Maaser Sheni 1 – מעשר שני א‏ – Mishnayot Gedolot

(א) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ, וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ, וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ, וְלֹא שׁוֹקְלִין כְּנֶּגְדּוֹ. וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הֵילָךְ יַיִן וְתֶן לִי שָׁמֶן. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת. אֲבָל נוֹתְנִין זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם.

One does not sell Second Tithe¹, one does not take it as a pledge, one does not barter it, and one does not weigh corresponding to it². One should not say to his neighbor in Jerusalem, here you have wine, give me its value in oil, but they may give free gifts to one another.

1. One may not sell Second Tithe as such, that it should be Second Tithe in the hand of the buyer. One may exchange Second Tithe for money (Deut. 14:25), transfer its holiness to the money, and render the produce profane which then may be sold; cf. Mishnah 4:1. The money has to be spent for pure food in Jerusalem to be consumed by the rules of holiness.

2. As long as it retains its status as Second Tithe.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןתפארת ישראל בועזמשנת ארץ ישראלעודהכל

[א] מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ, וְאֵין מְמַשְׁכְּנִים אוֹתוֹ, וְאֵין מַחֲלִיפִים אוֹתוֹ, וְלֹא שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ, וְלֹא יֹאמַר אָדָן לַחֲבֵרוֹ בִירוּשָׁלַיִם: הֵא לָךְ יַיִן וְתֶן לִי שֶׁמֶן וְחֹמֶץ, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת.

אֲבָל נוֹתְנִין זֶה לָזֶה מַתְּנוֹת חִנָּם.

תוספתא דפוסים תוספתא מעשר שני א׳:א׳-ב׳

מעשר שני - אין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מהרהינין אותו

ואין מחליפין אותו, ולא שוקלין כנגדו דינרי זהב - אפילו לחלל עליהן מעשר שני אחר

ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן, ולהלוותן להתעטר בהן

אם בשביל שלא יעלו חלודה - הרי זה מותר.

כיצד ״אין מוכרין אותו״? - לא יאמר לו: הילך מאתים ותן לי מנה

כיצד ״אין ממשכנין אותו״? – לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו

כיצד ״אין מהרהינין אותו״?- לא יאמר לו: הילך מעשר זה ויהא בידך, ותן לי עליו חולין

כיצד ״אין מחליפין אותו״? - לא יאמר לו: הילך יין ותן לי שמן, הילך שמן ותן לי יין

אלא אומר לו: הילך יין מפני שאין לי שמן, והלה אומר לו: הילך שמן מפני שאין לי יין

נמצאו מחליפין ואין מחליפין, ועושין טובה זה עם זה.

ירושלמי מעשר שני א׳:א׳

מעשר שני קדש ולפיכך אסור למכרו ולמשכנו ולהחליפו לפי שהחליפין מכירה בלא ספק.

ואין שוקלין בו לפי שהוא בזיון בקדשים כשהוא עושה ממנו אבני משקל ומה שפרט ואמר בירושלים לפי ששם נאכל מעשר שני.

אין מוכרין אותו. אפי׳ להוליכו לירושלים כדאמר בירושלמי (הל׳ א) שלא יאמר אדם לחברו הילך מנה זה של מעשר שני ותן לי בו נ׳ זוז של חולין שנוטל ממנו פחות בשביל טורח הדרך ומפרש טעמא אין מוכרים אותו מפני שכתוב בו קדושה ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה ומפרש כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו ומסיק מאן תנא אין מוכרים אותו רבי מאיר ברם רבי יהודה בדין הוא שיהא מותר למוכרו קל וחומר מתרומה שאסורה לזרים ומותר למוכרה והא דתנן בכיצד צולין (דף עה:) סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה ההיא סתמא נמי כרבי מאיר ובקונטרס פירש שם טעם אחר.

ולא מחליפין. מפרש בירושלמי (שם) לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן הילך שמן ותן לי יין אלא הילך יין שאין לי שמן ואלו הוה לי משח הוינא מיתן לך והלה אומר הילך ונמצאו מחליפין ולא מחליפין ומפרש דכי האי גוונא שרי כיון דאין יכול להוציא ממנו בדין.

ולא שוקלין כנגדו. אם יש לו ליטרא פירות של מעשר שני לא ישקול כנגדו פירות חולין אף כנגד סלע של מעשר שני לא ישקול כסף של חולין וטעמא משום בזוי מצוה כדמוכח בפרק במה מדליקין (דף כב:) דאמרינן התם מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב ואפי׳ לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק להו לחולין.

וכן כל שאר הפירות לא יאמר הילך תאנים ותן לי תמרים.

אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. אמרינן בירושלמי (שם) מתניתין רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר א״ר יוסי דברי הכל היא כהדא דתניא אדם אומר לחבירו בירושלים מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ והוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול היה אומר לו מן והוא יודע שהוא מעשר שני מה המן ניתן במתנה אף מעשר שני ניתן במתנה כלומר אפי׳ מאן דאמר מתנה כמכר בכי האי גוונא שמזמן את חברו שיאכל אצלו מודה דשריא ואנשי ירושלים חכמים גדולים ומבינים מתוך רמז והפירות בקיץ נמכרים בזול לפיכך כשיאכל בכור אומר לו שקיץ אכל וחברו מבין וכשיאכל מעשר שני אומר לו שאכל מן.

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ. אֲפִלּוּ לְהוֹלִיכוֹ לִירוּשָׁלַיִם, לְפִי שֶׁהוּא קֹדֶשׁ. וּסְתָם מַתְנִיתִין כְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר מַעֲשֵׂר [שֵׁנִי] מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא:

וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵילָךְ יַיִן וְתֵן לִי שֶׁמֶן, שֶׁמֶן וְתֵן לִי יַיִן:

וְאֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ. סֶלַע שֶׁל חֻלִּין כְּנֶגֶד סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה:

וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. לְעֵיל אַיְרֵי חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, וְהָכָא קָמַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ בִירוּשָׁלַיִם שֶׁקּוֹנִין בְּדָמָיו מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחֲלִיף:

וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת. אֲפִלּוּ אוֹתָן פֵּרוֹת דְּמַעֲשֵׂר דִּידְהוּ לֹא הֲוֵי אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן:

אֲבָל נוֹתְנִים זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם. כְּגוֹן שֶׁמַּזְמִינוֹ לֶאֱכֹל עִמּוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְדִבְרֵי הַכֹּל הִיא, אֲבָל לָתֵת לוֹ בְּמַתָּנָה מַמָּשׁ לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר מַתָּנָה כְּמֶכֶר אָסוּר:

מעשר שני אין מוכרין אותו – even carrying it to Jerusalem since it is holy. And the anonymous Mishnah is according to Rabbi Meir who said that the Second Tithe money belongs to On High [i.e., God].

אין מחליפין אותו – He should not say to him [his fellow]: Here is wine and give me oil; [or here is] oil and give me wine.

ואין שוקלין כנגדו – A Selah’s-worth of unconsecrated food in exchange for a Selah’s worth of Second Tithe, because of the despising of the commandment [involved].

ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים – Above we are speaking about outside of Jerusalem, but here it comes to teach us that even in Jerusalem when we purchase with its value food or drink, one is not permitted to exchange them.

וכן שאשר כל הפירות – Even their fruits of [Second] tithe themselves, for it is not other than a Rabbinic ordinance.

אבל נותנים זה לזה מתנת חנם – such as when one invites him to eat with him at his table, which are the words of all [opinions], but to give him an actual gift is prohibited, according to the one who says that a gift is like a sale.

אין מוכרין. ופי׳ ה״ר יהוסף ז״ל פי׳ אין מוכרין היינו שמוכרו בדמים ואין מחליפין ר״ל שמחליפין באוכל אחר ע״כ:

אין מוכרין. בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך. ובירושלמי אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה וכל מעשר הארץ וכו׳ קדש לה׳. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה׳ אלהיך וקיימא לן בבבא מציעא דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום והאי טעמא איצטריך לר׳ יהודה דס״ל במתני׳ דבפ׳ האיש מקדש דמעשר שני ממון הדיוט הוא דאילו לר״מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפי׳ ממשכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא. ר׳ יוסי בשם ר׳ זעירא ור׳ יודן בשם ר׳ אילא לעולם ר׳ יהודה מודה למתני׳ וטעמא מפני פלפולו פי׳ הרש״ש ז״ל שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל. ור׳ יוסי בשם ר׳ אחא דברי הכל היא וטעמא כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו פי׳ שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו׳ ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו כאן מעות לאכילה יתבטלו עליותיו:

אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. מתני׳ כפשטה אתיא כר״מ דס״ל בפ׳ יש בכור אין מתנה כמכר ואפי׳ לחכמים דפליגי עליה התם מיתוקמא במזמינו על שלחנו ור׳ מנא אמר מתני׳ ר׳ יהודה היא דס״ל ממון הדיוט ודלא כר״מ. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל על מה שכתב ר״ע ז״ל שמזמינו על השלחן כתב אין לשון המשנה משמע כן וגם בירושלמי אינו כן ע״כ:

אין מוכרין אותו. פירש הר״ב וסתם מתני׳ כר״מ. וכן פסק במ״ג ד דפ״ד. וב״ה נמי סברי דממון גבוה הוא במ״ג פ״ה ומ״ו פ״ז דפאה. ועיין פרק ז דפסחים מ״ג ומ״ש שם. ועוד במ״ו פ״ד דמכילתין:

ואין ממשכנין אותו. מפני שכתוב בו ברכה. ירושלמי:

[*ולא שוקלין כנגדו. פירש הר״ב סלע של חולין וכו׳. וכל שכן פירות נגד פירות. וכן פי׳ הר״ש לתרווייהו. וכתב עוד דמוכח בפ׳ במה מדליקין דאין שוקלין סלע וכו׳ ואפי׳ לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק ליה לחולין. ע״כ]:

מתנת חנם. [כתב הר״ב כגון וכו׳ אבל לתת לו מתנה וכו׳ אסור]. וכן פסק במ״ג פ״ד ועיין במ״ג ה דפ״ה. [*ומ״ש הר״ב כגון שמזמינו וכו׳ אבל לתת לו ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור. ונ״ל דדוקא *)(לעניים) לתת במתנה מעשר שני פליגי אבל אפשר ויכול להיות דלקבוע למעשר כולי עלמא מודו דאין מתנה קובעת כמכר. וכשני סתמות היינו משנה ראשונה דפ׳ שני דמעשרות. ומ״ב פ״ג דמעשרות]:

{א} וּבֵית הִלֵּל נַמִּי סָבְרֵי דְּמָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, לְקַמָּן בְּמִשְׁנָה ג׳ פֶּרֶק ה׳:

{ב} וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּרָכָה. יְרוּשַׁלְמִי:

{ג} וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹקֵל כְּדֵי לְחַלֵּל עַל הַסֶּלַע, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּן מִשְׁקְלוֹתָיו וְלֹא יְחַלֵּל (וְעַיֵּן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף כב:). וְכָל שֶׁכֵּן פֵּרוֹת כְּנֶגֶד פֵּרוֹת דְּאֵין שׁוֹקְלִין. הָרַ״שׁ:

{ד} וְנִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא לְעִנְיַן לָתֵת בְּמַתָּנָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי פְּלִיגֵי. אֲבָל אֶפְשָׁר וְיָכוֹל לִהְיוֹת דְּלִקְבֹּעַ לַמַּעֲשֵׂר כֻּלֵּי עַלְמָא מוֹדוּ דְּאֵין מַתָּנָה קוֹבַעַת כְּמֶכֶר, וְכִשְׁנֵי סְתָמוֹת מִשְׁנָה א׳ פֶּרֶק ב׳ וּמִשְׁנָה ב׳ פֶּרֶק ג׳ דְּמַעַשְׂרוֹת. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

א) מעשר שני אין מוכרין אותו
אפי׳ בירושלים או אפי׳ להוליכו לירושלים ומתני׳ ר״מ היא וכדקיי״ל דמע״ש ממון גבוה אבל בשדעתו להעלות המעות לירושלים מותר למכרו וכלקמן [פ״ד מ״ו]:

ב) ואין ממשכנין אותו
בין ע״י ב״ד בין ע״י עצמו מדכתיב בו ברכה:

ג) ולא שוקלין כנגדו
סלע חולין נגד סלע מע״ש דה״ל בזוי מצוה. וכ״ש נגד פירות מע״ש גופייהו דלא:

ד) וכן שאר כל הפירות
אף דשניהן מעשר. אף דמע״ש שלהן רק מד״ס:

ה) אבל נותנין זה לזה מתנת חנם
דוקא במזמינו על שולחנו דאל״כ אסור דמתנה כמכר כפ״ב דמעשר סי׳ ב׳. ונ״ל דלהכי קאמר מתנת חנם. והרי הוי סגי בשיאמר במתנה אלא קמ״ל דרק במתנה שהיא וודאי חנם דלא עביד זל״ז נייח נפשי׳ שרי. הא בנותן זה לזה. ושוב חברו לו [כמגילה ד״ז ב] דמחלפי סעודתייהו אהדדי הכא אסור:

א) כ״כ הר״ב וכ׳ עלה רבינו הגאון מהו׳ עקיבא שליט״א [באות א׳] וז״ל משמע דס״ל כו׳ וצ״ע עכלה״ט. ואנא מרתתא כולה גופאי להשיב על ד״ק. וכי התם אמרי׳ לכ״ע ממון גבוה רק לכ״ע פטור מחלה קאמרי׳ והטעם משום דהעיסה לא חזי ליה ולא מקרי עריסותיכם. אבל לענין למכרה ק״ו הוא מתרומה וכמ״ש ירושלמי הכא וכ״כ תו׳ [בכורות ד״ט ב׳] ד״ה תנן ותו׳ [קדושין דנ״ג ב׳] ד״ה איהי. הוכיחו ובררו כשמלה חדשה דבסנהדרין רק לענין חלה מיירי. השבני רבינו הגנ״י וז״ל גם רש״י במקומו כ׳ ב׳ הפירושים אם מטעם ממון גבוה אם מטעם היתר אכילה. אמנם תוי״ט סוכה פ״ג מ״ג הוכיח ממאי דמותיב בסנהדרין שם אהך דלעיל ממעשר שני וכתבי קודש יגנוזו א״כ מוכח דהטעם דחוץ לירושלים פטור מחלה הוא משום דממון גבוה דאל״כ אין שייכות למפרך עלה ממע״ש בעיר הנדחת עכלה״ט. והתינוק שנמצא בצד העיס׳ עלובה עריסה אי בעית אימא להך גיסא עדיין בן זומא מבחוץ דלפע״ד שפיר יש ליישב קו׳ הש״ס התם דהכי מקשי דאי נימא דלענין חלה לא מקרי מע״ש בגבולין עריסותיכם ה״נ לענין עיר הנדחת לא מקרי שללה ולא גרע ממחובר דקאמר התם [ע״א] שאיע בדין עיר הנדחת מדכ׳ תקבוץ ואספת שאינו מחוסר רק קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ה״נ מע״ש מחוסר פדייה קביצה ושריפה אח״כ מצאתי שגם תוס׳ בכורות הנ״ל כתבו קצת מזה:

מעשר שני אין מוכרין אותו – פֵרות מעשר שני אין מוכרים אותם, אף לא כדי שהקונה יעלם ויאכלם בירושלים. פֵרות מעשר שני הם קניינו של בעל השדה אך יש בהם קדושה, ויש לנהוג בהם בקדושה ולא כבפֵרות חולין. כלשון הירושלמי בראש משנתנו: ״מפני שכתוב בו קדושה״ (נב ע״ב). הגדרה זו של פֵרות מעשר שני היא אף היסוד להלכות האחרונות במשנתנו ולהלכות רבות במשנת מעשר שני. המשנה אינה מעלה את החשש שהשני לא יאכל את הפֵרות בירושלים כהלכה, אלא שהמכירה עצמה אינה מכובדת. הדברים אמורים ברחבי הארץ ובירושלים, וכן יוצא ממקבילות רבות ומפרטי ההלכות שיובאו להלן. ההלכה שאין מוכרים מעשר שני קבועה וידועה, עם זאת בפועל נמצאו הדרכים לעקוף את האיסור ולאפשר החלפה של הפֵרות בירושלים (להלן פ״ג מ״א), ונסכם את הדברים בסוף הפרק.

ואין ממשכנים אותו – אין הלווה רשאי ליטול פֵרות מעשר שני או דמי פדיון פֵרות מעשר שני כמשכון מן הלווה או מן החייב, אף על פי שהוא יחזור ויפדה את משכונו. בתוספתא בראש המסכת נוסף: ״ואין מרהינין אותו״ (פ״א ה״א), כלומר אף הלווה לא ימסור אותו כמשכון עד שישלם את חובו, ובהלכה ב שם נתפרש: ״כיצד אין מרהינין אותו לא יאמר לו הילך מעשר זה ויהא בידך ותן לי עליו חולין״. פירוש זה ל״אין מרהינים״ קשה, שהרי זו המשמעות של ״אין מחליפים״, והרהון דומה למשכון ולא להחלפה. השאלה היא מה בין הרהנה למשכון?

מבחינה מילולית כנראה זו צורה לטינית של המילה עירבון. עירבון היא מילה יוונית, νἀραβῶ, וצורתה הלטינית היא Arrha, ומכאן השורש הרהן ובסורית רהבונא¹. זו אפוא מילה זרה שהושאלה משפת החוק וקיבלה צורה שמית. ברם, המשמעות המילולית עדיין אינה מסבירה לְמה שימשה המילה בשפת היום-יום במזרח בכלל, ובארץ ישראל בפרט.

במקורות התנאיים, חוץ מהתוספתא שלפנינו, ״הרהון״ הוא תמיד משכון של אדם, כלומר אדם שנמסר לשלטונות כדי שבעל הבית ישלם את חובו. סיפור ביזנטיני אחד מספר על מקרה כזה בבעל בית שנאסר עד שישלם את חובו². כן מספרים התנאים בני דור יבנה: ״העיד רבי יוסי הכהן ורבי זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון ורחקוה בני משפחתה, ועדיה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה״ (משנה עדיות פ״ח מ״ב ומקבילות). במשמעות זאת מופיע המונח ברוב המקורות. אבל בתלמוד הבבלי מופיע פעם אחת הרהון של חפצים: ״נכרי שהרהין פת פורני אצל ישראל״ (פסחים לא ע״ב, וכן עוד פעמים מספר שם ובדף לא ע״א). במשמעות זאת מופיע המונח הרהון גם בתוספתא, ונראה שזו משמעות מושאלת. על כן היעדר ההרהון מהמשנה נובע מכך שהמשנה מכירה את המונח רק ל״משכון״ אנושי, הנאסר על ידי השלטונות.

אשר לתוספתא, אפשר שמשכון הוא הפקעת חפץ על ידי בית הדין והרהון הוא פרטי, או ההפך, שהרהון הוא הפקעה על ידי השלטונות. ואכן אנו שומעים על שליח בית דין הגובה מהחייב משכון כצעד ביניים עד לתשלום החוב³, אבל בדרך כלל המשכון הוא פעולה שבין המלווה ללווה. כן מסבירה התוספתא את המונח בהקשר של משנתנו: ״כיצד אין ממשכנין אותו? לא יכנס לביתו וימשכננו (על) מעשר שני שלו״ (פ״א ה״א). ואמנם המשכון הוא הסדר פרטי שבין הלווה למלווה, אבל חכמים תבעו שייעשה בהנחיית בית דין ובאישורו: ״המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו״ (משנה בבא מציעא פ״ט מי״ג ומקבילות), וכן: ״היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות״ (משנה שבועות פ״ז מ״ב). אם כן, אפשר שמשכון יהיה עסק פרטי אבל חכמים תבעו שיהיה כפוף לבית הדין, ואילו ההרהון הוא פרטי.

מכל מקום, המשנה נוקטת במינוח הקדום ואינה מזכירה את ההרהון שהתייחד ל״משכון אנושי״.

ואין מחליפים אותו – ואינו נותן לחברו מעשר שני ונוטל ממנו חולין, ולא שוקלין כנגדו – פֵרות מעשר שני שיודע את משקלם, כגון מחרוזת של דבלה או אף צרור מטבעות שיודע את משקלם, לא ישקול כנגדם, לא יעשה את המעשר השני כאבן משקל לשקול כנגדם, ולא יאמר אדם לחבירו בירושלם הא לך יין ותן לי שמן וחומץ – אין מחליפים מעשר שני אף במעשר שני, וכן שאר כל הפירות – אין להחליפם.

אבל נותנין זה לזה מתנת חנם – רשאים לתת מתנת חינם, מתנה ללא קביעת תמורה מוגדרת ומפורשת. הכתיב במשנה זאת ובמשניות הבאות המזכירות את השם ירושלם הוא תמיד כך (״ירושלם״). רק לעתים נדירות ננקט הכתיב המאוחר ״ירושלים״. כן מופיע השם כמעט בכל עדי הנוסח הקדומים, תעודות, מטבעות וכיוצא באלו, ולעתים נדירות ביותר ״ירושלים״.

ההנחה שאין מוכרין מעשר שני מופיעה גם במשנת מנחות (פ״ז מ״ה), אלא שמשנה זו מבחינה בין הפֵרות לבין מעות מעשר שני. המדובר במקרה מיוחד שהתנדב קרבן תודה מכספי מעשר שני ואת הלחם הנלווה לתודה התחייב מהחולין. במקרה כזה יביא את הלחם ממעות מעשר שני, ולא מפֵרות מעשר שני. זו אבחנה שאיננה מפורשת במשנתנו. משנתנו מדברת על הפֵרות באזור קרוב שיש להעלותם ישירות לירושלים, או על פֵרות הנמצאים כבר בירושלים. אפשר גם שהיא עוסקת בדמי מעשר שני שחוללו על פֵרות והועלו לירושלים.

במשנת קידושין נשנה: ״המקדש... במעשר שני בין שוגג בין מזיד – לא קדש, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג לא קדש במזיד קדש״ (פ״ב מ״ח). הבבלי מסביר בסדרת סוגיות שרבי מאיר סובר שמעשר שני הוא ממון גבוה ושייך לבורא עולם, והוא העניק את זכות אכילתו לחקלאי. על כן אין אדם רשאי ליטול אתרוג של מעשר שני שכן הוא ממון של אחר (משנה סוכה פ״ג מ״ה), וכן אינו רשאי לקדש אישה ברכוש שאינו שלו, אבל רבי יהודה סבור שמעשר שני הוא רכוש הדיוט ושייך לבעליו, על כן מותר לו ליטול מרכושו אתרוג. זו דרכו של הבבלי לפרש סדרת הלכות בהקשר זה⁴.

ברם, המינוח ״ממון גבוה״ משמש בתלמוד הבבלי בלבד, וכל האבחנה אינה קיימת במקורות תנאיים ובתלמוד ארץ ישראל. היא אופיינית לבירור המשפטי הדקדקני והקפדני של התלמוד הבבלי, וספק אם יש לראות בה פרשנות לימי התנאים⁵. במשנת סוכה גם אתרוג תרומה דינו כאתרוג מעשר שני, והרי התרומה היא ללא ספק ממון פרטי (השייך לבעליו הכוהן). אם כן, הבעיה איננה הבעלות המשפטית אלא ההגבלה שאין להשתמש בפֵרות מעשר שני שלא לאכילה, ואין להשתמש בפֵרות תרומה לשימוש שאינו לאכילה מתוך החשש שהסברנו לעיל. אם כן, במשנת קידושין המחלוקת של רבי יהודה וחכמים אינה נובעת משאלת הבעלות המשפטית על פֵרות מעשר שני אלא משאלה אחרת של היקף השימוש בהם. רבי מאיר רואה בהם ממון קודש שאין לעשות בו שימוש חול בדבר שהוא מעין תשלום, וכפי שנסכם להלן בסוף הפרק, ורבי יהודה מגמיש את השימוש במעשר שני. גם הוא אוסר את עצם השימוש בפֵרות מעשר שני; הוא אינו מתיר להשתמש בהם והמשתמש בהם לקידושין עבר במזיד, אבל למעשה יש תוקף משפטי, כשם שיש תוקף של מכירה למי שמוכר בשבת.

מכל מקום, המחלוקת שבמסכת קידושין עמדה בפני הסוגיה בירושלמי, והיא מציעה שמשנתנו: ״מאן תנא אין מוכרין אותו – רבי מאיר, ברם כרבי יודה בדין שיהא מותר למוכרו״ (נב ע״ב). התלמוד הבבלי במקרה מעין זה היה מצטט את המשנה בקידושין, אך בירושלמי יש שהמשנה שהביאו להצעת הדברים אינה מובאת (וראו בהמשך). לאחר דיון ארוך הסוגיה מסיקה שניתן לפרש שמשנתנו האוסרת מכירת מעשר שני היא אף לדברי רבי יהודה. אף רבי יהודה יסכים שאסור למכרו למעשר שני, ״דברי הכל היא מפני פילפולו״, וכנראה יש להסביר שכיוון שבמכירה אין המעשר מתחלל והקונה ייכשל באכילתו כחולין לכן אסרו את הדבר. הרש״ס מפרש שמכירת המעשר השני תבטל את עלייתו לירושלים. ייתכן שיש לפרש ״פילפולו״ כביטוי לזלזול בפֵרות מעשר שני, והוא בניגוד לרצון להתייחס לפֵרות אלו כאל קודש. ״פילפול״ הוא בדרך כלל מינוח לעיסוק החריף בלימוד תורה, אבל פעם אחת בירושלמי הוא מינוח לסדר הרגיל הנוהג בכל השנים⁶. אם כן, החשש הוא שמא יבוא לזלזל בפֵרות מעשר שני. כפי שראינו הרי גם רבי יהודה אוסר לקדש אישה בפֵרות מעשר שני, ועל כן סביר שגם הוא יסכים שמעשר שני אין מוכרין אותו.

דעה הקרובה לזו של רבי יהודה מופיעה בירושלמי דילן: ״האוכל מעשר שיני שלו בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים, דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי אומר שוגג יצעק לשמים, מזיד יחזרו דמיו למקומן. ואם היו מעות שוגג יצעק לשמים, מזיד יחזרו דמיו למקומן, דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי אומר בין שוגג בין מזיד יחזרו דמיו למקומן״ (נב ע״ג). רבי סובר כרבי מאיר ששימוש אסור בדמי מעשר שני אינו תקף והמכר בטל. ״יצעק לשמים״ הוא ביטוי (נדיר) לכך שהמעשה תקף אבל החטא נעשה, והעושה צריך לבקש מחילה על חטאו. רבן שמעון בן גמליאל שונה ממנו והפוך מרבי יהודה, כפי שברור מהטבלה:

שימוש במעות מעשר שני

קידש אישה במעשר שני לפי משנת קידושין

רבי יהודה ורבי מאיר מסכימים שאין זה ראוי לקדש אישה במעות מעשר שני, שהן מעות קודש. רבי מאיר סבור שאם עשה כן הקידושין בטלים, שכן פעולת מכירה בפֵרות מעשר שני אינה תקפה, ורבי יהודה סובר שהמכירה תקפה אבל אם עשה כן בשוגג אלו קידושי טעות (שלו או שלה) ולכן הם בטלים. אשר להקדש, רבי מאיר בדרכו סובר שאין לקדש ברכוש קודש, אבל אם עשה כן במזיד הוא בבחינת גזלן, וראינו כי יש דעה שקידושים בפֵרות גזל תקפים. בולט כאן ההבדל בין הקדש למעשר שני. את המעשר השני אי אפשר לגזול, הרי הוא של הבעלים, ולכן המכר בטל. יש להיעזר בנימוק שהחמירו במעשר שני כדי שלא יזלזלו בו. בהקדש אין חשש הזלזול קיים שכן הרוב המכריע התייחסו בקדושה ובאימה להקדש (להוציא כמובן את האיש שבמשנתנו). רבי יהודה סבור שגם בהקדש יש טובת הנאה. האישה באה למקדש ומתייצבת שם כתורמת חשובה, והנאה זו עשויה להיות שוות פרוטה. אם נתן לה פֵרות הקדש בשוגג ועדיין יש בכך טובת הנאה של שווה פרוטה הרי היא מקודשת, אבל במזיד יש בכך עברה של מעילה בהקדש וקידושין בפֵרות עברה אינם תופסים, כדעה שקידושי גזל אינם תקפים.

המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה נסובה, אפוא, על עקרונות מספר:

1. האם שימוש במעות עברה (הקדש) קונה. מחלוקת זו מקבילה למחלוקת על קידושין בפֵרות גזל.

2. שניהם מסכימים שאין ראוי לקדש בפֵרות מעשר שני, אבל אם עבר עברה עדיין הפֵרות שלו והמכר קונה (לרבי יהודה) ולרבי מאיר המכר בטל.

3. האם יש להתחשב בטובת ההנאה של נתינת מעות הקדש.

לפי כתב יד וינה בתוספתא בהקדש אין רבי יהודה מתחשב כלל באבחנה בין מזיד לשוגג, או אולי התוספתא אינה מזכירה אבחנה זו אבל מכירה בה ומסתפקת בכך שנאמרה במשנה.

השאלה השנייה ששאלנו לעיל הייתה האם האבחנה בין מזיד לשוגג חלה גם על המקדש בקודשים קלים, ומה עמדת רבי יהודה בנושא. כאן בוודאי יש לאישה טובת הנאה, היא יכולה לאכול את הבשר, ומבחינה זאת קודשים קלים הם כמעשר שני. סביר, אפוא, שרבי יהודה ייצמד לעמדתו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מההבדל הספֵרותי. הרישא במשנתנו (מקדש בקודשים) ומשנת מעשר שני אינן מכירות באבחנה בין שוגג ומזיד. אולי אין כאן הבדל הלכתי בין המשניות, אבל ודאי שיש כאן הבדל ספֵרותי, כלומר עריכות שונות.

עם כל זאת, ההלכה האחרונה במשנה המתירה לתת את המעשר השני במתנה קרוב ביותר לראותה כהלכה של רבי מאיר. במשנת בכורות פ״ח מ״י שנינו: ״אלו שאינן חוזרין ביובל... והמתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מתנה כמכר״. על פי משנה זו מסיק הירושלמי: ״מתניתין דרבי מאיר, דו רבי מאיר אמר אין מתנה כמכר״ (נב ע״ג). בהמשך הסוגיה מציעים אפשרות לפרש שמשנתנו אף כדברי חכמים, וכגון שמזמין את חברו לסעודה, אך ״כפשטה אתיא כרבי מאיר דסבירא ליה בפרק יש בכור אין מתנה כמכר״ (מלאכת שלמה).

זאת ועוד. המשנה הבאה היא במפורש כרבי מאיר (להלן), ונראה שאכן הקשר בין רבי מאיר והמשניות בפרקנו הוא מוצק.

במשנה לא מופיע נימוק מפורש מדוע אין למכור מעשר שני. כאמור, הבבלי מפרש שזו שיטת רבי מאיר שמעשר שני הוא ממון גבוה, אך אנו ראינו בהסבר זה רק ניסוח הלכתי של רעיון דתי. כן מפרש הירושלמי: ״אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה, אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה״ (נב ע״ב), וכן מוסבר במשנה הבאה (נב ע״ג)⁠⁷.

אשר לעמדתו של רבי יהודה – דומה שהטיעון העיקרי שלו מצוי בתוספתא קידושין: ״המקדש בחלקו בין בקדשי הקדשים ובין בקדשים קלים... רבי יהודה אומר אם יש לו בהם טובת הנאה בשוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת... אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בהקדש ודברי רבי מאיר במעשר שני״ (פ״ד ה״ז). הבעלים אמור למסור את הקודשים לכוהן, ומסירה זו אמנם צריכה להיות ללא טובת הנאה, אבל בפועל הבעלים יכולים לקבל טובת הנאה מסוימת מהכוהן והיא שווה פרוטה, ובה מקדשים. השאלה היא על מה אמר רבי יהודה משפט זה? קשה להניח שהוא דיבר על המקדש בקודשי קודשים ובקודשים קלים. הרי על קודשי הקודשים אין לבעלים כל שליטה (הם מתחלקים בין הכוהנים – משנה, זבחים פ״ה מ״א)⁠⁸, ואת הקודשים הקלים אוכל הבעל עצמו (משנה זבחים פ״ה מ״ו-מ״ז), אם כן ודאי שיש לבעל טובת הנאה מהם. מתוך דברי רבי (״נראים דברי...⁠״) נראה שרבי יהודה עסק בעיקר במעשר שני ובהקדש. ״הקדש״ כנראה אינו מתנות שניתנו למקדש, שכן אלו אין בהן טובת הנאה, אלא מתנות לכוהנים (חרמי כוהנים), והבעל בוחר לאיזה כוהן לתת אותם. הוא הדין בתרומה או במעשר שני. מכל מקום, רבי יהודה אינו סבור שתרומה או מעשר שני הם כרכוש פרטי, אלא שהבעל יכול ליהנות מהם בעקיפין, והנאה זו שווה פרוטה. כך בישראל הנותן תרומה, וקל וחומר בישראל המעלה פֵרות מעשר שני לירושלים.

עמדתו של רבי מציעה עמדת ביניים בין רבי מאיר לרבי יהודה, וזו דרכו של רבי לפשר בין עמדות שונות, אף שבכך מתערער הבסיס המשפטי האחיד של ההלכה.

לסיכום, הבבלי מציע הסבר משפטי ולפיו רכוש הקודש אינו רכוש פרטי אלא רכוש גבוה שנמסר לפרט לשימושו האישי. אנו מעדיפים הסבר רגשי-דתי: אין לעשות מסחר במוצרים שהם קודש. להערכתנו הסברו של הבבלי משקף את התפתחותה של ההלכה מהתחום הרגשי-דתי לעבר ההגדרות המשפטיות הממוסדות. תופעה זו אופיינית לשעה שהרגש הדתי מתורגם בה למערכת הגדרות משפטיות.

1. פרידמן, תוספתא פסחים, עמ׳ 178.

2. דן, העיר הביזנטית, עמ׳ 190.

3. ספרי דברים, רעו, עמ׳ 295-294; ירושלמי גיטין פ״ה ה״א, מו ע״ג; בבלי, בבא מציעא קיג ע״ב, ועוד.

4. קידושין כד ע״א; נד ע״ב; בבא קמא סה ע״ב; בבא מציעא צ ע״א ועוד.

5. במשנת ביכורים פ״ב מ״ב נקבע שתרומה היא ״נכסי כהן״, בניגוד למעשר. אך במפורש מוסבר הדבר בהמשך המשנה שם (פ״ג מי״ב) שהמשמעות היא שאין אדם רשאי להשתמש במעשר שני לתשלום חוב, או לשימושים נוספים שאינם לאכילה, ולא שיש לכך משמעות משפטית במסגרת דיני בעלות. הבבלי העביר, אפוא, הגדרה זו שמקומה בדיני קדושה למסגרת משפטית של דיני ממונות.

6. ירושלמי פסחים פ״ה ה״א, לא ע״ד, וכפי שפירשנו במשנה שם פ״ה מ״א.

7. ראו מלאכת שלמה המציע, שלא כדרכו, הסבר דרשני. כמשכון יש לקחת את הפחוּת שבכלים, ופֵרות מעשר שני כתובה בהם ברכה, על כן אין הם בבחינת ״פחוּת שבכלים״. כאמור, הסבר זה חורג מדרכו של פרשן פשט זה. גם בהמשך מסביר החכם שמותר לקדש בקרניים ובגידים של מעשר בהמה משום שכתובה בהם ברכה, ואין ברכה אלא אישה (להלן מ״ב).

8. ואולי הכוונה שהכוהן ייתן את הקודשים לאישה, וזו תיתן אותם לכוהן אחר (אולי לאותו כוהן שקידשה) בטובת הנאה שהיא שווה פרוטה.

(ב) מַעְשַׂר בְּהֵמָה, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי, וְלֹא בַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ הָאִשָּׁה. הַבְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי, וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ הָאִשָּׁה. אֵין מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, וְלֹא עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא, וְלֹא עַל הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.

One may not sell animal tithe unblemished alive, or blemished¹ alive or slaughtered, and one may not use it for preliminarily marrying a woman². One³ may sell a firstling unblemished alive, blemished alive or slaughtered⁴, and one may use it for preliminarily marrying a woman. One does not exchange Second Tithe by a blank⁵, or by a coin not in circulation⁶, or on money not in his possession⁷.

1. A blemished tenth animal (or firstling) is holy but must be eaten as profane food away from the Temple.

2. Peah 6:2, Note 46. The husband has to give his bride something of his possessions. For R. Meїr, Second Tithe is not the farmer’s property but given to him by Heaven.

3. Not the rancher whose animal produced a firstling but the Cohen who receives it. The firstling becomes the property of the Cohen. Since his bride becomes a member of the tribe upon consummation of the marriage, she then will have full use of the firstling for food even if it is unblemished.

4. A slaughtered blemished firstling may be sold by the Cohen as food even to a Gentile (Bekhorot 28a).

5. Greek ἄσημος, -ον “without mark; uncoined”, a blank for coining. Cf. D. Sperber, Roman Palestine 200–400, Money and Prices (Ramat Gan, 1974), Note 12 on p. 208.

6. Any coin which is not legal tender at the place of redemption is merchandise, not money.

7. Second Tithe cannot be exchanged pledging future income, or outstanding loans, or by one’s own but inacessible money.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ב] מַעְשַׂר בְּהֵמָה, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָמִים חַי, וְלֹא בַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.

הַבְּכוֹר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָמִים חַי, וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.

אֵין מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, וְלֹא עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוּ יוֹצֵא, וְלֹא עַל הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.

תוספתא דפוסים תוספתא מעשר שני א׳:ד׳

אין מחללין מע״ש על אסימון, ורבי דוסא מתיר

אבל פרוטות קטנות, הנתונות סימן במרחץ - הכל שוין שאין מחללין אותו עליהן.

ירושלמי מעשר שני א׳:א׳

מעשר בהמה דינו שאוכלין אותו בעליו בירושלים כמו מעשר שני אחר שמקריבים ממנו חלבו ודמו לפי שהוא קדש ואם נולד בו מום אוכלין אותו בעליו בכל מקום לפי שאינו ראוי לקרבן והבכור הוא לכהן יקריב ממנו חלבו ואוכלו הוא מה שאמר השם (במדבר יח) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח וגו׳ ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו׳ ואם נולד בו מום אוכלו הכהן בטומאה בכל מקום וימכרנו למי שירצה ואפי׳ לנכרי ואוכלו לפי שהבכור אם נפל בו מום הוא מתנה לכהן כמו שנבאר בפרק רביעי מבכורות אמר הכתוב (דברים טו) וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו׳ בשעריך תאכלנו ואמר הש״י בבכור בהמה (במדבר יח) לא תפדה ואומר במעשר בהמה לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותרומתו יהיה קדש לא יגאל (ויקרא כז) ואמרו בספרא בבכור הוא אומר לא יפדה ובמעשר א] שני אומר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא בעל מום ולא תמים.

ואסור לו לקדש אשה במעשר לפי שהוא מכר וכבר בארנו שאסור למוכרו ומותר לקדש בבכור שמותר למכרו ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה התועלת לזה שקנאו הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו.

ואסימון הוא הסלע שאינו מפותח כלומר שאין בו צורה וזה למאמר השי״ת (דברים יד) וצרת הכסף בידך ואמר וצרת הכסף דבר שיש עליו צורה בידך פרט למעות שאינן ברשותו ומה שאסר חילול מעשר שני על מטבע שאינו יוצא למה שאמר הש״י ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וצריך שיהיה זה הכסף שיוכל להוציאו כמו שירצה מן המאכלים.

אין מוכרין אותו. בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לב.) גמר גאולה גאולה מחרמים נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו דכתיב בחרמים (ויקרא כו) לא ימכר ולא יגאל אף כאן מכירה עמו.

לא חי ולא שחוט לאחר שחיטה מדרבנן גזירה אטו לפני שחיטה אבל מדאורייתא שרי כדאיתא התם ובמעשר בהמה של יתומים לא גזור ואפילו דגדול נמי אם שחטו מוכרו בהבלעה בעורו ובחלבו בגידו ובקרניו ואמרינן בירושל׳ (שם) תני אבל מקדשין בגידים ובעצמות ובקרנים ובטלפים א״ר אלעזר מפני שכתוב בו ברכה ויקדש בבשרו א״ר יוסי כלום למדו מעשר בהמה אלא מחרמי כהנים מה חרמי כהנים אין מקדשין בהן אשה אף מעשר בהמה אין מקדשין בו אשה.

בכור מוכרין אותו תמים חי. בפ״ק דתמורה (דף ז:) אמר ר״נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דחי להקרבה קאי אין מוכרין אותו תמים חי ובפ״ק דבבא קמא (דף יג.) משמע לפי המסקנא דאפילו רבי יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים והתם ובפרק כל פסולי (דף לב.) דרשינן דנמכר משום דבבכור כתיב (במדבר יח) לא תפדה ונמכר הוא כגון תם בזמן הזה ובעל מום בזמן שבית המקדש קיים וסיפיה דקרא דכתיב ואת דמם תזרוק בתם בזמן שבית המקדש קיים.

ומקדשים בו את האשה. בירושלמי (שם) פליגי דרבי יהודה בן פדיה בשם רבי יהושע בן לוי בתמים חי ולא שחוט ובשם גרמיה אמר בין חי בין שחוט מאי טעמא דרבי יהושע בן לוי ובשרם יהיה לך כחזה התנופה (שם) כלומר דמקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת מאי טעמא דרבי יהודה בן פדיה יהיה לך אפי׳ לאחר שחיטה.

אין מחללין מעשר על אסימון. בפרק הזהב (דף מז:) פליגי דתני׳ מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא וחכ״א אין מחללין ומפרש התם מאי אסימון פולסא ופירש שם בקונטרס פולסא אין בו צורה וקורין אותו פלדון וקשה לר״ת דאמר בפרק במה אשה (דף סה.) אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא אלמא יש בו צורה ופירש דפולסא הוא מטבע שנפסל ויש בו צורה והא דמפרש בהזהב (שם) דדריש וצרת לרבות כל דבר הנצרר ביד ור׳ עקיבא פליג ואמר לרבות דבר שיש עליו צורה מודו תרוייהו שיש עליו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא דרבי ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר שמצניעים אותו מאחר דיש בו צורה אף על פי שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ורבי עקיבא סבר לרבות דבר שיש עליו צורה חשובה ויוצאה בהוצאה וקשה לרבינו תם דהא מתני׳ קתני אסימון וקתני מטבע שאינו יוצאה דהוא מטבע שנפסל דמפרש בירושלמי (שם) של מלכים הראשונים אלמא אסימון לאו היינו מטבע שנפסל ועוד אמרינן בירושלמי (שם) רבי יוסי בשם רבי יוחנן דלרבי דוסא מחללין מעשר שני על ליטרא של כסף ופי׳ הקונטרס עיקר ובפרק במה אשה פירש פולסא שהיא של עץ דכל היכא דאינו עשוי כשאר מטבע קרוי פולסא והכא נמי קרי פולסא לפי שהוא של עץ והא דמחללין על אסימון לרבי דוסא טפי ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ משום דאית בה תרתי לריעותא דאינן של כסף ואין יוצאין בהוצאה וכיון דלא חשיב [לא] קרינא בי׳ נצרר ביד אבל אסימון וליטרא של כסף אע״פ שאין יוצאין בהוצאה וכן על של נחשת מחללין דיוצאין בהוצאה כדמוכח בהזהב (דף מז:).

ועל מעות שאינן ברשותו. תנן לקמן בפ״ד (מ״ה) ומייתי לה בהזהב (מה:) היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונין לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית היינו ברשותו כיון שהן במקום המשתמר והכא מיירי כדתני׳ בירושלמי (שם) יכול אם היו לו מעות בהר המלך או בקסטרא מחללין עליהן ת״ל וצרת הכסף בידך היינו ברשותך אבל אם טמונות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לבור אע״ג דסתמא איתנהו [אין מחללין] ואמרינן בהגוזל קמא (צח.) אין מחללין על שאינן ברשותו כיצד היה לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין משום דבעינן מצוי בידך וליכא .

אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ. דְּגָמְרִינַן גְּאֻלָּה גְּאֻלָּה מֵחֲרָמִים, נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר (ויקרא כז) לֹא יִגָּאֵל, וְנֶאֱמַר בַּחֲרָמִים (שם) לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל, מַה לְּהַלָּן מְכִירָה עִמּוֹ, אַף כָּאן מְכִירָה עִמּוֹ:

תָּמִים חַי. וְהוּא הַדִּין נַמִּי שָׁחוּט, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יִגָּאֵל, אֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לֹא תָמִים וְלֹא בַעַל מוּם. אֶלָּא תָּמִים, חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ קְרֵבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְהַבָּשָׂר אוֹכְלִין אוֹתוֹ הַבְּעָלִים בִּירוּשָׁלַיִם. וּבַעַל מוּם, אוֹכְלִים אוֹתוֹ הַבְּעָלִים בְּכָל מָקוֹם. וְאַיְדֵי דְבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא גַּבֵּי בְּכוֹר מוֹכְרִים אוֹתוֹ תָּמִים חַי, תָּנֵי נַמִּי רֵישָׁא תָּמִים חַי:

וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. דַּהֲוֵי כְּמֶכֶר:

הַבְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי. מִשּׁוּם דְּבִבְכוֹר כְּתִיב (במדבר יח) לֹא תִפְדֶּה, אֲבָל נִמְכָּר הוּא:

וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. דְּמָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן הוּא וּמֻתָּר לְמָכְרוֹ:

אֲסִימוֹן. מַטְבֵּעַ שֶׁאֵין עָלָיו צוּרָה, וְאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו מַעֲשֵׂר שֵׁנִי דִּכְתִיב (דברים יד) וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ, כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה:

וְלֹא עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא. דִּכְתִיב (שם) וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, פְּרָט לְכֶסֶף שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה:

וְלֹא עַל הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנָּפַל כִּיסוֹ לַיָּם הַגָּדוֹל, אֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל מָעוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ, שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מִי שֶׁשָּׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהוֹצִיאוֹ:

אין מוכרין אותו – for we derive [through an analogy made – actually היקש – from two verses in close proximity one to the other] גאולה גאולה – derived from חרמים /property set apart for the priest’s or Temple use. It is stated concerning tithes (Leviticus 27:33): “it cannot be redeemed/לא יגאל,” and it is stated concerning property set apart for the priest’s or Temple use (Leviticus 27:28): “[But of all that anyone owns, be it man or beast or land of his holding, nothing that he has proscribed for the LORD may be sold or proscribed; "לא ימכר ולא יגאל" [every proscribed thing is totally consecrated to the LORD].” Just as there (in the section concerning tithes) it states that the sale is with him, so too here in the case of proscribed property, the sale is with him.

תמים חי – And the same law applies regarding that which is slaughtered, as it says, “nothing…may be…proscribed” and is not sold (see Leviticus 27:28 above), whether living nor slaughtered nor unblemished nor blemished, but an unblemished animal, its fat and its blood are offered on the altar and its meat is eaten by its owners in Jerusalem. But a blemished animal – its owners eat it in every place [other than Jerusalem]. And since the Mishnah needed to teach at the end regarding a first-born animal that we sell it unblemished [and] alive, the Mishnah also teaches at the beginning of an unblemished living [animal] that is alive.

ואין מקדשין בו את האשה – for it is like a sale

הבכור מוכרים אותו תמים חי – because concerning a first-born, it is written (Numbers 18:17): “[But the firstlings of cattle, sheep, or goats] may not be redeemed; [they are consecrated. You shall dash their blood against the altar, and turn their fat into smoke as a gift for a pleasing owner to the LORD],” but they can be sold.

ומקדשין בו את האשה – since it is the money of the Kohen, and it is permissible to sell it.

אסימון – a coin that lacks a shape/form on it, and we do not redeem Second Tithe with it, as it is written (Deuteronomy 14:25): “[you may convert it into money.] Wrap up the money (in your hand) [and take it with you to the place that the LORD your God has chosen],” money that has upon it a shape/form.

ולא על המטבע שאינו יוצא – as it is written (Deuteronomy 14:26): “and spend the money on anything you want [ - cattle, sheep, wine, or any other intoxicant, or anything you may desire…,” except for money that is not current use, for he is not able to purchase with it anything that he wants.

ולא על המעות שאינן ברשותו – such as the case where his purse fell into the Great Sea (i.e., Mediterranean Sea), he is not able to redeem [his] Second Tithe with the monies that are within it, for he must hire someone who sails over the sea to remove it.

מעשר בהמה וכו׳. לשון החכם הר״ס ז״ל בבכורות פ״ה תנן כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר משמע הא בבית נמכרין והכא תנן דאין מעשר נמכר כלל ובגמרא מוקי לה התם במעשר של יתומים ומשום השב אבדה. אי נמי בהבלעה שמכרו כולו עורו ובשרו וגידו וחלבו וקרניו ע״כ. עוד כתב על מה שפי׳ ר״ע ז״ל ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי וכו׳ כתב פי׳ דלאחר שחיטה פשיטא שאין מוכרין אותו דה״ל קדשים קלים. ויש מחלוקת בירוש׳ במקדש בו לאחר שחיטה אם היא מקודשת ובפ״ק דתמורה אמרי׳ לא שנו אלא בזמן הזה ולפי זה לא שייך למיתני בבכור תמים חי ושחוט דא״א לשחוט בכור תמים בזמן הזה עכ״ל ז״ל:

ולא בעל מום חי ושחוט. בירושלמי משמע דמדאורייתא הוא דמפ׳ טעמא לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ׳ כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם ודוקא בבשר גזור שהוא דבר הנישום מחיים פי׳ דמחיים בני אדם שמין כמה שוה הבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בשביל הבשר אבל העור דאינו נישום מחיים לא גזור רבנן שלא ימכר ואפי׳ בשר בהבלעה ע״י עורו וגידו וקרניו שרי:

ואין מקדשין בו את האשה. תניא אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו ובעצמיו אע״ג דקדושין הוי כמכר דכתיב כי יקח איש אשה מ״מ משום דכתיב ביה ברכה ואין ברכה בלא אשה מקדשין וכיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד מוקמינן אעצמות ומסתברא דאיסורא מוקמינן אבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ובעצמות. אבל בקדושין פ׳ האומר בגמ׳ דילן שרי אפי׳ בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה וכדכתבינן:

הבבור וכו׳. בב״ק כתוב תם חי ולא שחוט וכתבו תוס׳ ז״ל הא לא איצטריך לאשמועי׳ דבבכור בזמן הזה מוקמי׳ לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ״ל דמוכרין אותו חי אע״ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ״ק דתמורה עכ״ל ז״ל. ועיין בתמורה פ״ק בברייתא דאיתא התם בדף ה׳. וה״ג התם פ״ק דתמורה דף ז׳ אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דנמכר תמים חי אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה יכול למכרו אפי׳ בהיותו תם בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל אם אינו נותנו לכהן ואם הכהן מכרו לו מותר לו לאכלו במומו ואפי׳ עובד כוכבים מותר לאכול ממנו וכדתנן בפ׳ כל פסולי וב״ה מתירין ואפי׳ עובד כוכבים אבל תם שחוט בזמן הזה ליכא אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך. וכתב ה״ר שמשון ז״ל ובפ״ק דב״ק משמע לפי המסקנא דאפי׳ ר׳ יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים ע״כ. ובסמוך ארמוז עוד בזה. תו גרסי׳ התם אמר רב חסדא לא שנו דנמכר תם אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאי כהן נמי מיחזי דמש״ה מוזיל לישראל כשמוכר לו הבכור תם כי היכי דליתיב ליה בכורות שיולדו לו בעדרו דבכור תם בזמן הזה אין מי שיקננו אלא בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הלכך הוי האי כהן דמוזיל גביה דישראל ככהן המסייע ואסור ורב אשי פליג עליה התם:

ומקדשין בו את האשה. א״ר יהודה בן פזי בשם גרמיה בין חי בין שחוט דכתיב יהיה לך אפי׳ לאחר שחיטה אבל בשם ר״י בן לוי אמר דדוקא כשהוא חי מקדשים בו דאית ליה לכהן זכייה בגויה אבל אם נשחט ונזרק דמו ע״ג המזבח הוי קדשי מזבח ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו ויליף לה מקרא דכתיב כחזה התנופה מה חזה התנופה נאכל לזכרים ולנקבות דכתיב בפ׳ שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר ובגמ׳ דילן בפ׳ האומר מפיק לה מקרא דכתיב לאש מה אש לאכילה אף הוא נמי הוי לאכילה ולא לדבר אחר ועיין במה שכתבתי בפ״ק דב״ק סי׳ ב׳ בשם הרא״ש ז״ל דמשמע מיניה דמתני׳ ר׳ יוסי הגלילי היא בלבד דסבירא ליה דבכור ממונו דכהן הוא לקדש בו את האשה אבל לרבנן כהן שקדש את האשה בבכור חי לא הוי מקודשת ע״כ ועיין במ״ש לעיל בסמוך בשם ה״ר שמשון ז״ל:

אין מחללין מעשר שני על אסימון. מתני׳ דלא כר׳ דוסא דתנן בפ״ג דמסכת עדויות מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר׳ דוסא וחכמים אוסרין וטעמיה דר׳ דוסא דלא דריש וצרת אלא כפשטיה שהוא נצרר בסודר:

ולא על המעות שאינם ברשותו. כגון שנפל כיסו לים הגדול אבל אם הם בביתו כיון שהם במקום המשתמר ברשותו קרינן בהו והיינו דתנן לקמן פ״ד היה עומד בגרן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית:

[*תמים חי. פירש הר״ב והוא הדין נמי שחוט. עיין מה שכתבתי בריש פרק ה דבכורות]:

הבכור מוכרין אותו תמים חי. וכתב הרמב״ם ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו. הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו עכ״ל. [*ומתני׳ בזמן הזה. דבזמן המקדש אין מוכרים אותו תמים שעומד לקרבן ואין לכהן זכות בו. כדאיתא פ״ק דתמורה הביאה הר״ש ומשום הכי לא מצי קתני שחוט דתמים שחוט בזמן הזה יקבר כדתנן ספ״ה דבכורות]:

{ה} הַבְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ. וְאִם תֹּאמַר כֵּיוָן שֶׁהַבְּכוֹר לַכֹּהֵן, מַה תּוֹעֶלֶת לְזֶה שֶׁקְּנָאוֹ. הִנֵּה הַתּוֹעֶלֶת כִּי אִם נָפַל בּוֹ מוּם וְהוּא אֶצְלוֹ יֹאכַל אוֹתוֹ הַקּוֹנֶה אוֹתוֹ. הָרַ״מ. וּמַתְנִיתִין בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּבִזְמַן הַמִּקְדָּשׁ אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים, שֶׁעוֹמֵד לְקָרְבָּן וְאֵין לַכֹּהֵן זְכוּת בּוֹ, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק קַמָּא דִתְמוּרָה. וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא מָצֵי קָתָנֵי שָׁחוּט, דְּתָמִים שָׁחוּט בַּזְּמַן הַזֶּה יִקָּבֵר, כְּדִתְנַן סוֹף פֶּרֶק ה׳ דִּבְכוֹרוֹת. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

ו) מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי
ה״ה תמים שחוט. דבנקרב בבהמ״ק. אף שהבשר לבעלים אסור להם למכרו ובשחטו בחוץ הרי אסור בהנאה רק איידי דתנא סיפא בכור חי נקט נמי במעשר חי וה״ה דאין ממשכנין ואין מחליפין אותו כמו במעשר שני לעיל. ורק חדא מנייהו נקט וה״ה אינך:

ז) ולא בעל מום חי ושחוט ואין מקדשין בו האשה
דהו״ל כמכר והוא פשיטא. ומה״ט לא אצטריך למנקט כן במשנה א׳ במעשר שני. ולא נקיט לה הכא רק משום היפוך דסיפא דבבכור אע״ג שאינה יכולה ליהנות ממנה עד שיומם. ואולי לא יומם כלל אפ״ה מקדשין בו דגם הספק שמא יפול בו מום ותהנה כולו הוא שוה פרוטה דהנאה זו היא שוה פרוטה:

ח) הבכור מוכרין אותו תמים חי
בזה״ז שיאכלנו הקונה במומו. משא״כ תמים שחוט יקבר. אבל בזמן שבהמק״ק הרי להקרבה קאי ואינו ממון כהן למכרו [ב״ק די״ג]:

ט) ומקדשין בו האשה
דממון כהן הוא:

י) אין מחללין מעשר שני על אסימון
מטבע בלי צורה:

יא) ולא על המטבע שאינו יוצא
של מדינה אחרת אם המלכיות מקפידות שלא יהיו כאן אותן מעות. או דממטי לזוזי להתם בדוחק ולית לי׳ אורחא למיזל להתם. וכ״ש באין יוצאין כלל:

יב) ולא על המעות שאינן ברשותו
שנפל המעות לים אף שיכול להעלותו ע״י השט במים:

המשנה פותחת בהלכות של מעשר בהמה ובכור וחוזרת שוב להלכות של מעשר שני. הלכות מעשר בהמה ואף הלכות בכור דומות להלכות מעשר שני. אף בספר ויקרא פרק כז התורה סודרת את פרשת מעשר בהמה (פסוקים לב-לג) לאחר פרשת מעשר שני (פסוקים ל-לא). מעשר בהמה חייבים להעלותו לירושלים כדי לשחטו כקרבן, כשם שחייבים להעלות את המעשר השני. במעשר בהמה אין לכוהן כל חלק, כשם שאין לכוהנים חלק במעשר השני הנאכל בירושלים. עם זאת, מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא האם מותר למנות כוהן עם ישראל לאכילת בכור (בית הלל) או שהדבר אסור (משנה בכורות פ״ה מ״ב; תוספתא שם פ״ג ה״ט, עמ׳ 538). המחלוקת רומזת לנוהג חברתי לשתף את כוהני ירושלים בבכורות, וכפי שראינו הנוהג הכללי היה לשתף את כוהני העיר גם במעשר שני ובמעשרות ובתרומות, על חשבון כלל הכוהנים והלוויים¹.

מעשר בהמה – המעשר שחייבים להפריש מעשרה ולדות ומעלה בכל שנה, חייבים להעלותו לירושלים לקרבן. הבעלים אוכלים אותו ואין לכוהנים כל חלק בו (משנה זבחים פ״ה מ״ח). המשנה קובעת בפשטות שמעשר בהמה לא בטל גם לאחר החורבן: ״מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית״ (בכורות פ״ט מ״א), כמו מעשר דגן (משנה שקלים פ״ח מ״ח). הלכה זו מופיעה במקורות נוספים והיא מוצגת כהלכה חד משמעית (כגון תוספתא בכורות פ״ז הט״ו, עמ׳ 543), אם כי לא נאמר במפורש מה אמור הבעל לעשות עם מעשר הבהמה, ולהלן נראה שאין לאכול את הבהמה גם לאחר שנפסלה לקרבן. ברם, הבבלי קובע בפשטות שמעשר בהמה בוטל ״משום תקלה״ (בכורות נג ע״א). החשש הוא שמעשר הבהמה יופרש, אך כמובן אי אפשר להקריב את המעשרות, ולפיכך יש חשש שבטעות יישחטו ומי שיאכלם יעבור על איסור כרת. הבבלי מציג את ההחלטה כעובדה ידועה ואינו מגלה מתי נקבעה, וכיצד החליטו על ביטול מצווה מדאורייתא בגלל חשש מעין זה. יתרה מזו, אותו חשש קיים גם לגבי בכורות, אך בכורות נהגו גם אחרי ימי הבית וגם בחו״ל. כמו כן לא ברור האם ההחלטה שמעשר בהמה אינו נוהג אחר החורבן התקבלה גם בארץ ישראל. חז״ל עוסקים בדיני מעשר בהמה כאילו היה הלכה נוהגת, ברם מכאן אין ללמוד דבר, שכן גם דיני קודשים נידונים כאילו היו הלכה למעשה.

עם כל זאת, למרות ההלכות בדיני מעשר בהמה, אין בידינו עדויות על קיום המצווה למעשה², זאת למרות הידיעות הרבות על קיום מצוות מעשר דגן או מצוות דומות אחרות. נראה שמעשר בהמה לא היה מצווה רווחת. לרוב החקלאים לא היו כלל עדרים גדולים; יתר על כן, ״אחים שותפים״, כלומר משפחה מורחבת, פטורים היו ממעשר בהמה³, לפיכך נוצר מצב שבו רק מעטים התחייבו במצווה זו. מכל מקום איננו יודעים מתי בוטלה המצווה, ואולי נהג הביטול רק בבבל. הנימוק ״מפני תקלה״ מופיע בתוספתא לעניין דומה של הפרשת הקרבן של גר⁴, ואולי יישם הבבלי פתרון זה גם על הלכה זו של הפרשת מעשר בהמה.

אם כן, לפי הבבלי בוטלה המצווה. אין לכך מקבילות ארץ-ישראליות, אך העובדה שאיננו שומעים על הפרשת מעשר הלכה למעשה מעידה כי המצווה בוטלה, או שלפחות לא הייתה רווחת.

מעשר הבהמה הוא ״קדש לה׳ ״ (ויקרא כז לב), ומשום כך אין מוכרין אותו – שהרי הכתוב אומר ״לא יגאל״, ודרשו חכמים: ״נאמר כאן לא יגאל ונאמר בחרמי כהנים לא ימכר ולא יגאל, מה לא יגאל האמור בחרמי כהנים אינו לא נמכר ולא נגאל אף לא יגאל האמור כאן אינו לא נמכר ולא נגאל״ (ירושלמי נב ע״ג; בבלי, בכורות לב ע״א).

תמים חי – מעשר בהמה תמים כשהוא חי מיועד לקרבן, והמיועד לקרבן אינו נמכר. הירושלמי בראש הסוגיה למשנתנו קובע שהוא הדין שמעשר בהמה שחוט אין מוכרים אותו, ולא נשנה חי אלא כנגד האמור בסיפא של משנתנו: ״הבכור מוכרין אותו תמים חי״. כך לשונו של הירושלמי: ״השחוט (כלומר הא שחוט, וכך ציטט ריבמ״ץ) מותר. תני רבי (כך בכ״י ליידן, ובד״ו: דבי רבי ינאי) לא שנייא בין חי בין שחוט בין תמים בין בעל מום, וליי דא מילה תנינן (כך בכ״י רומי, ולפנינו תנן) שחוט בגין (כך הגיהו, בצדק, המפרשים, ובכ״י רומי מטושטש) ניתני דבתרה הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום ושחוט״ (נב ע״ג). כך שנויים הדברים בספרא (בסוף הספר): ״בבכור הוא אומר ׳לא יפדה׳ נמכר הוא, ובמעשר הוא אומר ׳לא יגאל׳ ואינו נמכר, לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום״⁵. אולם, לדברי רבא מעשר בהמה נמכר שחוט מן התורה אלא שחכמים גזרו על השחוט: ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל – אימתי עושה תמורה מחיים, אימתי אינו נגאל (כלומר אינו נמכר, כפירוש רבינו גרשום ורש״י)? מחיים, הא לאחר שחיטה נגאל. ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה״ (בבלי בכורות לא ע״ב). בירושלמי מיוחסת דעה זו לרבי יהושע בן לוי (קידושין פ״ב ה״ח, סג ע״א).

ולא בעל מום חי ושחוט – מעשר בהמה, אף שיש בו מום, אסור למכרו, בין חי ובין שחוט. התלמוד הירושלמי (נב ע״ג) מסביר הלכה זו: ״מעשר בהמה לא חלקה התורה בין חי בין שחוט, בין תמים בין בעל מום״ (בניגוד לבכור שמבחינים בו בין בעל מום לתמים, ראו להלן). אם כן, מעשר הבהמה אמור להמתין עד להבאתו למקדש, ואם נפגם לקרבן נותר בקדושתו ואין לשחטו, וכמובן גם לא למכרו.

ואין מקדשין בו את האשה – קידושי אישה יש בהם מעשה קניין, ואסור לקדש במעשר הבהמה כשם שאסור למכרו. אף הלכה זו היא כדברי רבי מאיר ששנה בקידושין: ״המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת... דברי רבי מאיר״ (פ״ב מ״ח). במשנת קידושין חולק רבי יהודה ואומר שבשוגג הקידושין אינם תופסים ובמזיד הם תופסים, הסברנו זאת במשנה הקודמת והבאנו את דברי רבי ורבן שמעון בן גמליאל בעניין. במקרה זה ברור שמשנתנו כרבי מאיר, ומן הסתם כך גם המשנה הראשונה.

הבכור – של הבהמה הטהורה קרב על המזבח, דמו נזרק על המזבח וחלבו מוקטר על המזבח (במדבר יח יז-יח) ובשרו ״נאכל לכהנים״ (משנה זבחים פ״ה מ״ח), מוכרין אותו – הכוהנים, תמים חי – כשהוא חי ולא הועלה עדיין על המזבח הכוהנים רשאים למכרו.

בברייתא השנויה בספרא ובתלמוד הבבלי⁶ נדרשת ההלכה המבדילה בין מעשר בהמה שאינו נמכר לבין בכור שהכוהנים רשאים למכרו: ״בבכור הוא אומר ׳לא יפדה׳ (במדבר יח יז⁷) נמכר הוא ובמעשר הוא אומר ׳לא יגאל׳ (ויקרא כז לג) ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום״.

בתלמוד הבבלי מוסר רב נחמן בשם רבה בר אבוה: ״לא שנו אלא בכור בזמן הזה... אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי״ (תמורה ז ע״ב; בבא קמא יב ע״ב). התלמוד מתקשה בפירוש זה שכן בהמשך הכתוב שממנו לומדים שמותר למכרו נאמר ״את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר״ (במדבר יח יז), כלומר הכתוב האוסר מכירת בכור אינו מדבר אלא בזמן שהמקדש קיים. הסוגיה מתרצת בדוחק רב: ראשיתו של הכתוב דנה בבעל מום וסופו של הכתוב בתם הקרב על המזבח. קשה היה לו לרבה בר אבוה שהמשנה תתיר למכור בכור המיועד לקרבן, והסביר את המשנה בדרך שהסביר. מן התלמוד הירושלמי מוברר כי הם הבינו את משנתנו כפשוטה שאין אנו דנים אלא בשעה שבית המקדש קיים ומעלים את הבכור כקרבן. התלמוד (נב ע״ג) דן אם ״חי״ שנזכר במשנתנו הוא דווקא חי ולא שחוט או ״בין חי בין שחוט״, ונמסרו דעות משתנות בשם רבי יודה בן פזי או בין רבי יודה בן פזי בשם עצמו לבין רבי יודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי. הדיון בין חי לשחוט הוא בוודאי דיון בימי הבית, שכן ״בזמן הזה״ אין כל מקום לדיון אם מותר למכור בכור שחוט. לאחר החורבן בכור שחוט אסור בהנאה, ודינו להיקבר (משנה בכורות פ״ה מ״ו).

הכוהנים רשאים למכור את הבכור התמים, אולם לאחר שנשחט ואימוריו הועלו על המזבח אין הוא נמכר, שהרי ביזיון הוא שקרבן יימכר. כך משתמע מלשון המשנה ״תמים חי״, ובניגוד ל״ובעל מום חי ושחוט״ שבהמשך המשנה. כך מוסר ״רבי יהודה בר פזי בשם רבי יהושע בן לוי חי לא שחוט״ (ירושלמי נב ע״ג)⁠⁸.

ובעל מום – ובכור בעל מום נמכר, חי ושחוט – בין חי ובין שחוט, ומקדשין בו את האשה – כי ״כל שמותר למוכרו מותר לקדש בו״ (שנות אליהו). כאמור לעיל זו משנת רבי מאיר, ורבי יהודה חולק על כך ואומר שבמזיד הקידושין תופסים.

אין מחללין מעשר שני על אסימון – את המעשר השני ניתן לחלל על כסף, להעלות את הכסף לירושלים ולקנות בו דברי מאכל, כאמור בתורה בספר דברים: ״וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו... ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך״ וכו׳ (יד כד-כו). חילולו של המעשר השני נעשה רק על כסף ולא על אסימון. בספר המעשים לבני ארץ ישראל מבואר: ״האסימון מה הוא? כסף או זהב שעשאו מטבע חלק בלא כתב ובלא צורה״⁹. המילה ״אסימון״ היא מילה יוונית שמשמעה חסר סימן, כלומר עיגול מתכת ללא ציור וכיתוב, וכדרשתו של רבי עקיבא: ״וצרתה הכסף... דבר שיש עליו צורה, פרט לאסימון שאין עליו צורה״ (ספרי דברים, פיסקא קז, עמ׳ 167; ירושלמי פ״ג ה״ב, נב ע״ג). האסימון היה חומר הגלם שעליו טבעו את המטבע. הוא שימש כמעין קבלה בבתי מרחץ ובמקומות דומים¹⁰.

במשנת עדויות, בשורה של מחלוקות בין רבי דוסא בן הרכינס וחכמים, אנו קוראים: ״מחללין מעשר שני על אסימון דברי רבי דוסא. וחכמים אומרין אין מחללין״ (פ״ג מ״ב), ובספרי דברים (ראו לעיל) זו מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא: ״וצרתה הכסף – דבר שדרכו ליצרד דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבה אומר דבר שיש עליו צורה פרט לאסימון״. קרוב לומר שההלכה הקדומה התירה לחלל על האסימון, כמציאות המקראית שאין בה מטבעות עם כתב וצורה, וההלכה המאוחרת הגדירה את ״הכסף״ ככסף שטבוע בכתב וצורה העובר לסוחר. אף הדרשה ״וצרתה הכסף – דבר שדרכו ליצרד״ קרובה לפשוטו של מקרא. משנתנו נתנסחה כדעת חכמים ורבי עקיבא.

יש להניח שההלכה נבעה מהסביבה הכלכלית שבה פעלו חכמים. בתקופה הקדומה היה המסחר במטבעות מצומצם והאסימון נמדד לפי ערכו של חומר הגלם, כמו המטבע. כאשר השתרש השימוש במטבעות נדחה האסימון והפך לאמצעי מסחר מטיב משני.

ולא על המטבע שאינו יוצא – אין מחללים על מטבעות שאינם יוצאים כמעות בשוק. בתוספתא פ״א ה״ה-ה״ו: ״אין מחללין אותו לא על מטבע מרוד ולא על מטבע שאינו יוצא... כיצד היו לו מעות כזביות ומעות ירושלמיות אין מחללין אותו עליהן. אם חלל לא קנו מעשר״. הברייתא מפרשת מה הם המטבעות שאינם יוצאים כגון מטבע מרוד, כלומר מטבעות של ימי המרד ברומאים, והם מטבעות של בן כוזיבא, ומעות ירושלמיות, הם המטבעות של מרד החורבן שנטבעו בירושלים¹¹. הם נקראו כך משום שהיה חרות עליהם ״לגאולת ירושלם״. כך שנינו בתלמוד הבבלי: ״מחללין על המעות שאינם יוצאות כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות או של המלכים הראשונים אין מחללין״ (בבא קמא צז ע״ב), ובירושלמי למשנתנו: ״מטבע שמרד״ (נב ע״ד)⁠¹². עד לפני שנים ספורות התלבטו חוקרים האם שמו של מנהיג המרד היה בר כוכבא ונקרא בן כוזיבה על שם שהכזיב, או ששמו היה כוזיבה ונקרא בר כוכבא על שום שנחשב למשיח שעליו נאמר ״דרך כוכב מיעקב״. במכתבים שיצאו מחצרו של מנהיג המרד מופיע במפורש שמו ״בן כוסבה״, וברור שהמינוח ״מעות כוזביות״ אינו מבטא אכזבה אלא זהו שמו של מנהיג המרד.

שמו של המנהיג מופיע על המטבעות, אך אף פעם אין הוא מכונה ״כוסבה״ או ״כוזיבה״ אלא ״שמעון״ בלבד. אבל התוספתא ידעה מי היה מנהיג המרד, ולכך התייחסה.

מן הביאורים על מטבע שאינו יוצא אנו למדים כי מטבעות של מרד החורבן ומרד בר כוכבא נשמרו בידי יהודים. ההלכה לא התירה לחלל עליהם את המעשר לא מחמת חוסר הערכה וכבוד להם אלא מפני שאינם מטבע יוצא.

״מטבע שאינו יוצא״ הוא מטבע שאינו הליך חוקי: ״אבל מטבע היוצא משום מלכים הראשונים מחללין אותו עליהן״ (תוספתא מעשר שני פ״א ה״ו). הנוהג הרומי היה שכל שליט הנפיק מטבעות חדשים עם סמלי ממלכתו, אבל המטבעות הישנים עדיין הילכו בשוק. בפועל אנו מוצאים אותם גם עשרות שנים לאחר מות הקיסר. היו אף מטבעות שנחשבו לאמינים במיוחד והילכו בשוק עשרות רבות של שנים¹³. הירושלמי (נב ע״ד) מסייג מעט קביעה זו, כנראה לנוכח המקרים ששלטון אחד פסל מטבעות של קודמו ואסר את השימוש בהם, מסיבות פוליטיות.

במשנת כלים נידון דין ״דינר שנפסל והתקינו לתלותו בצואר קטנה״ (פי״ב מ״ז), והרי זה שימוש נוסף במטבע שנפסל.

ולא על המעות שאינן ברשותו – ואין מחללים על מעות שאינן ברשותו. המדרש דורש: ״בידך, פרט לשיצא חוץ מרשותך״ (ספרי דברים, קז, עמ׳ 168). בתוספתא מתפרש: ״כיצד אין מחללין על המעות שאין ברשותו, היו לו מעות טמונות בקצטרא ובהר המלך, או שנפל כיסו לבור, אף על פי שיודע שהוא שם אין מחללין אותו עליהן, ואם לא קנה מעשר״ (פ״א ה״ו), ומעין דברים אלו בירושלמי למשנתנו (נב ע״ד). קרוב להניח שהדברים אמורים בימים הסמוכים לימי מרד בר כוכבא שעה שישראל נדחקו מהר המלך ומפקדות צבאיות השתכנו ביישובים שהיהודים גורשו מהם¹⁴. ״קצטרא״ היא קסטרום, המונח הלטיני למצודה צבאית, ומדובר במצודה צבאית יהודית שנתפסה או ביישוב יהודי שנתפס למקום מושב של יחידה צבאית. הר המלך היה יישוב גדול ומרכז יהודי שאחרי המרד הפך לאזור נכרי, וכאמור בתלמוד הירושלמי שהתירו שמן של גויים ״שהיו עולין עליו להר המלך ונהרגין עליו״ (שבת פ״א ה״ד, ג ע״ד; עבודה זרה פ״ב ה״ט, מא ע״ד). זיהויו של הר המלך שנוי במחלוקת, ולא כאן המקום לבררו¹⁵. בירושלמי אף נדון דינו של מי שיש לו מטבעות מעשר שני ״של סכנה״, כלומר מטבעות של אחת המרידות שעתה, בימי השלטון הרומי, אי אפשר להשתמש בהם שכן אינם הליך חוקי.

יהודים הטמינו כספם במטמונים אך לא יכלו להגיע אליהם. אישור מרגש לכך יש בממצא הארכאולוגי. ברחבי הארץ נמצאו כ-150 מטמוני מטבעות מהתקופה הרומית-ביזנטית (750 שנה). קרוב לעשרים אחוז מהם מימי מרד בר כוכבא. תקופות של מרידות בכלל היו עילה להטמנת מטבעות, ובימי מרד בר כוכבא הוטמנו מטמונים רבים ביותר¹⁶.

המשנה מניחה שמטבעות מארצות אחרות יוצאות בירושלים, והן נחשבות להליך חוקי ותקני. בדרך הטבע רוב המטבעות בעיר הגיעו מרחבי האימפריה ונחשבו למטבעות עוברות לסוחר. עם זאת הגיעו לירושלים גם עולים מחוץ לאימפריה, וההלכה מכירה במטבעות כהליך חוקי ומבהירה ש״כל המטביעות היו יוצאות בירושלם״ (ירושלמי נב ע״ד; בבלי, בבא קמא צז ע״ב). מן הראוי להעיר שחז״ל לא תיארו מציאות של ריבוי מטבעות זרים בעיר, אלא רק קבעו את הסטטוס ההלכתי של כסף חוץ. בפועל התגלו בעיר ירושלים אלפי מטבעות מסוף ימי בית שני, ואחוז מטבעות החוץ קטן ואינו חריג, לפיכך אין עדות שאכן הגיעו לירושלים מטבעות חוץ רבים. ההלכה, אפוא, איננה זיכרון היסטורי אלא קביעה הלכתית עקרונית ומאוחרת המושפעת מתדמיתה של העיר כעיר בינלאומית בעבר הזוהר.

1. ראו במבוא למסכת ובמבוא למסכת מעשרות.

2. פעם אחת מסופר על רבי אלעזר בן עזריה שהפריש מעשר בהמה. ראו בבלי, שבת נד ע״ב. רבי אלעזר בן עזריה היה פעיל כבר בימי הבית, ולפיכך ייתכן שהמסורת משקפת את מעשיו לפני החורבן. מפרשים התקשו בכך משום שסברו שרבי אלעזר זה היה חכם צעיר בדור יבנה, בעיקר על סמך אגדת הגמרא בבבלי, ברכות כח ע״א ובירושלמי פ״ד ה״א, ז ע״ד. ברם, כבר הוכח שבסיפור שבתלמודים על מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא נכללו דברי אגדה. בדור יבנה היה רבי אלעזר בן עזריה חכם ותיק וידוע, וכך גם מפרש הירושלמי את משנת ברכות (ירושלמי ברכות פ״א ה״ט, ג ע״ד). רבי אלעזר הספיק לקנות בית כנסת בירושלים (בבלי מגילה כו ע״א), וברור שהיה איש מבוגר כבר בימי הבית. ראו על כך אצל ספראי וספראי, הגדת חז״ל, עמ׳ 118 הערה 6). להסבר אחר, דחוק יותר, ראו תוספות לשבת נד ע״ב ד״ה ״הוה מעשר״.

3. משנה, שקלים פ״א מ״ז; בכורות פ״ט מ״ג. לאחים השותפים ראו פירושנו לשקלים שם.

4. תוספתא שקלים פ״ג הכ״ב; הירושלמי, שם נא ע״ב, מייחס את התקנה לרבן יוחנן בן זכאי, ובתוספתא התקנה אנונימית.

5. וראו דברי אפשטיין, מבוא, עמ׳ 74, ובפירושנו להמשך דברי המשנה.

6. ספרא בחוקותי, פרק יג ה״ד, קטו ע״ד; בבלי, בבא קמא יג ע״א; בכורות לא ע״ב; לב ע״א; תמורה ה ע״ב.

7. בנוסח שלנו ״לא תפדה״.

8. בירושלמי קידושין פ״ב ה״ח, סב ע״ד, מובאת הסוגיה למשנתנו. לפי אחת הגרסאות דעתו של רבי יהודה בן פזי עצמו היא שאף שחוט נמכר, אך גרסה זו אינה תואמת את פשוטה של המשנה.

9. אפשטיין, ספר המעשים, עמ׳ 95.

10. ראו דברי הר״ש המתקשה בפירוש האסימון, ולשווא התחבט בכך.

11. אמנם היו מטבעות בעלי חשיבות משנית גם ברחבי הארץ, ומטבעות מספר שנטבעו בגמלא שבגולן נמצאו בחפירות האתר, אך רוב המטבעות נטבעו בירושלים. במרד בר כוכבא נטבעו מטבעות רבים, וכנראה לא בירושלים.

12. כלומר ״של מרד״. ״שמרד״ גם בכ״י רומי ואצל ר״ש סיריליאו. בערוך: ״מטבע שמרד בו כגון בן כוזיבא״, ערוך השלם, ערך ״כזב״, כרך ד עמ׳ 212.

13. ראו וינר וספראי, מטמונים; וינר וספראי, מטמונים א.

14. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ׳ 718.

15. קליין, ארץ יהודה, עמ׳ 248-239, זיהה את האזור בצפון הר יהודה, ותמך בדעתו ספראי, הר המלך. ינקלביץ הציע את הרודיון, ושחר את מערב השומרון. ראו ינקלביץ, הר המלך; שחר, הר המלך.

16. כמות המטמונים מעידה על הטמנת יתר, וגם על כך שבעלי המטמונים לא שבו לאספם. ראו על כך וינר וספראי, מטמונים; וינר וספראי, מטמונים א.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ג) הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, אוֹ חַיָּה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרֻבֶּה עַל הַבָּשָׂר. כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר סְתוּמוֹת, יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶם לְחֻלִּין. הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ, נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

If somebody buys a domestic animal for a well-being offering¹ or a wild animal² for meat of desire³, the hide becomes profane even though it may be worth more than the meat⁴. [If he buys] sealed wine jugs at a place where jugs usually are sold sealed⁵, the pitcher becomes profane. The shells of walnuts and almonds become profane⁶. Afterwine before it fermented cannot be bought with tithe money⁷; after it fermented it may be bought with tithe money.

1. This is the main purpose of bringing Second Tithe money to Jerusalem, to buy there animals to eat “before the Eternal, your God” (Deut. 14:26). Most of the well-being offering is consumed by the family of the donor.

2. Wild animals, from the list Deut. 14:5, can never become sacrifices and are intrinsically profane. They are mentioned here only because of Mishnah 4.

3. The biblical expression (Deut. 11:15) for profane meat slaughtered outside the holy precinct.

4. The hide, as part of the live animal, has been paid for by tithe money. After the meat has been consumed according to the rules of tithe money, the hide may be used or sold as fully profane. The Halakhah will restrict this to non-professional transactions.

5. Wine is not usually sold from the barrel so that the jug would be an intrinsic part of the deal.

6. And may be used as fuel or for tanning.

7. It is water which may not be bought with tithe money, Mishnah 5.

[ג] הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, וְחַיָּה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, יָצָא הָעוֹר לַחֻלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרֻבֶּה עַל הַבָּשָׂר.

כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהִמָּכֵר סְתוּמוֹת, יָצָא הַקִּנְקֵן לַחֻלִּין.

הָאֱגוֹזִין וְהַשְּׁקֵדִים, יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶן לַחֻלִּין.

הַתָּמָד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, אֵינוּ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר; מִשֶּׁהֶחְמִיץ, נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

(ג-ד) תוספתא דפוסים תוספתא מעשר שני א׳:ז׳-ט׳

לוקחין חיה ועוף לבשר התאוה, אבל לא לזבחי שלמים

משגזרו שיהא בשר התאוה מטמא את הידים,

אמרו אין לוקחין חיה לבשר התאוה, אבל לוקחין עוף לבשר התאוה

ר׳ אלעזר בן יהודה איש אבליים אומר: אף העוף לבשר התאוה

שכל הגת שנעשה ע״ג בשר התאוה - טמאה לקודש וטהור לתרומה.

הלוקח חבית בירושלים פתוחה - צריך לאכול כנגד הקנקן

סתומה - אין צריך לאכול כנגד הקנקן

במה דברים אמורים? בשל יין, אבל בשל ציר חומץ ושל מורייס ושל שמן ושל דבש

בין פתוחה בין סתומה - צריך לאכול כנגד הקנקן.

ריכבאות ופטליאות של תמרה ודרוסות של תמרה - אין אוכל כנגדן.

אם היו קופות - הרי זה אוכל

ושאר כל הדברים אין אוכל כנגדן, לא כנגד החרצנין ולא כנגד הזגין ולא כנגד הגפת.

ירושלמי מעשר שני א׳:ב׳

מותר לקנות בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני כי זבחי שלמים אוכלין אותם בעליהם כמו שביאר הכתוב ובשר תאוה הם זבחי חולין שאמר הש״י בהם כי תאוה נפשך לאכול בשר.

וקנקן שם הכלי המכיל את המשקה וזה שאמר יצא העור והקנקן לחולין יתקיים כשאין המוכר יודע בסחורה כי אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מעשר שני אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הבשר והעור לא יצא העור לחולין והוא אמרם הדא דתימא כשיהיה המוכר הדיוט אבל היה אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. וכבר בארנו כי התמד הוא פסולת הענבים שנותנין עליהם מים ומניחין אותן זמן ידוע ונעשה חומץ וקודם שיהיה חומץ הוא כמו המים שאסור לקנותו בכסף מעשר וכשנעשה חומץ נקנה בכסף מעשר כמו שנקנין שאר המאכלים.

יצא העור לחולין. ואין צריך לאכול דמי העור בירושלים.

מקום שדרכן לימכר סתומות. שדרך היין לימכר עם הקנקן וכולה נפקא לן בריש בכל מערבין (דף כז:) דתניא בן בג בג אומר בבקר מלמד שלוקחין בקר על גב עורו ובצאן שלוקחין צאן על גב גיזתה ביין מלמד שלוקחין יין על גב קנקן ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ומיהו חיה לבשר תאוה לא נפקא לן התם שתהא נקנית אגב עורה:

קליפי שקדין ואגוזין דנהי דהן עצמן נקנין כדיליף התם פרי מפרי וגידולי קרקע מ״מ אגב עור וקליפין לא נפיק בהאי דינא דמיתורא דב׳ דריש לה ושמא מינייהו ילפינן במה מצינו כדא״ר יוחנן התם מאן דמתרגם לי בקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא.

ירושל׳ (הל׳ ב) א״ר זעירא הדא דתימר כשהיה המוכר הדיוט אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ותו מסיק א״ר מנא ודכותה אם היה הלוקח אומן נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו .

הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים. מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁכָּךְ הוּא עִקַּר מִצְוַת מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִקְנוֹת מֵהֶם שְׁלָמִים, דְּיָלְפִינַן שָׁם שָׁם לִגְזֵרָה שָׁוָה מֵהַר עֵיבָל:

וְחַיָּה. שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהַקְרָבָה, וּקְנָאָהּ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֶאֱכֹל אוֹתָהּ בְּשַׂר תַּאֲוָה, כְּלוֹמַר חֻלִּין:

יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין. וְאֵין צָרִיךְ לֶאֱכֹל דָּמָיו בִּירוּשָׁלַיִם:

יָצָא הַקַּנְקַן לְחֻלִּין. וְאֵין צָרִיךְ לְמָכְרוֹ וְלֶאֱכֹל דָּמָיו בִּקְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר בִּירוּשָׁלַיִם. וְהַנֵּי מִילֵי כְּשֶׁהַמּוֹכֵר וְהַקּוֹנֶה הֶדְיוֹטִים וְאֵין נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם אֶלָּא בַּבָּשָׂר לֶאֱכֹל וּבַיַּיִן לִשְׁתּוֹת, אֲבָל אִם אֶחָד מֵהֶם אֻמָּן לְעַבֵּד עוֹרוֹת, אוֹ יוֹצֵר חֶרֶס, דְּעַכְשָׁיו וַדַּאי נוֹתֵן עֵינָיו בָּעוֹרוֹת אוֹ בַקַּנְקַנִּין, נַעֲשָׂה כְּקוֹנֶה זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יָצְאוּ לְחֻלִּין:

הַתֶּמֶד. פְּסֹלֶת שֶׁל עֲנָבִים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם:

אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. דְּחָשִׁיב כְּמוֹ מַיִם, וַאֲנַן בָּעִינַן פְּרִי מִפְּרִי וְגִדּוּלֵי קַרְקַע:

נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. דְּכֵיוָן שֶׁהֶחְמִיץ חָשִׁיב אֹכֶל, וְהוּא דְרָמָא תְּלָתָא וְאַשְׁכַּח אַרְבָּעָה:

הלוקח בהמה לזבחי שלמים – from the monies of the Second Tithe, for this is the main object of the commandment of the monies of Second Tithe – to purchase from them peace-offerings, as we derive by a Gezerah Shavah/an analogy between two laws established on the basis of verbal incongruities in the text, as we derive from [the usage of] שם שם from Mount Ebal (see: Deuteronomy 27:4-5 and Joshua 8: 30,32: “[Upon crossing the Jordan, you shall set up these stones, about which I charge you this day, on Mount Ebal, and coat them with plaster]. There/שם, [too, you shall built an altar to the LORD your God…..]” and “[At that time Joshua built an altar to the LORD, the God of Israel, on Mount Ebal….and] there/שם, [on the stones, he inscribed a copy of the Teaching that Moses had written for the Israelites].”

וחיה – which is not worthy for offering, and was purchased from the monies of the Second Tithe to eat desired meat, that is to say, non-sacred [meat].

יצא העור לחולין – and you do not have to eat its monetary value in Jerusalem.

יצא הקנקן לחולין – and it is not necessary to sell it and to eat its monetary worth in the holiness of the [Second] Tithe in Jerusalem. And these words [apply regarding] when the seller and buyer are common people and they don’t desire anything other than meat to eat and wine to drink, but if one of them was an artisan who prepares hides, or [someone] who crafts earthenware [vessels] that now surely thinks of (literally, “puts his eye upon”) on hides or jars, he is like one who buys this for himself and the other who buys for himself – and they don’t fulfill [the Mitzvah in a state of being] non-sacred.

התמד – the refuse of grapes when he placed water upon them

אינו נקח בכסף מעשר – for they are considered like water and we require fruit, from fruit or what is grown in the ground.

נקח בכסף מעשר – for since it has soured, it is considered food, and we put upon it three and we find [that it becomes] four.

הלוקח בהמה וכו׳. והאי דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט ליה דעיקר מעשר שני לשלמים הן:

האגוזים והשקדים יצאו קליפיהם לחולין. הא אתי מקל וחומר מצאן אגב גזותיה דמרבינן ליה מבי״ת דובצאן דהא גזה דלמיגז קיימא ומזדבנא צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאה לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ״ש. ועיין בר״פ בכל מערבין:

התמד. עיין לעיל פ״ה דמעשרות סי׳ ו׳ ומדברי הרמב״ם ז״ל שם בפ״ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואשכח ארבעה. וכתב ה״ר יהוסף ז״ל התמד עד שלא החמיץ נ״ל לפ׳ דמייתי להאי עניינא הכא משום דלעיל קאמר שמותר לקנות בהמה שיש בה בשר ועור במעות של מעשר שני אע״פ שהעור לבדו אסור לקנות במעות מעשר שני וכן התמד ג״כ אע״פ שהמים אסור לקנות בדמי מעשר שני מ״מ ע״י היין שיש בו מותר לקנותו והיינו כשהחמיץ שאז יש בו טעם של יין אע״פ שהמים מרובים על התמד עכ״ל ז״ל:

[*יצא העור לחולין. לשון הר״ש וכולהו נפקא לן בריש פ״ב דעירובין דתניא בן בג בג [אומר] בבקר מלמד שלוקחים בקר על גב עורו [ויצא העור לחולין ואין צריך למכרו ולחזור ולאכלו בירושלים] ובצאן מלמד שלוקחים צאן על גבי גיזתה [פירש״י אע״ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקו לחולין ע״כ] ביין מלמד שלוקחים יין על גבי קנקנו. ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומיתורא דבי״ת דריש. וכך מסקי התוספות דהתם דמיתורא דביתי״ן דריש. דפרטי צריכין לכלל ופרט וכלל כדפי׳ הר״ב לקמן משנה ה וכתב עוד הר״ש דחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור וקליפי אגוזים ילפינן במה מצינו]:

מקום שדרכן למכור סתומות*). [*כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. לשון הפירוש שהזכרתי]:

התמד. פי׳ הר״ב פסולת של ענבים וכו׳. ובפרק בתרא דמעשרות משנה ו מפרש דכן בשמרים:

אינו נלקח בכסף מעשר. לשון הר״ב דחשיב כמו מים. ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע. ולקמן במשנה ה הביא הר״ב. וכן הרמב״ם ברייתא דממעיט מים ומלח מגדולי קרקע ופירש הרמב״ם שהמים יסוד פשוט הם. והמלח אדמה שרופה ע״כ. אבל הך דהכא ברייתא בפרק בכל מערבין דף כ״ז. ובפרק מרובה דף סג. והכי נמי איתא פ׳ ג׳ מינים דף לה. וצריך לומר דהך ברייתא סברה שאע״פ שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי מ״מ הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין לעין כאילו גדלים ורבים מן הקרקע אצטריך למעוטינהו משום דלא הוו פרי מפרי. וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים [*ומ״מ קשיא בין להר״ב בין להרמב״ם דלא ה״ל להביא ברייתא זו דממעטת אף דגים דממים גדלים ונזונים. אלא הברייתא דדרשה ברבוי ומיעוט דלא ממעט אלא מים ומלח כדאיתא התם לחד מ״ד. ומיהו לדידיה נמי כשיש במים ומלח המעורבים שומן דגים מותר ואע״ג דלא קאמר טעמא מ״מ פרי מפרי הוא והיינו טעמא דרש״י שכתב במתני׳ [ברפ״ג דעירובין] דמים ומלח אסור דלאו פרי מפרי הוא ולא כתב לגדולי קרקע. וכן בגמ׳ אדאמרינן דמים ומלח מעורבים נמי לא דבעינן פרי מפרש רש״י דדריש כלל ופרט. ונ״ל דזה שאמרו במתני׳ דלאו פרי מפרי הוא. לא דמאן דדריש ברבוי ומיעוט סבירא ליה שצריך פרי מפרי אלא דממילא כך הוא]: וגידולי קרקע. עיין מה שכתבתי במ״ב פ״ז דבבא מציעא:

{ו} יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין. כֻּלְּהוּ נַפְקָא לָן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב׳ דְּעֵרוּבִין. דְּתַנְיָא, בַּבָּקָר, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִים בָּקָר עַל גַּבֵּי עוֹרוֹ. וּבַצֹּאן, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין צֹאן עַל גַּבֵּי גִּזּוֹתֶיהָ. וּבַיַּיִן, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין יַיִן עַל גַּבֵּי קַנְקַנּוֹ. וּבַשֵּׁכָר, מְלַמֵּד שֶׁלּוֹקְחִין תֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ. וּמִיִּתּוּרָא דְבֵי״ת דָּרֵישׁ. וְחַיָּה לִבְשַׂר תַּאֲוָה דְּנִקְנֶה אַגַּב הָעוֹר, וּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים, יָלְפִינַן בְּמַה מָּצִינוּ. הָרַ״שׁ:

{ז} שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר סְתוּמוֹת. כְּלוֹמַר שֶׁמּוֹכְרִין הַקַּנְקַן עִם הַיַּיִן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ:

{ח} וּבְפֶרֶק בַּתְרָא דְמַעַשְׂרוֹת מִשְׁנָה ו׳ מְפָרֵשׁ, דְּכֵן בִּשְׁמָרִים:

{ט} וּלְקַמָּן בְּמִשְׁנָה ה׳ הֵבִיא בְּרַיְתָא, דְּמַמְעִיט מַיִם וּמֶלַח מִגִּדּוּלֵי קַרְקַע, וּפֵרֵשׁ הָרַ״מ שֶׁהַמַּיִם יְסוֹד פָּשׁוּט הֵם, וְהַמֶּלַח אֲדָמָה שְׂרוּפָה. וּמַה שֶּׁהֵבִיא הָרַ״ב כָּאן שֶׁמְּמַעֲטִים מַיִם מִשּׁוּם דְּלֹא הֲוֵי פְּרִי מִפְּרִי, הוּא בְּרַיְתָא בְּעֵרוּבִין [דַּף כז]. וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּהַךְ בְּרַיְתָא סְבָרָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם נִקְוִים מִתַּחַת לָאָרֶץ כַּכָּתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְלֹא מִקַּרְקַע גָּדְלֵי, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְנוֹבְעִים הֵם מֵהָאָרֶץ וְנִרְאִין כְּאִלּוּ גְּדֵלִים וְרָבִים מִן הַקַּרְקַע, אִיצְטְרִיךְ לְמִעוּטִינְהוּ מִשּׁוּם דְּלֹא הֲוֵי פֵּירֵי מִפֵּירֵי, וְכֵן לְאוֹתוֹ הַמֶּלַח שֶׁהוּא מַיִם שְׂרוּפִים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

יג) הלוקח בהמה לזבחי שלמים
ממעות מע״ש דכך מצותו לקנות במעותיו בהמ׳ לשלמים. או חי׳ שאינה בת הקרבה לבשר תאוה ר״ל לחולין:

יד) אע״פ שהעור מרובה
ששוה יותר:

טו) מקום שדרכן למכור סתומית
ר״ל שמוכרין הקנקן עם היין:

טז) יצא קנקן לחולין
ואם המוכר או הלוקח אומן מעבד עורות או יוצר חרס וודאי נותנים טפי בשביל אלו. ולהכי צריך למכרם לאכלן בירושלם:

יז) התמד
מים שע״ג חרצנים וזגים ושמרי יין:

יח) עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר
דהו״ל כמים והרי בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע:

יט) ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר
והוא דרמי ג׳ ואשכח ד׳:

משנתנו והמשנה הבאה דנות במעמדם של הדברים הבאים עם צורכי האוכל: מה מעמדו של עור הבהמה שנלקח בכסף של המעשר השני ומה מעמדם של סלי התאנים והענבים; האם יצאו לחולין או שיש לקנות צורכי אוכל כנגד עור הבהמה והסלים של דברי המאכל.

הלוקח בהמה לזבחי השלמים – הלוקח מכספי המעשר בהמה לזבח שלמים. מכספי המעשר יש לקנות צורכי אוכל לשם אכילתם בירושלים. ההלכה מתירה לקנות בכספי המעשר זבחי שלמים אף על פי שחלקים מן השלמים עולים על המזבח, וכמות ששנינו בתוספתא שביעית: ״שביעית אין לוקחין בה זבחי שלמים מה שאין כן במעשר שיני״ (פ״ז ה״ו), ובספרי: ״יכול יקח בהמה למשתה בנו הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (דברים כז ז: ״וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה׳ אלהיך״) מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים״ (ספרי דברים, קז, עמ׳ 168). מדרשה זו הסיקו חכמים ראשונים ש״עיקר אכילת מעות מעשר שלמים היו מביאין מהן״¹, או אולי עדיף לנסח שההלכה הקדומה הניחה בפשטות שממעשר שני יש לקנות שלמים, ורק מאוחר יותר הקלו בקניית בשר תאווה.

וחייה לבשר תאווה – החיה אינה נלקחת לזבחי שלמים, שהרי אין החיה עולה על המזבח. היא נלקחת רק לשם ״בשר תאווה״. הכינוי ״בשר תאווה״ יסודו במקרא: ״כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר״ (דברים יב כ), ובהמשכו של הכתוב: ״כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך... ואכלת בשעריך בכל אות נפשך״ (שם כא).

המשנה שונה: ״הלוקח בהמה לזבחי השלמים וחיה לבשר תאווה״. בהמה אינה נקנית בירושלים בכספי מעשר שני אלא לזבחי שלמים, ורק החיה נלקחת לבשר תאווה, לבשר שאינו נזבח על המזבח. כיוצא בו שנינו במשנת ביכורים: ״כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה... שווה לבהמה... ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם״ (פ״ב מ״ח-מ״י). כאמור, התפיסה הקדומה הייתה שבכסף מעשר שני מותר לקנות בשר לשם קרבן בלבד. הכוי אינו יכול לעלות כקרבן, ולכן אינו נלקח בכסף מעשר שני. המשנה שם מניחה בפשטות שכוי אינו ראוי לקרבן, אך כאמור פרט זה אינו נזכר במפורש. לפי ההלכה מותר לקנות בכספי מעשר שני גם בשר חולין; הדבר אולי אינו רצוי ואינו ראוי, אך מותר. כך גם מותר לקנות חיה, או שלפחות אם קנה הקנייה מועילה ואינה בטלה. ייתכן שבדרך דומה מותר למעשה גם לקנות כוי². משנת ביכורים עומדת, אפוא, על הדין העקרוני ולא על הנוהג שהיה אפשרי הלכה למעשה.

בתוספתא למשנתנו פ״א ה״ט נאמר: ״לוקחין חיה ועוף לבשר התאוה, אבל לא לזבחי שלמים״. ברם, לא רק בכסף מעשר שני אין לוקחים בהמה לבשר תאווה אלא היה קיים איסור על אכילת בשר תאווה בירושלים אף שלא מכספי מעשר שני. בהמשך דברי התוספתא אנו שונים: ״מי שגזרו שיהא בשר התאוה מטמא את הידים אמרו אין לוקחין חיה לבשר התאוה, אבל לוקחין עוף לבשר התאוה״. בשר תאווה בירושלים מטמא את הידיים (ראו להלן), וכדי שלא יחליפו בשר חיה בבשר בהמה אסרו אף לקנות בכסף מעשר שני חיה, ורק העוף נלקח. בהמשך נאמר: ״רבי לעזר בן יהודה איש אבלין אומר אף לא העוף לבשר התאוה, שכן הגת שנעשת על גבי בשר תאוה טמאה לקודש טמאה לתרומה״, כלומר האדם שאכל בשר תאווה בירושלים הוא טמא, ואם עשה מלאכתו בגת הגת טמאה לקודש ולתרומה.

התוספתא שלפנינו מעידה שבהמשך הימים גזרו על הטומאה של בשר התאווה. בברייתא אחרת שנינו: ״בראשונה היו אומרים בשר התאוה טהור, חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים, חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא במגע, חזרו וגזרו שיהא כנבלה עצמה ומטמא במשא, חזרו ואמרו כל הגת שנעשית על גבי התאוה טמאה לקודש וטהורה לתרומה, חזרו ואמרו חיה ולא עוף. רבי אליעזר איש כפר אובלין אמר אפילו על גב עוף אחר ועל גב תרנגלת אחר טמאה לקדש וטהורה לתרומה״ (תוספתא נדה פ״ט הי״ח, עמ׳ 652). עם זאת, רק במדרש תנאי אחד אנו שומעים במפורש הנחיה שלא לאכול בשר תאווה: ״אם מקבלו את עליך, להיות אוכל בשחיטה הרי גבולך מרחיב. ואם אין את מקבל עליך להיות אוכל בשחיטה הרי גבולך ממעט״ (ספרי זוטא לדברים, יב כ, עמ׳ 173). לא מן הנמנע שהלכה זו מאוחרת ומשקפת כבר את הימים שלאחר החורבן, כאשר בשר התאווה היה מותר בוודאות, ואז ניתן לשחזר, שחזור תאורטי, מסורות קדומות שלפיהן בשר רגיל איננו מותר אלא בשר קרבנות בלבד. בפועל ודאי שגם מחוץ לירושלים אכלו בשר כאשר בשר תאווה הפך לאפשרות היחידה לאכול בשר, וכך יוצא מכל הבדיקות הארכאולוגיות שנעשו באתרים יהודיים מהתקופה שלאחר החורבן. אין צריך לומר שכל המסורות על הימנעות מאכילת בשר קשורות לימי הבית ולירושלים בלבד.

אם כן, ההלכה הלכה והחמירה בבשר התאווה, אך ההלכה של כת קומראן החמירה הימנה. במגילת המקדש נאמר: ״לא תזבח שור ושה ועז טהורים בכל שעריכה, קרוב למקדשי דרך שלושת ימים. כי אם בתוך מקדשי תזבחנו, לעשות אותו עולה או זבח שלמים. ואכלתה ושמחתה לפני, במקום אשר אבחר לשום שמי עליו. וכל הבהמה הטהורה אשר יש בה מום בשעריכה תאכלנה, רחוק ממקדשי סביב שלושים רס...⁠״³. אם כן, אין לשחוט ״בשר תאווה״ כלל, ורק בהמות פסולות לקרבן מותר לשחוט כבשר תאווה, ואף זאת רק במרחק ניכר מירושלים.

יצא העור לחולין – העור אינו מתקדש בקדושת מעשר שני, ואין צריך לאכול כנגד שוויו של העור. העור יצא לחולין, ובעליו יכול לעשות בו כחפצו אף מחוץ לירושלים. כל זאת משום שהעור טפל לבשר.

אף על פי שהעור מרובה על הבשר – ששוויו של העור מרובה משוויו של הבשר. קניית בהמות, ובמיוחד כבשים שעורם הוא בעל ערך, היא במידה מסוימת אף דרך להבריח את הכסף מחובת קניית אוכל בירושלים, אוכל אשר אין לאכלו אלא בירושלים.

במדרש מבואר: ״מה בקר וצאן מיוחדין שאי אפשר לו להיקנות אלא על ידי עורן, יצא עורן לחולין אף כל שאי אפשר לו להיקנות אלא על ידי עורו יצא עורו לחולין״ (מדרש תנאים לדברים, יד כו, עמ׳ 79). לפי המדרש הלוקח בהמה או חיה יצא עורן לחולין רק כשקנאן כשהן בחיים, שאי אפשר לקנותן אלא עם עורן, וזו היא ששנינו בתוספתא: ״הלוקח צבי בירושלם אין צריך לאכל כנגד העור. שחוט, צריך לאכל כנגד העור״ (פ״א הי״א). הריטב״א בפירושו למסכת עירובין (כז ע״ב, עמ׳ רנה) מביא את ההלכה שבמשנתנו ומסיף: ״ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו אלא בשקנם חיים שאז הם טפלין לו״, והוא דוחה הנחה זו, ונעלמה מרבנו התוספתא לשעה.

התוספתא מצטטת בהקשר למשנתנו מנהג או הלכה ידועה: ״אין משכירין בתים בירושלם מפני שהן של שבטים. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר אף לא המטות. עורות של מקדשין בעלי אשפיזין באין ונוטלין אותן בזרוע״ (פ״א הי״ב-הי״ג). לפי התפיסה המשפטית התאורטית ירושלים היא נכס של כל עם ישראל, ועל כן אין בה רכוש פרטי. הטיעון לכך הוא שירושלים לא התחלקה לשבטים, כלומר לא נקבע בנחלת איזה שבט היא, וממילא אין היא נחלה פרטית של אף אחד. ברור שזו מערכת משפטית תאורטית, ובפועל הייתה חלוקת השבטים נתון היסטורי מעורפל שבימי בית שני לא נודעה לו משמעות רֵאלית. ודאי שלאנשים היו בתים והם מכרו וקנו אותם, אבל זו הייתה התפיסה המשפטית. מכוח הנמקה עיונית זו נקבע שלעולי הרגל זכות להתאכסן ללא תשלום בחצרות הבתים, ומכיוון שהבתים אינם רשות פרטית כביכול לא יכול בעל הבית לעכב בעדם. אבל בפועל נהגו עולי הרגל לשלם עבור האכסון, והתשלום היה בעורות המוקדשים, כלומר בעורות בעלי החיים שהוקרבו⁴. אנו שומעים אף על עולי רגל שהקפידו לקנות כבשים או פֵרות בשביל העור או הצמר שערכם היה רב: ״לוקח הוא אדם פרה מפני עורה״ (ירושלמי נב ע״ד). לעור היה ערך כספי רב, כפי שעולה מסדרת עדויות. כך, למשל, הברייתא מספרת על מאבק בין הכוהנים הפשוטים למנהיגות הכוהנית של המקדש על חלוקת עורות קודשים (עולות), ומשמע מהסיפור שהיה זה משאב רב ערך כלכלי (תוספתא מנחות פי״ג הי״ז-ה״כ, עמ׳ 533).

כדי יין סתומות – הלוקח בכסף מעשר שני כדי יין סתומים ומוגפים, מקום שדרכן להימכר סתומות – אך היין דרכו להימכר עם הכד כשהוא סתום ומוגף, יצאה קינקן לחולין – הקנקן בטל ליין והוא חולין. הצורה ״קינקן״ מופיעה בכ״י קופמן בכל המקומות במשנה, ובחלק מן המקומות אף בכ״י פרמה. בתוספתא שנויה הלכה זו באופן כללי יותר: ״חומר במעשר שני שהמעשר שני קונה את הקנקן״ (שביעית פ״ז ה״ז). כאמור, במשנתנו הדין כן רק בחלק מהמקרים.

האיגוזין והשקדים יצאו קליפיהן לחולין – הלוקח בכספי מעשר שני אגוזים ושקדים, קליפותיהם הם חולין. הלכה זו ערוכה לפי אותו עיקרון שכל דבר שדרכו להימכר עם אריזתו יצאה האריזה לחולין. במידה רבה, כפי שהדגישו מפרשי המשנה, הלכה זו ניתן ללמדה מקל וחומר מקנקנים של יין שדרכם להימכר סתומים⁵. מקליפות האגוזים והשקדים הכינו צבע, ועל כן חשוב היה לקבוע אם הם קודש או חול.

התמד – הוא מים שנותנים על פסולת הענבים, וכאותה ששנינו במעשרות: ״המתמד ונתן מים במידה״ (פ״ה מ״ו). המים ששוהים על פסולת הענבים מחמיצים, עד שלא החמיץ – אינו אלא מעין מים, ובהמשך פרקנו (מ״ה) אמור: ״הלוקח מים... לא קנה מעשר״, ולכן: אינו נלקח בכסף מעשר. התמד עומד להחמיץ, אבל עד שלא החמיץ אינו משקה ואינו נלקח בכסף המעשר.

משהחמיץ נילקח בכסף מעשר – משהחמיץ הוא משקה וניתן לקנותו בכסף מעשר, וכדרשה של בן בג בג: ״בבקר (דברים יד כו) – ולקחת פרה על ידי עורה, בצאן – ולקחת רחל על ידי גיזתה, ביין – ולקחת חבית על ידי קנקנה, ובשכר – ולקחת תמיד משהחמיץ״⁶. הלכה זו שנויה אף במשנת חולין בתוך קובץ הלכות אשר סודר לפי העיקרון שבשעה שנוהג בהם דין אחד אין נוהג בהם הדין האחר ובשעה שנוהג הדין השני אין נוהג בהם הדין הראשון: ״התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה״ (פ״א מ״ז).

משנתנו מתירה לקנות בהמה וחיה אף על פי שהעור מרובה על הבשר, ובברייתא שבירושלמי (נב ע״ד) אמורה ההלכה בלשון אחר: ״תני לוקח הוא אדם פרה מפני עורה, וצאן מפני גיזתה, ויין מפני קנקנו״. הברייתא מתירה לקחת את הבהמה לא רק כשעורה מרובה על הבשר אלא אף כשהקנייה נעשתה בגלל העור או הקנקן של היין. אולם, בסוגיה בירושלמי עולה אף הגבלה: ״אמר רבי זעירא הדא דתימר בשהיה המוכר הדיוט, אבל אם היה המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו״. כלומר, אם המוכר הוא אומן בייצור קנקנים או בעיבוד עורות הרי שהוא נותן את דעתו על העור או על טיבו של הקנקן. בהמשך הסוגיה מוסיף רבי מנא שאף ״אם הלוקח אומן נעשה כלוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו״, והקונה יהיה חייב לאכול בירושלים לפי שוויים של הקנקן או של העור.

משנתנו והמשנה שלאחריה דנים במעמדם של הדברים הבאים עם הבהמה: היין, האגוזים והשקדים, אולם בין ״הלוקח בהמה״ ל״לוקח חיה״ נידונה ההלכה על ״התמד״ ״עד שלא החמיץ״, הלכה שאינה מעניינה של משנתנו כלל ועיקר. נראה כי הסיבה להזכרת ההלכה של התמד היא הדרשה של בן בג בג שהבאנו לעיל הדורשת את הכתוב ופורטת את אשר ניתן לקחת בכסף מעשר שני: ״בבקר – פרה על ידי עורה... ובשכר ולקחת תמד משהחמיץ״ (ספרי דברים, קז, עמ׳ 168)⁠⁷.

לפנינו סידור הלכות בהשפעת דרשת הכתוב. הדרשה היא, כפי המשמע, דרשה קדומה, שכן בן בג בג הוא חכם קדום בן דורו של הלל⁸ שהשפיע על עריכת ההלכות במשנה. זו תופעה המצטרפת לדברינו כי הדרשה הייתה חלק מן הלימוד כל ימי יצירתה של ההלכה ושל התורה שבעל פה בכללה, ואין לקבוע כי ההלכה שאינה תלויה במדרש המקרא קדמה ללימוד בדרך הדרשה, כשם שאין לקבוע כי דרך יצירת ההלכה ועיצובה קדמה לדרשת הכתובים. מכל מקום, לעתים מושפע סידור המשנה ממדרש ההלכה כפי שראינו, למשל, במבוא למסכת פאה ובמבוא למסכת שבת.

1. רש״י לפסחים ז ע״א; הרא״ש בפירושו למשנתנו ועוד.

2. ראו מלאכת שלמה שכתב שגם כשהותר לקנות בשר תאווה מכסף מעשר שני נאסרה קניית הכוי.

3. מגילת המקדש, עמוד נב, שורה 13 ואילך. מועתק לפי מהדורת קימרון. ידין במבואו למגילת המקדש א, עמ׳ 242, סבור שלימים נדחה האיסור על אכילת בשר תאווה בירושלים, אך אין כל סיוע לכך במקורות. ההרחקה מן היישוב שלושים ריס נזכרת במשנת בבא קמא: ״אין פורסין נישבים ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס״ (פ״ז מ״ז), שהם כחמישה עד שישה קילומטר לערך.

4. ירושלמי נד ע״א; ספראי, עליה לרגל, עמ׳ 134-132.

5. ראו דברי מלאכת שלמה ודברי הגר״א בשנות אליהו.

6. ספרי דברים, קז, עמ׳ 168. הדרשה שנויה בחלקה אף בירושלמי למשנתנו (נב ע״ד) ובבבלי, עירובין כז ע״ב.

7. רבי יהוסף (מובא במלאכת שלמה) עמד על הקושי בהזכרת התמד במשנתנו, ותירץ בדרך שתירץ.

8. ראו בכר, אגדות התנאים, כרך א חלק א עמ׳ 7, אלא שאין הדברים מובטחים לחלוטין.

(ד) הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, לֹא יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין. כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת, לֹא יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי, לֹא יָצְאוּ דְמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין.

If somebody buys a wild animal for a well-being offering¹ or a domestic animal for meat of desire², the hide does not become profane. [If he buys] open wine jugs or sealed ones at a place where wine usually is sold from the barrel, the pitcher does not become profane. [If he buys] baskets of figs and baskets of grapes sold with the vessel, the price money of the vessel does not become profane³.

1. A wild animal can never be a sacrifice. Since the animal cannot be eaten in the way it was intended, the hide cannot lose its status of tithe money. If the hide is sold, the proceeds are still tithe money and must be spent on food in Jerusalem.

2. The Halakhah will explain that domestic animals bought with tithe money must be used as sacrifices.

3. In the last two cases, the buyer will be charged separately for pitcher or basket. Since these are not edible, they should be paid for with non-tithe money.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ד] הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, וּבְהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, לֹא יָצָא הָעוֹר לַחֻלִּין.

כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהִמָּכֵר פְּתוּחוֹת, לֹא יָצָא הַקִּנְקֵן לַחֻלִּין.

סַלֵּי תְאֵנִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכֶּלִי, לֹא יָצְאוּ דְמֵי כֶלִי לַחֻלִּין.

[ביאור למשנה זה כלול בביאור משנה ג]

ירושלמי מעשר שני א׳:ב׳

מעות מעשר שני מותר לקנות מהם בהמה לבשר תאוה אבל אסרוהו ואמרו אסור לקנות בהמה ממעות מעשר שני אלא לשלמים וכן אמרי׳ בברייתא בראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה ומבריחין אותה מעל גבי המזבח חזרו לומר לא יקחו ומה שאמר בכאן כי מי שקנה חיה לזבחי שלמים וזה אסור כי הקרבן אינו בא מן החיה למאמר הש״י (ויקרא א) מן הבקר ומן הצאן או מי שקנה בהמה לבשר תאוה והוא גם כן אסור ומה שאמר שאין העור יוצא לחולין לפי שאינן ראוים לאכילה על הדרך שחשבו.

לא יצא העור לחולין. במנחות בשילהי התודה (דף פב.) פליגי במתפיס מעות מעשר שני לשלמים אליבא דר״מ דאמר מעשר שני ממון גבוה דרבי אמר קנו שלמים ורבי יוסי ורבי אליעזר אמרי לא קנו ופריך⁠[על] רבי אמי ממתני׳ דהכא דמשמע דאפי׳ העור לא יצא מקדושת שלמים וימכר הכל ויביא בדמיו שלמים והוה מצי לשנויי רבי יהודה היא דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא כדמשני התם אברייתא אלא משום דסתם מתני׳ רבי מאיר ומשני מאי לא יצא לחולין היינו בתורת (שלמים) לצאת העור לחולין דאין חלה קדושת שלמים אחיה דאי הואי [חיילא] ממיל׳ הוה נפיק עור לחולין כשאר עורות שלמים ומפרש מאי טעמא לא יצא העור מקדושת מעשר דנעשה כלוקח שור לחרישה דאין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים וזה תימה ובהמה לבשר תאוה יצא העור לחולין כמו בחיה לבשר תאוה דמאי שנא ויש ליתן טעם קצת משום דבשילהי התודה ילפינן ממעשר שם שם משלמים ובסיפרי מקרא דואכלת מעשר דגנך יליף שמחה שמחה הלכך בבהמה הראויה לקרבן לא יצא לחולין אלא אם כן תקדש לשלמים ובירושלמי אמר א״ר יוסי בקדמיית׳ הוינא אמרי׳ הלוקח בהמה לבשר תאוה מתפיסה לשלמים ולא הוינא אמרי׳ כלום מן הדא דא״ר אליעזר לא קנה מעשר חזרנו בנו אדר׳ אליעזר ומפרש לפי שלא התירה תורה ליקח בהמה טמאה בכסף מעשר אלא שלמים בלבד אר״י גזרו על הנקבה בעלת מום מפני תקנה כדמסיק דהדור אמר בשם רבי יוחנן דמדאורייתא אפי׳ תמימים שרו אלא גזור בהו רבנן משום דבראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותן מן המזבח חזרו לומר אפי׳ חיה אפי׳ עוף לא יקחו כהדא דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותן על נקבה בעלת מום ועל שאר בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי רבי מאיר וחכ״א אין מחללין אלא על שחוטים ומפרש טעמא שמא יגדל מהן עדרים עדרים ומסיק דלא איתמר טעמא דגזירה אלא על השביעית בסוף לולב הגזול מייתי לה (דף מ.).

ולא יצא הקנקן לחולין. כיון דדרך למכור היין בלא קנקן ויאכל כנגדו.

לא יצא דמי הסל לחולין דאין דרך למכור הסלים עמהם ועוד דגבי קנקן דיין מינטר אגביה כדאמרי׳ בריש בכל מערבין.

הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים. וְאֵין קָרְבָּן בָּא מִן הַחַיָּה, דִּכְתִיב (ויקרא א) מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן:

וּבְהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה. חֲכָמִים גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יִקְנוּ בְּהֵמָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא שְׁלָמִים, לְפִי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מֻתָּר לִקַּח בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהָיוּ הַכֹּל לוֹקְחִים בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה וּמַבְרִיחִים אוֹתָהּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, חָזְרוּ וְאָמְרוּ לֹא יִקְחוּ:

אֵין הָעוֹר יוֹצֵא לְחֻלִּין. כְּלוֹמַר אֵינוֹ בְתוֹרַת זוֹ שֶׁיֵּצֵא הָעוֹר לְחֻלִּין, אֶלָּא לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר לֹא הַחַיָּה וְלֹא הַבְּהֵמָה, דְּנַעֲשֶׂה כְּקוֹנֶה שׁוֹר לַחֲרִישָׁה בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר, דְּלֹא קָנָה מַעֲשֵׂר:

לֹא יָצָא הַקַּנְקַן לְחֻלִּין. כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר הַיַּיִן בְּלֹא הַקַּנְקַן:

לֹא יָצְאוּ דְמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין. לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ לְמָכְרָן בְּלֹא הַכְּלִי:

הלוקח חיה לזבח שלמים – for a sacrifice cannot come from a wild-beast, as it is written (Leviticus 1:2): “[Speak to the Israelite people, and say to them: When any of you presents an offering of cattle to the LORD, he shall choose his offering] from the herd or from the flock.”

ובהמה לבשר תאוה – But the Sages decreed that they should not purchase cattle from the monies of the Second Tithe, but [only] peace-offerings, because originally, it was permissible to purchase cattle for meat that you may desire; but since everyone would purchase cattle for meat that you may desire, and they exclude it from being on the altar, they retracted and said that [cattle] should not be purchased.

אין העור יוצא לחולין – that is to say that it is not in this category that the hide should go to non-sacred purposes, but rather, he did not purchase for [Second] Tithe neither wild-beast nor cattle, for it became like someone who purchases a bull for plowing with the monies of [Second] Tithe, for he did not purchase [Second] Tithe.

לא יצא הקנקן לחולין – since they had the custom of selling the win without the jar.

לא יצאו דמי הכלי לחולין – because it was the practice to sell it without the jar.

הלוקח חיה וכו׳ לא יצא העור. מפרש ליה רבי אלעזר התם במנחות דרוצה לומר לא קנה מעשר וכן ר׳ אמי וכן פסק הרמב״ם ז״ל אע״ג דר׳ יוחנן רבם פליג עלייהו ומפ׳ למתני׳ כפשטה. ולדידהו צריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר כדקתני גבי הלוקח מים ומלח אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי לא יצא העור לחולין. וכן מצאתי אח״כ שפירש ג״כ ה״ר יהוסף ז״ל. ונלע״ד דלדידהו גרסי׳ בהאי בבא לא יצא העור היו״ד והצד״י בנקודת צירי כלומר לא יבא לצאת לחולין דמעיקרא לא חל עליה קדושת מעשר:

לא יצא קנקן לחולין. וכן ג״כ בסיפא לא יצאו דמי הכלי כלומר וצריך לאכול כנגדן:

סלי תאנים. היא גרסת ה״ר שלמה שירילי״ו ז״ל שכך פירש סלי תאנים וסלי וכו׳ בלחין מיירי דאילו קופה של גרוגרות הא מפליג לעיל בין דרוסות לשאינם דרוסות ע״כ וכן הוא הגרסא בירושלמי וכן הגיה ה״ר יהוסף ז״ל:

אין העור יוצא לחולין. פי׳ הר״ב דלא קנה מעשר. ועיין בפירושו משנה דלקמן:

לא יצא קנקן לחולין. ויאכל כנגד דמי הקנקן הר״ש. ועיין מ״ש בריש פ״ג:

כ) הלוקח חיה לזבחי שלמים
והרי לא חזי׳ לקרבן:

כא) בהמה לבשר תאוה
דאסור מד״ס שלא יבריח מעות מע״ש מע״ג מזבח. ואע״ג דהתורה התירה להבריחן לקנות יין ושמן ופירות וחיה ועוף וגם בהמה לבשר תאוה אפ״ה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה [יבמות דף צ׳ ע״א] ולפיכך גם בהמה וחיה ועוף בעלת מום אסרו. ואמרי׳ עוד בירושלמי דהא דאסרו רק בע״ח היינו שמא יגדל מהן עדרים. וכן הוא בבבלי [סוכה מ״א א׳]. מיהו קיי״ל דחיה ועוף שאין קריבים מותר ליקח [רמב״ם מעש״ש פ״ב הל״ב]. ולא חיישינן לשיגדל מהן עדרים מדקונה אותם בירושלים. מיהו במחללן חוץ לירושלים רק על שחוטין מחללין ואפי׳ על בהמה שחוטה שרי לחלל:

כב) לא יצא העור לחולין
משום דלא חל המקח כלל. ואת״ל א״כ יחזרו הדמים למקומן. י״ל דהכא מיירי שברח המוכר דיאכל כנגדן כמ״ז ואז וודאי רשאי לאכול היא גופה בקדושת מעשר. אפילו הכי אינה כאילו קנאה בתחלה לצורך מעשר ולא נפק העור לחולין כ״כ ע״ר אאמ״ו הגאון זצוק״ל [ועיין קדושין דף נ״ו א׳]:

כג) מקום שדרכן לימכר פתוחות
דדרך למכרן בלי הכלי לא דמי תו לבהמה דדרך למכרה עם עורה:

כל ההלכות במשנה זו הן לעומת ההלכות שבמשנה הקודמת. במשנה ג פורטו ההלכות של העור והכלים שיוצאים לחולין, ובמשנתנו נמנו הדברים והמקרים שבהם העורות וכלי הקיבול אינם יוצאים לחולין.

הלוקח לזבחי שלמים

הלוקח חייה לזיבחי שלמים – והרי אין החיה הטהורה ראויה לקרבן, ובהמה לבשר תאווה – או בהמה לבשר תאווה, כלומר לשחיטת חולין בירושלים. כאמור, אין זובחים מכספי מעשר שני אלא זבחי שלמים, כמו שהראינו בפירושנו למשנה הקודמת, לא יצא העור לחולין – והוא חייב לקנות אוכל כנגד דמיו של העור ולאכלו בירושלים בקדושת מעשר שני.

כפי שאמרנו, שתי הלכות אלו במשנתנו סדורות כנגד שתי ההלכות במשנה הקודמת: הלוקח בהמה לזבחי שלמים וחיה לבשר תאווה, שבשניהם יצא העור לחולין ואין צורך לאכול כנגד שוויו של העור.

בשני התלמודים, בתלמוד הירושלמי למשנתנו (נב ע״ד) ובתלמוד הבבלי (מנחות פב ע״א), מפרשים רבי אלעזר ורבי מנא את משנתנו שהלוקח בהמה לבשר תאווה וחיה לשלמים אין הקנייה חלה כלל, ״לא קנה מעשר״¹, הכסף בידי המוכר נשאר בקדושת מעשר, ונצטרך לפרש את האמור במשנה ״לא יצא העור לחולין״ לעומת האמור במשנה הקודמת ״יצא העור לחולין״. בתלמוד הבבלי אומר רב ״לא קני שלמים ומאי לא יצא העור לחולין הכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין״ (שם), שמלכתחילה לא חלה על קנייה זו קדושת מעשר (כפירושו של רבי יהוסף, כפי שמביאו בעל מלאכת שלמה).

לעומת חכמים אלו מפרש רבי יוחנן שהקנייה יש בה חלות, ומסתבר שחייב לאכול את החיה או את הבהמה בטהרה, בקדושת מעשר שני, אלא שאין העור יוצא לחולין משום קנס (על פי פירושו של בעל משנה ראשונה).

כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן להימכר פתוחות – מקום שדרכם של כדי יין להימכר פתוחים, מקום שמוכרים יין מתוך כדים פתוחים והמוכר מערה את היין לתוך כדו של הלוקח, אך הוא קנה את כדי היין עם כדיו, בין אם הכדים היו פתוחים או היו סתומים, לא יצא הקינקן לחולין – שכן במקום שהיין נמכר בלא הכד אין הקנקן טפל ובטל כלפי היין והלוקח חייב לאכול בירושלים כנגד דמי הקנקן.

סלי תאינים – כך כמעט בכל הנוסחאות והראשונים², לפנינו בדפוסים: סלי זיתים, וסלי ענבים עם הכלי – אם לקחם עם הכלי, עם הסל שהם נתונים בו, לא יצאו דמי כלי לחולין – מפני שנמכרים בכל מקום בלא סליהם, ויהיה חייב לאכול כנגד דמי הסלים.

1. מטבע לשון החוזר פעמים מספר בספֵרות התנאית והאמוראית הארץ-ישראלית.

2. א, ב, ג3, ג5, ג6, ז, ט, כ, ל, מ, ן, פ, ת, ת2.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ה) הַלּוֹקֵחַ מַיִם, וּמֶלַח, וּפֵרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, אוֹ פֵרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם, לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת, שׁוֹגֵג, יַחְזְרוּ דָמִים לִמְקוֹמָן. מֵזִיד, יָעֳלוּ וְיֵאָכְלוּ בַמָּקוֹם. וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ, יֵרַקְּבוּ.

If somebody buys water, or salt¹, or produce still connected to the ground, or produce that cannot reach Jerusalem, the tithe [money] does not acquire². If somebody bought produce³ in error, the money should return to its place⁴. If intentionally, he should bring them up and they should be eaten at the Place⁵; if there is no Temple they should be left to rot.

1. It will be shown in Halakhah 4 that tithe money can be spent only in Jerusalem and only on something generated by sexual reproduction (vegetal or animal).

2. The transaction is invalid: the buyer returns what he bought and the seller returns the money.

3. Outside of Jerusalem, an act forbidden by Deut. 14:24–25.

4. The transaction is valid but the buyer has to set aside new money for the tithe money which in error became profane.

5. The place of the central sanctuary (Siloh or Jerusalem); the language is borrowed from Deut. 14:24.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

[ה] הַלּוֹקֵחַ מַיִם וּמֶלַח וּפֵרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, אוֹ פֵרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוּלִין לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם, לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר.

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת, שׁוֹגֵג, יַחְזְרוּ דָמִים לִמְקוֹמָן; מֵזִיד, יַעֲלוּ וְיֵאָכְלוּ בַמָּקוֹם.

וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ, יִרְקָבוּ.

ירושלמי מעשר שני א׳:ג׳

אמר השם יתעלה במעות מעשר שני (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו׳ ואמרו בכל אשר תאוה כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך כלל העיקר אצלנו בזאת המדה כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכמו שיבאר בפרט דבר שהוא אוכל ורבה מן הארץ כי בקר וצאן מצמח הארץ הם גדלים ואינם דבקים בארץ ואפשר להתקיים זמן כמו כן אין לו [זכות] ה] בכסף מעשר שני אלא דבר שיש בו אלו הענינין שזכרנו ולפיכך אסור ליקח ממעות מעשר שני מים ומלח לפי שאע״פ שהן נאכלים אינם גדלים מן הארץ כי המים יסוד פשוט הם ואינו גדל מן הארץ והמלח אדמה שרופה הוא ולפיכך אסור לקנות פירות מחוברים לקרקע או פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים לפי שאנו צריכין דבר דומה לבקר וצאן ויין ושכר: ואמר לא קנה מעשר רוצה בו שאותו דבר הנקנה אינו מעשר ויצאו המעות לחולין: ואמרו יחזרו דמים למקומן ענינו שעל המוכר להחזיר דמים לבעלים ויהיו אותן הדמים מעשר כמו שהיו ויקח פירותיו שמכר לפי שהקונה הוא שוגג והוא מחשב שאינן מעשר שני ולפיכך לא יצאו לחולין ולא קנה מעשר ואם קנה במזיד והוא יודע שאלו המעות מעות מעשר שני דין אותם הפירות שיאכלו בירושלים ואם אין מקדש יניחם עד שירקבו.

מים ומלח אין נקחין בכסף מעשר כדאמרי׳ בפ׳ בכל מערבין (ד׳ כז.) ובדגים ובעופות פליגי התם.

פירות המחוברים לקרקע הרי הן כקרקע ואין כסף מתחלל עליהם כמו שאין מתחלל על הקרקע.

שאין יכול להגיע לירושלים אינך מיירי אפי׳ לקח בירושלים אבל האי מיירי בשלקח חוץ מירושלים ואין יכולין להגיע קודם שיגיעו שם [ירקבו].

פירות שוגג דלא ידע שהן מעות מעשר והוי מקח טעות משום טירחא דאורחא ולא ניחא ליה דטורח הוא בפירות ממעות ואי הוה ידע שהן של מעשר לא הוה זבין בהו והיינו טעמא דבהמה נמי.

במקום. היינו ירושלים דכתיב (דברים יב) במקום אשר יבחר.

ואם אין מקדש ירקבו לקוח אינו נפדה טהור ברחוק מקום כדתנן לקמן בפ׳ ג׳ (מ״י).

תעלה ותאכל במקום. ובפ׳ האיש מקדש (דף נו.) א״ר יהודה בד״א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים ואמזיד קאי אבל נתכוין להוציא מעות מעשר לחולין שלקחה לאכלה חוץ לירושלים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג לאו אמתכוין להוציא מעות לחולין קאי דאם כן לאו שוגג הוא ואמזיד קאי והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומם שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכבר׳ גנב אלא חורא גנב ובתוספתא (פ״א) מסיים אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם.

על ידי עורה שגם עורה אסור.

הַלּוֹקֵחַ מַיִם וּמֶלַח וְכוּ׳. מַיִם וּמֶלַח אֵין נִקְנִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דִּכְתִיב (דברים יד) וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, כְּלָל, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, פְּרָט, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ דָּבָר שֶׁהוּא אֹכֶל וְגִדּוּלֵי קַרְקַע, דְּבָקָר וָצֹאן גְּדֵלִים מִן הַצְּמָחִים שֶׁהֵם גִּדּוּלֵי קַרְקַע, וְתָלוּשׁ, וְדָבָר הַמִּתְקַיֵּם עַד שֶׁמּוֹלִיכָן לִירוּשָׁלַיִם, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא אֹכֶל וְגִדּוּלֵי קַרְקַע וְתָלוּשׁ וְדָבָר הַמִּתְקַיֵּם, יָצְאוּ מַיִם וּמֶלַח שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֹכֶל אֵינָן גִּדּוּלֵי קַרְקַע, יָצְאוּ פֵרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, שֶׁאֵינָן תְּלוּשִׁים, יָצְאוּ פֵרוֹת הַנִּרְקָבִים קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָן דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם, שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵין נִקָּחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:

לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר. וְלֹא חָלָה קְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר עַל הַדָּבָר הַקָּנוּי וְלֹא יָצְאוּ הַמָּעוֹת לְחֻלִּין:

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹגֵג. שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁמִּכֶּסֶף מַעֲשֵׂר הוּא קוֹנֶה:

יַחְזְרוּ דָמִים לִמְקוֹמָן. הַמּוֹכֵר לוֹקֵחַ פֵּרוֹתָיו וּמַחֲזִיר הַדָּמִים, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּמִקַּח טָעוּת, שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֵם דְּמֵי מַעֲשֵׂר לֹא הָיָה לוֹקֵחַ בָּהֶם פֵּרוֹת הַלָּלוּ, מִשּׁוּם טֹרַח הַדֶּרֶךְ, וְכֵיוָן דְּשׁוֹגֵג הוּא בָּטֵל מִקָּח:

מֵזִיד. שֶׁיָּדַע שֶׁכֶּסֶף מַעֲשֵׂר הוּא:

יָעֳלוּ וְיֵאָכְלוּ בַּמָּקוֹם. אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳, כְּלוֹמַר בִּירוּשָׁלַיִם:

וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ יֵרַקְּבוּ. שֶׁהַדָּבָר הַקָּנוּי בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְדֶּה טָהוֹר בְּרִחוּק מָקוֹם, כְּדִתְנַן לְקַמָּן בְּפֶרֶק ג׳:

הלוקח מים ומלח – water and salt are not purchased with the monies of Second Tithe, as it is written (Deuteronomy 14:26): “And spend the money on anything you want”– a generalization – “cattle, sheep, wine, or other intoxicant,” – a specification – “anything that you may desire” – another generalization; “if a general rule is followed by a specification and this again by a generalization, you must be guided by the specification.” Just as the specification is explained as something that is food or grows in the ground, but cattle and sheep grow from the plants which are things that grow in the ground, and from something that is detached, and something that is preserved until one leads them to Jerusalem – even all things that are food and grow in the ground and are detached, and something that is preserved, which excludes water and salt, even though they are food, but are not [something] grown in the ground, and excludes produce that are attached to the ground that are not detached, which excludes produce that has become rotten before it arrives in Jerusalem, which is not something preserved. For all of these are not purchased with the monies of [Second] Tithe.

לא קנה מעשר – and the holiness of [Second] Tithe does not take effect on something that is purchased, and were not fulfilled through the use of [Second Tithe] monies for non-sacred [foods].

הלוקח פירות שוגג – for he did not know that from [Second] Tithe monies he was purchasing them.

יחזרו דמים למקומן – the seller takes his produce/fruits and returns the monies, because it is like a fraudulent purchase, and if the purchaser had known that they are [Second] Tithe monies, he would not have purchased with them this produce/fruits, because of the painstaking preparations on the way, and because he erred inadvertently, the purchase is nullified.

יעלו ויאכלו במקום – (Deuteronomy 14:24): “in the place where He will choose [to establish His name],” that is to say, Jerusalem.

ואם אין מקדש ירקבו – for the thing purchased with the monies of [Second] Tithe are not redeemed purely in a place distant [from Jerusalem], as it is taught in the Mishnah further on in Chapter three.

הלוקח מים ומלח וכו׳. והני מים ומלח ופירות המחוברין לקרקע. לא שנא שלקחן בירושלם ל״ש חוץ לירושלם ל״ש בשוגג ול״ש במזיד:

הלוקח פירות שוגג וכו׳ מזיד יעלו ויאכלו במקום. וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא לפי שאין מחללין מעות על הפירות ברחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו׳:

הלוקח מים ומלח. פירש הר״ב שאינן גדולי קרקע. עיין מ״ש במ״ג:

[*יחזרו דמים למקומן. פי׳ הר״ב משום דהוי כמקח טעות שאם היה יודע וכו׳ כלומר אנן סהדי וכו׳ ומשום הכי לא מצי המוכר לטעון דלמא מזיד הוא. אבל אין לפרש במאמינו. דא״כ במתני׳ דלקמן דמוקי לה הר״ב בברח או במזיד לוקמיה באינו מאמינו. כך נראה לי]:

[*ואם אין מקדש ירקבו. עיין בפירוש הר״ב במ״ז פ״ח דעדיות. ומ״ש שם בס״ד]:

{י} כְּלוֹמַר דַּאֲנַן סַהֲדֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹקֵחַ בָּהֶם, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא מָצֵי הַמּוֹכֵר לִטְעוֹן דִּלְמָא מֵזִיד הוּא. אֲבָל אֵין לְפָרֵשׁ בְּמַאֲמִינוֹ, דְּאִם כֵּן, לְקַמָּן בְּמִשְׁנָה ז׳ דְּמוֹקֵי לַהּ הָרַ״ב בְּבָרַח אוֹ בְמֵזִיד, לוֹקְמֵיהּ בְּאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ. כֵּן נִרְאֶה לִי. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

כד) לא קנה מעשר
והמקח בטל והמעות בקדושתן:

כה) הלוקח פירות שוגג
חוץ לירושלים ולא ידע שמעות מע״ש הן:

כו) יחזרו דמים למקומן
דהו״ל מקח טעות מטורח ההעלאה לירושלים:

כז) מזיד יעלו ויאכלו במקום
ר״ל בירושלים:

כח) ואם אין מקדש ירקבו
דהקנוי בכסף מעשר כשהוא טהור אינו נפדה חוץ לירושלים:

שלוש המשניות האחרונות בפרקנו סודרות את הדברים שאין קונים אותם בדמי מעשר שני.

הלוקח מים ומלח – מים ומלח אינם נלקחים בכסף מעשר שני. במשנת עירובין שנינו: ״בכל מערבין ומשתתפים חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח״ (פ״ג מ״א). בהמשך משנה זו ובמשניות הבאות בפרקנו מבדילים בין מי שלוקח בירושלים לבין הלוקח מחוץ לירושלים ובין הלוקח בשוגג לבין הלוקח במזיד. אולם, במים ומלח ״לא שנא שלקחן בירושלם, לא שנא חוץ לירושלם, לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד״ (מלאכת שלמה).

בירושלמי למשנתנו (נב סע״ד) ולמשנת עירובין (כ ע״ג) מבואר: ״מתניתין דרבי עקיבה [ו]⁠דלא (כך בכי״ר ורש״ס) כרבי ישמעאל. רבי ישמעאל דרש: ׳ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך׳ – כלל, ׳בבקר ובצאן ביין ובשכר׳ – פרט, ׳ובכל אשר תאוה נפשך׳ – הרי כלל אחר. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך, מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ, אף אין לי אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ״. לדעת רבי ישמעאל כשהתורה קובעת כלל ואחר כך פרט ושוב מונה כלל אין לך אלא דבר שהוא כעין הפרט. תחילה התורה אומרת ״בכל אשר תאוה נפשך״ ואחר כך מפרטת: בקר, צאן, יין ושכר, ואחר כך חוזר ובא הכלל ״ובכל אשר תשאלך נפשך״, אין לקנות מכספי מעשר שני אלא כעין הפרט: ״בקר״ – ולד, ״וביין״ – ולדות הארץ. כלל זה במדרש הכתובים מפורט בברייתא דרבי ישמעאל של שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ואף הדוגמה שהובאה בברייתא היא הדוגמה של המדרש שהתלמוד הירושלמי הביאו (ראו ספרא ראש ויקרא, מהדורת פינקלשטיין עמ׳ 6).

לעומתו דורש רבי עקיבא: ״רבי עקיבה מפרש מה הפרט מפורש דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פירי אף אין לי אלא דבר שהוא פרי וולד פרי ומכשירי פרי״ (ירושלמי נג ע״א). רבי עקיבא דורש ריבוי ומיעוט. הפרט אינו בא אלא להגביל את שהוא מגביל, מגביל רק במה שהוא מפרט¹. הירושלמי מסביר מה הוא ההבדל ביניהם, שלדעת רבי עקיבא מותר אף בדגים, חגבים, כמהין ופטריות. משנתנו שאוסרת רק מים ומלח היא כדעת רבי עקיבא. הספרי, שהוא מבית מדרשו של רבי עקיבא, שנה כרבי עקיבא: ״יכול אף מים ומלח תלמוד לומר בבקר ובצאן וביין ובשכר... מה אלו מיוחדים שהם פרי מפרי וגידולו מן הארץ...⁠״ (ראה, פיסקא קז, עמ׳ 168). הספרי ממעט רק מים ומלח, כמשנתנו.

למעשה, המשנה עוסקת בשאלה מהו אוכל. לשאלה זו משמעות לצורך סדרת הלכות, כגון עירוב חצרות, מבואות או תחומים שיש להתקינם ממזון, מה נחשב מזון לצורך עניין זה. כמו כן: ״הנודר מן המזון מותר במים ובמלח״² – מי שנדר לא לאכול מזון ביום כלשהו נדרו חל על כל סוגי המזון, אך מים ומלח אינם בכלל מזון. פרקים ו-ז במסכת נדרים עוסקים בנדרים דומים. שאלות קרובות הן מה מטמא טומאת אוכלין (מה שאינו מזון אינו טמא טומאה זו), ומה חייב במעשרות. מה שאינו אוכל פטור מכך.

שלוש ההלכות דומות, אך הבדל בולט ביניהן. בנדרים הלכו חכמים אחר השפה המקובלת; בעירובים יש ללכת אחרי משמעות המזון, שהמזון יהיה משמעותי, ובמעשר שני נודעה השפעה לשני הגורמים הללו בצירוף גורם שלישי של משמעות הכתובים. בתורה נאמר ״ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר״ (דברים יד כה); הגדרה זו יש בה הרחבה וצמצום, המזון המודגם הוא ממשי ומרכזי, אך לשון הכתוב הוא ״בכל אשר תאוה נפשך״.

בספֵרות חז״ל מצאנו דעות שונות בנושא, ובידינו סדרת מסורות סותרות על המותר ואסור בקנייה בכסף מעשר שני ועל המותר ואסור בעירוב. הנחת התלמודים היא ששתי ההלכות שוות. סקרנו את העמדות השונות בפירושנו לעירובין ואף עמדנו על הדעה המגדירה כמהין ופטריות כגידולים שאינם צומחים מן הקרקע, והיא חוזרת גם במקורות נוספים³. נפנה, אפוא, את הקוראים לסקירה זו ונסתפק כאן בסיכום הכללי:

המחלוקת ההלכתית על מעמדם של ״משביחי האכילה״ עוברת דרך נושאים מספר, ונחלקו בה תנאים מדורות שונים. המחלוקת אינה אחידה, ומעמדם של הדגים במערכת זו אינו קבוע. עם זאת, אפשר לדבר על זרם מצמצם וזרם מרחיב הרואה גם במשביחי הפרי מזון. אבות הזרם המצמצם הם בית שמאי, וממשיכים אחריהם רבי אליעזר (שהיה מתלמידי בית שמאי), רבי יוחנן בן נורי ורבי חלפתא, חכמי הגליל. אחרון ההולכים בשיטה זו הוא רבי יהודה, תלמיד תלמידו של רבי אליעזר. בית הלל הם אבות המרחיבים, וממשיכים אחריהם רבי עקיבא ורוב תלמידיו. משנתנו היא בשיטת רבי עקיבא ובית הלל שרק מים ומלח אינם מזון. המחלוקת על קנייה בכספי מעשר שני היא מימי הבית – בית שמאי ובית הלל, וסיפורו של בן גדיש⁴ – המחלוקת על העירוב – מאוחרת יותר.

מעמד מיוחד לדגים במערכת זאת. אין ספק שדגים הם אוכל בפני עצמם, ודומה שהאיסור לקנות ציר דגים בכסף מעשר שני נובע רק מהדרשה שכסף מעשר שני יש להוציא רק על מזון שעיקרו בקרקע. הדרשה במקורה באה לשלול קניית תכשיטים, בגדים או מוצרים דומים; ברם, הניסוח גרר את האיסור לקנות דגים. דומה שאיסור זה קדום ונהג בימי הבית השני, כפי שעולה מדבריו של בן גדיש. ייתכן שהוויכוח פרץ משום שדגים הגיעו לשוקי ירושלים רק לאחר כיבושי החשמונאים. עד אז היה המסחר מצומצם ולציבור היהודי הייתה רק נגישות מועטת לים. מכיוון שהדגים היו מוצר חדש נחלקו אם הוא מזון רגיל, או שיש להחיל עליו את הדרשה הקדומה. הדגים עצמם הוכרו כאוכל, והמחלוקת הייתה על ציר דגים בלבד. אם השערה זו נכונה תהא בכך דוגמה נדירה לכוחה היוצר של הדרשה: הדרשה לא יצרה את ההלכה עצמה, אך היה לה כוח יוצר, והיא קבעה את גבולות האיסור הקדום.

מן הראוי להדגיש שהניסוח במשנתנו ״חוץ מן המים ומן המלח״ הוא דווקני, ואכן התלמודים הבינו כאילו נקבע כאן שאכן משביחי אכילה אחרים נחשבים לאוכל. ברם, יש לזכור את הכלל הידוע ש״אין למדים מן הכללות״, וייתכן שאין לראות במים ובמלח אלא דוגמאות בלבד⁵.

התלמודים הבינו שמים ומלח הם שני מוצרים נפרדים, וממילא נשאלה השאלה אם מותר לערב במי מלח, או במי מלח שהוסיפו להם שמן. שאלות אלו אינן קשורות לפרשנות המשנה, אף שיש בהן עניין להבנת לוח המזון של קדמונינו שמי מלח היו כנראה רכיב משמעותי בו.

ופירות המחוברים לקרקע – הלוקח פֵרות שלא נלקטו ונתלשו מקרקע גידולם. אין לפדות בכסף מעשר שני פֵרות שעדיין מחוברים לקרקע. רבינו שמשון משנץ פירש: ״פֵרות המחוברים לקרקע הרי הן כקרקע ואין כסף מתחלל עליהם כמו שאין מתחלל על הקרקע״, והרמב״ם: ״לפי שאנו צריכין כמו בקר וצאן ויין ושכר״⁶, או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם – או לקח חוץ לירושלים פֵרות שיירקבו ולא יגיעו בשלמותם עד ירושלים. כל מעשי הקניות שהמשנה מנתה אינם נכללים במעשי פדיון פֵרות מעשר שני, ואינם נכללים ברשות שנתנה התורה לקנות פֵרות מעשר שני מחוץ לירושלים. המשנה קובעת כי כל אלה: לא קנה מעשר – אין כאן כל מעשה פדיון וקנייה. הפֵרות נשארו חולין, ״והדמים קדושים ביד המוכר ויחזרו דמים למקומם״ (ר״ש סיריליאו).

הלוקח פירות שוגג – הלוקח מכספי מעשר שני פֵרות מחוץ לירושלים. ניתן אמנם להעלות את הפֵרות לירושלים ולאכלם כמעשר שני, אך הוא לא הבחין שאלו כספי מעשר שני והרי זו טרחה לעלות לירושלים, ויש שהדרך רחוקה ומשום כך הוא פדה את פֵרותיו הוא ועשאם כספי מעשר שני. המשנה מלמדתנו: יחזרו דמים למקומן – המכירה בטלה שכן היה זה מיקח טעות, והמוכר מחזיר את המעות למקומן.

מזיד – אם ידע שהכסף הוא מעשר שני הפֵרות קדשו ואינו יכול לחזור ולחללם שנית על כסף, אלא: יעלו ויאכלו במקום – מעלה את הפֵרות ויאכלם ״במקום״ – בירושלים. הכינוי ״במקום״ לירושלים הוא על פי הכתוב בדברים יד כה-כו: ״וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום... ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך״. ייתכן שהמשנה נקטה לשון זו כנגד ההלכה ברישא: ״יחזרו דמים למקומן״. לעיל ציטטנו את משנת קידושין פ״ב מ״ח, שם דובר על הקידושין בפֵרות מעשר שני. לדעת רבי מאיר הקידושין תמיד אינם תופסים, שכן נעשו באיסור, ולדעת רבי יהודה בשוגג אינם תופסים, שכן הם בבחינת מיקח טעות, ובמזיד הקידושין תופסים, אם כי המקדש חטא בכך. בהלכה האחרונה במשנתנו חוזר הניסוח של רבי יהודה, אבל כנראה גם רבי מאיר יודה כאן שאם עשה כן במזיד ראוי הוא לעונש וקנס ולכן ייאכלו הפֵרות עצמם, דבר שיטיל על הבעל עול של עלייה מידית לירושלים.

בירושלמי בסוף פרקנו (נג ע״א) מובאת ברייתא בשם בן בג בג⁷: ״ונתת הכסף, בקירוב מקום אתה מחללו ואי אתה מחללו בריחוק מקום״, ולפני כן מוסר רבי חגיי: ״שאין מחללין מעות על הפֵרות בריחוק מקום״, ופירשו מפרשים (רבינו יצחק בן מלכי צדק ואחרים) כי דברי הברייתא הם שלכתחילה אין לוקחים פֵרות מכסף מעשר שני מחוץ לירושלים, אך הקנייה חלה וצריך לעלות ולאכול את הפֵרות בירושלים.

אם אין מקדש – בזמן הזה, לאחר חורבנו של המקדש, ירקבו – הפֵרות, שכן אין אפשרות לחזור ולחלל את הפֵרות על כסף.

1. ראו אפשטיין, מבואות, עמ׳ 528-527.

2. ירושלמי נדרים פ״ו ה״י, לט ע״ג; נזיר פ״ו ה״י, נה ע״ג; בבלי, עירובין ל ע״א.

3. לשאלת המציאות הנראית כסותרת את ההלכה בדבר פטריות ראו פירושנו למעשרות פ״א ה״ד, ובמבוא למסכת מעשרות. שם הדגשנו שההסבר שפטריות אינם גידולי קרקע הוא ניסוח המופיע בברייתא של י״ג מידות ובבבלי בלבד (ברכות מ ע״ב; שבת ל ע״ב; נדרים נה ע״ב, וראו פירושנו לפאה פ״א ה״ד).

4. עדותו מוכיחה כי היו שקנו דגים, ומן הדברים משתמע גם שהנושא היה בעייתי כבר בימי הבית.

5. ראו מלאכת שלמה למשנה.

6. רמב״ם הוא מהבודדים הנעזרים במדרשי הלכה עצמאיים להסבר ההלכה. תופעה זו ראויה להדגשה ומחייבת בירור, אך לא כאן מקומו.

7. כך בכי״ר וברש״ס. בד״ו: בן ביבי, וכנראה הוא שיבוש.

משנה כתב יד קאופמןקישורים לתלמודיםרמב״םר״ש משאנץר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ו) הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה, שׁוֹגֵג, יַחְזְרוּ דָמֶיהָ לִמְקוֹמָן. מֵזִיד, תָּעֳלֶה וְתֵאָכֵל בַּמָּקוֹם. וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ, תִּקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרָהּ.

If somebody buys¹ a domestic animal in error, the money should return to its place. If intentionally, he should bring it up and it should be eaten at the Place²; if there is no Temple it should be buried in its hide³.

1. Outside of Jerusalem, an act forbidden by Deut. 14:24–25.

2. The place of the central sanctuary (Siloh or Jerusalem); the language is borrowed from Deut. 14:24.

3. No use can be had from any part of this animal.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלעודהכל

הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה, שׁוֹגֵג, יַחְזְרוּ דָמֶיהָ לִמְקוֹמָן; ^א

מֵזִיד, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל בַּמָּקוֹם.

אִם אֵין מִקְדָּשׁ, תִּקָּבֵר עַל יַד עוֹרָהּ.

א. בכ״י: לִמְקוֹמָהּ

תוספתא דפוסים תוספתא מעשר שני א׳:ט״ו

הלוקח בהמה לזבחי שלמים; בשוגג - יחזרו דמיה למקומן,

במזיד - תעלה ותאכל במקום. בזמן הזה - תמות

א״ר יהודה: בד״א? בזמן שמתכוין ולקחה מתחלה לשום שלמים

אבל במתכוין להוציא מעות של מעשר שני לחולין, בין בשוגג בין במזיד - יחזרו דמים למקומן

אם היתה בהמה בעלת מום, בין בשוגג בין במזיד - יחזרו דמים למקומן

אם היו פירות טמאין בין בשוגג בין במזיד - יחזרו דמים למקומן.

ירושלמי מעשר שני א׳:ג׳

תקבר על ידי עורה. ענינה שתקבר בעורה אם מתה כדי שלא יהנה אדם בעורה.

תִּקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרָהּ. עִם עוֹרָהּ, לְפִי שֶׁגַּם עוֹרָהּ אָסוּר:

תקבר ע"י עורה – with its hide, because its hide is also prohibited.

הלוקח בהמה וכו׳. כתב ה״ר שמשון ז״ל דבפ׳ האיש מקדש (ד׳ נ״ו) תניא א״ר יהודה בד״א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים אז במזיד תעלה ותאכל במקום אבל לקחה מתחלה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ובתוספתא מסיים בה אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ע״כ. ועיין במ״ש שם בפ׳ האיש מקדש סימן ח׳. וכתב הר״ש שירילי״ו ז״ל הלוקח בהמה תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין לכתחלה לא ועוד דתכחיש גופה בדרך ועוד דחיישינן לגדול עדרים והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני ואם לקח בשוגג וכו׳ וסתמא דמתני׳ ר״מ היא למאי דגרסי׳ מתחללין דיעבד על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר״מ דלא חייש דילמא יגדל מהם עדרים בדיעבד וחכמים אומרים אין מתחללין ע״כ וקל להבין אמאי לא עריב בבא דפירות עם בבא דבהמה חדא משום דבעי לאשמועי׳ דהבהמה תקבר עם עורה ועוד משום דגבי בהמה איכא פלוגתא:

[*תקבר. אם מתה. הרמב״ם. וכך תנן להדיא בפ״ג משנה יא]:

על ידי עורה. פירש הר״ב עם עורה. ולא דמי למתני׳ ג דיצא העור לחולין דהתם לזבחי שלמים נקנית ונותן עינו בבשר. אבל הכא דתקבר נמצא שהוא כאילו לא נתן עיניו בבשר ועיין במשנה יא פ״ג:

{יא} תִּקָּבֵר. אִם מֵתָה. כָּךְ כָּתַב הָרַ״מ, וְכָךְ תְּנַן בְּפֶרֶק ג׳ מִשְׁנָה י״א:

{יב} וְלֹא דָמִי לְמִשְׁנָה ג׳ דְּיָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין, דְּהָתָם לְזִבְחֵי שְׁלָמִים נִקְנֵית וְנוֹתֵן עֵינָיו בַּבָּשָׂר. אֲבָל הָכָא דְתִקָּבֵר, נִמְצָא שֶׁהוּא כְּאִלּוּ לֹא נָתַן עֵינָיו בַּבָּשָׂר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:

כט) מזיד תעלה ותאכל במקום
ואפי׳ הומם [כפ״ג מ״י]. ונ״ל דכשהוא תם יקדישו שם לשלמים ויאכלו. דאל״כ מה הועילו חכמים בתקנתן שגזרו שלא יקנו בהמת חולין בירושלים ממעות מעש״ש כירושלמי פ״א:

ל) ואם אין מקדש תקבר על ידי עורה
ר״ל עם עורה כשתמות:

המשנה חוזרת ושונה את ההלכות שבסופה של המשנה הקודמת, אלא שהמשנה הקודמת שונה בלוקח פֵרות ומשנתנו חוזרת על ההלכות בלוקח בהמה.

הלוקח בהמה שוגג – כבמשנה הקודמת אין לפרש אלא שלקח את הבהמה מחוץ לירושלים ונתן את דמיה בשוגג מדמי מעשר שני, יחזרו דמיה למקומה – המעשה נעשה בשוגג ללא דעת הקונה והמוכר, הקנייה מתבטלת והדמים חוזרים למוכר. בברייתא השנויה בבבלי קידושין ״תנו רבנן: אין לוקחים בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם״ (נה סע״ב). מפרשי התלמוד פירשו כהלכה כי הכוונה שאין לוקחים בהמה בכסף מעשר שני מחוץ לירושלים כבמשנתנו, וכפי שמוכח בהמשך דברי משנתנו ובדברי הברייתא, אלא שנחלקו בטעמו של האיסור. רש״י נוטה לפרש ״שמא תכחיש בטורח הדרך״, והתוספות בד״ה ״אין״ מפרשים ״שמא יגדל עדרים עדרים״. קרוב יותר לפרש את טעמו של האיסור לקחת בהמה מחוץ לירושלים בדרשה של בן בג בג ובדבריו של רבי חגי שהבאנו בפירוש למשנה הקודמת, שאין מחללים את כסף המעשר השני מחוץ לירושלים והמיקח הוא מיקח טעות. בתוספתא שנויה הלכה זו בשינוי: ״הלוקח בהמה לזבחי שלמים¹ בשוגג יחזרו דמיה למקומה״ (פ״א הט״ו). קרוב לפרש שהניסוח בתוספתא בא ללמדנו שאף על פי שלקח בכספי מעשר שני בהמה לזבחי שלמים ונהג כהלכה, שהרי אין זובחים בשר תאווה בירושלים מכספי מעשר שני, ואין זובחים בהם אלא שלמים, מכל מקום הקנייה הייתה בשוגג ואינה אלא מיקח טעות ודמיה יחזרו למקומה. בהלכה בתוספתא ישנה הרחבה של העיקרון שנקבע במשנה.

מזיד – ידע שהכסף הוא דמי פדיון מעשר שני והבהמה ראויה לזבחי שלמים, והרי אין דרך לחזור ולפדותה, לכן: תעלה ותאכל במקום – בירושלים. בתוספתא שהבאנו לעיל מובאים דברי רבי יהודה החולק על הלכה זו או מפרשה: ״אמר רבי יהודה במי דברים אמורים בזמן שמתכוין ולקחה מתחילה לשום שלמים, אבל במתכוין להוציא מעות של מעשר לחולין, בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן״ מפני שאנו קונסים את המוכר. אם התכוון להוציא מעות לחולין הרי זה בבחינת מזיד, על כן גם השגגה בבחירת הבהמה אינה הופכת את המעשה לשוגג².

עוד מוסיפה התוספתא: ״אם היתה בהמה בעלת מום בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן, אם היו פירות טמאין בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן״. טעמה של ההלכה בפֵרות טמאים ברור: אי אפשר להעלותם ולאכלם בירושלים ולכן המיקח בטל. ייתכן שבבהמה בעלת מום הטעם הוא מפני איסור אכילת בשר תאווה בירושלים³.

אם אין מקדש – בתוספתא: ״בזמן הזה״, תקבר על יד עורה – תרעה עד שתמות ותיקבר עם עורה. בשחיטת זבחי שלמים כהלכתם ואף בחיה לבשר תאווה ״יצא העור לחולין״ (משנה ג), אבל בהמה זו שנלקחה שלא כהלכה ואי אפשר היה לשחטה אין ליהנות אף מעורה.

1. כך בכ״י וינה ובדפוס ראשון, וכך משתמע מהמשך דברי התוספתא. בכ״י ערפורט: הלוקח בהמה.

2. ראו דברי רבי יהודה אף בבבלי, קידושין נו ע״א. בסנהדרין כד ע״א - כה ע״א יש מחלוקת אמוראים האם בכל מקום שאמר רבי יהודה ״במה״ הוא בא לחלוק או לפרש.

3. ברם, ראו את דברי התוספות בסוכה מ ע״ב דיבור המתחיל ״שמא״.

משנה כתב יד קאופמןמקבילות בתוספתאקישורים לתלמודיםרמב״םר׳ עובדיה מברטנוראמלאכת שלמהתוספות יום טובעיקר תוספות יום טובתפארת ישראל יכיןמשנת ארץ ישראלהכל

(ז) אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים, וְקִנֵּי זָבוֹת, וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת, וַאֲשָׁמוֹת, מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּם. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא חוּץ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.

One does not buy slaves, real estate, and unclean animals from Second Tithe money. If he bought them, he has to eat their worth. One does not bring nests for men with gonorrhea, women with discharges, or women who have given birth from Second Tithe money. If he bought them, he has to eat their worth¹. This is the principle: If one bought anything except for eating, drinking, and rubbing² from Second Tithe money, he has to eat its worth.

1. This Mishnah appears word by word, except for “Sabbatical” instead of “Second Tithe”, in Ševi‘it 8:8 and is explained there in Notes 114–116.

2. Drinking and massaging with olive oil are everywhere taken as equivalents of eating.

[ו] אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת, וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

אִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא חוּץ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה ^א

מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.

א. בכ״י: וְלִיסִיכָה

ירושלמי מעשר שני א׳:ג׳

קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות. הם שתי תורים או שני בני יונה שאלו הם חייבים בהם והם אחד לחטאת ואחד לעולה וכל אלו אין אוכלים אותם בעליהן אבל העולה נשרפת והכהנים אוכלין החטאת וכמו כן האשם אוכלין אותו הכהנים וכבר בארנו שאין קונין במעות מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה ולשתיה ר״ל שיאכלו וישתו אותו הבעלים או שיסוכו בו כמו שנתבאר בפרק שמיני (משנה ב) ממסכת שביעית: וענין יאכל כנגדו שיוציא ממנו כנגד אותן שנסתפק ממעות מעשר שני שלא לצורך אכילה ושתיה ויאכל מהם פירות בירושלים כדין מעשר שני וזה כשקנה במזיד אבל שוגג יחזרו דמיהם למקומן כמו שנתבאר בכאן.

אין לוקחין עבדים. בסיפרי ממעט להו יכול בעבדים ושפחות וקרקעות ת״ל בבקר ובצאן.

ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ובפ׳ האיש מקדש (נו.) פריך ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם כדאמר גבי לוקח בהמה טהורה מזיד במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין ומשני אמר שמואל בבורח.

אין מביאין קיני זבין. כדדרשי׳ כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת. לְפִי שֶׁאֵינָן אֹכֶל, וְרַחֲמָנָא אָמַר (דברים יד) בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וְאָכַלְתָּ שָׁם:

יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. כְּנֶגֶד מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁהוֹצִיא בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, יוֹצִיא מִשֶּׁלּוֹ וְיִקְנֶה דָּבָר שֶׁהוּא אֹכֶל וְיֹאכַל בִּקְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר בִּירוּשָׁלַיִם. וְהָכָא מַיְרֵי כְּשֶׁבָּרַח הַמּוֹכֵר, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא תְנָא יַחְזְרוּ דָמִים לִמְקוֹמָן. אִי נַמִּי מַתְנִיתִין אַיְרֵי בְּמֵזִיד, אֲבָל שׁוֹגֵג יַחְזְרוּ דָמִים לִמְקוֹמָן:

קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת. שְׁתֵּי תוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה שֶׁחַיָּבִין הַזָּבִים וְהַזָּבוֹת לְהָבִיא. וְקַיְמָא לָן דְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא חוֹבָה אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁאֵין אָדָם פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

אין לוקחין עבדים וקרקעות – because they are not food, and the All-Merciful said: (Deuteronomy 14:26): “…cattle, sheep…[or anything you may desire]. And you shall feast there…”

יאכל כנגדן – corresponding to the Second Tithe monies that he expended on these things, he should spend from his own [funds] and purchase something that he eats and consume it in the holiness of [Second] Tithe in Jerusalem. And here we are speaking about when the seller fled and because of this, [the Mishnah] did not teach that he should return the monies to their place. Alternatively, our Mishnah is speaking of someone who did this on purpose/willfully, but if he had done so inadvertently, he should return the monies to their place.

קיני זבים וקיני זבות – two doves or two pigeons that the men and/or women afflicted with a flux/gonorrhea are obligated to bring, and we establish/hold that anything that is obligatory should not come from other than the non-sacred, for a person does not repay his liability with Second Tithe monies.

אין לוקחין עבדים ושפחות וכו׳. ס״א ל״ג שפחות והתם בקדושין נמי ל״ג שפחות:

וקרקעות. אפי׳ פירות המחוברין לקרקע תנן לעיל דלא קנה מעשר וכ״ש קרקע עצמו וקושיא זו פריך לה בירוש׳ ומשני תרי שינויי חד מינייהו דמתני׳ דהכא בדרך מכירה ומש״ה כיון שמכר לו הקרקע דרך מכירה מתחלל והמעות קנויין אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני׳ דלעיל מיירי ע״י חלול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה״ה דבהמה טמאה אי קנאה בחלול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר וגם בגמ׳ דילן פריך לה ומשני לה:

חטאות ואשמות. במשניות החכם ה״ר יהוסף אשכנזי ז״ל נמחקו:

בפי׳ ר״ע ז״ל וקי״ל דכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין. אמר המלקט במתני׳ דבס״פ התודה:

מצאתי מוגה פה חלוקה אחרת וזו היא אין סכין כלים בשמן של מע״ש ואם סך יאכל כנגדו זה הכלל וכו׳:

כל שהוא חוץ לאכילה. הא מידי דאכילה אפי׳ דגים וחגבים כמהין ופטריות קונה ואפי׳ לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדו ומתני׳ ר״ע היא ודלא כר׳ ישמעאל:

יאכל כנגדם. שיחלל אלו המעות על אותן שביד המוכר וכולה מלתא משום קנסא כדמוכח בגמרא רש״י פ״ב דקדושין ד׳ נו:

[*זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה וכו׳. עיין במשנה יב דפ״ה. וגם עיין בריש פ׳ דלקמן]:

{יג} יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. שֶׁיְּחַלֵּל אֵלּוּ הַמָּעוֹת עַל אוֹתָן שֶׁבְּיַד הַמּוֹכֵר. וְכֻלָּהּ מִלְּתָא מִשּׁוּם קְנָסָא, כִּדְמוּכָח בַּגְּמָרָא. רַשִׁ״י פֶּרֶק ב׳ דְּקִדּוּשִׁין דַּף נ״ו.:

לא) ואם לקח יאכל כנגדן
ר״ל כפי מה שהוציא ממעות מע״ש יאכל משלו בקדושת מע״ש ומיירי בברח המוכר או בקנה במזיד. דאל״כ הרי המקח בטל:

לב) אין מביאין קיני זבים
ב׳ תורים או ב׳ בני יונה שמקריבין כשיטהרו וכל דבר שבחובה אינה בא רק מחולין. והרי קיי״ל דמע״ש ממון גבוה הוא. מיהו כ״ש עולות שלא יביא מדהיא כולה כליל. והרי מעש״נ ניתן רק לאכילה שתיה וסיכה. אבל שלמים כך מצותו שיביא בדמי מעש״נ שלמים:

שתי המשניות הקודמות סודרות את פרטי ההלכות של חפצים שאין לוקחים אותם בכספי מעשר שני ואת דרך קנייתם, ומשנתנו שונה את כללי ההלכות ומסיימת בכלל היסודי של דרך הקנייה לדמי מעשר שני.

אין לוקחין עבדים – כך בנוסחאות מן הטיפוס הארץ-ישראלי ואחרות¹, כך גם בציטטה של משנתנו בקידושין נו ע״א ובציטטה בתלמוד הירושלמי למשנתנו (נב סע״ד), ובמקבילה למשנתנו בשביעית פ״ח מ״ח. בדפוסים: עבדים ושפחות. בספרי: ״יכול בעבדים ושפחות וקרקעות תלמוד לומר...⁠״ (ספרי דברים, קז, עמ׳ 168 – שלושה דברים אלו כסדר שבמשנתנו).

וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני – כל אלו אינם צורכי אוכל, וכאמור בסופה של משנה זו אין מחללים דמי מעשר שני אלא על צורכי אוכל, אם לקח – בשוגג או במזיד: יאכל כנגדן – חייב לקנות מכספו הוא צורכי אוכל כנגד הדמים שהוציא עבור העבד, הבהמה הטמאה או הקרקעות, ולאכלם בקדושת מעשר שני בירושלים. הלכה זו שונה מן האמור במשנה ה ובמשנה ו שבהן אמור שבשוגג ״לא קנה מעשר״ ובמזיד יעלה ויאכל בירושלים. העבדים והחפצים אינם נאכלים, אך מדוע אין המשנה חוזרת על ההלכה שהקניין בטל והדמים חוזרים למקומם? התלמודים מעלים שאלה זו.

בתלמוד הירושלמי (נב סע״ד) מוסרים שני אמוראים, רבי חייה בר יוסף ושמואל, טעמים שונים. האחד אמר שההלכה במשניות הקודמות אמורה כשהמעשה היה ״דרך חילול״ ודרך חילול ״לא קנה מעשר״, ומשנתנו כשעשה את מעשהו ״דרך מכירה״, והאמורא האחר הסביר שמשנתנו היא במקרה שאי אפשר להחזיר את הדמים מפני ״שהלך לו המוכר״, ובמשנה הקודמת מחזירים את הדמים מפני ״שהמוכר קיים״. בתלמוד הבבלי (קידושין נו סע״א) נאמר רק טעם אחד: ״כשברח״ המוכר. מפרשי המשנה, שהתלמוד הבבלי שגור בתורתם, מביאים ברובם רק את הטעם של שמואל בבבלי: כשהמוכר ברח.

בדרך זו פירש הרמב״ם את משנתנו. בהלכות מעשר שני הוא כותב: ״בין מזיד בין שוגג אם ברח המוכר הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן״ (פ״ז הי״ז). ברם, בפירושו למשנה הוא כותב: ״במה דברים אמורים בשלקח במזיד אבל בשוגג יחזרו דמים למקומן״².

פירוש זה מתיישב יפה עם פשוטה של משנה. בשוגג המיקח בטל, ובמזיד, אם ניתן הדבר, והם כל הדברים המנויים במשנה ה ובמשנה ו (מים ומלח, פֵרות מחוברים לקרקע, פֵרות, בהמה), יעלו וייאכלו במקום. אולם הדברים המנויים במשנתנו, כגון עבדים ושפחות, קרקעות ובהמה טמאה, אי אפשר לאכלם בירושלים ולכן יאכל כנגדם בירושלים.

בעל מלאכת שלמה מסביר שבעצם הפתרון שיאכל כנגדם הוא דרך המלך, ובמשניות הקודמות נמנע פתרון זה מתוך החשד שאגב הקנייה ״תכחיש גופה (של הבהמה) בדרך. ועוד דחיישינן לגזל עדרים״. נראה שהפרשן חש בקושי שבפירוש התלמודים.

ייתכן שהמיוחד במשנתנו נובע מההעברה ממסכת שביעית (פ״ח מ״ח). במסכת שביעית מוצג הפתרון ש״יאכל כנגדם״ כדרך המלך. אין צריך לומר שבכך רוקנו חכמים את ההלכה מתוכנה הרֵאלי והפכו אותה לסמלית בלבד, שהרי ״יאכל כנגדם״ מהווה למעשה אישור למכירה. כפי שנראה במבוא למסכת שביעית צמצמו חז״ל את הלכות שביעית והקלו בהן, זאת כתגובה לקשיים בשמירת המצוות ולכך שרבים בציבור לא יכלו עוד לשאת בעול הכבד. בדיני מעשר שני לא היה צריך להקל שכן ממילא לא קיימו עמי הארץ את המצווה, ובכלל הקושי בה פחות משמירת שביעית, על כן לא הוצע הפתרון ש״יאכל כנגד״. משנתנו מזכירה את הפתרון מתוך ההשראה הספֵרותית של דיני שביעית, אך הוא יוחד למקרה מיוחד כפי שפירשו התלמודים.

אין מביאין – מכספי מעשר שני, קיני זבים קיני זבות – הזב או הזבה לאחר שנטהרו מזובם וספרו שבעה ימים לטהרתם מביאים ביום השמיני שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (ויקרא ט א-לג). הקרבנות של הזב או הזבה מכונים בלשון חכמים ״קִני זבים״ ו״קִני זבות״. המשנה קובעת שאין הזב או הזבה מביאים מכספי מעשר שני את קִניהם. הלכה זו היא חלק מכלל גדול בהלכה ש״כל דבר שהוא בא בחובה לא יבוא אלא מן החולין״, כלל החוזר פעמים רבות בהקשרים שונים (משנה מנחות פ״ז מ״ו; תוספתא פ״א ה״ד, ועוד).

קיני יולדות – היולדת חייבת להביא את קִניה לאחר טהרתה (ויקרא יב ו-ח). קִני יולדת נזכרים במשנה, בהלכות שונות, ליד קִני זבים וקִני זבות (משנה שביעית פ״ח מ״ח; שקלים פ״א מ״ה; נדרים פ״ד מ״ג).

חטאות ואשמות – גם אלו הן חובה ואינן באות מן המעשר. בכמה נוסחאות עיקריות חסרות שתי מילים אלו (ג6, ז, ל, ס), ובעל מלאכת שלמה כותב: ״חטאות ואשמות, במשניות החכם ה״ר יהוסף אשכנזי ז״ל נמחקו״. במקומות האחרים במשנה יש שנזכרו אף חטאות ואשמות, ויש שאינן. על כל פנים, מבחינת ההלכה ודאי שאף חטאות ואשמות אין לוקחים מדמי מעשר שני ואם הביא יאכל כנגדן – כפי ששנינו בראש המשנה בלוקח מדמי מעשר שני דברים שאינם לאכילה.

זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתייה ולסיכה – שקנה דברים שאינם לאכילה, לשתייה ולסיכה, או שאינו רשאי לאכלו כמעשר שני, מדמי מעשר שני יאכל כנגדו – בירושלים בקדושת מעשר שני. ״זה הכלל״ הוא צורה רווחת במשנה לסיכום פרטי הלכה בצורת כלל. צורה זו מלווה את המשנה פעמים רבות מתחילתה ועד סופה, אלא שהמשפט כולו ספק אם היה במשנה. הוא חסר בכ״י מינכן ובכ״י של פירוש הר״ש משנץ (מ, ץ).

כאמור, משנתנו מקבילה למשנת שביעית פ״ח מ״ח שסודרת את הדברים כמשנתנו אלא שעניינה הוא בשביעית, כשם שהמשנה הראשונה בפרק הבא מקבילה לשביעית פ״ח מ״ב. במסכת שביעית חסר ״זה הכלל״³.

סיכום דיני מכירת מעשר שני

ההלכות שבמשנה ברורות והמחלוקות מעטות, עם זאת קשה להעלות מהמקורות טעם הלכתי ברור להלכה. הבבלי העמיד חלק מהמשניות כסובבות סביב העיקרון של ״ממון גבוה״, וכפי שראינו זו תפיסה בבלית בלבד. במשנה (ביכורים פ״ב מ״א; חלה פ״א מ״ט) רעיון זה מופיע בלבוש עקרוני ודתי. התרומה היא ״נכסי כוהן״ והוא רשאי לעשות בה כרצונו, ואילו מעשר שני אינו נכסיו של הבעל, לא במובן המשפטי אלא במובן הדתי. הירושלמי נימק חלק מההלכות ״מפני שיש בו קדושה״ או ״ברכה״, כלומר אלו פֵרות קודש ולכן יש להיזהר בשימוש בהם. במקביל ראינו בין הפרשנים שניסו לצמצם את האיסורים ההלכתיים ולהסבירם בחשש שהפֵרות ייפגעו, הבהמה תכחיש בדרך או שהקונה ישתמש בהם לחולין. הלכה אחרת יש בתוספתא: ״אחד שביעית ואחד מעשר שני: אין פורעין מהן מלוה וחוב, ואין משלמין מהן גמולין, ואין פודין בהן שבויין, ואין עושין בהן שושבינות, ואין פוסקין מהן צדקה, אבל משלחין מהן דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע, ונותנין אותן לחבר עיר בטובה״ (שביעית פ״ז ה״ט; פאה פ״ד הט״ז). אפילו חובות לקופת הצדקה אין לשלם ממעשר שני, משום שאין לשלם בו חוב. כל זאת בשונה מתרומה. בדרך כלל מעשר שני כשביעית, אבל גם מצאנו שהחמירו במעשר שני יותר מבשביעית (לעיל פירושנו למ״ז ולמ״ד). הוא הדין במסחר בפֵרות שביעית ומעשר. בשני המקרים נאסר מסחר והותרה החלפה ידידותית למטרות רֵעות, אבל בשביעית נפרץ ההיתר והפך להיתר מכירה ומסחר, אם כי מוגבל⁴, ובמעשר שני האיסור היה מוקפד יותר (להלן פ״ג מ״א).

דומה שמעבר להלכות המשפטיות היה השיקול העיקרי חברתי. התרומות ניתנו לכוהנים שהיו קבוצת עילית שידעה להקפיד ולהחמיר בקדושת תרומה. פֵרות מעשר שני ניתנו

לכל אדם ונועדו לשימושו, על כן צריכים היו חכמים להקפיד שלא ייעשה בהם שימוש בדרך שאינה מכובדת. חכמים ידעו שרוב הציבור הם עמי ארצות שאינם מקפידים על כל פרטי הפרשת מעשרות, והקפידו שפֵרות שהופרשו לא יוצאו לחולין, דבר הכרוך בעברה חמורה. במציאות שלאחר החורבן היה הפיתוי להשתמש בפֵרות מעשר שני רב עוד יותר ומכאן ההקפדה הרבה, ודנו בכך במבוא.

1. א, ב, ג3, ג5, ג6, ו, ז, כ, ל, נ, ן, ס, פ, ת, ת2, ת3.

2. וכבר תמהו בעל תוספות חדשים ורבי עקיבא איגר בתוספותיו כיצד מפרש הרמב״ם את משנתנו שלא כפי פירוש התלמוד בקידושין. במבוא לפירושנו הראינו כי לעתים פירשו פרשנים את המשנה בניגוד לתלמוד, ונקטו בדרך זו מתוך שהגיעו למסקנה שפשוטה של המשנה מחייב זאת. פרשנים אלו מהווים עבורנו מקור השראה ואומץ בבואנו להציע למשנה פירוש שאינו בתלמודים.

3. ראו אפשטיין, מבואות, עמ׳ 1048.

4. ראו המבוא למסכת שביעית.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מעשר שני א – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), משנה כתב יד קאופמן מעשר שני א – מהדורת הרב דן בארי על פי כ"י קאופמן A50 (הערת המהדיר: הניקוד תוקן על פי כללי הדקדוק בנוגע למלא וחסר, ולפי הצליל לגבי קמץ ופתח, צרי וסגול, המתחלפים בכתב יד קאופמן מתוך הגיה ספרדית), מקבילות בתוספתא מעשר שני א – באדיבות ד"ר רונן אחיטוב, קישורים לתלמודים מעשר שני א, רמב"ם מעשר שני א, ר"ש משאנץ מעשר שני א, ר׳ עובדיה מברטנורא מעשר שני א – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מלאכת שלמה מעשר שני א, תוספות יום טוב מעשר שני א, עיקר תוספות יום טוב מעשר שני א, תפארת ישראל יכין מעשר שני א, תפארת ישראל בועז מעשר שני א, משנת ארץ ישראל מעשר שני א – משנת ארץ ישראל, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי, חנה ספראי (ירושלים, תשס"ח-תש"פ) (CC BY 3.0)

Maaser Sheni 1 – Adapted from the Talmud Yerushalmi translation and commentary by Heinrich W. Guggenheimer, Berlin, De Gruyter, 1999-2015 (CC BY 3.0), Mishna MS Kaufmann Maaser Sheni 1, Tosefta Parallels Maaser Sheni 1, Kishurim LaTalmudim Maaser Sheni 1, Rambam Commentary on the Mishna Maaser Sheni 1, R. Shimshon of Sens Maaser Sheni 1, R. Ovadyah MiBartenura Maaser Sheni 1 – Translated by Rabbi Robert Alpert (2020) (CC BY 3.0), Melekhet Shelomo Maaser Sheni 1, Tosefot Yom Tov Maaser Sheni 1, Ikkar Tosefot Yom Tov Maaser Sheni 1, Tiferet Yisrael Yakhin Maaser Sheni 1, Tiferet Yisrael Boaz Maaser Sheni 1, Mishnat Eretz Yisrael Maaser Sheni 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון