מ״ג), וביצי תורין אין חייבין עליהן משם פיגול נותר וטמא – שכן אין זה אוכל ראוי, כמו שאמרנו במשנה ג. הלכה זו חוזרת בתוספתא ללא חידוש (פ״ג ה״ט, עמ׳ 483).
איננו עוסקים בפירוש התוספתא, אך מן הראוי להדגיש שפרק ג כולל חזרה נוספת על ההלכות שבמשנה ובתוספתא בפרקים א-ב, בסגנונות ובעיצוב אחרים. בולטת שם ברייתא אחת המציעה סיכום שונה מבחינת המבנה הספרותי: ״יש שהן מפגלין ולא מתפגלין, מתפגלין ולא מפגלין, מפגלין ומתפגלין, לא מפגלין ולא מתפגלין. 1. ואילו שהן מפגלין ולא מתפגלין: שחיטה קיבול והילוך. כיזה צד? שחט וקיבל והילך, על מנת להקטיר אימורין למחר, הרי אילו מפגלין [מחשבת פסול להקטרה פוסלת]. כיזה צד אין מתפגלין? שחט על מנת לקבל [כהלכה] וקיבל על מנת להלך למחר, הרי אילו אין מתפגלין. [מחשבה כשרה שהמשכה מחשבת פסול אינה מפגלת]. 2. אילו שהן מתפגלין ולא מפגלין: שירי הדם, והקטר אימורין, ואכילת בשר. כיצד? שופך שירי הדם על מנת להקטיר אימורין ולאכול מן הבשר למחר, הרי אילו מתפגלין. [מחשבת פסול בגלל המשך עבודה לא תקינה] כיצד אין מפגלין? שפך שירי הדם על מנת להקטיר אימורין [כהלכה] והקטיר אימורין על מנת לאכול מן הבשר למחר הרי אילו אין מפגלין [מחשבה כשרה שהמשכה מחשבת פסול אינה מפגלת]״ (פ״ג ה״ז, עמ׳ 484). התוספתא רוצה לסכם את ההלכות במבנה ריבועי, ובהמשך הברייתא גם אלו שמפגלים ומתפגלים (מקבילה לפ״ב מ״ב), ושאינם מפגלים ואינם מתפגלים (מקבילה לפ״ג מ״ד-מ״ה). שני טיפוסי הביניים שהצגנו הם טיפוסים מלאכותיים, אין להם כל ייחוד ולא נועדו אלא ליצור קונסטרוקציה ספרותית מלאכותית.
לעיל כבר עמדנו על תופעת החזרות, ואנו תוהים על היקפה. גם בנגעים הייתה תופעה של חזרה במבנה ריבועי על מה שהיה מוצג לפני כן בצורה רגילה.
1. ראו תרגום יונתן לדברים יד ז.
משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
 
(ו) שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן.
If one slaughters the animal in order to leave its blood or its sacrificial portions for the next day, or to remove them outside the designated area, but not in order to sacrifice them the next day, Rabbi Yehuda deems the offering unfit, and the Rabbis deem it fit. In the case of one who slaughters the animal in order to place the blood upon the ramp or on the wall of the altar that is not opposite the base of the altar, or in order to place the blood that is to be placed above the red line below the red line, or to place the blood that is to be placed below the red line above the red line, or the blood that is to be placed inside the Sanctuary outside the Sanctuary, or the blood that is to be placed outside the Sanctuary inside the Sanctuary; and likewise, if he slaughtered the animal with the intent that ritually impure people will partake of it, or that ritually impure people will sacrifice it, or that uncircumcised people will partake of it, or that uncircumcised people will sacrifice it; and likewise, with regard to the Paschal offering, if he had intent during the slaughter to break the bones of the Paschal offering, or to eat from the meat of the Paschal offering partially roasted, or to mix the blood of an offering with the blood of unfit offerings, in all these cases, although he intended to perform one of these prohibited acts, some of which would render the offering unfit, the offering is fit.
The reason is that intent does not render the offering unfit except in cases of intent to eat or to burn the offering beyond its designated time and outside its designated area, and in addition, the Paschal offering and the sin offering are disqualified by intent to sacrifice them not for their sake.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל
[ו] שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן בַּחוּץ, רְבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.
שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּה, וְאֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִין, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִין, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח, לֹאכַל מִמֶּנּוּ נָא; לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ; הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן.
שחטו ע״מ להניח את דמו או אמוריו למחר או להוציאן כו׳ – אם חשב שיזרוק הדם למחר או שיקטיר האימורים למחר בלי ספק שזהו חוץ לזמנו ושהזבח פגול אבל אם היתה המחשבה שיניח הדם או האימורים ואין דעתו לא לזריקה ולא להקטרה רק שישאר הכל עד מחרת וכן אם חשב שיוציא חוץ לעזרה בלבד ואין דעתו לא לזריקה בחוץ ולא להקטרה בחוץ אומרים חכמים הואיל ולא חשב לא לאכול ולא להקטיר ולא לזרוק לא פסל ורבי יהודה אומר הואיל ואם הוציא כמו שחשב או אם הניח פסל בלי ספק ג״כ אם חשב על אותו דבר פסול ואין רבי יהודה חולק על המחשבה בשנוי מקומות נתינת הדם אבל מודה שלא פסל אע״פ שאם נתן *במחשבתו פסל לפי שדעת ר׳ יהודה בדם שחוץ למקומו כמקומו הוא ר״ל שאם חשב על הזריקה במזבח עצמו לא חוץ לעזרה כאילו חשב לזורקו במקומו ואינו חולק ג״כ אם חשב שיאכלוהו טמאים וכו׳ שלא פסל לפי שהן דברים חוץ מן הזבח וכבר הודעתיך שענין בחוץ ובפנים מזבח הפנימי ומזבח החיצון ושהדמים הנזרקים על הפרכת ובקדש הקדשים הן ג״כ נקראים הנתנים בפנים והלכה כחכמים:
לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר. לֹא שֶׁיַּקְטִירֵם לְמָחָר, דְּהַאי מַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִזְמַנּוֹ הִיא וּפִגּוּל גָּמוּר הָוֵי. אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּנִּיחַ הַכֹּל לְמָחָר וְלֹא יַקְטִירֵם.
רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. הוֹאִיל וּמִפְסַל בְּהוֹצָאָה וּבְהִנּוּחַ, מִפְסַל נַמִּי בְּמַחֲשֶׁבֶת הוֹצָאָה וְהִנּוּחַ. וּכְשֵׁם שֶׁאִם הִנִּיחָן לְמָחָר פָּסוּל, דְּדָם נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה, כָּךְ אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶן לְהַנִּיחָם לְמָחָר, פָּסַל.
וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. הוֹאִיל וְלֹא חָשַׁב לֹא לְהַקְטִיר וְלֹא לִזְרֹק וְלֹא לֶאֱכֹל חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְכֵן לֹא חָשַׁב לֹא לְהַקְטִיר וְלֹא לִזְרֹק וְלֹא לֶאֱכֹל חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב לְהַנִּיחַ לְמָחָר אוֹ לְהוֹצִיא חוּץ לִמְקוֹמוֹ, לֹא פָסַל. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. וְהָא דְּלֹא פָסַל רַבִּי יְהוּדָה בִּמְחַשֵּׁב בַּדָּמִים הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לָתֵת אוֹתָם לְמַעְלָה הוֹאִיל וְאִם עָשָׂה כֵן פָּסַל, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהַחוֹשֵׁב לִזְרֹק הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִמְקוֹמוֹ כְּאִלּוּ חָשַׁב לְזָרְקוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב לִזְרֹק חוּץ לָעֲזָרָה.
להניח את דמו או את אמוריו למחר – not that he would offer them up as incense on the morrow, for this intention is outside of its [appropriate] time and is it an offering completely disqualified by improper intention, but rather, on the condition that he would leave over everything for the morrow and not offer them up as incense.
ר' יהודה פוסל – since he would invalidate it by taking it outside and by leaving I, he would invalidate it also by the intention of removing it outside and leaving it, and just as if he left them for the morrow it is invalid, that the blood is invalidated with the setting of the sun, so also if he intended regarding them to leave them for the morrow, he has invalidated it.
וחכמים מכשירין – since he did not intend either to offer up incense nor to sprinkle/toss [the blood] nor to consume it outside of its [appropriate] time. And similarly, if he did not intend neither to offer up nor to toss nor to consume it outside of its [appropriate] place, he did not invalidate it. And the Halakha is according to the Sages. But surely, Rabbi Yehuda did not invalidate by intention of tossing blood that should be tossed below [the red line] by tossing them above, for since, if he did this, he invalidated it, because Rabbi Yehuda holds that a person who intends to toss the blood on the Altar, even if it is not in its [appropriate] place, it is as if he intended to toss it in is [appropriate] place, as long has he did not intend to toss it outside of the Temple courtyard.
שחטו ע״מ להניח את דמו או את אמוריו למחר או להוציאם לחוץ ר׳ יהודה פוסל וחכמים מכשירין. בפ׳ קבלה דף כ״ז. וביד בפי״ג דהלכות פסולי המוקדשין סי׳ ח׳. ובר״פ הקומץ רבה איתא דר׳ יהודה סבר דלהניח מדמו למתר דברי הכל פסול בין לרבנן בין לר׳ אליעזר ור׳ אלעזר בן שמוע פליג עליה התם דאף בזו ר״א פוסל וחכמים מכשירין כי היכי דפליגי בלאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר ות״ק דידהו ס״ל דבלהניח דברי הכל כשר וצ״ע שם דיבור המתחיל אלא לעולם דברי הכל פסול:
שלא כנגד היסוד. או על המזבח שלא כנגד היסוד. ובגמרא פריך וניפלוג נמי ר׳ יהודה בכולהו הואיל וטעמיה מהאי סברא שהעתיק ר״ע ז״ל ומשני בהי מינייהו ניפלוג בשובר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא זיבחא גופיה מי קא מפסיל אם היה שובר את העצמות או אוכלו נא. שיאכלוהו טמאים שיקריבוהו טמאים זבחא גופיה וכו׳ פירש דהאי יקריבוהו באימורים קאמר דומיא דיאכלוהו בבשר וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי מפסיל הקרבן למפרע מלרצות ל״א כל כמיניה פירש דלא ישמעו לו הטמאים או הערלים. וכן בלערב דמו בדם פסולין לא פליג דר׳ יהודה לטעמיה דאמר לקמן פ״ח וגם בפ׳ כסוי הדם אין דם מבטל דם וכיון דעירוב לא פסול מחשבת עירוב נמי לא פסלה והדר פריך וליפלוג בניתנין בחוץ שחשב ליתנם בפנים דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים מיפסלא דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו׳ ומשני דתנא דמתני׳ ס״ל אליבא דר׳ יהודה דחשיב ליתן את החטאת בפנים לא פסלא דגזרת הכתוב היא דמחשבת חוץ למקומו לא פסלא אלא במקום המשולש בדם ובבשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה דכתיב גבי מחשבת חוץ למקומו שלישי יתירה בפרשת קדושים לאשמועינן הא ולאפוקי היכל שאין בו הקטרת אימורין ולא אכילת בשר אלא זריקת דם בלבד והא דלא פליג בחשב ליתנו ע״ג הכבש או שלא כנגד היסוד נלע״ד דמתורץ במה שתרצו בגמ׳ על ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה משום דס״ל לר׳ יהודה שהחושב לזרוק את הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאילו חשב לזורקו במקומו וכו׳ כדפירש ר״ע ז״ל וודאי דלא גרע כבש ושלא כנגד היסוד מניתנין למטה למעלה ולמעלה למטה כך נלע״ד. ומיהו הניתנין בפנים שחשב ליתנם בחוץ שהוא מקום משולש קשה דאמאי כשר ובתוי״ט הניחו ג״כ בצ״ע. ובגמ׳ אמר רבא ומודה ר׳ יהודה בחישב ע״מ להוציאו לחוץ או להניח למחר שאם חזר וחישב בעבודה שנייה ע״מ לאכול חוץ לזמנו שחוזר וקובעו לפגול ולא אמרינן כבר נפסל במחשבת הינוח ולא קרב המתיר כמצותו:
שחטו ע״מ ליתנו ע״ג הכבש וכו׳. ועיין ברפ״ב. ומ״ש הר״ב הא דלא פסל רבי יהודה וכו׳ משום דסבירא ליה לר״י כו׳. כאילו חשב לזרקו במקומו ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה. דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתיב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר במות נשתלש בכל אלה. גמרא. [ורש״י]. ומהאי טעמא נמי לא פסול כשמחשב לפנים כדאיתא בגמרא ספ״ח דף פ״ב. וצ״ע בנתנין בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. ותו בגמ׳ דבשובר עצמות כו׳ לא פליג דזיבחא גופיה מי מפסל וע״מ שיאכלוהו טמאים כו׳ לא פליג נמי מה״ט. ל״א כל כמיניה דלא ישמעו לו הטמאים וכו׳ הלכך אין מחשבתו מחשבה. לערב דמו וכו׳. רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם:
{יח} דְּגַבֵּי מַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִזְמַנּוֹ כָּתוּב שְׁלִישִׁי, וְדָרְשִׁינַן שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ חוּץ מְשֻׁלָּשׁ בְּדָם וּבָשָׂר וּבְאֵמוּרִים, דְּהַיְנוּ חוּץ לָעֲזָרָה מַמָּשׁ. שֶׁבִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת נִשְׁתַּלֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה. גְּמָרָא. וּמֵהַאי טַעֲמָא נַמִּי לֹא פָסַל כְּשֶׁמְּחַשֵּׁב לִפְנִים, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דַּף פ״ב. וְצָרִיךְ עִיּוּן בַּנִּתָּנִים בִּפְנִים כְּשֶׁמְּחַשֵּׁב לַחוּץ שֶׁהוּא מָקוֹם מְשֻׁלָּשׁ אַמַּאי כָשֵׁר. וְתוּ בַּגְּמָרָא דִּבְשׁוֹבֵר עֲצָמוֹת לֹא פָלֵיג, דְּזִבְחָא גוּפֵיהּ מִי מִפְסַל. עַל מְנָת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים כוּ׳ לֹא פָלֵיג נַמִי מֵהַאי טַעֲמָא. לִישָׁנָא אַחְרִינָא כָּל כְּמִנֵּיהּ דְּלֹא יִשְׁמְעוּ לוֹ הַטְּמֵאִים כוּ׳, הִלְכָּךְ אֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ מַחֲשָׁבָה לְעָרֵב דָּמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:
לג) שחטו על מנת להניח דמו או את אמוריו למחר
שלא יקריבם כלל:
לד) וחכמים מכשירין
מדלא חישב להקריבן למחר או בחוץ:
לה) שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש
ר״ל ע״מ לזרוק הדם ע״ג הכבש, או ע״מ לזרקו במזבח שלא וכו׳:
לו) שלא כנגד היסוד
עי׳ פ״ב סי׳ כ׳:
לז) ואת הנתנין למעלה למטה
עי׳ פ״ב סי׳ כ״א:
לפי כתב-יד קופמן
שחטו על מנת להניח דמו או את אמוריו למחר או להוציאן בחוץ – התכנון היה לא לבצע את המצווה, אבל אין כאן כוונה לבצע מצווה שלא כהלכה. יש כאן מחשבה שלא לקיים מצווה, אבל אין זה פיגול, שכן פיגול הוא תכנון (מחשבה) להקרבה (זריקה או אכילה) מחוץ לזמנה או למקומה. רבי יהודה פוסל – כי אין כאן מצווה כהלכה, וחכמים מכשירין – פיגול מוגבל למקרים שנמנו לעיל. אפשר שחכמים סברו שמחדל אינו מפגל אלא רק מעשה של ממש, וליתר דיוק תכנון של מעשה, בניגוד לתכנון של מחדל. אבל להלן נראה שגם מעשים אינם מפגלים, אלא מחשבת זמן ומקום (להקריב מחוץ לזמנו או מחוץ למקומו).
שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש – ולא על יסוד המזבח כנדרש (להלן פ״ה מ״א), שלא כנגד היסוד – על המזבח, אך לא במקום הנכון, ואפשר שיש לקרוא ברצף: ״על הכבש ולא על היסוד...⁠״ (השי״ן משמשת כאות וי״ו1), ליתן את הניתנין למטן – יש קרבנות שדמם ניתן בחלקו הנמוך של המזבח, ויש שדמם נזרק בחלקו העליון, ונעסוק בכך במפורט להלן (פ״ח מ״ט). למעלן [ו]את הניתנין למעלן למטה – להלן (פ״ח מ״ט) נראה שמשנתנו היא רק דעה אחת מתוך שלל דעות. שלל הדעות חל גם על המקרים האחרים (בעיקר חוץ ופנים).
[ו]את הניתנים בפנים בחוץ ואת הניתנים בחוץ בפנים – המשנה חוזרת על הנוסחה במלואה, וזו חזרה מיותרת, שיאכלוהו טמאין שיקריבוהו טמאין שיאכלוהו ערילים שיקריבוהו ערילים לשבר עצמות הפסח לאכול ממנו נא לערב דמו בדם פסולין כשר – כל אלו מעשים אסורים, אבל מחשבה פוסלת (מפגלת) רק בזמן ומקום, שאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו והפסח והחטאת שלא לשמן – זהו סיכום של כל ההלכות לדעת חכמים, כולל ההלכות המיוחדות של פסח וחטאת (לעיל פ״א מ״א ומ״ד). הסברנו את המשנה כך שהסיפא היא לדעת הכול, אבל מבחינה מבנית אפשר גם שאלו דברי חכמים ורבי יהודה פוסל תמיד, כלומר עבורו פיגול נובע מכל עברה שהיא.
בנושא זה של זריקת דם שלא במקומו המדויק או אכילת טמאים דנו גם משניות קודמות:
1. פ״ב מ״א – נתן שלא כדין, הזבח פסול (ואין בו כרת).
2. פ״ג מ״ב – נתן שלא כדין, אם יש דם הנפש יחזור ויעשה כהלכה.
בפירושנו להלן (פי״ג מ״ח) נראה שאכן עמדה 2 חולקת על עמדה 1.
3. פ״ג מ״ו – שחטו במחשבת פסול כזאת, כשר, ורבי יהודה אולי חולק.
4. כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו (להלן פ״ט מ״ב, וראו פירושנו לה). כלל זה מצומצם מעט במשנה אחרת (פי״ד מ״ז).
לפי ניסוח המשנה הרי שההבדל בין פ״ב מ״א (1) למשנתנו הוא ההבדל בין מחשבה הפוסלת רק חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובין מעשה הפוסל רק במקרים מסוימים. מבחינת מבנה המשנה, אם אכן רבי יהודה חולק בסיפא של משנתנו, הרי שאפשר שאין הבדל בין מעשה למחשבה אלא שמשנת פ״ב מ״א היא כרבי יהודה, ומשנת פ״ג מ״ב (2) היא עמדת ביניים.
ברם, בדיוננו במשנה בפ״ב מ״א הבאנו את התוספתא המקבילה בחלקה למשנה: ״...השוחט את הפסח על מנת שיזרקו ערלים וטמאין את דמו בחוץ, מקצת דמו בחוץ, או על מנת שיקטירו ערלים וטמאים את אימוריו בחוץ, או כזית מאימוריו בחוץ, על מנת שיאכלו ערלים וטמאים את בשרו לחוץ, או כזית מבשרו לחוץ, פסול ואין בו כרת. לזרוק דמו למחר, או מקצת דמו למחר, להקטיר אימוריו למחר, או כזית מאימוריו למחר, לאכל בשרו למחר, או כזית מבשרו למחר, פיגול וחייבין עליו כרת, וכן אתה אומר בערלים ובטמאים. כיצד, השוחט את הפסח על מנת שיזרקו ערלים וטמאים את דמו למחר, או מקצת דמו למחר, על מנת שיקטירו ערלים וטמאין את בשרו למחר, או כזית מבשרו למחר, פיגול וחייבין עליו כרת״ (פ״ב ה״א, עמ׳ 481). אם כן, שחיטה במחשבת פסול שערל או טמא יזרקו את דמו כבר פוסלת את הקרבן, בניגוד חלקי למשנתנו (פ״ג מ״ו) שאין מחשבת פסול בערלים או בטמאים. עם זאת, אין בתוספתא כל הדוגמאות שבמשנה, והמחלוקת היא אפוא חלקית.
כן משמע מברייתא אחרת המספרת על דיון בין רבי טרפון לרבי עקיבא: ״אמר לו [רבי עקיבא לרבי טרפון], תורשיני לומר לפניך מה שלמדתני? אמר לו אמור. אמר לו, קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה. המקבל בחוץ כשר, והזורק בחוץ פסול. קיבלוהו פסלין אין חייבין עליו, זרקוהו פסולין חייבין עליו. אמר לו, העבודה שלא היטיתה ימין ושמאל. אני שמעתי ולא היה לי לפרש, ואתה דורש ומסכים להלכה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו״ (תוספתא זבחים פ״א ה״ח, עמ׳ 480). רבי טרפון ורבי עקיבא מסכימים שבזריקה אין הבדל בין מחשבה למעשה, בניגוד לפ״ג מ״ו. אבל בהמשך מתברר שההבדל כלל איננו קשור לפער שבין מחשבת פסול למעשה פסול, אלא לפער שבין קבלה שלא כדין לבין זריקה שלא כדין (ולכן משנה ב בפרק ב אינה עוסקת בקבלה כלל ועיקר). אם אנו רוצים לקיים את כל חלקי המשנה הרי שמדובר על השוחט על מנת לזרוק בחוץ, ושם מחשבה כמעשה (בניגוד למשנת פ״ג מ״ו).
בספרא מובא סיכום שונה של הלכות המשנה: ״1. יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה? מנין לרבות שחיטה, וקיבול הדם, תלמוד לומר ׳אם האכל יאכל׳, לרבות שחיטה וקיבול הדם. יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר? תלמוד לומר ׳המקריב׳, זריקה בכלל היתה, למה יצאת? להקיש אליה: מה זריקה מיוחדת שמעכבת כפרה, אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם שמעכבים את הכפרה, ומוציאני את שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר שאין מעכבים את הכפרה. 2. (ה) רבי מאיר אומר פוסלת בהילוך שאי איפשר בה לעבודה בלא הילוך, ורבי שמעון אומר אין מחשבה כהילוך. שאי איפשר לעבודה שלא בשחיטה, ושלא בקבלה, ושלא בזריקה, אבל איפשר לה שלא בהילוך, שוחט בצד המזבח וזורק, רבי אליעזר אומר המהלך במקום שצריך להלך מחשבה פוסלת, מקום שאין צריך להלך אין מחשבה פוסלת, שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הכשר לעבודה, ובמי שראוי לעבודה, ובמקום שהוא כשר לעבודה. 3. (ו) יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר? מנין לרבות זריקה, והקטר חלבים, ושפיכת שירים? תלמוד לומר ׳אם האכל יאכל׳, אכילה לאדם ואכילה למזבח״ (ספרא, צו פרשה ח ה״ד-ה״ט, לו ע״ב-ע״ג).
ההלכה השנייה נדונה לעיל פ״א מ״ד ואין בה חידוש, להוציא את ניסוח הכלל המיוחס לרבי אליעזר: ״שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הכשר לעבודה, ובמי שראוי לעבודה, ובמקום שהוא כשר לעבודה״, כלל שפרטיו ודוגמאותיו נדונו במהלך הפרקים (כגון פ״ב מ״א).
ההלכה הראשונה קובעת שמחשבה פוסלת בזריקה, שחיטה וקבלת דם. הכלל שמחשבה פוסלת בשחיטה מתייחס, מן הסתם, לפסח וחטאת שנשחטו שלא לשמם, שכן רק שם המחשבה פוסלת. הסבר זה מאפשר הרמוניזציה בין המקורות, אבל בהחלט גם ייתכן שלספרא עמדה שונה. אם כן, הסיכום שכל השלבים עד קבלת הדם נפסלים במחשבה מופיע במשנה (פ״א מ״ד), אלא שהספרא מחדש שיתר השלבים אינם פוסלים במחשבה (זריקת שיירי הדם, הקטרת חלבים ואכילת הבשר). גם כאן הכוונה מן הסתם לאכילת בשר על ידי הכוהן, בניגוד למחשבת פסול של הבעלים שפוסלת.
ההלכה השלישית מנוגדת להלכה הראשונה וקובעת שמחשבה פוסלת גם בהקטר חלבים ואימורים וגם בשפיכת הדם. אם כן החלוקה איננה בין מחשבה למעשה, אלא אלו עמדות שונות של חכמים. היקף הפיגול על ידי מחשבה הוא תוצאה של הדיון שהבאנו בסוף פרק ב על ההיסוסים של חכמים בבואם לקבוע שמחשבה (תכנון) פוסלת. מי שמצמצם את היקף ההלכה שמחשבה פוסלת נוקט עמדת ביניים או עמדת פשרה; עמדה זו מובנת מבחינות רבות, אך אין היא משפטית.
מאחר שמצינו עמדות שונות בשאלה האם מחשבה פוסלת בזריקה ובעבודות אחרות, אפשר גם שההבדל בין פ״ב מ״א לבין פ״ג מ״ו איננו ההבדל בין מחשבה למעשה אלא בין דעות שונות. תופעה זו של מחלוקות בנושאים עקרוניים מאפיינת כמה מהלכות מסכת זבחים2.
1. על תופעה זו עמד אונא, וו שין.
2. ראו פירושנו לפ״ה מ״ב; מ״ד; פי״א מ״ז; פי״ג מ״ג; פי״ד מ״ה.
משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

זבחים ג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן זבחים ג – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא זבחים ג – מהדורת 'תוספתא מבוארת' מאת הרב דוד פיאלקוף, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., קישורים לתלמודים זבחים ג, רמב"ם זבחים ג, ר׳ עובדיה מברטנורא זבחים ג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה זבחים ג, תוספות יום טוב זבחים ג, עיקר תוספות יום טוב זבחים ג, תפארת ישראל יכין זבחים ג, תפארת ישראל בועז זבחים ג, משנת ארץ ישראל זבחים ג – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Zevachim 3 – Adapted by ALHATORAH.ORG from the William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Mishna MS Kaufmann Zevachim 3, Tosefta Parallels Zevachim 3, Kishurim LaTalmudim Zevachim 3, Rambam Commentary on the Mishna Zevachim 3, R. Ovadyah MiBartenura Zevachim 3 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Zevachim 3, Tosefot Yom Tov Zevachim 3, Ikkar Tosefot Yom Tov Zevachim 3, Tiferet Yisrael Yakhin Zevachim 3, Tiferet Yisrael Boaz Zevachim 3, Mishnat Eretz Yisrael Zevachim 3

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×