החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת הא דלא נקט החולץ למעוברת כדנקט בגמ׳ משום דרבותא הוא דאע״ג דלא היה עוברה ניכר בשעת חליצה ונראית חליצה מעולה אפ״ה לא פסלה בזמן שהולד של קיימא ובגמ׳ נקט נמי למעוברת לרבותא דאע״פ שהוכר עוברה כיון שהפילה חליצה מעלייתא היא א״נ נקט נמצאת משום סיפא דהתם לא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא״כ מזיד הוא ולא מיחייב קרבן דלא שב מידיעתו הוא תוס׳ ז״ל: ובגמ׳ החולץ למעוברת והפילה ר׳ יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין דס״ל דחליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה רשב״ל אומר צריכה חליצה מן האחין דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה ולא ביאת מעוברת שמה ביאה והלכתא כותיה דר״ל שזו אחת מן השלש מקומות שהלכה כמותו ואידך תרתי בפ׳ יש נוחלין כמו שכתבתי שם בסי׳ ה׳ ובסי׳ ז׳ וביד פ״א דהלכות יבום סי׳ ה׳ כ׳ ובטור א״ה סי׳ קס״ד. וכתבו עוד תוס׳ דבחולץ בתוך שלשה חדשים מיירי דומיא דסוכא דהכונס את יבמתו דאיירי תוך שלשה דאי לאחר שלשה אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברות ניכרות לחדש שלישי וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה לי׳ למעבד ע״כ:

של קיימה בה״א:

ולא פסלה מן הכהונה. פי״ז דהלכות איסורי ביאה סימן י״ח:

ואם אין הולד של קיימה שהוא נפל א״נ שילדתו חי ולא שהה שלשים יום והוא ספק בן ט׳ ספק בן חי ולא נגמרו סימניו דאי נגמרו סימניו או דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו ואפי׳ לא נתקיים אלא יום ולד מעליא חשיב:

ופסלה מן הכהונה ואפי׳ בדיעבד מפקי׳ לה אם נשאת לכהן נמוקי יוסף: ירוש׳ החולץ ליבמתו וכו׳ כשכבר הא בתחלה לא דא מתניתא היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה שלשה חדשים: ותחלוץ מיד ממה נפשך אם בן קיימא הוא לא נגע בה חליצה אם אינו בן קיימא הרי חליצתה בידה ר׳ זעירא ר׳ חייא בשם ר׳ בון בשם ר׳ יוחנן שלא תהא צריכה כרוז לכהונה. תני ר׳ אישעיא מאן יבמי את שאומרים לו ייבם אומרי׳ לו חלוץ ואת שאין אומרים לו ייבם אין אומרים לו חלוץ ע״כ והתם מפרש מאי בינייהו:

הכונס את יבמתו וכו׳ ביד שם סי׳ כ״ב כ״ג:

של קיימה בה״א כדכתיבנא לעיל והיא הגהת ה״ר יהוסף ז״ל:

יקיים כתוב בנמוקי יוסף הא דתנן במתני׳ יקיים כיון דקיי״ל דביאת מעוברת לאו שמה ביאה א״כ יקיים ר״ל יחזור ויקיים ומיירי כגון שהפילה או שנולד לשמיני ודאי שלא נגמרו סימניו הא לאו הכי מוציאה בחליצה ומטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא וצריכה חליצה להתירה לשוק מדרשב״ג דחשיב לי׳ נפל עד שידע בבירור שכלו לו חדשיו דאז ודאי ולד מעליא הוא חשוב ע״כ. ובגמרא תנא משום ר׳ אליעזר אמרו יוציא בגט דקנסי׳ ליה משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואף על גב דהשתא איגלאי מילתא דיבום מעלייתא הואי ומיהו בגט בלא חליצה סגי וכתוב בנמוקי יוסף בשם הריטב״א ז״ל דאף על גב דלית הלכתא כר׳ אליעזר ילפינן מינה שאם לא רצה לקיימה לגמרי שאומרי׳ לו שיוציא בגט אחר שיחזור ויבעול ע״כ. ועוד כתב והקשו ז״ל בשכנס יבמתו ונמצאת מעוברת למה לא קנסו חכמים שיוציא בגט ואע״ג דמיחסרא עליה ותרצו דכיון שלא הוכר עוברה וסבור היה לעשות מצוה לא רצו לקונסו ומיהו אם הוכר עוברה כתבו הריטב״א ורבותיו ז״ל דבהא ודאי קנסי׳ להוציא בחליצה ואע״פ שאין הולד של קיימא ע״כ:

ספק בן ט׳ לראשון וכו׳. ירושלמי פ׳ הערל דף ט׳ ודפ׳ עשרה יוחסין דף ס״ה:

יוציא והולד כשר. דממה נפשך אם הוא בן ראשון שפיר או אם הוא בן שני ג״כ כשר הוא ואם לא הוציא וקיימה עד שילדה לו בן הוא ממזר מספק שמא הראשון בן המת היה וקם ליה בכרת ואשתכח האי שני ולד חייבי כריתות וממזר ואסור בבת ישראל משום לא יבא ממזר בקהל ה׳ ואסור בממזרת ודאית דשמא זה אינו ממזר ואיך נתיר לו ממזרת דקיימא לן כר׳ אליעזר דאמר במתני׳ דבפ״י יוחסין דאפי׳ ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור: ובגמ׳ א״ל רבא לרב נחמן לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לט׳ ילדן ולייתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת את בעל א״ל רוב היולדות לט׳ עוברה ניכר לשליש ימיה דכתיב ויהי כמשלוש חדשים והאי מדלא הוכר לשליש ימיה איתרע ליה רובא דלא תשדייה בתר רוב נשים אלא ספק בתר מיעוט ספק בתר רוב ובטור א״ה סי׳ ד׳ וסי׳ קנ״ו:

וחייבין אשם תלוי. בכריתות ר״פ ספק אכל מוקמי׳ לה כר׳ אליעזר דלא בעי חתיכה משתי חתיכות והאי אשה דומיה דחתיכה אחת היא וטעמא דר״א דיש אם למסורת וגבי אשם תלוי כתי׳ מכל מצות ה׳ אשר לא תיעשנה בשגגה ואע״ג דמצוות קרינן בשני ווין מצות כתי׳ בויו אחת וכן ס״ל ג״כ גבי כוי כמו שכתבתי בפ׳ שני דבכורים וגם בנדה פ׳ שני סי׳ ב׳ כמו שכתבתי שם:

מודים ב״ש וב״ה. אע״ג דפליגי בארוסה ממש בכתובות רפ״ח דבש״א תמכור ובה״א לא תמכור הכא מודים ב״ה שמוכרת לכתחלה דל״ד שומרת יבם לארוסה לפי שארוסה קנוייה עד שנתחייב הבא עליה סקילה הלכך כ״כ זכה בה שאין לה למכור לכתחלה אבל בשומרת יבם שלא עשה בה שום מעשה הוא אלא מכח אחיו והבא עליה לא מיחייב אלא מלקות ודאי דבזכותה נפלו הלכך מוכרת לכתחלה ואע״ג דלבתר הכי עבד בה מאמר מ״מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו נמוקי יוסף: ועוד כתב דמנה ומאתים ונדוניא שהן נכסי צאן ברזל נקראים כתובה מפני שהן כתובין בה ע״ב. ובגמ׳ בעי מ״ש רישא כשהיא קיימת דלא פליגי ב״ש אלא בכח דילה מחזקי לנכסים דקאמר מוכרת ונותנת לכתחלה ומ״ש כשמתה דפליגי ולא מוקמי נכסי מלוג בחזקת יורשיה ומוקי לה אביי רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעלה קודם שמת וקסבר אביי ידו דבעלה כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה גריעא ידו דיבם מידה ונכסים בחזקתם לדעת ב״ה וב״ש פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו א״ל רבא אי דנפלו לה כשהיא תחתיו כ״ע ל״פ דידו עדיפא מידה ואפ״ה ב״ה מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם ורישא דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים וסיפא דעבד בה מאמר וב״ש לטעמייהו דאמרי לעיל בפ׳ ד׳ אחין מאמר קני כדתנינן בש״א אשתו עמו וכו׳ וב״ה לטעמייהו דאמרי לא קני ואע״ג דלב״ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצרת אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה אלא כספק נשואה ויחלוקו אמר רב פפא דייקא דמתני׳ כותיה דאביי דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל ואע״ג דקשיא מתה פי׳ דייקא דקתני נכסים הנכנסין וכיוצאין עמה מאי נכנסין ומאי יוצאין לאו נכנסין לרשות הבעל ויוצאין מרשות הבעל לרשות האב ואע״ג דקשיא מתה פי׳ דאדמפליגי בגופה של קרקע ולאחר מיתה לפלגו בחייה ולפירות הואיל וטעמא משום דידו כידה ותו לא מידי דודאי דייקא כותיה וקשיא ליה מתה:

מתה מה יעשו בכתובתה. תוס׳ פ׳ מי שמת דף קנ״ח. בפי׳ ר״ע ז״ל לשון המתחיל מה יעשו וכו׳ עד ובנכסים הנכנסין והיוצאי׳ צריך להיות הנכנסין ויוצאין:

עם יורשי האב. ועיין ג״כ במה שכתבתי בשם הרמב״ן ז״ל פ׳ מי שמת סוף סי׳ ט׳:

נכסים בחזקתן. כדמפרש ואזיל כתובה בחזקת יורשי הבעל כלומ׳ עיקר כתובה ותוספת ונכסי צ״ב בחזקת יורשי הבעל דלכ״ע הוי נכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ויבם עומד במקומו דבעל בנכסי צ״ב נמוקי יוסף אבל שם ס״פ מי שמת משמע דגריס וכתובה בוי״ו כמ״ש לשונו שם סי׳ ט׳:

ונכסי מלוג. שהן הנכסים הנכנסים ויוצאין עמה הן בחזקת יורשי האשה והא דבסיפא אמרי ב״ש יחלוקו וברישא מודים דהכל בזכותה ומוכרת לכתחלה משום דרישא מיירי כשהיא בחיים והויא איהי ודאי שהקרן שלה ממה נפשך ואינהו ספק ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי אבל סיפא הואיל ומתה הללו באין וטוענין מכח ירושה והיבם טוען מכח ירושה הלכך שניהם ספק וספק ויחלוקו. נמוקי יוסף והוא תירוץ רבה בגמרא: אבל רש״י ז״ל גריס וכתובה בויו גם הרי״ף ז״ל וכמו שכתבתי בפ׳ מי שמת בסי׳ ט׳ ע״ש גם עיין במה שכתבתי אמתני׳ בשם הר״ן ז״ל לקמן בכתובות פ״ח סי׳ ז׳: וביד פכ״ב דהלכות אישות סי׳ י׳ ובספ״ג דהלכות נחלות ובטור אבן העזר סי׳ ק״ס:

כנסה וכו׳ פ׳ כיצד אשת אחיו דף י״ט ובטור א״ה סי׳ קס״ו וסי׳ קס״ח:

על נכסי בעלה הראשון. שאין נכסי היבם משועבדים לה כלל ויכול למכרן כשירצה דאשה הקנו לו מן השמים ומיהו כל נכסי בעלה הראשון משועבדים לכתובתה ואע״פ שהוא זוכה בהן אינו יכול למכרן בלא רשותה אע״פ שיש נכסים כפלי כפלים ככתובתה וטעמא דאי משתדפי הני גבי מהני נמוקי יוסף. והקשו תוס׳ ז״ל אשה הקנו לו מן השמים וא״ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית ליה לראשון תקינו לה רבנן משני והעלו דנ״מ דאם גרשה ואח״כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני ע״כ. ועיין עוד במ״ש שם בשם הר״ן ז״ל סוף סי׳ ז׳ דפ׳ האשה שנפלו. וקשה לע״ד דמאי ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון דקתני וכי אסור הוא לעשות לה ג״כ חיוב כתובה על עצמו אם ירצה והרי אין הכונה אלא כלומר אע״פ שהיא כאשתו לכל דבר מ״מ אינו חייב לכתוב לה כתובה אם יש נכסים משועבדים לכתובתה מאחיו המת וא״כ הכי ה״ל למיתני כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואע״פ שכתובתה על נכסי בעלה הראשון. והיה נראה לפרש דהאי ובלבד אינו כשאר ובלבד דעלמא דהוי כמו ובתנאי רק הוי כמו לבד כלומר הרי היא כאשתו לכל דבר חוץ מזה דהיינו שכתובתה על נכסי בעלה הראשון והיותר נכון בעיני דהכא אשמועי׳ ברמז תרי דירין דלא אשמועי׳ להו בשום דוכתא חדא דאי לית לה כתובה מראשון תקינו לה משני וה״ק הרי היא כאשתו לכל דבר ואפי׳ לענין כתובה מיניה דידיה ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון היכא דאית נכסי והיינו נמי דקתני על נכסי ולא קתני על בעלה ועוד אחרת אשמועי׳ שאסור לו ליבם למכור מנכסי אחיו המת וה״ק הרי היא כאשתו לכל דבר דכמו שפשוט הוא שאדם יכול למכור קרקעות המשועבדים לכתובת אשתו כמבואר ספ״ח דכתובות ובפ׳ הניזקין סי׳ ו׳ כמ״ש שם ה״נ האי יבם במכל שכן דיכול למכור מה שהוא שלו דהא לא כתב לה דקנאי ודקנינא ובלבד שכשתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון אינו יכול למכור מהן כלל ועיקר ואע״ג דהא קתני לה בהדיא התם ספ״ח דכתובות לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ותנא נמי התם ברישא האי בבא דמתני׳ גופה דכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון אפשר לומר דאי ממתני׳ דהתם ה״א משום עצה טובה כדקס״ד למימר ברישא התם בגמ׳ להכי תנא מלת ובלבד הכא והתם לאשמועי׳ דאע״ג דגבי אשתו הא דתנא התם וכן לא יאמר אדם לאשתו אפשר לומר דהוי משום עצה טובה גבי יבמתו הוי משום דינא ודאי כך נלע״ד. ואע״ג דהא נמי שמעינן לה מדתנן התם בסיפא גרשה אין לה אלא כתובתה בלבד וכמו שכתבתי שם דרך התנא בכמה דוכתי לאשמועי׳ בקוצר וברמז מאי דאשמועי׳ בדוכתי אחריני דו״ק:

מצוה בגדול לייבם וכו׳. עד סוף סימן ו׳ וביד פ׳ שני דהלכות יבום סי׳ ו׳ ז׳ ח׳ ט׳ ובטור א״ה סי׳ קס״א:

לא רצה מהלכין. ואיתא בברייתא בדקתני אביי קשישא קרובה ללשון מתני׳ בפ׳ כיצד אשת אחיו דף כ״ד. וז״ל מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכים אצל אחיו הקטן לא רצה חוזרים אצל גדול ע״כ. וכתוב בסמ״ג אומר ר״י דבחיזור האחין הגדול קודם וכן משמע בפ׳ שני דיבמות שאמר הולכין אצל קטן משמע קטן הימנו וגדול משאר האחין מדלא קאמר מהלכין אל כל האחין ע״כ:

אלא חוזרין אצל הגדול ואומרים לו או חלוץ או ייבם. איכא לפרושי בבאה מחמת טענה כמו שכתבו תוס׳ ז״ל בפ׳ אע״פ דף ס״ד אבל הנכון נראה דכופין אותו לחלוץ או ליבם אפי׳ אינה באה מחמת טענה דהיינו דבעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה וכו׳ ואיתה בתוס׳ ר״פ המדיר:

תלה בקטן. קטן ממש נמוקי יוסף. ולשון הרמב״ם ז״ל שם פ׳ שני אמר הגדול המתינו לי עד שיגדיל הקטן או עד שיבא ההולך או עד שיברא החרש ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אחלוץ אין שומעין לו וכו׳:

ובגדול עד שיבא ממדי׳ הים. כתוב בתרומת הדשן סי׳ ל״ה וז״ל ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד״ה לא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממד״ה ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן ע״כ:

ובחרש ובשוטה. מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי׳ תלה ליבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה״ה דה״מ למנקט מוכה שחין תוס׳ ז״ל בובפ׳ אע״פ אמרי׳ יבמה שנפלה לפני אח בורסקי יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל מולך אי אפשי לקבל:

הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו. ומיהו אמרו בירוש׳ ששאם היא אסורה לו שאינו רשאי לקיימה אפי׳ מדרבנן כגון שתי יבמות שעשה מאמר מלזו וכנס לזו לא זכה בנכסים נמוקי יוסף ובטור א״ה סימן קס״ג:

החולץ ליבמתו הוא דאסור וכו׳. ביד פ״א דהל׳ יבום סי׳ י״ג ובטור א״ה סי׳ קס״ב:

והיא אסורה באביו משום כלתו ובאבי אמו משום כלת בנו בבנו משום אשת אב בבן בנו משום אשת אבי אביו שהוא מן השניות באחיו משום אשת אח בבן אחיו משום אשת אחי אביו רש״י ז״ל ובגמ׳ בעינן אי גזרו שניות בחלוצה אי לא וממתניתין דקתני היא אסורה באבי אביו מטעם כלת בנו דהויא שניה לא דייק דדחי לה בגמרא דדילמא לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו אבל משום חולץ לא שמעינן ממתניתין ולפיכך מיבעיא ליה ומכל מקום אסיקנא בגמ׳ דגזרו שניות בחליצה והכי הילכתא נמוקי יוסף. ובאבי אמו ל״ג במתני׳ וגם ה״ר יהוסף ז״ל מחקו וכתב דלא גרסינן ליה בכל הספרים שבאו לידו ע״כ:

מותר אדם וכו׳. פ׳ ד׳ אחין דף כ״ז:

ואסור בצרת קרובת חלוצתו. כלומר צרת אחות חלוצתו ופי׳ רש״י ז״ל אפי׳ כשהיתה אחות חלוצתה נשואה לאיש נכרי ומת הנכרי כשם שאסור באחות חלוצתו כך אסור בצרתה והקשו עליו ז״ל דהא אין צרת ערוה אסורה אלא מאח ואפי׳ באחות גרושה ואחות אשה כה״ג שנשאת לנכרי צרתה מותרת וגדולה מזו גרושה עצמה שנשאת לנכרי ומת צרתה אשה שניה של נכרי מותרת לזה וכן אתה דן בחלוצה עצמה שנשאת לנכרי והיאך יאסר בצרת אחות חלוצתו כי ה״ג כדניים ושכיב מר אמרה להא אלא פי׳ כגון שני אחים נשואים לשתי אחיות לאה ורחל מת ראובן וחלץ יהודה לאשתו ואח״כ מת שמעון הרי הוא אסור ברחל משום אחות חלוצה דרבנן ואסור בצרתה וחולצת ולא מתיבמת וכדאיתא בפ״ד אחין עכ״ל הריטב״א ז״ל נמוקי יוסף ועיין בתוס׳ ז״ל וז״ל ובית יוסף בקצרו לשון התוס׳ ונראה לר״י דגרסי׳ הא דאזלו בהדיה לב״ד פי׳ שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ונאסרה גם צרת קרובתה כשנשואה לאחיו דדמיא לצרת ערוה אבל כשחולצת צרת לאה ולא לאה לא דמיא לאה לגרושה הלכך קרובתה שריא ע״כ. והילך לשון ספר הלבוש אשר שם באבה״ע סוף סי׳ קס״ב החולץ מותר באחות צרת החלוצה ובשאר קרובותיה כגון ראובן שחלץ ליבמתו לאה מותר באחות שרה שהיתה צרת לאה ג״כ אשת אחיו המת אע״ג דשרה הוא ג״כ זקוקתו מ״מ כיון שחלץ ללאה ולא לשרה לא דמיא שרה לגרושתו ולא אסרו עליו קרובותיה כמו קרובת החלוצה לאה. אבל אסור בצרת אחות החלוצה כגון ראובן שחלץ ליבמתו לאה אשת אחיו שמעון ואחותה רחל נשואה ללוי אחיו השני ולו נשים אחרות ואח״כ מת לוי ונפלו נשיו לפניו ליבום כשם שאסור ראובן ברחל שהיא אחות חלוצתו לאה ודמיא לאחות גרושתו כך הוא אסור בצרתה מפני שנראית כצרת ערוה ע״כ: וביד פ׳ ששי דהלכות יבום סי׳ כ׳:

החולץ ליבמתו ונשא וכו׳. בפ׳ האיש מקדש דף מ״ה ברש״י ותוס׳:

חולצת ולא מתיבמת. דהויא לה אחות חלוצתו ומיהו מחליצה לא מיפטרה דמדאורייתא רמיא קמיה ואע״ג דאחותה קיימת. וכתב רש״י ז״ל דמתני׳ דקתני חולצת דלא כר׳ עקיבא דלר׳ עקיבא פטורה לגמרי דהא ס״ל לקמן במתני׳ בפירקין דנושא קרובת חלוצתו הולד ממזר פי׳ וקיימא לן דכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה:

פטורה אף מן החליצה. הואיל ואשתו קיימת רש״י ז״ל. ובגמ׳ אמר ריש לקיש כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מד״ס. ומפירוש רש״י ז״ל דפי׳ פטורה אף מן החליצה משמע דל״ג במתני׳ אלא ה״ז פטורה ול״ג מן החליצה ומן היבום וכן הוא בתלמוד בבלי וירושלמי וגם בהר״ש ז״ל ליתה אבל בהרי״ף ז״ל איתיה ושמא הם דברי הרב ז״ל עצמו. אכן ה״ר יהוסף ז״ל כתב די״ס דגרסינן ליה. ובטור א״ה סוף סי׳ קע״ג ובסימן קע״ד וכתוב בס׳ יראים סי׳ רי״ג בה״ג מצאתי רביעית באשתו שניה ולא ידעתי מהו ע״כ. ואיני מבין במאי מסתפק הרב ז״ל אם זו היא דתני ר׳ חייא בפ׳ כיצד אשת אחיו דף כ״ב רביעית שבחמיו ושבחמותו שניה:

שומרת יבם שקדש כו׳. ביד פ״א דהלכות יבום סי׳ י״ד ובפ״ז סי׳ ח׳ ובתשובת הרשב״א ז״ל סי׳ שנ״ח ובטור א״ה סוף סימן קט״ו וסימן קע״ג וכתב הרא״ש ז״ל דוקא נקט שקידש וכו׳ [עי׳ בתוי״ט] וכן כתוב בתשובות הרשב״א ז״ל הנזכרת:

משום ר׳ יהודה בן בתירא אמרו גרסי׳. ואיתה למתניתין פ״ב דמגלה ד׳ י״ח ובפ׳ כיצד אשת אחיו ד׳ י״ח. ובירושלמי ר״פ ד׳ אחין ובפ׳ בש״א אין ממאנין ומוקי לה דלא כר״ג:

המתן. מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה וכו׳ כך צ״ל בפי׳ ר״ע ז״ל:

חלצו לה אחין או כנסו. כך נראה שהיא גירסת הרי״ף ז״ל וכן בירושי וי״ג חלץ לה אחיו או כנסה וכתוב עוד בנמוקי יוסף ר״פ כיצד אשת אחיו והקשו ז״ל אחר שקידש הוה לן למימר שנפקעה זיקתה ואפי׳ לא יעשה אחי׳ מעשה ויש שתרצו דכיון דקיימא לן יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו הלכך אינו דין שתוציא מקודשת למקודשת אבל לפי זה אם נשאה דין הוא דעדיף טפי מן המקודשת וחוציא הזקוקה אבל אינו מחוור זה בעיני המפרשים האחרונים דאי נשואין מפקעי קדושין נמי הוו מפקעי דקדושין מדאורייתא וזיקה מדרבנן והיינו דאמרי׳ המתן עד שיעשה מעשה ולא אמרי׳ ליה שיכנוס אלא עיקר הדבר תלוי במעשה אחיו משום דבמעשה זה הוא מתיר אחותה לאחיו בלי ספק דהשתא לא הויא אחות זקוקהו עכ״ל ז״ל:

היבמה לא תחלוץ וכו׳. פ׳ מי שהוציאוהו ד׳ מ״ז:

וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהיו להם שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחר גרושות אחד ארוסות ואחד נשואות. כך צ״ל וכך הגיה ה״ר יהוסף ז״ל. אלא שמתוס׳ דפ׳ שני דכתובות נראה דגרסי לא יתארסו ולא ינשאו אלא דבלאו הכי נלע״ד ששם יש טעות אחרת ג״כ. ועיין בספר הלבוש ריש סי׳ י״ג דאה״ט: וכתבו תוס׳ ז״ל שם ובפסחים פי׳ כיצד צולין דף פ״ה דהכא תנא ברישא בתולות שאינו פשוט וכן מזכיר אירוסין קודם נשואין דהיינו שאינו פשוט וסוף דבריהם כתבתים שלהי פ״ק דסוכה וביד פי״א דהלכות גירושין סי׳ י״ח ובפ״א דהלכות יבום סי׳ י״ט ובטור א״ה סי׳ י״ג וסי׳ קס״ד וסי׳ קס״ח ובגמ׳ פריך הי ניהו בתולות והי ניהי ארוסות הא חדא היא והיכא משכחת לה בתולה יבמה אם לא ארוסה ומשני אמר רב יהודה ה״ק וכו׳ כלומר לא תיתני אחת אחת דמשמע תרי מילי אלא כולה חדא קתני ופירושי קמפ׳ אחד בתולות ואחד בעולות וכגון שנתארמלו או נתגרשו בין מן האירוסין דהיינו בתולות בין מן הנשואין דהיינו בעולות:

הנשואות יתארסו. דטעמא דאסורה כדי להבחין וכו׳ שאין השכינה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו דכתיב להיות לך ולזרעך אחריך והכי נמי קיי״ל בנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ערבוביא ואצרכוה להמתין כל שלשה חדשים ולא אמרינן תשהה מעט ותנשא ותבדוק עצמה כי מלו לה שלשה חדשים למיתת בעלה דהיכי תבדוק עצמה אי בדדים כדרך נשים דאי מיעברא ודאי בר קמא הוא דאי בר בתרא אכתי לא הוה מינכר דלא מלו ג׳ חדשים לנשואיה דחסר ליה ההוא משהו שהמתינה ואי לא מינכר ולבתר הכי מינכר ודאי בר בתרא הוא האי בדיקתא לא עבדינן משום שלא יתגנו על בעליהם הנשים מאחר שנישאו ואם לבודקה בהילוכא ע״ג עפר תיחוח דאם היא מעוברת פסיעותיה ניכרות שמעמיקות יותר משאר נשים שהולד מכבידה אשה מחפה על עצמה שלא תראה מעוברת כדי שלא יבינו שבן הראשון הוא ויירש בנכסי בעלה השני ורבא מפרש טעמא דאיסורא דצריך להמתין ג׳ חדשים גזרה שמא ישא אחותו מאביו אם נשאת תוך שלשה וילדה והוא בן ט׳ לראשון ונולד בביתו של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מן האב וגם גזרה שמא ייבם את אשת אחיו מאמו שאם תלד לאחרון בן אחר וישא אשה וימות בלא בנים ויבמה זה כסבור שהוא אחיו מאביו ונמצא מיבם אשת אחיו מאמו שלא מאביו וחייב כרת או יוציא את אמו לשוק אם לא תלד אמו לשני וימות וכסבורין שהוא בנו ותנשא אמו לשוק בלא בנים או יפטור את יבמתו לשוק אם יש לו אח מאביו הראשון ולא היה לו בנים ומת ואין שם אח אלא הוא והוא סבור שהוא בן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נשאת לשוק בלא חליצה:

חוץ מן הארוסה שביהודה. שהיו מיחדין את הכלה ואת החתן וכו׳ כדפי׳ ר״ע ז״ל וכדתנן בש״ק דכתובות האוכל אצל חמיו ביהודה וכו׳ ומשמע הא אם אינו אוכל לא:

כל הנשים יתארסו. פי׳ רש״י ז״ל דהאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא דטפי מקל ר׳ יוסי מר׳ יהודה ספ״ד אחין וכתבו עליו מן המפרשים ז״ל דאינו מחוור דהתם לר׳ יוסי טעמא רבה אית ליה דסבר אשה מזנה היא מתהפכת אבל בגזרה דהכא דאפי׳ בקטנה גזרינן שלא תנשא עד שלשה חדשים והיא מחמיר בגזרות טפי מר׳ יהודה נמוקי יוסף:

ר יוסי אומר כל הנשים וכו׳. תוס׳ פ׳ בתולה נשאת דף ד׳ ובגמ׳ מוכח דת״ק דמתני׳ הוא ר״מ:

חוץ מן האלמנה מפני האבול. בגמ׳ מתמה רב חסדא על דברי ר׳ יוסי שאוסר ליארס מחמת אבלות כל שלשים קל וחומר ומה במקום שאסור לכבס בשבת שחל ט׳ באב להיות בתוכה מותר ליארס דאירוסין לאו שמחה היא מקום שמותר לכבס תוך שלשים יום של אבל דאבל אין אסור בתכבוסת אלא ז׳ ימים אינו דין שמותר ליארס ומסיק רב אשי שאני אבלות חדשה מאבלות ישנה ושאני אבלות דרבים מאבלות דיחיד פי׳ דט׳ באב אבלות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא ובטור י״ד סימן ש״צ ושצ״ב:

ארבעה אחים וכו׳. ביד פי״ד דהלי אישות ס״ד ובפ״א דהל׳ יבום סימן ט׳ י׳ י״א ובפ״ה סי׳ י״א ובטור א״ה סי׳ קס״א ובגמ׳ פ׳ ד׳ אחין ס״ד:

אם רצה הגדול וכו׳. בגמ׳ מוקמינן לה באדם דאפשר ליה בספוקייהו דאי לאו הכי מייעצין שלא יכנוס כדי שלא יכניס קטטה לתוך ביתו וה״ה אפי׳ טובא אלא עצה טובה קמ״ל כי היכא דלימטיינהו עונה בחדש:

ביאתה או חליצתה של א׳ וכו׳ לשון ר״ע ז״ל עד שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. אמר המלקט הכי איתא בגמ׳ וניחלוץ לתרווייהו ומשני אמר קרא בית חלוץ הנעל בית א׳ הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ופריך ונייבם לחדא ברישא והדר ניחלוץ לחדא ומשני אמר קרא אם לא יחפוץ הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה פי׳ כל שאינה עולה לב״ד ליבום שאינה זקוקה להתיבם דרחמנא פטרה דכתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים והשתא אי חליץ לה הויא בההיא שעתא שני בתים והקשו תוס׳ ז״ל הרי חרש וחרישת דאינם עולין לחליצה ועולין ליבום ותרצו דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו ע״כ: עוד בסוף לשון ר״ע ז״ל הכא נמי לא סלקי לחליצה. אמר המלקיט ובגמ׳ פריך ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומסיק יבמת יבמתי ריבה:

היתה אחת כשרה וכו׳ כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. איתה בפ״ק דמכילתין דף י״א וי״ב ואיתה שם בבית יוסף בשם רבינו ירוחם שכל העובר על זה מנדין אותו ואם התרו בו למלקות מלקין אותו ע״כ:

והנושא את קרובת חלוצתו. דקסבר ר״ע חלוצתו כאשתו וכו׳ לשון ר״ע ז״ל. אמר המלקט כן היא מסקנת הגמ׳. אבל בנמוקי יוסף תפס בפירושו תירוץ ראשון דכד מקשי בגמ׳ קרובת חלוצתו מדרבנן הוא דאסורא משני תני קרובת גרושתו ומאי דקתני בסיפא ומודים בנושא קרובת גרושתו משום דלא תימא דרבנן אכולהו תלתא באבי הנזכרים פליגי קמ״ל דבהא מודו כיון שהיא מחייבי כריתות אע״פ שאין בה חיוב מיתת ב״ד. ירוש׳ ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת פסולה מן הכהונה בלא כך אינה פסולה מן הכהונה אלא פסולה מלאכול בתרומה ר׳ זעירא בשם ר׳ יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת בתה כשרה לכהונה ומאי טעמא כי תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין:

איזהו ממזר. תוס׳ פ״ק דמכילתין דף י״ד ובגמ׳ בפירקין דף מ״ד ובפ׳ עשרה יוחסין דף ע״ד:

כל שאר בשר וכו׳. וגם חייבי לאוין דלא הוו שאר כגון עמוני ומואבי וממזר וכיוצא בהן נמוקי יוסף וק״ק לע״ד דא״כ ה״ל למיתני כל שהו בלא יבא דברי ר׳ עקיבא לפי פירושו ז״ל ואפשר שצ״ל למעוטי חייבי לאוין דלא הוי שאר דתנא דידן פליג אר׳ סימאי ואר׳ ישבב ושלשה מחלוקת בדבר וכמו שאכתוב בסמוך. אח״כ מצאתי בפי׳ הרמב״ם ז״ל שיעור דברי ר״ע כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואכי׳ הוא מחייבי לאויי ע״כ. וגם בתי״ט הקשה על לשון רש״י ז״ל שהעתיק ר״ע ז״ל דקשיא דהא מחזיר גרושתו דלאו קורבא הוא ואמר ר״ע לעיל דהולד ממזר. ובגמ׳ מ״ט דר״ע דכתיב לא יקח כו׳ ולר׳ סימאי דמרבה מהאי קרא אפי׳ שאר חייבי לאוין דלאו לשאר דאמר מן הכל היה עושה רע״ק ממזרים חוץ מאלמנה לכ״ג שעושה חללים ולא ממזרים ומדקאמר חוץ מאלמנה אלמא אפי׳ חייבי לאוין שלא מחמת קורבה מרבה כגון מחזיר גרושתו משנשאת וכגון נתינה לישראל דקיימא לן בלא תתחתן בם מז׳ אומות היא וכגון עמוני שנשא בת ישראל בניו ממזרים ולר׳ ישבב דאמר דר׳ עקיבא מרבה אפי׳ חייבי עשה כגון מצרי ואדומי קודם שלשה דורות דכתיב דור שלישי יבא להם ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה שכך היה אומר ר׳ ושבב בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולר ממזר נפקא להו מולא יגלה ויו יתירה ושמעון התמני סבר לה כרבנן דפליגי אדר׳ יהודה לקמן רפי״א. ור׳ יהושע סבר אי בשומר׳ יבם של אביו משתעי או באנוסת אביו משתעי ליכתוב לא יגלה כנף אביו לחודיה ולישמעי׳ דיש ממזר מחייבי כריתות לרבנן או מחייבי לאוין לר׳ יהודה וכ״ש מאשת אב לר׳ יהודה דהויא במיתה לא יקח איש את אשת אביו למה לי למיכתב אלא ש״מ מדכתביה הא קמ״ל דלא יבא ממזר עלה קאי דמינה הוא דהוי ממזר משום דמחייבי מיתות ואלא יגלה כנף אביו לא קאי ואי קשיא כנף אביו למאי כתביה אי בשומרת יבם לעבור עליו בשני לאוין ערות אחי אביך לא תגלה ולאו דלא יגלה כנף אביו ואי באנוסת אביו אשמועי׳ דאסורה ובברייתא דמייתי בגמ׳ אמרי׳ הכל מודים בבא על הנדה ואפי׳ שמעון התמני אע״ג דקאי בכרת אין הולד ממנו ממזר ועל הסוטה אע״ג דמחייבי לאוין היא לבעלה דילפינן לה מרבויא דאחרי אשר הוטמאה מודה ר׳ עקיבא דפליג אדרבנן במתני׳ במחזיר גרושתו וקאמר דהולד ממזר אע״ג דלאו חייבי לאוין דשאר הוא הכא מודה דאין הולד ממזר וכ״ש לאידך בר פלוגתא דשמעון התמני דלא הוי ממזר משום דסוטה לאו בחייבי לאוין דשאר היא דהא תפסי בה קדושין לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קדושיה הראשונים. ועל שומרת יבם שנשאת לא׳ מן השוק בלא חליצה ואפי׳ לר׳ עקיבא וטעמא הוי דנדה תפסי בה קדושין שנאמר ותהי נדתה עליו אפי׳ בשעת נדתה תפסי בה קדושין סוטה נמי דהא תפסי בה קדושין דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קדושיה הראשונים כדאמרן שומרת יבם מדאפקיה רחמנא ללאו דידיה בלשון הויה דכתי׳ לא תהיה אשת המת ש״מ בת הויה היא וה״ק קרא לא תהיה אשת המת לא תתקדש אשת המת בקדושין לאיש זר אלמא קידושין תפסי בה ועיין בהרי״ף ז״ל שפי׳ סוגיא זו והלכה כדבריו והכי הילכתא ולא משום דתנן והלכה כדבריו דהא קיימא לן אין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד אלא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דתנן בפ״ג דקדושין כל מקום שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה הרי״ף ז״ל וכן פירשו תוס׳ ז״ל. וכתוב בתשובות הרשב״א ז״ל סי׳ של״ה וקרוב אני לומר דלא אמרו אין למדין אלא במקום שאמרו הלכה כנגד הכלל האמור בגמ׳ כגון שאמרו הלכה כפלוני איחיד במקום רבים וא״נ הלכה כר׳ אליעזר כנגד ר׳ יהושע וכיוצא. אבל במקום שאינו כנגד הכלל המסור למה אין למדין מיגרע גרע כשאמר הלכה ע״כ. והביא שם ראיות לזה ע״ש וביד רפט״ו דהלכות איסורי ביאה ובטור א״ה סי׳ ד׳:

ר׳ יהושע אומר כל שחייבין עליו מיתת ב״ד. כתבו תוס׳ ז״ל יש מגיהין ר׳ יהודה במקום ר׳ יהושע דבפ״י יוחסין גבי כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה ר׳ יהודה אוסר ומפר׳ עלה דר׳ יהודה סבר דממזר מאחותו לא הוי ממזר אלא מאשת איש ופריך עלה תנינא מהך דהכא ואין נראה דהיאך היה בן עזאי אומר לקיים מילתיה דר׳ יהודה והא קשיש מיניה טובא דהא בן עזאי תלמיד חבר הוה דר׳ עקיבא כדאמרי׳ במי שמת ור׳ יהודה מתלמידי בתראי דר׳ עקיבא הוה ועוד דר׳ יהודה סבר כר׳ עקיבא דיש ממזר מחייבי לאוין אלא ודאי דר׳ יהושע גרסי׳ והתם פריך תנינא משום דה״ל למיתני וכן היה ר׳ יהודה אומר כדבריו אי הוה סבר כר׳ יהושע וכדפריך התם לעיל מינה גבי אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ומיהו וכו׳ ע״כ. ובגמ׳ תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי במגלת יוחסין בירושלם וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת ראב״י קב ונקי וכתוב בה מנשה הרג את ישעיה. אשתו שמתה וכו׳ גרשה וכו׳ נשאת לאחר ומתה מותר באחותה יבמתו וכו׳ כך צ״ל. ואיתה ר״פ כיצד אשת אחיו ובטור א״ה סי׳ קס״ב. ובגמ׳ אמר רב יוסף כאן שנה רבי משנה שאין צריכה פי׳ בקונטרס דזיל קרי בו רב הוא עליה בחייה שלא נאסרה אחותה אלא בחייה והקשו תוס׳ ז״ל דבכמה מקומות שינה התנא מה שבפסוק בפירוש ועוד דגרשה ומתה מותר באחותה איצטרך למידק הא לא מתה אסורא דלא כתי׳ בהדיא ודרשי׳ לה בפ״ק מעליה בחייה כל שבחייה אפי׳ נתגרשה אלא נראה לר״י דיבמתו היא משנה שאינה צריכה דכיון דתנא אשתו כל שכן יבמתו ע״כ. ובירוש׳ יבמתו שמתה מותר באחותה הא באמה אסור לא כן א״ר יעקב בר אחא בשם ר׳ אלעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה אלא בגין דתנינן חלץ לה ומתה מותר באחותה הא באמה אסור לפום כן תנא אחותה ע״כ: